ציור פרחים בימי נבילה

כשסבתי מתה, הדחף הראשוני שלי היה לקנות ולצייר עבורה פרחים. כמחווה מסורתית של סימפתיה, הפרחים נראו לי מתאימים – אבל הנסיבות היו חסרות תקדים.

זה קרה באפריל 2020. סבתי נחשפה לנגיף הקורונה ביחידה לסובלים מבעיות זיכרון בבית האבות שבו התגוררה, ומתה בתוך שבוע. כמו משפחות רבות כל כך, לא יכולנו להתאסף ולהתאבל עליה או להיפרד ממנה אישית.

אני המשכתי לקנות פרחים בשבועות הבאים, כדי להחיות את האביב הקודר. הזמן, או מה שהבנתי כזמן, נעלם. הימים התערבבו אלה באלה בעת שהתאבלתי על סבתי ועל העולם שהמגפה לקחה מאיתנו, לפחות זמנית.  אט אט, הפרחים ופעולת הציור שלהם הציעו חלופה לתחושה זו של זמן מושהה או חסר: זמן הפרחים הקטופים.

שני מקרי מוות מדגישים את הזמן הזה. הראשון הוא מהיר ומתרחש כאשר הפרחים נקטפים מן האדמה. המוות השני מתרחש באגרטל במהלך כשבוע, בזמן שהפרחים קמלים, נרקבים ומתייבשים.

המילה ״מוות״ אינה מתארת במלואו את המסלול הזה. מה שאני מתארת, במילים מדויקות יותר, הוא תהליך של אובדן חיים. בו בזמן, גם ההפך נכון: הפרחים הם סמל לאביב, של התחדשות ולידה מחדש.

בין שתי המיתות הללו ישנה תקופה של אינטימיות אינטנסיבית. גבעולי הפרחים, עלי הכותרת והעלים הלכודים יחדיו באגרטל, נשלבים אלה באלה כך שהצופים אינם מסוגלים תמיד להבדיל ביניהם. במקרה זה, כמובן, האינטימיות עם אחד או רבים פירושה בידוד והדרה מן האחרים.

מצבם של הפרחים כאילו מהדהד את מצבנו ברגע שמסומן על ידי מוות, ממשי ופיגורטיבי, זמן מושהה ואינטימיות או בידוד כפויים. הפרחים שלי התמודדו עם מה שקרה להם בדרכים שונות.

שתי נוריות שרכשתי בשוק האיכרים נלכדו בסופו של דבר ברומן רב תשוקה, אבל כזה שנידון לכליה. הגבעולים הכרוכים שלהם ועליהם השלובים בכוח הקיפו אלה את אלה בחיבוק טרגי.

אחריהם הגיעו האדמוניות. עלי הכותרת שלהם נפרשו בזהירות רבה. הם התקרבו מדי לשכניהם, שפכו את מי השתייה שלהם ונפלו ממקומם.

את הצבעונים ציירתי מאוחר מדי. הם כבר החלו נובלים, קצותיהם הצהיבו. מאחר שלא יכלו לשאת את משקלם, ראשי התפרחות נחלשו וצנחו אל השולחן.

האם זה היה באמת הסוף? בשבוע עגמומי אחד, חברה יקרה קראה לי שיר בשם ״השמחה״ (La Dicha) מאת חורחה לואיס בורחס. ״הכול קורה בפעם הראשונה״, מסביר בורחס.

בשבת הבאתי ורדים.

אם אבל הוא תהליך הקשור בזמן, שבו האבלים מטמיעים את אובדנם ובסופו של דבר חוזרים, אולי לאחר שחל בהם שינוי כלשהו, למצב של ״נורמליות״, מה קורה כשהרס אחד מצטבר על גבי אחר?

הרגע הקולקטיבי של סיכום המגפה חלף. פולחן ציור הפרחים הקטופים היה חלק מאותו רגע, שבו אלימות שקטה תקפה אהובים בפרטיות מחניקה – או בבידוד כפוי – בבית או בבית החולים. הציורים שימשו השראה לעיצוב זמן איטי, חסר צורה או אפילו נעדר לכדי צורה קוהרנטית.

כיום, ריבוי המשברים הכלל עולמי, ובכלל זה שתי מלחמות פעילות באוקראינה ובעזה, ממלא את תשומת לבנו. הזמן מואץ ונראה כאילו הוא אוזל כשכל יום מביא עמו מוות נוסף וכישלון לסיים את ההרג חסר ההבחנה.

ברגע זה, המאופיין על ידי מלחמה ואלימות המונית (הנצפית מרחוק או נחווית מקרוב מאוד), אנו עשויים לדמיין כי הזמן הזה של הפרחים הקטופים חוזר על עצמו שוב ושוב. הזמן הזה, אותה חזרה של אובדן והתחדשות מתרחשת בקול רם, בפומבי, ובמהירות כזו שהגבול בין השניים כאילו מתפוגג. כשהתחדשות מתרחשת, היא נחווית בו בזמן כהצטברות של אובדנים.

מנקודת מבט כזו, האבל מאבד את הקוהרנטיות שלו. הוא אינו מתרחש אחרי אלא במהלך ותמיד.

זמן הפרחים הקטופים מזכיר לנו כי העולם, היקר לנו וזה המתועב, לעולם אינו מסתיים פעם אחת בלבד.

פרנסיס טנצר (Tanzer) היא היסטוריוני וציירת המתגוררת בקיימברידג׳ מסצ׳וסטס, והיא פרופסור לחקר השואה ותרבות יהודית במרכז שראסלר לחקר השואה ורצח העם באוניברסיטת קלארק. רשימה זו נכתבה עבור Zócalo Public Square.

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Squareתורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך: "הכול קורה בפעם הראשונה", פרנסיס טנצר