סיכול ממוקד לטראומה

רבים מהסובלים מפוסט-טראומה מתקשים למצוא מזור. כעת יתכן אפילו שנדע לעצור פוסט-טראומה לפני שהיא מתחילה
X זמן קריאה משוער: חצי שעה

כמפקד טנק בן 21 במלחמת יום כיפור, יובל נריה ראה חיילים וחברים נפצעים אנושות ונהרגים. הוא בעצמו נפצע כשהטנק שלו נפגע אבל זה לא מנע ממנו לעבור לפקד על טנקים אחרים, ועל עוז רוחו קיבל את עיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר של צה"ל. הוא חזר ללחום בשירות מילואים ב-1983.

את חוויותיו הקשות ב-1973 הוא מתאר בספרו "אש" (1989, זמורה-ביתן), רומן מלחמה הממחיש את הזוועה, האומץ, התסכול והבלבול של הלחימה. החוויות האלה גם הכתיבו את מסלול חייו המקצועי.

מלחמת יום כיפור לימדה אותי הרבה על ההשפעה הרסנית של קרבות קשים", למדתי היטב מהו פחד, פחד קיצוני, הפחד למות. הכרתי אנשים רבים שפיתחו פוסט-טראומה בהמשך. הרגשתי מחובר אליהם מאוד ורציתי לעסוק בזה

"מלחמת יום כיפור לימדה אותי הרבה על ההשפעה הרסנית של קרבות קשים", אומר נריה. "למדתי היטב מהו פחד, פחד קיצוני, הפחד למות", הוא אמר. "הכרתי אנשים רבים שפיתחו פוסט-טראומה בהמשך. הרגשתי מחובר אליהם מאוד ורציתי לעסוק בזה". הוא הפך לפסיכולוג קליני המתמחה בטראומה, ואחר כך לחוקר המעמיק אל שורשיה. ב-2001, מיד לאחר הפיגוע במגדלים התאומים, גייסה אותו אוניברסיטת קולמביה לתפקיד ראש תוכנית הפוסט-טראומה שלה.

בעקבות חוויותיו במלחמה, הוא ראה בתפקידו החדש "הזדמנות ללכת בעקבות גורלי". נריה עצמו מעולם לא סבל מהפרעת דחק פוסט-טראומתית, או פוסט-טראומה, אבל "מה שאני נושא עמי בכל זאת, מלבד האימה והפחד של המלחמה, הן הבנה של החוויה שהמטופלים עוברים ומסירות לטיפול בהם".

טנק, פאטון, M-60, מלחמת יום הכיפורים

טנק פאטון M-60 של צה"ל בסיני, מלחמת יום הכיפורים. תצלום: sherif9282, ויקיפדיה

מובן שמלחמה אינה החוויה היחידה שמטביעה חותם במוח – חותם עמוק כל כך עד שהוא נשאר דרוך לאיומים ללא הרף, מזהה אותם גם במקומות שהם אינם קיימים בהם ומשבש את חיי היומיום בזיכרונות צורבים ותכופים של חוויות כואבות. המלחמה אינה האסון היחיד שמייסר אנשים בלילה ומציף את שנתם בפניהם ובזעקותיהם של ילדים, בני זוג או חברים שאותם הם לא יכלו להציל.

שריפות, סופות הוריקן, התרסקויות של מטוסים, תאונות דרכים, התעללות מינית – כל שיבוש פתאומי והרסני (אפילו מחלות קשות כמו סרטן) עלול לצלק אותנו. ולכן נריה ערך שורת מחקרים שלא כללו רק לוחמים, שבויי מלחמה ואזרחים שחוו מתקפת טילים, אלא גם אנשים שאיבדו את יקיריהם ב-11 בספטמבר, וכאלה ששהו בניו יורק בזמן הפיגוע ונחשפו אליו ישירות.

בקולמביה עסק נריה בעיקר במנגנונים העצביים של הפוסט-טראומה. מחקריו מתמקדים באזורי המוח המעורבים בזיהוי איומים ובאחסון זיכרונות מאירועים מפחידים. נריה ועמיתיו זיהו חריגות במראה של האזורים האלה ובאופן פעולתם, ובעיקר זיהו את המקרים שבהם האזורים הללו אינם מצליחים לשתף פעולה זה עם זה.

מחקריו המתמשכים, ומחקריהם של חוקרים רבים אחרים, מצביעים על אפשרויות טיפוליות מועילות שמתמקדות בתהליכים ביוכימיים ספציפיים ובמעגלים עצביים ספציפיים.

טיפול בחשיפה הוא טכניקה שקיימת כבר עשרות שנים, אבל בשילוב עם טיפולים ביולוגיים ממוקדים שכוללים תרופות מסוימות ומיושמים בשיטות חדשניות, הוא מצליח לסייע כמעט למחצית מהמטופלים שהגישות הקיימות לא הועילו להם

לא כל הטיפולים האלה חדשים. לדוגמה, טיפול בחשיפה הוא טכניקה שקיימת כבר עשרות שנים, אבל בשילוב עם טיפולים ביולוגיים ממוקדים שכוללים תרופות מסוימות ומיושמים בשיטות חדשניות, הוא מצליח לסייע כמעט למחצית מהמטופלים שהגישות הקיימות לא הועילו להם – מטופלים שמצבם ההימנעותי דוחף אותם להסתגר, או להתהלך בעולם בחשדנות ובכעס, או להקהות את חושיהם באמצעות סמים שמחליפים סוג אחד של כאב באחר. ויש גם תקווה גדולה חדשה למציאת שיטות שימנעו את התפרצות הפוסט-טראומה מלכתחילה.

שלושה חודשים, שלוש שנים – או לנצח

הפרעת הדחק הפוסט-טראומתית זכתה להכרה רשמית ב-1980, כשנכללה לראשונה במדריך האבחוני DSM, שאז ראתה אור מהדורתו השלישית. אבל סביר להניח שההפרעה קיימת מאז שציידים הותקפו לראשונה על-ידי אריה, או מאז רעידת האדמה הראשונה.

פוסט-טראומה היא תגובה לאירוע או לשורת אירועים הכוללים מוות או נזק גופני חמור – הן אירועים שאנו חווים והן אירועים שאנו עדים להם. אנשים עם פוסט-טראומה סובלים מתסמיני חרדה קלאסיים, כמו נדודי שינה ודאגה בלתי פוסקת, ולעתים קרובות הם סובלים גם מדריכות יתר (hypervigilance), כלומר הם דרוכים ללא הרף לקראת סכנות אפשריות. לרוב הם מגיבים בבהלה ובהפרזה לצלילים בלתי צפויים, תנועות בלתי צפויות או מגע בלתי צפוי. התגובות שלהם אף עלולות להיות אלימות.

פוסט-טראומה מתאפיינת גם בזיכרונות פולשניים: האירוע או האירועים הטראומתיים מופיעים כפלשבקים פתאומיים המעוררים בהלה, אימה וזעזוע בעוצמה שעוררו האירועים המקוריים. הפוסט-טראומה גורמת למועקה מתמשכת ומתקיפה אותנו במחשבות המובילות לאשמה, בושה, או תחושה של נתק מהסביבה. מחשבות כמו "שום דבר טוב לא קורה לי בחיים" או "אני לא יכולה לסמוך על אף אחד" הן שכיחות. יש אף אנשים המסרבים לצאת מהבית כדי להימנע מתזכורות לטראומה.

ההפרעה הזאת "אינה באה לידי ביטוי רק כפחד", מדגישה הפסיכולוגית פאולה שְׁנֶר (Schnurr), מנהלת המרכז הלאומי לפוסט-טראומה, הפועל תחת המשרד לענייני חיילים משוחררים של ארצות הברית. לעתים היא מופיעה גם כדיכאון – יחד עם הבושה, האשמה והאדישות הכרוכות בו – או ככעס ותוקפנות.

אנדרטה, ורד לבן, 11 בספטמבר

באנדרטת הזיכרון לקורבנות פיגועי ה-11 בספטמבר, ניו יורק. תצלום: ג'ד לוסון

בתוך המוח הפוסט-טראומתי

אפשר לומר שפוסט-טראומה היא תהליך הסתגלותי, כלומר תהליך שנועד לעזור לגוף להגיב בזריזות לנסיבות מאיימות כשהן חוזרות ומופיעות. אבל המחיר גבוה, כי תגובת הדחק מסרבת להיכבות ואף פועלת בעוצמה מופרזת. פוסט-טראומה יכולה להימשך שלושה חודשים או שלוש שנים. והיא יכולה גם להפוך להפרעה כרונית שנמשכת כל החיים.

כשאזורים חושיים במוח מזהים איום פוטנציאלי, המוח מיד מנתב דחפים עצביים אל האמיגדלה, דרך התלמוס. האמיגדלה, בתגובה, מייצרת תחושת פחד ומאותתת לבלוטות יותרת הכליה להפריש אדרנלין, שמעלה את הדופק ואת לחץ הדם, וזאת כדי להניע את הגוף לפעולה מיידית.

וכדי שהפעולה לא תהיה רק מיידית אלא גם מתמשכת, ציר ה-HPA מתעורר ומפעיל תגובת שרשרת הורמונלית שבסופה מיוצר קורטיזול. הקורטיזול הוא שעוזר לגוף להמשיך להיות מגויס לפעולה. הוא גם דואג שהאמיגדלה תמשיך לפעול, ומשאיר אותנו במצב של כוננות. ובתוך הכוננות הזאת, זיכרונות חזקים צצים בקלות רבה ונשארים עמנו זמן רב מהרגיל.

אנשים הסובלים מפוסט-טראומה נשארים בדריכות יתר וממשיכים לחפש סכנה גם במצבים יומיומיים. זיכרונות מפחידים מתעוררים אצלם בקלות, עד כי נדמה שהאירוע הטראומתי מתאחש שוב

במצב שגרתי, המוח בולם את פעולת האמיגדלה ואת ההתגייסות של הגוף אחרי שהסכנה חולפת, וההיפוקמפוס עוזר לנו להציב את מה שקרה בהקשר הנכון – כחוויה שנמצאת בעבר. אבל אנשים הסובלים מפוסט-טראומה נשארים בדריכות יתר וממשיכים לחפש סכנה גם במצבים יומיומיים. זיכרונות מפחידים מתעוררים אצלם בקלות – צלילים, מראות ואף מחשבות שבשגרה עלולים להציף זיכרון חזק כל כך של האירוע הטראומתי, שנדמה שהוא מתרחש שוב.

ארמנד קוּצ'ינֶלוֹ (Cucciniello) היה דיפלומט בשגרירות ארה"ב בבגדד במהלך מלחמת המפרץ השנייה. הוא גר ועבד באזור הירוק, מתחם המאובטח בחומות בטון גבוהות שבראשן גדר תיל. "אבל לטילים או לפצצות מרגמה שנורו מעל לא הייתה שום בעיה לעבור אותן", נזכר קוצ'ינלו. ההתקפות התחילו בזמן תגבור הכוחות באביב 2007, חצי שנה אחרי שהוא הגיע. "החשיפה הראשונה שלי הייתה הנוראה ביותר: שמעתי אישה מתה כמה מטרים ממני".

חייל, אנדרטה, מלחמת העולם הראשונה, ריקנות

לא יוצאים שלמים. תצלום: רוב פאמפרי

להתקפות לא היה דפוס. "לא יכולנו לדעת מה יקרה ומתי. אחרי שנה של הפגזות שהפסיקו והתחדשו כל הזמן, הייתי מתוח מאוד, רגיש מאוד. הייתי משתנק בבת אחת כאילו אני עומד לבכות, בלי שום סיבה", נזכר קוצ’ינלו. פסיכיאטר אמר לו שהוא סובל מפוסט-טראומה ורשם לו תרופה נגד דיכאון. היא עזרה לו לשלוט ברגשותיו, אבל גם שנים אחר כך "רעשים חזקים, דלתות נטרקות, כל דבר שנשמע כמו 'בום' היה מפעיל אותי. הזמן היה עוצר למשך כמה שניות, ואני הייתי משותק", הוא אומר. כשביקר קרובי משפחה בניו יורק, גם רעש של מונית שעלתה על לוח ברזל שהניחו עובדי בניין ברחוב – לא רעש חזק, אבל "בדיוק בתדר של טיל מתפוצץ" – היה יכול לעורר אצלו פלאשבק.

מטופלים רבים מתרחקים ממצבים שעלולים להעיר את הזיכרון. אחר כך באים גם הניסיונות להקהות את החושים, שבגללם המטופלים נעשים פחות דרוכים ויותר מדוכאים

במשך שנים היו לו בעיות שינה, ואפילו עכשיו, אם הוא מנסה להפסיק ליטול את התרופה, "הכול חוזר אלי – המתח בגוף, הדמעות הפתאומיות". קוצ’ינלו המשיך בחייו ועובד כעת כיועץ לגנרל רוברט אייברמס, העומד בראש מפקדת כוחות האו"ם בדרום קוריאה.

פאולה שנר מספרת כי בזמן האחרון גובר העניין בסמנים ביולוגיים שמאפיינים את השינויים שפוסט-טראומה מחוללת, כי הם עשויים לעזור בחיזוי ההפרעה ובאבחונה. בעזרת כלי דימות מוחי כמו דימות תהודה מגנטית (MRI), חוקרים מקבלים תמונה דינמית של הפלשבק, של הפחד, ושל שיבושי מצב רוח אחרים המאפיינים את ההפרעה. למרכז הלאומי יש גם "בנק מוח" ובו מאגר של דגימות רקמה שנלקחו לאחר המוות מאנשים שסבלו מפוסט-טראומה, כדי לסייע בחקר המנגנון המולקולרי המייצר את התסמינים. "אנחנו רואים שלפחות שלושה אזורי מוח מעורבים כאן", מסביר נריה. האמיגדלה, שמווסתת את הרגש ומשמשת כמוקד עיבוד הפחד במוח; ההיפוקמפוס, שבו מעובדים הזיכרונות לקראת אחסון ושליפה; ואזורים מסוימים בקורטקס הפרה-פרונטלי, מרכז התכנון וקבלת ההחלטות של המוח, שבדרך כלל מסוגל לשכך את פעילות האמיגדלה. בעקבות אירוע טראומתי, הוא אומר, יש שיבוש במעגלי התקשורת בין שלושת האזורים האלה, והשיבוש הזה הוא שאחראי לעוצמה האיומה של הזיכרון הטראומתי. "בפוסט-טראומה, האמיגדלה נמצאת בפעילות יתר, ושני האזורים האחרים בתת-פעילות, ולכן המטופלים שרויים בחרדה וחשים שהחוויה הטראומתית רודפת אותם, כי הזיכרונות מופיעים שוב ושוב בלי שליטה". גם הזמן אינו מעמעם את עוצמתם. "במסגרת הניסיונות לשלוט בזיכרונות ובחרדה, בסיוטים ובפלשבקים שנלווים להם, אנחנו רואים שמטופלים רבים נוקטים גישה של הימנעות – הם נמנעים מלדבר על הטראומה כדי להוריד את מפלס החרדה", אומר נריה. הם מתרחקים ממצבים שעלולים להעיר את הזיכרון. אחר כך באים גם הניסיונות להקהות את החושים, שבגללם המטופלים נעשים פחות דרוכים ויותר מדוכאים". ואכן, מחצית מהסובלים מפוסט-טראומה סובלים גם מדיכאון קליני.

הנוירוביולוג בנג'מין סוארס-חימנס (Suarez-Jimenez) מהמעבדה של נריה חוקר בכלים של מציאות מדומה את הנטייה לראות סכנה במקומות שבהם היא אינה נמצאת. נבדקיו נכנסים לסורק MRI וקוטפים פרחים באחו של מציאות מדומה. במקומות מסוימים בטיול שלהם, דבורים עוקצות אותם – העקיצות מסומנות על-ידי זרמים חשמליים קלים. במקומות אחרים הן אינן עוקצות. "נבדקים בריאים לומדים להבחין בין מקומות בטוחים ומסוכנים, ונכנסים לדריכות יתר רק באזורים שבהם כבר עקצו אותם. אנשים עם פוסט-טראומה מבצעים הכללת-יתר, כלומר הם לא מבחינים במדויק בין המקומות הבטוחים והמסוכנים", מסביר סוארס-חימנס.

הוא מנסה לאתר את אזורי המוח האחראים להכללת-היתר של האיום. במחקר קודם הוא זיהה את רשתות המוח שנדלקות כשנבדקים בריאים מבחינים בין "בטוח" ל"מסוכן", וכעת הוא אוסף נתונים גם לגבי נבדקים עם פוסט-טראומה. "אנחנו רוצים להשוות פעילות מוח, פיזיולוגיה ודירוגים עצמיים של חרדה אצל אנשים שמעולם לא חוו טראומה קשה, אנשים שפיתחו פוסט-טראומה, ואנשים שעברו טראומה בלי לפתח פוסט-טראומה".

מטופלים בעלי היפוקמפוס גדול יותר סובלים פחות מפוסט-טראומה לאורך זמן ומתמודדים טוב יותר. ייתכן כי היפוקמפוס קטן מצביע על הצורך בטיפול תרופתי ופסיכולוגי שיסייע בעיבוד מחדש של הזיכרונות הטראומתיים

אמנם רוב מחקרי הדימות מספקים לנו תובנות בסיסיות, אך יש גם ממצאים שאפשר ליישם ישירות בטיפול. מספר מחקרים שנערכו במעבדה של נריה ובמעבדות אחרות מלמדים כי "גודלו של ההיפוקמפוס הוא מה שקובע את מידת ההיענות לטיפול", הוא אומר. "גילינו שמטופלים בעלי היפוקמפוס גדול יותר סובלים פחות מפוסט-טראומה לאורך זמן ומתמודדים טוב יותר". ויש ראיות לכך שייתכן כי היפוקמפוס קטן מצביע על הצורך בטיפול תרופתי ופסיכולוגי שיסייע בעיבוד מחדש של הזיכרונות הטראומתיים.

טיפולים פסיכולוגיים סייעו רבות לפיליפ רובינסון. "קשה מאוד להיות ניצול", אומר רובינסון. באוגוסט חלפו שלושים שנה מאז שהוא הפליג על אוניית הקיטור מַרְשיוֹנֶס, יחד עם 130 איש בערך, רובם בשנות העשרים לחייהם, במסגרת חגיגת יומולדת של חבר מלונדון. הוא היה בבטן האונייה כשדוברה עצומה ששטה במהירות בתמזה דרסה את האונייה, שטבעה תוך שניות. "פרקתי את הכתף ונפגעתי מבקבוקים שהתעופפו. התחלתי פשוט לשחות ולשחות. אני זמר מקצועי, עצרתי את הנשימה. נחלצתי דרך חלון שבור". חמישים ואחת איש לא ניצלו. אחרי שהיה מאושפז במשך יום בבית החולים כדי להחזיר את הכתף שלו למקומה ולטפל בפצעים שטחיים, "רציתי פשוט להמשיך". הוא חזר לעבודתו בתחום הכספים. "ואז באו ההלוויות. שרתי בהן. התחלתי לשתות בכמויות". הוא התחיל להרגיש שהקשיים הקטנים של חיי היומיום הם בלתי נסבלים. הוא עשה חשבון נפש והחליט להגשים את החלום שלו: הוא נרשם לאקדמיה המלכותית למוזיקה. שיעורי תנועה, שיעורי משחק, תמיכה פסיכולוגית וטכניקות נשימה – כל אלה היו חלק משגרת מהתוכנית שלו, וכיום ידוע שאלה בדיוק הדברים שעוזרים לניצולים.

התמזה בווסטמינסטר, קלוד מונה

"התמזה בווסטמינסטר" (1871), קלוד מונה. National Gallery, לונדון. תצלום: וויקיפדיה

רובינסון התקדם יפה עד שאחת-עשרה שנה אחרי האסון, נפתחה חקירה פומבית. "היינו צריכים לחיות מחדש את התאונה. היו ראיונות, חקירות. מערכת היחסים שלי התפרקה. היו לי קשיים בעבודה". רופא המשפחה שלח אותו להערכה פסיכיאטרית מקיפה. "סבלתי מדיכאון. מנגנוני ההתמודדות שלי, שבדרך כלל היו חזקים, קרסו תחת הלחץ". משם הוא המשיך לשנתיים של טיפול, שבמסגרתו עודדו אותו להשיל מעליו את המחשבה שהוא "שר למען חברים מתים". עכשיו הוא שר בשביל עצמו. "לשיר זאת הדרך היחידה שבה הנפש שלי יכולה לדבר עם הטרגדיה".

רובינסון הוא הראשון שיודה עד כמה התמזל מזלו שהיבטים שונים של חייו עזרו לו להתמודד, והוא החליט להקים עמותה שעוזרת לקורבנות של אסונות חד-פעמיים לקבל כל סיוע שהם זקוקים לו. מדי שנה, העמותה שלו, "קרן אנטוניו וַסְקוֹנֶלוֹ", מחלקת 51 מלגות – שכל אחת מהן נקראת על-שם אחד מקורבנות המרשיונס.

מי סובל ומי לא?

לא כל מי שנחשף לאסון או לאירוע טראומתי מפתח פוסט-טראומה. אפילו בקרב לוחמים לשעבר שיעורי הפוסט-טראומה עומדים על 10 עד 30 אחוז. חוקרים מנסים להבין מה בונה את החוסן הזה

לא כל מי שנחשף לאסון או לאירוע טראומתי מפתח פוסט-טראומה. אפילו בקרב לוחמים לשעבר – והרי בקרבות יש שפע אירועים איומים המתרחשים בסביבה של דריכות רגשית גבוהה – שיעורי הפוסט-טראומה עומדים על 10-30 אחוז.

חוקרים מנסים להבין מה בונה את החוסן הזה עוד מאז שהסוציולוגית המנוחה אמי וורנר (Werner) התחילה לעקוב אחרי התפתחותם של כל התינוקות שנולדו באי קאוואי ב-1955 וגילתה שרק מיעוט מהילדים שנולדים לתוך נסיבות חיים קשות מפתחים הפרעות נפש או מסתבכים בצרות בהמשך החיים. הפסיכיאטרית אדריאנה פֶדֶר (Feder) מהמרכז הרפואי מאונט סיני בניו יורק, אומרת שרוב המחקרים שנערכו עד היום בנושא חוסן נפשי, חיפשו תשובות בגורמים פסיכו-סוציאליים כמו יציבות משפחתית ותמיכה חברתית שעוזרים לנו לפתח יכולת ויסות רגשי. רק לאחרונה פנו חוקרים גם אל הביולוגיה.

רוב המחקרים שמנסים להבין כיצד פוסט-טראומה משבשת את מעגלי הדחק במוח, מתמקדים באנשים שכבר סובלים מההפרעה. אבל פדר מציינת כי המחקרים המועילים ביותר יהיו אלה שיבחנו דווקא אנשים לפני שהם חווים טראומה – אנשי צבא לפני שהם נשלחים למשימה, או אזרחים המתחילים לעבוד במשטרה או במכבי האש – ויעקבו אחריהם.

מחקר שיתופי כלל-אמריקני בשם AURORA עושה כמעט את זה. החוקרים אוספים נתונים, ובהם סריקות מוח, של אנשים שמגיעים לחדרי מיון רגע אחרי החשיפה לטראומה, ואחר כך מחפשים דפוסי פעילות מוח שינבאו כיצד אותם אנשים יתמודדו לאורך זמן עם מה שקרה. פדר עצמה עומדת בראש מחקר שבודק שוטרים, עובדי בניין ואנשים אחרים שהיו בתפקיד הצלה בזמן הפיגוע במגדלים התאומים, שבמסגרתו היא ועמיתיה משווים בין אלה שפיתחו פוסט-טראומה ואלה שלא.

הפיגועים הטראגיים של ה-11 בספטמבר משמשים כעת כמעבדה חיה למעקב אחר התפתחותה הטבעית של פוסט-טראומה. בסיכומו של דבר, המחקר מלמד כי שיעורי ההפרעה בקרב אנשים שנחשפו לטראומה, צונחים במהלך השנים הראשונות אחרי החשיפה. למתנדבים שהגישו סיוע לנפגעים היה סיכוי גבוה יותר לפתח פוסט-טראומה מאשר לאנשי המקצוע שהגישו סיוע, כמו למשל שוטרים וכבאים. יותר מכול נפגעו מתנדבים שלא היו משויכים לארגוני הצלה כמו הצלב האדום, ושיעורי הפוסט-טראומה שלהם עמדו על כמעט 30 אחוז, לעומת 13 אחוז בקרב אנשי המקצוע.

11 בספטמבר, פיגועים, ניצולים, טראומה

שני ניצולים בפיגועי ה-11 בספטמבר, ניו יורק. תצלום: דון הלאסי, ויקידפיה

נתונים אלה מאששים ממצאים קודמים: אנשים עם היסטוריה של חשיפה לטראומה או קשיים נפשיים, ואנשים עם תמיכה חברתית מועטה הסובלים מגורמי מתח חדשים או מתמשכים, הם בעלי סיכון גבוה לפוסט-טראומה. ממצא חדש וחשוב הוא שפגיעה גופנית או אובדן מקום העבודה מעלים את הסיכון ללקות בפוסט-טראומה. טיפול פסיכולוגי, כולל טיפולים בחשיפה המשתמשים במציאות מדומה, מועילים למטופלים באופן כללי. נתונים חדשים מלמדים שילדים מגיבים היטב לטיפולים פסיכולוגיים המוגשים להם בבית הספר או במסגרת קהילתית.

פרויקט IMAGEN הוא מחקר אירופאי גדול שעוקב אחר טווח רחב של גורמים בגיל ההתבגרות ובוחן את השפעתם על התפתחות המוח ועל בריאות הנפש בהמשך החיים. אחד הממצאים שעלו עד כה, הוא שמתבגרים שמיטיבים להתמודד עם קשיים למרות ריבוי גורמי דחק, מגיבים בצורה ייחודית כשמראים להם תמונות של פרצופים מפוחדים או כועסים, אף שההתבוננות בתמונות כאלה היא חוויה המעוררת דחק. מעל לכול: אצל המתבגרים האלה יש פעילות מועטת בלבד באמיגדלה. נוסף לכך, החוקרים מצאו שלצעירים האלה יש יותר חומר אפור בקורטקס הפרה-פרונטלי. מסתמן שיש קשר בין מעגלי המוח המעורבים בבחינה מחודשת של אירועים – כלומר אלה שנדלקים כאשר אנחנו מעניקים פרשנות חדשה לאירוע קודם – ובין תגובות מבוקרות ומתונות יותר.

הטיפול אמור לעזור לאנשים לפתח מיומנויות התמודדות, לשמור על גמישות קוגניטיבית שתעזור להם לתפוש קשיים כאתגרים שאפשר להתגבר עליהם וכהזדמנויות לצמיחה, ולטעת בהם תחושת שליטה

האם אפשר לפתח חוסן? על זה בדיוק מסתמכים טיפולי "חיסון מלחץ" (stress-inoculation), המשמשים לעתים במסגרת טיפולים קוגניטיביים-התנהגותיים. מטרתם היא "לחסן" אנשים מבעוד מועד נגד חוויות קשות על-ידי חשיפה לשורה של מצבים מאתגרים באמצעות תמונות וגירויי וידאו. הטיפול הזה אמור לעזור לאנשים לפתח מיומנויות התמודדות, לשמור על גמישות קוגניטיבית שתעזור להם לתפוש קשיים כאתגרים שאפשר להתגבר עליהם וכהזדמנויות לצמיחה, ולטעת בהם תחושת שליטה. כל זאת מתוך הבנה ששינויי תפישה כאלה משפיעים על תגובת הדחק שלנו. בטיפול זה משתמשים לעתים קרובות אצל אנשים שעומדים לצאת לקרב.

נוסף לכך, ייתכן שאפשר למנוע התפתחות של פוסט-טראומה באמצעות תרופות הניתנות רגע לפני החשיפה למצבים מסוכנים או מיד אחריה. בין החומרים הנבדקים כעת הוא נוירופפטיד Y (או NPY), כימיקל שנמצא במערכת העצבים וידוע בעיקר כחומר המגביר את צריכת המזון. אבל הפסיכולוגית אסתר סבּן (Sabban) מ"מדיקל קולג'" בניו יורק, אומרת שיש ראיות לקשר בין NPYלחוסן מפני השפעותיו השליליות של דחק. יש ממצאים המלמדים כי NPY מעכב פעילות עצבית באופן כללי, ולכן נדרש מינון גבוה יותר של סכנה כדי להביא את הנוירונים של מעגלי הדחק לפעילות יתר ולשבש את פעולתם. וכאשר משתחרר NPY באמיגדלה, הוא משכך את התגובה לדחק.

יש חוקרים שמצאו כי רמות ה-NPY בדמם של אנשים עם פוסט-טראומה נמוכות מאלה של אנשים שאינם מפתחים פוסט-טראומה. אי אפשר לדעת אם הפער הזה נוצר לפני התגובה לטראומה או כתוצאה ממנו, אף שמחקרים גנטיים מלמדים שהוא אכן קיים מבעוד מועד.

כש-NPY ניתן לפני החשיפה או מיד אחריה, הוא מנע לחלוטין את התפתחותן של תגובות דמויות פוסט-טראומה

בניסויים שסבּן ועמיתיה ביצעו בעכברושים, החיות הנבדקות נחשפו באופן ממושך לגורם דחק חזק – המקבילה של המכרסמים לטראומה. העכברושים קיבלו NPY חצי שעה לפני החשיפה, מיד אחריה, או אחרי שבוע, כלומר כשההשפעות החמורות של הדחק כבר באו לידי ביטוי. כש-NPY ניתן לפני החשיפה או מיד אחריה, הוא מנע לחלוטין את התפתחותן של תגובות דמויות פוסט-טראומה. לא הייתה לו השפעה כלשהי על תסמינים שכבר התפתחו.

אין הרבה מחקרי NPY בבני אדם. בניסוי קליני קטן התברר שכאשר NPY ניתן דרך האף (כדי שיגיע ישירות למוח, וכן כדי למנוע השפעות לא רצויות על הגוף), הוא הפחית את תסמיני החרדה הנלווים לפוסט-טראומה. סבּן ועמיתיה עורכים כעת מחקר שיוביל, כך היא מקווה, לניסוי קליני בקנה מידה גדול מספיק כדי לקבוע אם נטילת התרופה יומיים אחרי החוויה הטראומתית מונעת את התפתחותה של פוסט-טראומה.

לחץ, דחק

לחץ. תצלום: שרי מונטג

ההיפך מדחק

הנוירופפטיד NPY אינו התקווה הכימית היחידה בתחום הפוסט-טראומה. עם התרכובות המסקרנות האחרות נמנה גם הקטמין, חומר הרדמה בעל עבר מפוקפק כסם מועדונים. לאחרונה ניתן בארה"ב אישור להשתמש בו לטיפול בדיכאון מתמשך, בייחוד כזה שנלוות אליו מחשבות אובדניות. כשקטמין ניתן בעירוי הוא פועל במהירות, תוך שעות ספורות, אבל איש אינו יודע איך בדיוק, ואחרי שנים של בדיקות, אישרה השנה רשות המזון והתרופות האמריקנית את השימוש באסקטמין (Esketamine), אחד משני סוגים כמעט זהים של קטמין, כנוגד דיכאון.

"מספר מטופלים שבאו אלינו עם דיכאון סבלו גם מפוסט-טראומה, והתסמינים שלהם התחילו לדעוך", מדווחת אדריאנה פדר. "זה מה שהוביל למחקר הראשון שלנו, ב-2014, שכלל עירוי בודד של קטמין". הטיפול הוביל לשיפור בכל קבוצות התסמינים של פוסט-טראומה – חוויה מחדש של האירוע הטראומתי, הימנעות, אנהדוניה (היעדר יכולת לחוות הנאה) ודריכות יתר – כאשר אלה נמדדו 24 שעות אחר כך. פדר עורכת כעת ניסוי קליני שבו המטופלים מקבלים שש מנות של קטמין במהלך שבועיים, "כדי לראות אם אנחנו מצליחים לשחזר את הממצאים הראשוניים ההם ולהשיג תגובה מתמשכת".

יש אינדיקציות ברורות לכך שקטמין מחולל שינוי יסודי בקישוריות העצבית בתוך המוח. "פרסמנו מחקר דימות מוחי של נבדקים בדיכאון, שבו מצאנו קישוריות מוגברת באזורי הוויסות הרגשי אחרי נטילת קטמין", מספרת פדר. הצוות שלה עורך כעת מחקר דומה עם נבדקים הסובלים מפוסט-טראומה.

חוקר המוח רונלד דוּמן (Duman), חוקר פסיכיאטריה ומנהל תחום הפסיכיאטריה המולקולרית באוניברסיטת ייל, טוען שפוסט-טראומה היא ביסודה "הפרעה של ליקוי סינפטי" – כלומר היא פוגעת בתקשורת בין הנוירונים. "מחקרים רבים של דימות מוחי מצביעים על ירידת נפח באזורי המוח המקושרים לפוסט-טראומה. והממצא הזה הוליד את הטענה שאולי יש לזה קשר לאובדן של קשרים סינפטיים".

ההשפעה של הקטמין הפוכה לדחק: הוא מגדיל את מספר הקשרים הסינפטיים בקורטקס הפרה-פרונטלי, ודי אפילו במנה אחת

מחסור בקשרים בין נוירונים עלול לפגוע בגמישות המוחית, וכפועל יוצא לשבש את יכולות הלמידה ו"לתקוע" אנשים שנחשפו לטראומה בתוך התגובה המוקצנת, בלי שום דרך מילוט עצבית – בלי שום נתיב עצבי שיכבה את תגובת הפחד. מחקרים בבעלי חיים מלמדים שהסינפסות בהיפוקמפוס ובקורטקס הפרה-פרונטלי מתמעטות בעקבות דחק כרוני, אבל עד כה לא נמצאו ראיות חותכות לכך שזה מה שקורה גם בפוסט-טראומה. "אלה מחקרים מסובכים מאוד מבחינה טכנית", אומר דומן. ישנן ראיות עקיפות לאובדן סינפסות בבני אדם הסובלים מפוסט-טראומה. במחקרים שנערכו בדגימות רקמה מבנק המוח של מרכז הפוסט-טראומה, זיהו החוקרים הבדלים בגנים המווסתים את היווצרות הסינפסות בין אנשים עם פוסט-טראומה וכאלה שאינם סובלים ממנה.

אם הממצאים האלה יאוששו, הם יסבירו את השפעתו של הקטמין – גם בדיכאון וגם בפוסט-טראומה. "ההשפעה של הקטמין הפוכה לדחק: הוא מגדיל את מספר הקשרים הסינפטיים בקורטקס הפרה-פרונטלי, ודי אפילו במנה אחת", אומר דומן.

הגמישות הסינפטית – צמיחתם של קשרים בין-עצביים חדשים – היא יסוד הזיכרון והלמידה. ודעיכתה היא הבסיס לתהליכי הזיכרון המשובשים שאנו רואים בפוסט-טראומה.

בדרך כלל אנו מצליחים לצמצם את הקשר בין הזיכרון לרגש המקושר אליו. כלומר, עם הזמן, רכיב התגובה הרגשית נחלש ונעלם. יתרה מזאת, חוקרים יודעים שבכל פעם שאנו שולפים זיכרון, הוא עשוי לשנות צורה ולקבל הקשר חדש. התהליך הזה נקרא התגבשות מחדש, ובזכותו אנו מסוגלים לדבר על חוויה שלילית עם חברים בסביבה נעימה, ואחר כך לאחסן מחדש את הזיכרון בצורה פחות מטרידה.

אבל בפוסט-טראומה, הזיכרונות נעשים עמידים לשני סוגי השינוי האלה, ולכן כמעט בלתי אפשרי למחוק אותם. "הזיכרון נשאר מאוחסן בצורתו המקורית – הקורבן נאנס שוב, עם כל הזיכרונות הנלווים לאירוע המקורי", מסביר הפסיכולוג הקליני אילן הרפז-רותם מאוניברסיטת ייל.

אפר, אדוורד מונק

"אפר" (1895), אדוורד מונק, הגלריה הלאומית, אוסלו. תצלום: ויקיפדיה

ידוע שחשיפה ממושכת והערכה קוגניטיבית מחודשת הן שניים מהטיפולים הפסיכולוגיים היעילים ביותר. הם מעודדים שינוי של הזיכרון, וזה הרי בדיוק התהליך שהפוסט-טראומה מונעת. "מטופלים צריכים דחיפה קטנה, ויכול להיות שהנוירוגנזה המוגברת שהקטמין מעודד תוכל לפתוח פתח להתגבשות מחדש של זיכרונות", אומר הרפז-רותם.

הרפז-רותם מעוניין לתת למטופלים את הדחיפה הזאת, ולשם כך הוא עורך ניסוי קליני שמשלב קטמין עם טיפול ממושך בחשיפה. יכול להיות שהטיפול המשולב הזה יצליח לעשות בשבעה ימים משהו שעלול אחרת לארוך חודשים, במקרה הטוב. סריקות MRI שיבוצעו לפני ואחרי הטיפול יבדקו אם וכיצד הוא משנה את הפעולה ההדדית של אזורי המוח. זאת אפשרות אחת – אפשרות הפעולה המהירה. אבל אם רונלד דומן צודק, יש גם דרכים אחרות לשחזר את הקישוריות הסינפטית והגמישות הפסיכולוגית, ובראשן פעילות גופנית, המעודדת ישירות את צמיחתם של קשרים עצביים חדשים.

"אולי יש כאן פתח", אומר פאולה שנר. היא נלהבת מהשימוש האפשרי בקטמין "לחיזוק והעצמה של הטיפולים הפסיכולוגיים היעילים ביותר שעומדים לרשותנו". למעשה, החוקרים לוקחים כאן משהו שעובד היטב ומשפרים אותו אף יותר. כימיקל נוסף שעשוי להתאים למשימה הוא הסם הפסיכדלי MDMA, המוכר גם בשם אקסטזי. "הוא מזרז את התהליך הפסיכו-תרפויטי", אומר הפסיכיאטר מייקל מיטהוֹפֶר (Mithoefer), שבמהלך עשרים שנה הוביל מחקר בתחום ה-MDMA. העניין הרב בפוטנציאל הטיפולי של ה-MDMA שכנע את רשות המזון והתרופות לסמן אותו כטיפול "פורץ דרך" בפוסט-טראומה, וכעת היא מנסה לזרז את אישורו רשמי. בישראל כבר יש אישור לשימוש טיפולי ב-MDMA.

MDMA שונה מרוב התרופות הפסיכיאטריות מכיוון שהוא אינו אמור לדכא תסמינים אלא לעזור לנו לעבד את הגורמים היסודיים

בימים אלה יצא לדרך ניסוי קליני בינלאומי בשלב 3, וזהו צעד גדול לקראת אישור סופי. ניתוח של שישה ניסויים קליניים קטנים הראה שההקלה בתסמינים אצל נבדקים שנטלו את החומר, הייתה כפולה מאשר בקבוצות הביקורת. במסגרת הניסוי, הנבדקים עוברים שלושה מפגשים טיפוליים בני שמונה שעות לפחות, בהפרש של שבוע זה מזה, ובליווי של שני מטפלים מוסמכים. לפני כל אחד מהמפגשים האלה הם מקבלים MDMA.

"אנחנו לא אומרים לאנשים לדבר על הטראומה, אלא על כל מה שעולה להם בראש", אומר מיטהופר. אף שהטיפולים אינם מובנים, המטפלים משלבים בהם בדרך כלל מרכיבים מתוך הטיפולים המקובלים בטראומה, כמו חשיפה לחומר הטראומתי והערכה קוגניטיבית מחודשת. "אנחנו מדגישים ש-MDMA שונה מרוב התרופות הפסיכיאטריות מכיוון שהוא אינו אמור לדכא תסמינים אלא לעזור לנו לעבד את הגורמים היסודיים. לכן התסמינים עלולים להחמיר לפני שהמטופלים חווים הקלה".

כחוקרת מוח שעוסקת בטראומה כבר שלושים שנה, הפסיכולוגית רחל יהודה הייתה סקפטית לגבי המקרים שבהם נעשה שימוש ב-MDMA. "אני כבר כל כך הרבה זמן בתחום, וחקרתי כל כך הרבה טיפולים, שהתקשיתי לעכל את הטענה שפגישה או שתיים יכולות לרפא אנשים עם פוסט-טראומה כרונית ", אומרת יהודה, העומדת בראש המחלקה לחקר הפרעת דחק פוסט-טראומטית במרכז הרפואי מאונט סיני.

אבל זה היה לפני שהיא נסעה לישראל. "התחלתי להבין שהגישה הזאת לטיפול בטראומה מביאה את האדם אל מצב בטוח ומוגן מאוד". לדבריה, ה-MDMA "משרה על המטופלים תחושה פתוחה וחמה וחומלת כלפי עצמם, והמטפלים מייצרים עבורם סביבה שבה הם יוכלו להבין את הנושאים שעולים לדיון ולבחון אותם בבטחה מזוויות שונות". הטיפול הזה מסיר את המחסומים שבהם המטופלים נבלמים לעתים קרובות בטיפול פסיכולוגי שגרתי – "כי כואב להם, כי זה הגרעין שהם לא רוצים לגעת בו".

יהודה עצמה התנסתה בטיפול הזה פעם אחת, והיא אומרת שהוא עזר לה להפנים כיצד חוויה טיפולית מואצת עוזרת לנו לגשת לאירועי חיינו ולעבד אותם. "זה כמו לגלות שאפשר לטוס מניו יורק ללוס אנג'לס במקום ללכת לשם ברגל".

פתאום אנשים מסוגלים לדבר על הטראומה שלהם בלי שרגשותיהם יכריעו אותם. חייל לשעבר שעבר את הטיפול הזה אמר, 'עיראק שינתה לי את המוח, וה-MDMA שינה אותו בחזרה'. ויש נתוני דימות מוחי שמאששים את זה

"חוקרים שמנסים להבין את מהותה של הטראומה מחפשים צוהר שדרכו אפשר לעזור למטופלים", אומרת יהודה. "וכאן יכול להיות שיש לנו חלון שמגיע מהרצפה עד התקרה. אולי זאת דלת".

"אנחנו יודעים ש-MDMA מפחית את הפעילות באמיגדלה ומגביר את הפעילות בקורטקס הפרה-פרונטלי, וזה עולה בקנה אחד עם מה שאנחנו רואים בסביבה הקלינית: פתאום אנשים מסוגלים לדבר על הטראומה שלהם בלי שרגשותיהם יכריעו אותם", אומר מיטהופר. "חייל לשעבר שעבר את הטיפול הזה אמר, 'עיראק שינתה לי את המוח, וה-MDMA שינה אותו בחזרה'. ויש נתוני דימות מוחי שמאששים את זה".

MDMA, תסומנת הדחק הפוסט-טראומתי, PTSD

MDMA נגד PTSD: גלגל הצלה? תצלון: ddaa

להשיב להם את השליטה במוחם

מחקרי הדימות החוקרים את ההיבטים הנוירוביולוגיים של פוסט-טראומה עזרו לנו לזהות "אילו אזורי מוח צריך להגביר ואילו להשקיט", אומר פול הולצהיימר (Holtzheimer), סמנכ"ל המחקר במרכז הלאומי לפוסט-טראומה. והגילויים האלה הכשירו את הקרקע לטיפולים ממוקדים מאוד, ובהם נוירופידבק.

"כשמפחדים ממשהו, האמיגדלה נדלקת, ובפוסט-טראומה היא נדלקת עוד יותר", אומר אילן הרפז-רותם. בנוירופידבק, המטופלים לומדים לשכך את התסמינים על-ידי צמצום פעילות המוח בכוחות עצמם. מכיוון שעד אז הם היו נתונים לחסדיהם של טריגרים בלתי צפויים שעלולים להופיע בכל רגע נתון, "הטיפול הזה מעצים אותם מכיוון שהוא עוזר להם לתפוס פיקוד על המוח שלהם", הוא אומר. הרפז-רותם עורך ניסוי קליני שבו מטופלים עם פוסט-טראומה שוכבים בסורק MRI ועוקבים אחרי סמן שמודד את קצב זרימת הדם שלהם – המלמדת על היקף הפעילות באמיגדלה – בעודם קוראים תסריט ושומעים רעשים המקושרים לטראומה שהם חוו. הם לומדים טכניקות להפחתת פחד, וכאשר הם צופים בסמן, הם רואים אילו טכניקות משככות את האמיגדלה.

השאיפה היא שהם יישמו את הטכניקות האלה בכל פעם שהם חשים מצוקה, לא כדי למחוק את הזיכרונות אלא כדי ללמוד לשאת אותם

השאיפה היא שהם יישמו את הטכניקות האלה בכל פעם שהם חשים מצוקה, "לא כדי למחוק את הזיכרונות אלא כדי ללמוד לשאת אותם", הוא אומר. סריקות MRI הנעשות לפני ואחרי הטיפול יגלו לחוקרים שינויים בקישוריות בין האמיגדלה, ההיפוקמפוס והקורטקס הפרה-פרונטלי, ויעזרו להם לזהות מתאמים בינה לבין הדעיכה בתסמינים.

טיפול מבטיח נוסף מתמקד במעגלים התקולים שהפוסט-טראומה מייצרת ומנסה לשקם אותם. גירוי מגנטי טרנס-גולגולתי (transcranial magnetic stimulation), המשתמש בשדה מגנטי משתנה כדי לשלוח זרמים חשמליים קטנים אל אזורים נקודתיים, משמש כבר עכשיו לטיפול בדיכאון עמיד, כלומר דיכאון שאינו מגיב לטיפול תרופתי, ובהפרעה טורדנית כפייתית (OCD).

במקרים של פוסט-טראומה, הטיפול הזה מתמקד בנקודת עצבית מרכזית, והיא הקורטקס הפרה-פרונטלי דורסו-לטרלי. המטרה היא להגביר את השליטה הקוגניטיבית כדי שהמוח ייטיב לווסת רגשות, וכך תקטן עוצמתן של חוויות בלתי רצויות. "הטיפול הזה עשוי להשפיע כך גם על תסמינים אחרים – הימנעות, אפילו פלשבקים", אומר הולצהיימר. חוקרים בודקים גם את האפשרות להשתמש בגירוי מוחי כחיזוק לטיפול פסיכולוגי. הגירוי מתבצע לפני פגישות שבועיות של טיפולים קוגניטיביים שבהן מנסים המטופלים ללמוד לעבד מחדש את זיכרונותיהם, אבל הולצהיימר מדגיש שהשיטה הזאת עודה בחיתוליה. "אם נתקדם בקצב שבו התקדמנו בכל הקשור לדיכאון, אולי בעוד חמש שנים נוכל לערוך את הניסוי הקליני שיעזור לנו להביא אותה אל ציבור רחב".

ההבנות החדשות באשר לטיבה של פוסט-טראומה מביאות עמן אפשרויות טיפוליות חדשות ומועילות. אירועים איומים ימשיכו לקרות. אפילו אם כל המלחמות ייעצרו מחר, הטבע לא יפסיק להנחית עלינו מהלומות, והנפגעים יחושו בהכרח את ההשלכות הרגשיות הן בנפשם הן במוחם. כאב תמיד יהיה, אבל סבל מתמשך אינו מחויב המציאות. כעת אפשר לשים לו סוף. זאת כבר אינה משימה בלתי אפשרית.

 

קרל שרמן (Sherman) הוא עיתונאי מדע מניו יורק.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי תומר בן אהרון

Reprinted from Psychology Today. Copyright 2019 Sussex Publishers LLC.Distributed by Tribune Content Agency. The original article appeared here.

תמונה ראשית: לשחרר טראומה כמו פרפר. תצלום: redhumv, אימגב'נק / גטי ישראל

מאמר זה התפרסם באלכסון ב על־ידי קרל שרמן, Psychology Today.
§ מאמר | # מדעי המוח
/ MDMA / NPY / OCD / PTSD
- דימוי שערלשחרר טראומה כמו פרפר. תצלום: redhumv, אימגב'נק / גטי ישראל

תגובות פייסבוק

3 תגובות על סיכול ממוקד לטראומה

01
חסוי מטעמי בטיחות

האמת מעניין ונכון. לי אישית יש טראומה מברית מילה( אפילו כשאני כותב את זה ) כל פעם שמדברים על זה ואני שומע ( אפילו ברחוב, במפגשים חברתיים ומשפחתיים וגם ברכבות) זה ישר מתעורר אצלי ואני סובל מזה.

02
תם תם

מאמר מעניין מאוד. אישית נוגע לא מעט לחייהם של אנשים שלא הכינו אותם נכון למציאות.
הפתרונות בניצנים כתבה, קטמין וmdma. הינם פתרונות חוכמת המונים בישראל... כמו כן ספורט. לעניות דעתי, סמים פסיכודליםיכולים לעזור מאוד בליוי הנכון אך טיפול כלל מערכתי של תזונה נכונה, סביבה תומכת הרגלי שינוי חדשים וספורט אתגרי. יניבו תוצאות עדיפות ואדם בעל אישיות מסתכלת יותר. בקיצור, במציאות אין קיצורי דרך. באמת.

03
נתנאל תם

מאמר מעניין מאוד. אישית נוגע לא מעט לחייהם של אנשים שלא הכינו אותם נכון למציאות.
הפתרונות בניצנים כתבה, קטמין וmdma. הינם פתרונות חוכמת המונים בישראל... כמו כן ספורט. לעניות דעתי, סמים פסיכודליםיכולים לעזור מאוד בליוי הנכון אך טיפול כלל מערכתי של תזונה נכונה, סביבה תומכת הרגלי שינוי חדשים וספורט אתגרי. יניבו תוצאות עדיפות ואדם בעל אישיות מסתכלת יותר. בקיצור, במציאות אין קיצורי דרך. באמת.