תבנית נוף אנושיותו

כשהייתי קטנה אהבתי להתבונן דרך קלידוסקופ. הייתי מרותקת לצורות הצבעוניות, הנפרדות והמתחברות מחדש לאינספור תבניות, בתנועה קטועה ורצופה כאחת. יש שהייתי בוהה בתבנית הכללית המשתנה ויש שהייתי עוקבת אחר כתם צבע אחד, משתאה לנוכח השינוי שמתחולל בו כשהוא נמוג בהדרגה ומבליח לפתע במקום אחר. כשרציתי להבין כיצד הקלידוסקופ עובד, פירקתי אחד. מה רבה הייתה תדהמתי, כשעל רצפת החדר התפזרו מספר חרוזים צבעוניים ושלוש פיסות מראה מלבניות שהיו נתונות בתוכו. האם כל המופע המרהיב הזה, אינו אלא תוצר של מספר חרוזים פשוטים?

"אינו אלא...". זוהי אינה בחירת מילים מקרית. זוהי בחירה טעונה ברגשי אכזבה ופליאה. בחירה שנועדה להדגיש את מה שגיליתי לגבי תוכנו הממשי של הקלידוסקופ, אבל גם את הציפייה וההנחה שיהיה שם יותר מכך.

זוהי הבחירה הראשונה של שאול טשרניחובסקי בשירו "האדם, אינו אלא...", שאותו הוא פותח בשני משפטים עוקבים במבנה לשוני זה:

"הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ".

בקוראנו את המשפט שעימו פותח טשרניחובסקי את השיר: 'האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה', איננו חשים בהכרח את הקטיעה

השימוש הלשוני בגזרת "אין... אלא", נועד לרוב להדגיש עמדה כלשהי. למשל: "אין אדם רואה אלא מהרהורי ליבו". כשהוא מובא בניסיון להמשיג מהות של דבר, הוא נראה כמבליע בתוכו את מה שהושמט מהמשגה זו: את הניגוד שהיה אמור לבוא לפני המילה "אלא". ניתן היה לומר: האדם אינו X (למשל: עולם ומלואו), אלא קרקע ארץ קטנה.  אך בקוראנו את המשפט שעימו פותח טשרניחובסקי את השיר: "האדם אינו אלא קרקע ארץ קטנה", איננו חשים בהכרח את הקטיעה. נטיית ליבנו היא לעקוב אחר זרימת הטקסט מעל מרווח ה"אין", לייצר השלמה שמשאירה לנו מרחב לתהייה על החסר, אך גם לאי-ידיעתו.

המושג "סזורה" שהוזכר רבות בעבודתו של הפסיכולוג וילפרד ביון (Bion), מתאר חיתוך או קטיעה שהם חלק מחוויה רציפה. למשל, המרווח בין שתי פעימות לב המקיים את סדר עבודת הלב, או המרווח בין מקטעים ביצירה מוזיקלית. בתחום הנפש, ביון מדבר על סזורות כעל קטיעות בין מצבים נפשיים הקשורים ביניהם באופן שאינו תמיד ידוע. מתוך קושי לשהות במרווח אי-הידיעה, אנחנו נוטים להשלים את החסר באמצעות הזיכרון הקודם שלנו או התשוקה ליצירת הבנה וחיבור ביניהם. ביון מעודד את המטפל לזנוח את הזיכרון והתשוקה בהקשיבו למטופל, ולנוע בתנועה אסוציאטיבית בין החומרים שעולים בפגישה. לשהות במרווחים שבין החוויות המומשגות ולחקור דווקא אותם. את הידיעה הוא מציע להחליף באמונה שיש למטופל אמת פנימית, שהיא לא-אמפירית ואינה ניתנת להמשגה. אולי כמו מעקב העין אחר התנועה הקלידוסקופית: לא אחר החרוזים שבתוככי הקלידוסקופ אנחנו תרים. הם מחוץ לטווח השגתנו. אנחנו עוקבים אחר תוצריהם המשתקפים במראות, ואחר היבטי התנועה של הדפוס המשתנה בקטיעותיו ובחיבוריו מחדש.

לדעתי, בשירו של טשרניחובסקי מתבטאות לא מעט דוגמאות לתנועה במרחבי אי-ידיעה שמשורר חווה, תוך כדי שהוא מפקיד אצל הקורא – ביודעין או שלא - חוויה רגשית דומה.

באתוס הישראלי התקבעה שורה זו כדימוי לחוזקה של המולדת בעיצוב תודעתו של האדם: גלופה שמנציחה את תפישותיו וחוויותיו בצלמה

כך למשל, בשורה הידועה ביותר בשיר: "האדם אינו אלא תבנית נוף-מולדתו". באתוס הישראלי התקבעה שורה זו כדימוי לחוזקה של המולדת בעיצוב תודעתו של האדם: גלופה שמנציחה את תפישותיו וחוויותיו בצלמה.

סופר, משורר ורופא: שאול טשרניחובסקי, 1927, קובנה. תצלום: ויקיפדיה

אך כפי שכתב דן מירון במאמרו "האדם אינו אלא...", אם מתייחסים למשפט המקדים לו: "האדם אינו אלא פיסת קרקע ארץ קטנה", נראה שהכוונה היא הפוכה. האדם הוא תבנית מוגבלת בקליטת נוף-מולדתו. פיסת קרקע קטנה וצרה שמתמירה את החוויות הנקרות בסביבתה למושגים מוחשיים, ושומטת את אלו שאינן ניתנות להמשגה.

אך האם באמת מדובר בשתי פרשנויות מנוגדות? או שמא רק בשני היבטים של תהליך רצפי, שהתנועה ביניהם מצריכה קטיעה זהירה בעת שינוי המבט, כמו באשליית הארנב-ברווז?

לגעגועי הנפש לחוויות הבלתי מושגות, אין מילים. הן מבליחות לחיינו במרומז דרך המרווחים, הקטיעות, הסזורות – שמדברים בשמן את חסרונן. אם רק נקשיב נוכל לחוש בהן

שתי התפישות מציגות את האדם כמוגבל באיסוף רשמיו, אך האם באמת מה שלא הפך למושג מוחשי ומוכר בתודעת האדם – אובד לנצח? או שמא הידיעה היא רק הרגל נוח ואוטומטי מדי, שמופרע מפעם לפעם על ידי הכמיהה והגעגועים למה שאיננו יודעים להמשיג? לגעגועי הנפש לחוויות הבלתי מושגות, אין מילים. הן מבליחות לחיינו במרומז דרך המרווחים, הקטיעות, הסזורות – שמדברים בשמן את חסרונן. אם רק נקשיב נוכל לחוש בהן. נדמה לי שטשרניחובסקי מנסה לגרום לנו להקשיב.

"רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה אָזְנוֹ עוֹדָהּ רַעֲנַנָּה

רַק מַה־שֶּׁסָּפְגָה עֵינוֹ טֶרֶם שָׂבְעָה לִרְאוֹת

כָל אֲשֶׁר פָּגַע בְּמִשְׁעוֹלֵי־טְלָלִים יֶלֶד

מִתְלַבֵּט, נִכְשָׁל עַל כָּל גּוּשׁ וְעִי־אֲדָמָה".

תהליך ההכרה הילדי סופג את העולם כמו פיסת קרקע קטנה, ריקה מידיעה - וככזה הוא נכשל בכל מהמורה ומתעכב על כל פרט המפלס לו דרך בתודעתו הריקה. ממש כמו שאנחנו עשויים להתלבט ולהיכשל בשיוכה של המילה "ילד" למיקום שבו היא מופיעה בשיר. אבל הידיעה המתגבשת בתהליך הלמידה הופכת לתהליך פרשני שמקריב את מה שלא נמצא בו פשר ונדחק מהתודעה.

"בְּעוֹד בְּסֵתֶר נַפְשׁוֹ וּבְלֹא־דֵעַ עָרוּךְ

מִזְבֵּחַ, עָלָיו יַקְטִיר מִדֵּי יוֹם בְּיוֹמוֹ

לִמְלֶכֶת־הַשָּׁמַיִם, לְכוֹכָב וּמַזָּלוֹת".

טשרניחובסקי קורא "מלחמת הישות" לתהליך שמותיר בנפשו של הילד תוכן מפורש, את ה"יש". את מה שהוא לומד לייצג מושגית בתודעתו. נדמה כאילו ה"אין" נחתך בעריכה, אך מבליח מבין הסדקים:

"כְּאוֹתָהּ הָעֲרָבָה עַצְמָהּ טֶרֶם גֶּשֶׁם

בִּתְחִלַּת חֹדֶשׁ אֱלוּל וְהִיא מִתְבַּקַּעַת

לִרְגָבִים גְּדוֹלִים בְּתוֹךְ מִשְׁבֶּצֶת סְדָקִים סְדָקִים".

התודעה הסדוקה אינה קרקע ריקה. יש בה כבר את ידיעת המים. הסדקים, סימנו המובהק של היובש התהוו מידיעת מים זו. הסדקים הם געגוע למשהו שנרשם ואבד. חלק ממפרשיו של טשרניחובסקי תהו על הפער שבין תיאור הערבה הסדוקה של מולדתו בבית השני לבין משאלתו של טשרניחובסקי בבית האחרון להידמות לה תוך, שימוש במילים הפוכות לחלוטין:

"טָוִיתִי אֶת חֲלוֹמִי כְּצַלְמָה וְכִדְמוּתָהּ:

בְּנֶפֶשׁ חָפְשִׁית, חַפָּה מִכָּל סְדָק וָקֶרַע,

וּבְלֵבָב שָׁלֵם בְּכָל נִימָיו בְּנִיב־הַרְמוֹנְיָה".

אך ייתכן קיומו של געגוע לשני רכיבי תודעה שהם נפרדים וקשורים: געגוע למוכר ולידוע אך גם כמיהה לתודעה ראשונית ורעננה טרם הידיעה. נראה לי שטשרניחובסקי בשירו טומן היבטים שונים של חוויות אלו:

"וּבְאוֹתָהּ פִּנַּת־אֶרֶץ, אֲשֶׁר בָּהּ נוֹלַדְתִּי,

בְּמֶרְחַב הָעֲרָבָה הַמַּכְחֶלֶת חוֹלְמוֹת

הַבָּמוֹת, בָּמוֹת־קֹדֶשׁ, עַל גַּב קִבְרֵי־פֶלֶא.

אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ שוֹפְכָן, אֵין יוֹדֵעַ מָתַי

וּמִי הָאִישׁ הַנָּם בְּחֵיקָן שְׁנָתוֹ־עוֹלָם.

וּפְסִילִים לוּטִים אַבְקוֹת הַרְבֵּה הַרְבֵּה יוֹבְלִים

מַבִּיטִים לְעֵבֶר גְּבוּלִים אִלְּמִים וַאֲפוֹרִים".

סמלים אליליים מופיעים ברבים משיריו של טשרניחובסקי, ומפרשים רבים מנסים להבין את משמעותם בשירתו. במאמרו, קריאה 'ארצית ' ב"האדם אינו אלא…" לש. טשרניחובסקי דן ויקטור הרצברג, במשמעויות השונות של המושג "במות", כפי שהובאו על ידי מפרשים שונים שהוא מצטט. כמו בסיבוב עדין של הקלידוסקופ אנו יכולים לנוע בפליאה בין שלל פרשנויות: עם ישראל, סמל לבדידות, דמדומי ההכרה ועוד. כל אחת מהן בעלת תוקף משכנע. בסוף מאמרו, הרצברג מספר כי במסעותיו האינטרנטיים, גילה שנוף ילדותו של טשרניחובסקי כלל בתוכו קברים של עם עתיק, שמראם מתואר באופן מפורט בשיר. לא אוסף של סמלים, טוען הרצברג, כי אם תיאור גשמי של זיכרונות ילדותו. הוא מצר על כך שמבקרי שירו של טשרניחובסקי לא נענו להזמנתו לבקר ממשית בנוף ילדותו.

נוף ומולדת, איתן ירקוני. תצלום: באדיבות ענת מאירי

ההזמנה שטשרניחובסקי מזמין אותנו היא לבקר בארץ אי-הידיעה. להניח הנחות ולתהות. ולטעות. מרחבי הטעיה בשירו של טשרניחובסקי הם חלק מקסמו. חלק ממרחב הנדודים שהוא חווה ומייצר. מרחב פוטנציאלי לשלל הפרשנויות האפשריות לו. שלל הפוטנציאל האנושי

לעומת הרצברג, אני חושבת שבעצם הנחת נופי-מולדתו הרחוקים והסתומים, הנפלאים אפילו מבינתו של המשורר, נועדה לעורר בנו חוויה של זרות בשיריו. זו רק אחת מהדרכים שבהן נוקט טשרניחובסקי לספר לנו על חווית הזרות שלו בנופים שלנו.

"הָיִיתִי תּוֹעֶה גַּלְמוּד בַּעֲדַת בְּנֵי־עַמִּי,

עֲמוּסֵי בִרְכַּת “קְבָרִים גְּדוֹלִים” וְקִלְלָתָם".

לדעתי, ההזמנה שטשרניחובסקי מזמין אותנו היא לבקר בארץ אי-הידיעה. להניח הנחות ולתהות. ולטעות. מרחבי הטעיה בשירו של טשרניחובסקי הם חלק מקסמו. חלק ממרחב הנדודים שהוא חווה ומייצר. מרחב פוטנציאלי לשלל הפרשנויות האפשריות לו. שלל הפוטנציאל האנושי.

טשרניחובסקי ממשיך לשחק בידיעתו ובסמליו - בתנועה מתמדת בין המוחשי לסימבולי ובין נקודות מבט שונות, כשהוא נע בין תיאור גבול הארץ למגבלות התודעה. יחד עם זאת, הניסיון המרתק לפרק את השיר לרכיבי דימוייו כולל בתוכו כישלון מובנה. כל דימוי בשיר מסתעף לרשת ענפה של היבטים, שחלקיה מתלכדים לעתים לדימויים אחרים ואז מסתעפים מחדש ומתרכבים לחלקים אחרים. הסתעפות שמשאירה את הקורא במארג נתיבים מוגבל בשטחו, אך אינסופי באפשרויות התהיה בו.

רבים ממפרשיו של טשרניחובסקי ראו בשיר שיר קינה, וזיהו בו, בצדק, תחושת תוגה מן הכשלון לפרוץ את גבולות תודעתו-מולדתו. אני רואה בשיר גם את תשוקתו של המשורר להמשכה של החקרנות גם מתוך הכרה במגבלותיו. בחירת המשורר בסוף השיר להמשיך לתהות בדרכים אינה רק מעשה של חוסר ברירה, אלא דחף ורצון של מי שאינו מוכן לדבוק בנקודת מבט אחת. תשוקה ליצירת נתיבי מעבר שאולי לא יפרצו את גדריו האנושיים, אך יעמיקו את המבט הפנימי ויעשירו את חוויית אנושיותו. אולי כמו עושרה של תצורת הקלידוסקופ שמתקבלת מהשתקפות תנועת החרוזים בעודם חובטים ללא-הרף על דפנות המיכל הסגור.

ענת מאירי היא פסיכולוגית חינוכית מדריכה, חברת צוות ניהול בשירות הפסיכולוגי-חינוכי בבאר יעקב ואחראית תחום תקשורת (ילדים על הרצף האוטיסטי). היא בעלת קליניקה פרטית ומעבירה סדנאות והשתלמויות לצוותי חינוך ולהורים בנושאים הקשורים לרווחה רגשית של ילדים.

תמונה ראשית: מתוך "משפחת הצייר על ספסל עשב" (1876), איליה רפין. תצלום: ויקיפדיה