ועכשיו, לשחק

אנחנו אובססיביים ביחס לעבודה. היא מעצבת את הזהות שלנו, מעניקה מבנה לחיינו ומובילה אותנו לעבר מטרתנו בחיים. כאמריקנים, העבודה היא מי שאנו. אנחנו מאמינים שההישגים שלנו והפרודוקטיביות שלנו לא רק מגדירים אותנו אלא גם סוללים את דרכנו להצלחה ולאושר.

עבור הפילוסוף הקוריאני-גרמני ביונג-צ'ול האן (Byung-Chul Han), החברה הקפיטליסטית בת ימינו הפכה ל"חברת הישגיות", ואנו, כסובייקטים שלה, הפכנו ל"סובייקטים של הישגים". בחברת ההישגיות, אנחנו סובלים מלחץ שסיפחנו אלינו, לחץ להשיג – לעשות יותר, להיות יותר, להיות בעלים של יותר. בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו, הפנמנו את מוסר העבודה הקפיטליסטי עד כדי כך שההצלחות והכישלונות שלנו מונחים במלוא כובדם על כתפינו האינדיבידואליות. התוצאה העיקרית של חברת ההישגיות היא השחיקה– התשישות הרגשית, הקוגניטיבית והפיזית שנגרמת מהלחץ להשיג ללא הרף.

וכך, עבור האן, בעולם בן-זמננו, העצמי חדל להיות סובייקט והפך לפרויקט. העצמי הוא משהו שצריך לדאוג לאופטימיזציה שלו, להביאו למקסימום, לייעל אותו, לטפח אותו כדי שיהיה מסוגל להניב תוצר פרודוקטיבי. הדאגה היא שכל הפעילויות בחיים הפכו לשורות בקורות החיים שלנו. במודע או שלא במודע, אנחנו בסכנה שתמשול בנו כל העת השאלה "כיצד מה שאני עושה כעת משפיע על העצמי הפרודוקטיבי במידה המקסימלית שלי?" צורת החשיבה הזאת חודרת אפילו לרגעים האישיים שלנו, הרגעים שהם כביכול אינטימיים, והופכת כל בחירה וכל פעולה למהלך אסטרטגי במשחק השיפור העצמי והקידום העצמי.

בעולם בן-זמננו, העצמי חדל להיות סובייקט והפך לפרויקט. העצמי הוא משהו שצריך לדאוג לאופטימיזציה שלו, להביאו למקסימום, לייעל אותו, לטפח אותו כדי שיהיה מסוגל להניב תוצר פרודוקטיבי

אני חושב שהאן זיהה כאן משהו חשוב, גם אם הוא מצייר זאת בקווים גסים. בכלכלה העכשווית שלנו, העבודה שלנו עוברת התאמה אישית מתמדת. אנחנו לוקחים אותה איתנו לכל מקום שאנו הולכים אליו עם הסמרטפון שלנו. העובדה שאנו מחוברים פוטנציאלית, ללא הפסקה, לעבודה שלנו פירושה שכל הרגעים בחיים עשויים להיות מוקדשים לעבודה. מי שעובדים ב"כלכלת הגיג" נדרשים להיות הבוסים של עצמם, אפילו כשהם מרגישים את הלחץ שמפעיל עליהם האלגוריתם לגשת לעבודה. הפרופילים שלנו ברשתות החברתיות הם שיקופים של העצמי האופטימלי שלנו, המטופח ונאצר בדמות של הצלחה והישגים.

רצים מפה לשם, לעבודה והביתה, ונראים עסוקים, טרודים, יעילים בכל מצב, יום אחר יום: למה? תצלום: מרטין אדמס

אך אין זה קשה לראות שחברת ההישגיות אינה יותר מהונאה והעמדת פנים. מאז שנות השבעים של המאה ה-20, הפרודוקטיביות עלתה פי 3.5 מרמת השכר של עובדים אמריקנים. עבודה לא יציבה וזמנית עלתה ב-9 אחוזים מאז סוף שנות השמונים, וראינו רמות גבוהות ביותר של שחיקה בכוח העבודה. בקיצור, משלמים לנו פחות מדי, אין לנו ביטחון תעסוקתי ואנחנו מותשים. ויחד עם זאת, חברת ההישגיות -המצווה עלינו להיות עוד יותר פרודוקטיביים, להיות עוד יותר יעילים, לעשות לעצמו אופטימיזציה – שומרת על כוח המשיכה שלה, משל הייתה כוכב לכת עם גרביטציה.

הבעיה היא שכסובייקטים של הישגיות, לא זאת בלבד שאנחנו שורפים את עצמנו, אלא שהמשמעות והערך של חיינו נדחים תמיד

הבעיה היא שכסובייקטים של הישגיות, לא זאת בלבד שאנחנו שורפים את עצמנו, אלא שהמשמעות והערך של חיינו נדחים תמיד. ברגע שיהיו לנו משרת החלומות שלנו, הבית המושלם, חיים אופטימליים ברמה המושלמת – רק אז נגיע למשמעות. אך בדיוק כמו הפרי החומק מידו של טנטלוס בטרטרוס, המשמעות נותרת לכאורה ממש קרובה, ובכל זאת מחוץ להישג ידנו.

הפילוסוף הגרמני מוריץ שליק (Schlick), שנולד ב-1882 והלך לעולמו ב-1936, מראה לנו שהגישה הזאת לחיים היא טעות. ב"על משמעות החיים" (מ-1927), שליק כותב: "האלהה של העבודה ככזאת, הבשורה הגדולה של העידן התעשייתי שלנו, נחשפה כעבודת אלילים". הוא טוען שהמשמעות האמיתית של החיים יכולה להימצא רק באותם דברים ש"קיימם בפני עצמם ונושאים את הסיפוק שלהם בעצמם", רק ב"פעולה חופשית ונטולת מטרה... שלמעשה נושאת את מטרתה בתוך עצמה". עבור שליק, אפשר למצוא את המשמעות האמיתית של חיינו רק במשחק.

משחק הוא פעילות שאנו עושים לטובת עצמנו. הוא מה שאנו מכנים פעילות אוטוטלית (autotelic) – מטרתו של המשחק היא הוא-עצמו, המשחק, והוא אינו חותר לכל מטרה מחוץ לעצמו. כשאנו משחקים, אנו מונחים על ידי רוח התשוקה והשמחה המצויה בפעילות. במשחק, איננו מונעים על ידי פרסים חיצוניים או אינסטרומנטליות. איננו מונעים על ידי ביצועים או מטרה חיצונית. איננו משחקים כדי להיות פרודוקטיביים או כדי לעשות לעצמנו אופטימיזציה. אנחנו משחקים אך ורק למען המשחק עצמו. בקיצור, כשאנו משחקים, אם מדובר במשחק במלוא מובנו, איננו יכולים להיות סובייקטים של הישגים.

משחקם של ילדים הוא צורת האושר הטהורה ביותר לא רק כיוון שהם ילדים, אלא כיוון שהם שקועים ומרותקים לגמרי בחוויה הרגע-רודף-רגע שלהם

משחקם הספונטני של ילדים מסייע לנו לראות זאת בבהירות. לילדים אין כל שימוש במשחק שלהם. הציפיות הנוקשות בדמות פרודוקטיביות ויעילות הם ולא-כלום מבחינתם. הילדים אינם רואים לפניהם דבר פרט לעצם נוכחותם שלהם בעולם. משחקם של ילדים הוא צורת האושר הטהורה ביותר לא רק כיוון שהם ילדים, אלא כיוון שהם שקועים ומרותקים לגמרי בחוויה הרגע-רודף-רגע שלהם. הילד טרם נפל קורבן לטעות הקשה שרובנו עושים בבגרותנו, ש"האדם באופן כללי נוטה תמיד לראות כל מצב, היות ששום מצב אינו מושלם לחלוטין, כלא יותר מהכנה למצב מושלם יותר".

ויחד עם זאת, אנחנו עדיין חווים את שמחת המשחק גם בבגרותנו, אך רק ברגעים מעטים ורחוקים זה מזה. ואפילו כשאנחנו כבר משחקים, הדבר נראה כפעילות לא רצינית וקלת דעת. בבגרותנו, המשחק נחשב ללא יותר מאשר הפוגה קצרה מהעבודה, פרק זמן שמסייע לנו לעבור את הזמן בין קטעי זמן של פרודוקטיביות אינטנסיבית.

האדם, החיה המשחקת: ללא מטרה, ללא מדדי פרודוקטיביות. תצלום: רוברט קולינס

אך מבחינתו של שליק, חשוב במיוחד להבין שיש אפשרות שהעבודה שלנו תהפוך בעצמה למשחק. אם העבודה יכולה לאמץ את אופיו היצירתי והמספיק-לעצמו של המשחק, הרי שההבחנה קורסת: "הפעולה האנושית היא עבודה, לא כיוון שהיא נושאת פרי, אלא רק כשהיא נובעת מהמחשבה על פרייה, וכשהיא נמשלת על ידי המחשבה הזאת... השמחה בעצם היצירה, ההתמסרות לפעילות, השקיעה בתנועה, הן שהופכות את העבודה למשחק". וכך העבודה שלנו יכולה להפוך למשחק רק את הבשורה של מוסר העבודה – שציווייה קוראים לנו להפוך לפרודוקטיביים ככל האפשר – מוחלפת על ידי הידיעה שהייתה נחלתנו מאז הילדות, אך אבדה לנו.

שליק גם הבין שהקריאה שלו למשחקיות אינה מתג פסיכולוגי של עזרה-עצמית, כזה שאפשר להדליק ולכבות. היא גם דורשת שינוי מבני במטרה להיפטר מעבודה שהיא "מכנית, גורמת להתבהמות, משפילה", או מעבודה שמשמשת "כדי לייצר רק זמן ולוקסוס ריקני". משמעות הדבר היא שהקפיטליזם, שמכפיף עובדים לדרישות חמורות בכל הקשור לפרודוקטיביות ויוצר משברים של יצור-יתר, מנוגד באורח קוטבי לחברה המשחקית. ככל שסובייקט ההישגיות הוא גידול שצומח מתוך אתיקת העבודה הקפיטליסטית, "סובייקט המשחק" יצטרך לצמוח מתוך סט חדש של תנאים כלכליים.

מה תהיה המשמעות של חיים משחקיים יותר? ראשית, הדבר ידרוש מאיתנו לדחות עבודה שמעצם מהותה אינה משרה מוטיבציה, ולבנות תנאי עבודה שיש בהם שמחה שמערבת את הפרט. שנית, הדבר ידרוש מאיתנו להרפות מן הדגש על חשיבותה של העבודה כדרך למצוא סיפוק אישי ומשמעות בחיינו

מה תהיה המשמעות של חיים משחקיים יותר? ראשית, הדבר ידרוש מאיתנו לדחות עבודה שמעצם מהותה אינה משרה מוטיבציה, ולבנות תנאי עבודה שיש בהם שמחה שמערבת את הפרט. שנית, הדבר ידרוש מאיתנו להרפות מן הדגש על חשיבותה של העבודה כדרך למצוא סיפוק אישי ומשמעות בחיינו. על אף שהעבודה מרכזית לזהותנו ולאופן שבו אנו יכולים להשפיע על חייהם של אחרים ולהטביע בהם חותם, אנחנו מדגישים הדגשה מופרזת את מרכזיות העבודה בחיינו, ומשלמים על כך מחיר יקר. שלישית, הדבר ידרוש מאיתנו להרפות מרעיונות של יעילות ופרודוקטיביות כאינדיקטורים העיקריים לרווח חברתית. ולבסוף, הדבר ידרוש מאיתנו לפתח מיומנויות ויכולות לשחק – להתמסר לאותם דברים שיש בהם כוח מניע מעצם מהותם, לדברים שאינם "חסים תחת הצל הכבד של העננים האפלים של המטרה".

אפשר לפטור בקלות את המשחק כילדותי, כחסר-אחריות וכדבר שאינו יאה לרצינות שנדרשת מאיתנו כסובייקטים של הישגיות, כסובייקטים מודרניים. אך הדרישה לחיים משחקיים היא למעשה דרישה לדחייה של התנאים של חברת ההישגיות. אימוץ המשחק הוא התקוממות נועזת נגד המנטרה שאינה מרפה מאיתנו והדורשת מאיתנו עוד ועוד פרודוקטיביות, עמוד התווך של חברת ההישגיות. אך עלינו גם להיות זהירים ולא ליפול למלכודת העזרה-העצמית. כל קריאה "למצוא את הילד שבתוכך" או "לצאת בעקבות אישיות המשחק שלך" ללא שינוי מבני עלולה להיות ריקה מתוכן וחסרת תכלית. אין מדובר רק בהתמרדות אישית, אלא בדרישה חברתית חיונית. קריאה למשחקיות אינה מתכון פסיכולוגי אינדיבידואלי – היא קריאה לפעולה קולקטיבית נגד חברת ההישגיות.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי

תמונה ראשית: פריזבי! תפוס! תצלום: robertdotcarter