נייר דבק וחלומות

קטנה, מסתורית, עיקשת, חיונית וחמקמקה: כזאת היא המלה "דווקא". מובן שדוברי עברית יודעים להשתמש בה ואינם צריכים לתת עליה את הדעת, הרי זה בדיוק מה שמאפיין אותם כבני בית בשפתם. במבט מהצד, מתוך ניסיון לנתח את מופעי המלה ולהבין את משמעויותיה, אנחנו מחויבים לשים לב להקשרים, למיקומה במבנים השונים.

"דווקא רציתי לבוא..." – אומר מישהו, ואנחנו יודעים שמיד תבוא הסתייגות, לא פעם בראשות המלה "אבל", ובכל אופן ברור לנו שהדובר לא בא. "אני דווקא מעדיפה להיפגש בבוקר", אומרת מישהי אחרת, ואנחנו מבינים שהדברים נאמרים בניגוד להנחה שהבוקר היה עשוי לא להתאים כזמן לפגישה. אלו מובנים של הסתייגות וניגוד. הניגוד עשוי להיות רך, לא קוטבי, מתוך הבעה של הבדל עדין או קל ביחס לאפשרות שהוצעה או שהיה אפשר להניח שהיא זאת שתיבחר. "האוכל פה דווקא בסדר" – כלומר, בניגוד למצופה, אבל אולי לא בהבדל קיצוני.

"דווקא" נמנית על קבוצה של מלים שמכונה "מיליות". באנגלית הן מכונות "particles". הן מזכירות תארים, והן קרובות במיוחד לתואר הפועל. כלומר, הן מתארות פועל, או ליתר דיוק מרחיבות אותו, במובן של מתן גוון, הבעת דיוק, הבעה של אופן. אכן, עניין חמקמק, ושונה בשפות השונות שיש להן מיליות. שמה של הקבוצה מביע את הבעייתיות: "מילית", כלומר "מילה קטנה", והחשד שלי הוא שייחוס "קטנוּת" למלים הללו מביע בעיקר את קוצר ידם של מי שמנסים להסביר אותן, לתאר אותן.

בדוגמאות המעטות שראינו כאן, "דווקא" היא אכן מילית, והיא מרחיבה פועל או את הקביעה המובעת במשפט ("האוכל פה דווקא בסדר"). אבל יש "דווקא" במובן אחר: "אתה יודע מה? דווקא, אני לא אתן לך להיכנס לפניי", שבו "דווקא" היא קריאת התרסה, הבעה של התעקשות לוחמנית, דגש מוחצן על הרצון האישי נוכח הנסיבות, ללא התחשבות ברצון של מישהו אחר. ה"דווקא" הזאת מופיעה גם כקריאה מתריסה בסוף המשפט, לרוב יחד עם סימן קריאה. אנחנו מכירים היטב את ה"דווקא" הזאת, המרבה להתגלות ביומיום. היא שונה מן ה"דווקא" במובן הראשון ואפילו מוצדק לקבוע שיש שתי "דווקא" השונות במובנן וגם במקומן ובתפקידיהן במבנים התחביריים שהן מופיעות בהם.

ואם לא די בכך, יש "דווקא" שהיא שם עצם. "הוא עשה לי דווקא": כלומר הוא נהג בניגוד למה שרציתי או למה שהיה מסוכם בינינו, ועשה זאת בידיעה ומתוך כוונה להרגיז, לעצבן או להתעקש מתוך התרסה. מכאן יש לנו גם תואר "דווקאי" כמו ב"גישה דווקאית", כלומר גישה שמתאפיינת בעמדה מנוגדת מתוך כוונה להתריס או להרגיז.

מילית, תואר פועל וגם שם עצם, ואף קריאה. המנעד רחב של משמעות והבעה: מהסתייגות קלה, עדינה וגם מנומסת, עד התרסה מסוג "אצבע בעין" וכמעט קריאת קרב. עניין קשה לתיאור, מורכב ועשיר מאוד. ו"דווקא" דווקא לא שולית או נדירה. היא דווקא נפוצה, ודווקא מתעקשת להערים עלינו קשיים בניתוח, לעשות לנו דווקא. לנו, דוברי השפה, אין כל קושי להשתמש בכל סוגי ה"דווקא", ואנחנו (דווקא) עושים זאת בקלות.

במחשבה נוספת, אפשר להציע מבחן. דומה שבתרגומים מאנגלית (ומשפות אחרות) לעברית, מתרגמים ממעטים מאוד להשתמש ב"דווקא". רומנים רבים מתחילים, מתפתחים ומסתיימים כשבגרסתם העברית אין ולו מופע אחד של "דווקא". באנגלית יש מועמדות סבירות – actually, rather – להיות "דווקא" כהסתייגות קלה או כניגוד עדין. ויש גם מועמדות להיות "דווקאי הדווקאית" המתריסה, החריפה – to spite, on purpose ואחרות. ובכל זאת, דווקא אין דווקא. אם זהו אכן המצב, הרי שהדבר מעיד על הקושי לתרגם מיליות, קושי המוכר לכל מתרגם של ספרות. מקומה של "דווקא" (או של שלוש או ארבע ה"דווקא" שהצגנו כאן) יציב ובטוח בעברית, והיא עצם מעצמותיה ובשר מבשרה, ואין לעניין הזה טעם לומר שהיא "קטנה" או "שולית". האלמנט הלשוני העשיר הזה חי וקיים ומשמש בכתיבה ובדיבור. היעדרו היחסי מתרגומים מעיד עד כמה הוא מושרש בעברית, עד כמה הוא טבעי בה.