רדיקליות במבחן

"התמתנת", אומרת לי אחותי הצעירה בסיומו של ויכוח פמיניסטי משפחתי סביב שולחן השבת. אני לא זוכרת את נושא הוויכוח, ואני כבר לא זוכרת מה טענתי בו. אבל המילה הזאת, בטון החצי-מופתע וחצי-מאשים, לא הרפתה ממני.

האם התמתנתי? שאלתי את עצמי בנסיעה הביתה, אחרי שהילדים נרדמו במושב האחורי. פמיניסטית הייתי תמיד, אבל רדיקלית נהייתי באוניברסיטה. ההסתחררות מהתיאוריות – פוקו, באטלר, ריץ'. ההתנדבות במרכז הסיוע. הוויכוחים. הו, כמה הייתי מתווכחת. הצדק בער בי. את הדוקטורט בבלשנות רציתי לכתוב בלשון סתמי נקבה, צורת הזכר הסתמי הוציאה אותי מדעתי. מישהי בכירה אמרה לי – כשתקבלי תקן תכתבי איך שתרצי, את הדוקטורט תכתבי רגיל. התעקשתי.

את ההתנדבות במרכז הסיוע עזבתי בהריון הראשון, כבר לא הייתי מסוגלת. וגם להתווכח הפסקתי בשלב כלשהו, הייתי צריכה לשמור כוחות לעצמי. אני לא סטודנטית אלא מרצה. אני אמא. בודקת חיבורים לפרנסתי, מרכיבה פאזלים על השטיח ואוספת מֵחוּגים

ועכשיו, לדברי אחותי, התמתנתי. ובאמת, בהרבה מובנים אני לא מי שהייתי. את ההתנדבות במרכז הסיוע עזבתי בהריון הראשון, כבר לא הייתי מסוגלת. וגם להתווכח הפסקתי בשלב כלשהו, הייתי צריכה לשמור כוחות לעצמי. אני לא סטודנטית אלא מרצה. אני אמא. בודקת חיבורים לפרנסתי, מרכיבה פאזלים על השטיח ואוספת מֵחוּגים. כל אורח חיי מכוון לבורגנות חמימה, ועדיין, על התואר "רדיקלית" קשה לי לוותר. למה? מה כל כך מושך ברדיקליות? למה התואר "רדיקלית" חשוב? מה המשמעות שלו?

מבחינה אטימולוגית, שם התואר "רדיקלי" נגזר משם העצם Radix בלטינית, שמשמעותו "שורש". באופן בלתי נמנע, כמעט, התרחש בו מעתק סמנטי מטאפורי שבו הפך השורש (הממשי, הביולוגי) לשורש מופשט – בלשני, מתמטי או שורש במובן של מקור, יסוד. בהתאם, שם התואר "רדיקלי" הוא השאיפה לשינוי עמוק, שינוי היסודות. כזה הוא הפמיניזם הרדיקלי (לעומת הפמיניזם הליברלי) – מבקש לשנות את החברה מן היסוד, ולא רק לעסוק בשיוויון בין וגברים. אבל השאלה שעל הפרק עוסקת לא בפמיניזם אלא בשיח הרדיקלי – במאפיינים שהופכים אותו לכזה, במשמעות של היותו עסוק במקור הדברים.

צ'רלס ג'יימס פוקס: נראה שבזכותו "רדיקלי" נכנס לשיח הפוליטי באנגלית, לאחר שב-1797 הציע "רפורמה רדיקלית" בדמות מתן זכות הצבעה לכל הגברים בבריטניה - תומכי ההצעה כונו "רדיקלים". דיוקן מאת אנטון היקל (1794), ה-National Portrait Gallery, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

בהיותי בלשנית וחוקרת שיח, שאלת השיח הרדיקלי הניבה מאמר אקדמי או שניים. אבל תוך כדי העבודה עליהם הבנתי שמה שרציתי באמת לשאול לא יכול היה להיכנס למאמרים בלשניים, וכלל אינו יכול להיות מנוסח באופן אקדמי. אני רוצה לשאול על המאפיינים של השיח הרדיקלי, אבל גם לבחון את אופן הפעולה הממשי שלו בעולם. האיכויות שלו, שאותן אני מנסה ללבן כאן, אינן נמצאות (רק) בין כרכי כתבי העת האקדמיים אלא במציאות, בפרקטיקה היומיומית הפשוטה. ושם (פה), אני מאמינה, צריך גם להתקיים הדיון בהן.

אידאולוגיה, כמובן

השיח הרדיקלי הוא שיח אידאולוגי באופן גלוי. לא רק שהוא אינו מתבייש להיות אידאולוגי בגלוי, הוא חייב להיות אידאולוגי, שכן בלי האידאולוגיה אין לו קיום

המאפיין הראשון שאבקש להציע הוא מאפיין שנוגע לאופי השיח: השיח הרדיקלי הוא שיח אידאולוגי באופן גלוי. לא רק שהוא אינו מתבייש להיות אידאולוגי בגלוי, הוא חייב להיות אידאולוגי, שכן בלי האידאולוגיה אין לו קיום. אמנם נכון – כל טקסט הוא אידאולוגי. אין טקסטים ניטרליים בעולם, כמו שאין דוברות ניטרליות. אבל הטקסט ההגמוני לרוב מצניע את האידאולוגיה (השמרנית) שלו, מסתיר אותה תחת האשליה שהוא הטבעי, הלא-מסומן. כך, הוא זוכה להיות "הדבר עצמו", ולא הדבר שמתנגד לדבר עצמו. כך הוא יכול לשכנע את הנמענים שהוא ה"אמת". כמה כוח יש בטבעיות, כמה עוצמה יש בנרטיב שטוען שאלו פני הדברים, כך הם היו מאז ומעולם וכך הם צריכים להיות. וכאשר אתה האמת הטבעית, שמורה לך גם זכות הסימון – הזכות לסמן את השיח הרדיקלי בתור ה"אידאולוגי", המוטה, זה שאינו תמים.

כיצד האידאולוגיה מסומנת ומקודדת בלשון? כאן הבלשנית שבי מרימה את ראשה, לשאלה הזו היא כן יכולה לתת תשובה. אבל לא פחות חשובה מבחינתי היא שאלת המחויבות לאידאולוגיה – כמה מוחלטת היא צריכה להיות?

את סתם קיצונית

האם מוחלטות היא אחד ממאפייניה של הרדיקליות? כבר זמן מה שאני חושבת על הכללה. על מה שקרוי בשפה הבלשנית המקצועית "קוטביות" – הכי, תמיד, אף פעם. זה הכלי האידאולוגי הדיסקורסיבי האולטימטיבי. שהרי, התכונה שנתפשת כתכונה החשובה ביותר בכל אידאולוגיה היא עקביותה. בעסקי האידאולוגיה העקביות היא הקלף המנצח, עליה ייפול ויקום דבר. כמה פעמים ראינו הערכה גלויה מופגנת כלפי מי שאיננו מסכימות כלל עם האידאולוגיה שלה, אבל מעריכות את העקביות, את הדבקות במטרה? לעומתה, ההאשמה החמורה ביותר כלפי הנציגה האידאולוגית המצויה היא החריגה מהקווים, שינוי העמדה, אי העמידה מאחורי הצהרות העבר.

אידאולוגיה צריכה להיות מחויבת לעולם, למציאות, לחיים – ולא רק לעצמה. בציפייה לעקביות טוטאלית – הרידקליות הופכת לקיצוניות, ומאבדת את היכולת שלה להתמודד עם העולם האמיתי

אבל כאן, בציפייה לעקביות, טמונה הסכנה. כי אידאולוגיה צריכה להיות מחויבת לעולם, למציאות, לחיים – ולא רק לעצמה. בציפייה לעקביות טוטאלית, בניסיון להכפיף אליה כל תחום מתחומי החיים, או בניסיון להפוך את האידאולוגיה לאיזה ספר הוראות מקיף, שבו יש תשובה נכונה לכל מקרה – תמיד, אף פעם – הרידקליות הופכת לקיצוניות, ומאבדת את היכולת שלה להתמודד עם העולם האמיתי. היא הופכת לכלי רקורסיבי, שתומך בעצמו בלבד. שאינו יכול לפעול במציאות.

יותר מכך – היא הופכת לכלי לניגוח התומכות בה. בלתי אפשרי להתנהל בעולם באופן מושלם, כשמעלייך תלוי תמיד האיום המשמעתי של "פמיניסטית טובה". אם אנחנו משתעבדות לעקביות, אנחנו הופכות את האידאולוגיה שלנו למִשטור. אנחנו חושפות אחרות ואת עצמנו לבחינה תמידית ומדוקדקת – האם הקפדת לפנות לכל קהל בלשון רבות? האם הקפדת לגנות? האם הקפדת שלא לצפות בסרטיו של זה, לכבות את הרדיו כשהשירים של ההוא הושמעו, ולדחות בבוז בקבוק קר של גולדסטאר?

סקסיזם כזה לא היה עובר בימינו: מודעה למכונות כתיבה, כי תמיד תהיה זאת כתבנית, ותמיד יהיה חשוב לשמור על שלמות הלק בציפורניים. תצלום: Tengrain

ההבחנה כאן היא אפוא בין קיצוניוּת (או באופן המימוש הלשוני שלה – הקוטביות) לבין רדיקליוּת: במובן מסוים אפשר לראות בהן שני סוגים שונים של תנועה במרחב: התנועה האופקית של הקיצוניות (שיכולה, לכן, להתפרש כשטחית), אל מול התנועה האנכית של הרדיקליות, הנגיעה בשורש, השאיפה לשנות את הדברים מהיסוד.

לא, זאת אינה "פשוט ביקורת"

הרדיקליות שואפת לשינוי המציאות. היא מכירה בכך שהמציאות הקיימת אינה מספיק טובה, וצריך לשנות אותה, עד לפרטים הקטנים ביותר שבה; היא מפנה מבט ביקורתי חסר פשרות כלפי החברה, כלפי המשפחה, כלפי השפה עצמה. והשינוי שהיא דורשת אינו יכול להתממש על פני השטח בלבד, הוא אינו יכול להתמצות בניסיונות הליברליים לשיוויון, אלא חייב להגיע לשורש העניין, לחירות האנושית הבסיסית לכל אדם ואישה, ואליה לשאוף.

אי-אפשר לצמצם את השאיפה הרדיקלית לשינוי לכדי 'תנועת נגד'. תנועת נגד היא נעדרת מהות מטבעה. היא מתקיימת רק כאיזה נספח למשהו שכבר קיים (וכך, בדרך אגב, גם מאשרת אותו בתור 'הדבר האמיתי'), ולכן היא בעצם תלויה בו

החיפושים הראשוניים שערכתי עבור המאמר האקדמי, תחת הכותרת "דפוסי שיח רדיקליים", הניבו תוצאות מתסכלות: שיח רדיקלי הוא שיח שמתנגד למצב הקיים, כך טענו בתוקף המאמרים המעטים שמצאתי. וזו בדיוק ההגדרה שבגללה יצאתי לכתיבת המסה הזאת – כי אי-אפשר לצמצם את השאיפה הרדיקלית לשינוי לכדי "תנועת נגד". תנועת נגד היא נעדרת מהות מטבעה. היא מתקיימת רק כאיזה נספח למשהו שכבר קיים (וכך, בדרך אגב, גם מאשרת אותו בתור "הדבר האמיתי"), ולכן היא בעצם תלויה בו. המניע של הרצון הרדיקלי לשינוי הוא פנימי, אני טוענת, ואינו חיצוני. הביקורת היא חלק ממנו אך היא אינה מגדירה אותו. הבחינה הרדיקלית היא אמנם ביקורתית אבל לא פחות חשוב מכך – היא בעלת עמוד שדרה אידאולוגי. ככזו, ורק ככזו, היא יכולה להיות בעל מאפיינים מובחנים משלה – ולא להיות תמונת מראה של המושא שלה. במילים אחרות, האידאולוגיה היא הציר שמאפשר מלכתחילה את התנועה האנכית – החתירה לעומק ולשינוי היסודות.

ריאיון שפורר/מיכאלי

שאלת השיח הרדיקלי, ומאפייניו – ביקורת, אידאולוגיה, קיצוניות – מתגלה בריאיון פוליטי פמיניסטי בין שרון שפורר למרב מיכאלי משנת 2018, באתר העיתונות העצמאי "המקום הכי חם בגיהנום". הדוברות אמנם דומות זו לזו בתפישת עולמן, אבל קשה להתעלם מרוח של עוינות ששוררת ביניהן. אחד המגיבים כתב – "שתי נשים [...] רבות מי יותר פמיניסטית", ולמרבה הצער הוא אולי צודק. במונחים בלשניים זה נקרא "אתגור": לומר (באופן ישיר או משתמע) שמי שמולך אינה מבצעת את תפקידה כהלכה. מיכאלי ושפורר מאתגרות ללא הרף זו את זו בריאיון, והתפקיד החברתי שעל הפרק הוא תפקיד הפמיניסטית. נדמה שהריאיון כולו נסוב סביב איזו תחרות סמויה: מי פמיניסטית נאמנה יותר, נכונה יותר, רדיקלית יותר.

בחינת הריאיון הזה – עימות בין שפורר, העיתונאית החוקרת בעלת האג'נדה האנטי-ממסדית למיכאלי, חברת כנסת, ואולי האישה שמזוהה ביותר עם פמיניזם רדיקלי בארץ – מאפשרת לזקק את מאפייני השיח הרדיקלי, ולהבין איך הם מתפקדים בשיח פמיניסטי.

שפורר אינה מפסיקה לתהות האם מיכאלי היא פמיניסטית אמיתית, תמיד, עד הסוף? או שאולי המעמד החדש שינה אותה, אולי היא, רחמנא ליצלן, 'התמתנה'

אחת השאלות העקרוניות בריאיון היא שאלת המחויבות לאידאולוגיה, ובמיוחד שאלת המוחלטות – שפורר אינה מפסיקה לתהות האם מיכאלי היא פמיניסטית אמיתית, תמיד, עד הסוף? או שאולי המעמד החדש שינה אותה, אולי היא, רחמנא ליצלן, "התמתנה". דוגמה סמלית לכך היא סוגיית התמונה עם ניסן סלומינסקי – תמונה של מיכאלי עם סלומינסקי מכנס לשכת עורכי הדין הועלתה על ידי שפורר לעמוד הפייסבוק שלה וזכתה לתגובות נדהמות. המניע ל"תדהמה" מובן – תמונה של חשוד בעבירות מין עם פמיניסטית בכירה כמיכאלי כמוה כהלבנת דמותו; ההחצנה כאן סמלית, וחשובה. אבל הדיאלוג בין שפורר למיכאלי מדגיש בעיניי את חוסר התוחלת בשאיפה לטוהר המוחלט, בציפייה לדמות הפמיניסטית האולטימטיבית:

[מיכאלי] מה את מצפה שאעשה?

[שפורר] אני מצפה ממך שתגידי במצב כזה 'אני לא מצטלמת איתו'.

[מיכאלי] אבל אני לא מצטלמת עם ניסן סלומינסקי, זה בדיוק העניין.

[שפורר] הוא נדחף לתמונה? אז תגידי 'אני לא רוצה להצטלם איתך', את לא יכולה?

[מיכאלי] אבל אני מסבירה לך, שזו סיטואציה שלא הספקתי אפילו להגיד את זה. הוא גם לא עמד לידי. את שמה רף שאי אפשר לעמוד בו. אם את מוצאת לנכון, אני באמת אומרת לך, אם לנשים ששילמו את כל המחירים בעולם ברצף 30 שנה, וברור שזה הדבר מספר אחת אצלי, כל הזמן מספר אחת אצלי. אם התמונה היא מדד לראות אם את אמיתית או לא, אם את בצד שלנו או לא, זה רף שאי אפשר לעמוד בו. זה מבחן שאני אכשל בו, ולא רק אני, כולן תיכשלנה בו.

מה שיפה בדיאלוג הזה, הוא שהוא ממחיש באופן ממש מילולי את הציפייה למוחלטות אידאולוגית. לשאלה הרטורית של מיכאלי "מה את מצפה שאעשה", שפורר עונה באופן ישיר (ומפתיע) – "אני מצפה...". תוכן הציפייה של שפורר מנוסח גם הוא באופן מוחלט – "אני לא מצטלמת איתו". השלילה היא הרי עקבית, מוחלטת – אין בה מקום למורכבות, לסיטואציה, למציאות. מיכאלי, מצידה, מגיבה באופן תואם; היא מרגישה היטב ששפורר מערערת על הפמיניזם שלה, ובמיוחד מאתגרת את העקביות שבו, ולכן היא מאדירה את המחויבות ואת העשייה שלה לאורך השנים, באופן כמעט היפרבולי: "נשים ששילמו את כל המחירים בעולם ברצף 30 שנה", "זה הדבר מספר אחת אצלי, כל הזמן". יותר מזה – היא עצמה עומדת על הבעייתיות שבתפישה קיצונית כזאת של פמיניזם – "אם התמונה היא מדד לראות אם את אמיתית או לא [...] זה רף שאי אפשר לעמוד בו".

מרב מיכאלי בוועידת ג'יי סטריט בסן פרנסיסקו (2014). תצלום: אלן קוטוק

זה הרגע שבו האידאולוגיה הופכת למבחן, וזה גם הרגע שבו היא מתרוקנת מתוכן: אם מיכאלי צריכה להציג 30 שנים של עשייה כדי להצדיק תמונה אחת, העשייה מאבדת את משמעותה בעולם, והופכת לראיה. בדבריה היא אינה דוחה רק את הטענה ששפורר מפנה כלפיה, אלא גם את תפישת הפמיניזם הקיצוני שמשתמעת מהטענה הזו – הדרישה למוחלט, לקיומה של הפמיניסטית האידאלית, שאינה חוטאת לעולם, ושהרקורד הסימבולי שלה הוא ללא רבב. וגם מבחינה לשונית, היא משלמת את מס המוחלטות כדי להסתייג מן הדרישה של שפורר, ונוקטת אמצעי קוטביות – "לא רק אני – כולן תיכשלנה בו".

הציפייה של שפורר ממיכאלי לעמוד בסטנדרט מוחלט של פמיניזם (וכתוצאה מכך, האכזבה [המעושה?] שלה על כך שהיא, כפוליטיקאית, כבר אינה עומדת בסטנדרט הזה יותר) בולטת גם בהמשך הריאיון, כשהיא ממשיכה לעסוק בסלומינסקי. הפעם הביקורת כלפי מיכאלי ועמיתותיה היא על כך שהן ממשיכות להופיע בוועדה שהוא עומד בראשה:

[שפורר] אני אומרת: למה את, ונשים אחרות שמשתתפות בדיונים של ועדת חוקה בראשותו, לא מוציאות מכתב לתקשורת או תלונה לכנסת: "אנחנו לא מופיעות בפני בנאדם שנחשד בעבירות מין במספר נשים"?

[מיכאלי] זאת אומרת, את רוצה שאני אזניח את חובתי כחברת כנסת, כנציגה של כל מי שאני מייצגת, שזה הרבה מאוד סוגים של בני ובנות אדם, אני לא אגיע להיאבק נגד חוק המשפט העברי המחריד, נגד הרחבת סמכויות בתי הדין הרבניים, שזה דבר מחריד, נגד כל מיני דברים דרקוניים בהוצאה לפועל, שורה ארוכה של דברים שנידונים בוועדת חוקה – אני אפקיר את חובתי הזאת בגלל שאין לי דרך לסלק את ניסן סלומינסקי מניהול הישיבות?

מיכאלי מפגישה את הדרישה הקיצונית של שפורר עם המציאות המורכבת. היא מזכירה, לשפורר ולקוראות, שהמציאות אינה מוחלטת וחד-ממדית, ובה יש לפעול

שפורר בדוגמה הזאת מאתגרת שוב את העקביות הפמיניסטית של מיכאלי – הפעם בטענה שהיא, כמו גם חברות כנסת אחרות, אינה צריכה להסכים לשבת בוועדה שבראשה עומד סלומינסקי. שוב מבנה הציטוט בשלילה – "למה אתן לא...". שוב העמדת האידיאל הפמיניסטי, והטענה שמיכאלי אינה עומדת בו. וגם הפעם מיכאלי דוחה את הטענה של שפורר כלפיה, וגם הפעם, היא בו בזמן דוחה את המודל האידאולוגי שהטענה מקפלת בתוכה, אך הרטוריקה שלה כאן שונה: אל מול הדרישה ההרמטית של שפורר היא מפרטת את שלל החוקים האיומים שסלומינסקי יעביר ללא התנגדות אם היא לא תשב בוועדה. במילים אחרות, מיכאלי מפגישה את הדרישה הקיצונית של שפורר עם המציאות המורכבת. הפירוט המדוקדק של החוקים השונים ושל המחירים השונים שההתעקשות הקיצונית עלולה לגבות מזכיר, לשפורר ולקוראות, שהמציאות אינה מוחלטת וחד-ממדית, ובה יש לפעול.

העיתונאית שרון שפורר מדברת בעצרת למאבק בזנות בתל אביב (2016), תצלום: ניצן צבי כהן, ויקיפדיה

הוויכוח על השאלה "מיהי הפמיניסטית האמיתית" שנוכח כל הזמן בריאיון חושף תפישה שונה ומפתיעה של רדיקליות – כזו שאינה מנותקת מהמציאות אלא מחוברת אליה ומתמודדת עמה ללא הרף. המפגש עם המציאות, שאפשר לראות אותו בתור כניעה אליה (או במילים אחרות – התמתנות), מזמן התמודדות אידאולוגית אמיצה יותר, עקשנית יותר, לא-טהרנית. מבין שתי הדוברות, ובניגוד לרוח העולה מהריאיון, שפורר אמנם קיצונית יותר אבל דווקא מיכאלי (מתוך הממסד) היא הרדיקלית: העמדה שלה היא זו שמאפשרת בחינה ביקורתית (מתמשכת [קבועה?]) של המציאות, ולא פחות חשוב – בחינה ביקורתית (מתמשכת וקבועה) של עצמך.

**

בחינה ביקורתית, מתמשכת וקבועה, של המציאות. של עצמי. הריאיון הזה מחדד את מאפייני השיח הרדיקלי ופעולתם הממשית, ובו בזמן מאיר משהו חדש על הרדיקליות עצמה, על האופן שבו היא עובדת. אבל השאלה הראשונית עוד נשארה – מה זה אומר "להיות רדיקלית"? האם אני עדיין רדיקלית, האם אני בכלל יכולה להמשיך להיות רדיקלית כפי שאני – אמא, מרצה, עם פאזלים על השטיח וכו'?

הרדיקליות חשובה כי התמתנות פירושה חוסר רלוונטיות. זו אינה טענה רטורית בלבד, היא ממשית – את רוצה להיות בתנועה כל הזמן, בשאיפה לתיקון העולם, והרדיקליות – התנועה מטה אל שורש הדברים – היא דרך להישאר רלוונטית

לשאלה הזאת עולות שתי תשובות, ובאופן טבעי הן כרוכות זו בזו. מבחינה אידאולוגית, הרדיקליות חשובה כי התמתנות פירושה חוסר רלוונטיות. זו אינה טענה רטורית בלבד, היא ממשית – את רוצה להיות בתנועה כל הזמן, בשאיפה לתיקון העולם, והרדיקליות – התנועה מטה אל שורש הדברים – היא דרך להישאר רלוונטית. אבל מולה מבצבצת תשובה שנייה, והיא אישית, ואנושית: הרדיקליות חשובה כי היא חלק מההגדרה העצמית שלי, של כל אישה (ואדם) אידאולוגית. כי להשתנות, להתמתן זה מעליב – מה זה אומר על מי שהייתי? על האידאולוגיה המושלמת, המוחלטת (והצודקת!) שאחזתי בה?

חקירת השיח הרדיקלי מזכירה כי בתהליך ההתמתנות יש כוח, לא רק אובדן. בשנים שעברו מאז לימודי לתואר הראשון אמנם לא נבחרתי לכנסת, אבל ראיתי את האידאולוגיה מתנגשת במציאות שוב ושוב. ראיתי שטהרנות אינה מולידה דברים טובים, אבל פשרות (קטנות), שיתופי פעולה וסולידריות – כן. ראיתי שהניסיון להחיל אידאולוגיה באופן מוחלט נידון לכישלון, לתקיעות. המשמעות של להיות אדם רדיקלי אינה לשאת תיק גדול של תשובות, ולהוציא תשובה מוכנה, מנוסחת לעילא, חפה מפוגענות כלפי כל קבוצה או מגדר בכל אירוע או משבר שדורש תשובה. במובן מסוים – הלוואי שזו הייתה המשמעות. החיים היו קלים יותר, האידאולוגיה הייתה קלה יותר, האימהות הפמיניסטית הייתה קלה יותר. את המשקפיים הביקורתיים של הפמיניזם אי אפשר להוריד (אף שיותר נוח בלעדיהם), ולכן צריך לחשוב מחדש על כל אירוע ואירוע: לבחון אותו בהקשרו, במושגים בני הזמן, באווירה בת הזמן, ובה בעת מול עקרונות מוסריים קשיחים, שגם הם משתנים מדי פעם. ולזכור שבשיח רדיקלי אין תשובה אחת, יחידה, תמיד, אף פעם.

אני נזכרת באחד מקורסי היסוד שלמדתי בתואר הראשון. המרצה (המבריקה, הנערצת) שרטטה על הלוח טבלה גדולה, בצדה האחד סימון פלוס (+) ותחתיו הקטגוריות הסמנטיות "אנושי", "גדול", "גבר". בצד השני של הטבלה, תחת סימון מינוס (–), היו הקטגוריות "לא אנושי", "לא גדול", "אישה". הייתי בשנה ג' והרדיקליות כבר תססה בי, ולכן מיד הרמתי את היד ושאלתי למה הגבר הוא המובן מאליו, ולא להיפך. המרצה אמרה שאין לזה חשיבות, זאת טבלה שתפקידה להמחיש רכיבים סמנטיים ותו-לא, ואז הוסיפה בחיוך "ואני פמיניסטית בעצמי". שתקתי. והיום אני גם יודעת שהיא אמרה את האמת. היא באמת פמיניסטית. אבל עכשיו, כשאני מלמדת את "מבוא לסמנטיקה" באותו החוג ממש, הקטגוריה "אישה" נמצאת תחת הסימון +, והגבר הוא "זה שאינו אישה".

את יכולה להשלים עם המצב הקיים, את יכולה למחות (בצעקה או בלחישה), את יכולה לצאת בטריקת דלת, ואת יכולה להתעקש, גם מתוך עמדת המרצה הסמכותית והבורגנית, על שינוי המציאות

במובן מסוים, המרצה שלי צדקה. הטבלה באמת נועדה רק להמחיש רכיבים סמנטיים. היא לא נועדה לפגוע או להשפיל נשים. אבל היא כן אפשרה את ההיררכיה ביניהם, ואפילו ביתר שאת, מכיוון שהיא הייתה מסומנת כ"מקצועית בלבד" (זוכרות את ה"טבעי" מול ה"מסומן" האידאולוגי?). וכאן מתפצלות אפשרויות המעשה: את יכולה להשלים עם המצב הקיים, את יכולה למחות (בצעקה או בלחישה), את יכולה לצאת בטריקת דלת, ואת יכולה להתעקש, גם מתוך עמדת המרצה הסמכותית והבורגנית, על שינוי המציאות. האידאולוגיה (המתונה אבל הרדיקלית) שאני מציעה, ושאני מאמינה בה היום, היא כזו שדורשת לשנות גם כשהתנאים אינם מושלמים – את אמא, את הטרונורמטיבית (ואולי את חברת כנסת או אפילו שרה) – את חלק מהממסד, חלק מהפטריארכיה. את פוגשת מציאות מורכבת מדי יום, ומתעקשת להמשיך ולהתנגד. לפחות לנסות.

אז הנה אני. מלמדת הפוך את טבלת הרכיבים הסמנטיים, מדברת בלשון רבות (לרוב). מאמינה לנפגעות (תמיד). בוחנת במבט ביקורתי את העולם – מוסדות ומנגנונים חברתיים, הודעות ווסטאפ, סרטים בנטפליקס ודיונים בכיתה. כבר לא נכנסת לוויכוחים (אבל עדיין מרגישה צודקת מבפנים). ומבינה עכשיו – התמתנתי, ואני עדיין רדיקלית.

מירי כהן-אחדות היא בלשנית וחוקרת שיח, מרצה במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין

תמונה ראשית: בובה סרוגה, החיים עצמם. תצלום: ארתורו פניה רומנו מדינה, אימג'בנק / גטי ישראל