לאן הלך הזמן?

"ובכן, מהו הזמן? אם איש אינו שואל אותי, אני יודע. אם אני רוצה להסביר זאת לשואל, אינני יודע", אוגוסטינוס הקדוש, "וידויים" (397-400 לספירה)

"מתוך הפחד למות, נולדה אמנות הסיפור", אדוארדו גליאנו, "מראות: סיפורים על כמעט כל אחד" (2009)

יש לי זיכרון, זיכרון חי, שבו אני מביט בסבי מנופף לי לשלום ממדרגות של בית חולים. קרוב לוודאי שמדובר בזיכרון של חלום. באלבום התצלומים של הוריי מאותה תקופה, יש לנו תצלומים של המשפחה המורחבת – דודות, דודים, דודנים שנסעו לחווה שלנו בצפון מדינת ניו יורק כדי לחגוג את יום הנישואין החמישים של סבי וסבתי. אני מופיע באחדים מהתצלומים יחד עם אחי, צמד פרצופים מחייכים לצד ענקים מחייכים. אני זוכר את ההתרגשות של הערב, כיצד שלחו אותי למיטה, וכיצד בכל זאת נשארתי עד שעה מאוחרת בראש המדרגות, מקשיב להמייה הנעימה של קולות המבוגרים. איני זוכר מה קרה לאחר מכן, אך הדבר לא כלל ביקור בבית החולים. אבי סיפר לי שנים רבות לאחר מכן שבאותו לילה, סבי חלה והובהל לטיפול נמרץ, שם הוא נפטר על שולחן הניתוחים.

מטרה מרכזית של המדע והפילוסופיה הקדומים הייתה לספק את הכמיהות הללו: לרדת מגלגל הזמן והחיים שאנו כבולים אליו ולהציץ במה שג'ורג' שטיינר כינה 'הנצח השכן'

הזיכרון שלי שבו סבי נפרד ממני עדיין מעורר בי כמיהה לעולם שבו מושל סדר חוקי יותר, שבו הקשרים עם אהובינו אינם כרוכים בזמן ובמרחב. מטרה מרכזית של המדע והפילוסופיה הקדומים הייתה לספק את הכמיהות הללו: לרדת מגלגל הזמן והחיים שאנו כבולים אליו ולהציץ במה שג'ורג' שטיינר כינה "הנצח השכן". תפישת הזמן האנושית שלנו היא שאנו כבולים על ידו, נישאים על גבי זרם מן העבר לעתיד, זרם שאיננו יכולים לעצור או להאט.

זרימת הזמן היא בהחלט אחד ההיבטים המיידיים ביותר של חווייתנו כשאנו ערים. היא חיונית לאופן שבו אנו רואים את עצמנו ולאופן שבו אנו חושבים שעלינו לחיות את חיינו. הזיכרונות שלנו עוזרים לנו לקבוע מי אנחנו; מחשבות אחרות שולחות זרועות קדימה, אל מי שאנו עשויים להפוך להיות. לכן סביר לצפות שהתפישה המדעית המודרנית שלנו ביחס לזמן, ככל שהיא נעשית מתוחכמת יותר, תספק כאן תובנות בעלות משמעות.

הפיזיקאים בימינו ממעטים לדון בשאלה מהו הזמן ומדוע אנו חווים אותו כפי שאנו חווים אותו, תוך שאנו זוכרים את העבר אך לעולם לא את העתיד

ועם זאת, הפיזיקאים בימינו ממעטים לדון בשאלה מהו הזמן ומדוע אנו חווים אותו כפי שאנו חווים אותו, תוך שאנו זוכרים את העבר אך לעולם לא את העתיד. במקום זה, חוקרים בונים שעונים מדויקים יותר ויותר. השיאן הנוכחי, ב-Joint Institute for Laboratory Astrophysics בקולורדו, מודד את התנודה של אטומי סטרונטיום; הוא מדויק כדי שנייה ב-15 מיליארד שנה, שזה בערך גילו של היקום המוכר לנו. מרשים, אך הדבר אינו משיב על השאלה "מהו הזמן?"

ההכרזה על כך שהשאלה היא מחוץ לגדרי תורת הפיזיקה אינה הופכת אותה לחסרת משמעות. זרימת הזמן עדיין יכולה להיות ממשית כחלק מהחוויה הפנימית שלנו, ופשוט להיות ממשית באופן אחר מאשר פורוטון או גלקסיה. האם החוויה שלנו ביחס לזרימת הזמן דומה לצפייה במשחק בשידור ישיר, שבו דברים קורים ברגע אך לא קודם או לאחר מכן, מבט חטוף אל הקיום ומחוץ לו סביב ה"עכשיו"? או שמא הדבר דומה לצפייה בסרט, שבו כל הנצח כבר מוכל בקופסה, ואנו צופים בסדרה של תמונות סטטיות, מרומים על ידי מנגנון התפישה החושית המוגבל שלנו כך שאנו חושבים שההתרחשות זורמת באורח חלק?

התאוריות של ניוטון ואיינשטיין ביחס לעולם מציעות לנו אך מעט בעניין הזה. בשני המקרים מדובר ביקומים שניצבים כמו בלוקים, לנצח, ושבהם הזמן הוא ממד דומה למרחב, כך שהכול קיים בעת ובעונה אחת. המשוואות של איינשטיין מאפשרות לצופים שונים לא להסכים על משכם של מרווחי זמן, אך רצף הזמן-מרחב עצמו, האהוב כל כך על מר ספוק מ"מסע בין כוכבים", הוא במה בלתי משתנה שעליה מתרחשת הדרמה של העולם. במכניקה הקוונטית, כמו במכניקה של ניוטון ובתורות היחסות של איינשטיין, חוקי הפיזיקה שמושלים בעולם המיקרוסקופי זהים בין אם הולכים קדימה או אחורה בזמן. אפילו ספקולציות חדשניות של תאורטיקנים כמו שון קרול (Carroll) מ"קאלטק" בפסדינה – שתופש את הזמן כתופעה מתהווה שעולה מתוך מצב ראשוני יותר וחסר זמן – עוסקות יותר בשאלה מה הזמן עושה מאשר בשאלה מהי תחושת הזמן שלנו. זרימת הזמן אינה מופיעה בשום מקום בתאוריות הפיזיקליות העכשוויות.

ככל שמדענים חדרו עוד ועוד לעומק הגרעין והרחק אל הכוכבים, השכל המודע עצמו, והניגוד הבולט בין חוויית הזמן הזורם שלנו ובין התאוריות המתמטיות שלנו שהפכו לנצחיות, נותר ללא טיפול

ברוב התקופה הכוללת את המאות האחרונות, התודעה המודעת נחשבה לעניין שמחוץ לתחום הפיזיקה, בעיה קשה מכדי להתמודד איתה, בעיה שנדחתה בעודנו עוסקים בעניינים דחופים אחרים. ככל שמדענים חדרו עוד ועוד לעומק הגרעין והרחק אל הכוכבים, השכל המודע עצמו, והניגוד הבולט בין חוויית הזמן הזורם שלנו ובין התאוריות המתמטיות שלנו שהפכו לנצחיות, נותר ללא טיפול. כיצד קרה הדבר? האם אין המדע אמור לבחון את עצמו לעומת החוויה שביסוד הדברים? הנתק הזה עשוי לסייע במתן הסבר לתופעה המוכרת שלפיה תלמידים רבים לא רק שאינם "קולטים" פיזיקה, אלא ממש חשים כלפיה דחייה. היכן הם נמצאים, בתמונת העולם שהפיזיקאים מציירים? איפה החיים? איפה המוות? איפה זרימת הזמן?

הפילוסוף האטומיסט היווני דמוקריטוס הצביע על הבעיה כבר במאה הרביעית לפני הספירה. הוא טען שעל ידי התבוננות קפדנית וחשיבה הגיונית סדורה, אנחנו מגיעים למסקנה שהחושים מסוגלים להטעות אותנו, אך למסקנה הזאת עצמה הגענו באמצעות ראיות מהחושים. התובנה הזאת הובילה להבנה פילוסופית מתוחכמת של האופן שבו אנו מבינים דברים על העולם: לא על ידי מתן אמון עיוור בחושים שלנו, אלא על ידי בחינת המחשבות שלנו על אודות האופן שבו העולם פועל אמפירית. מדובר בתובנה שהניבה פירות אדירים, ועם זאת היא גם תובעת ענווה תמידית.

הפנומנולוגיה של החוויה, כמו התפישה הפנימית שלנו את חלוף הזמן, היא תחום שעוסקים בו מדע הקוגניציה והפילוסופיה. העולם החיצון הוא, מסורתית, מגרש המשחקים של הפיזיקה. אלא שמטעה לקבוע הפרדה בין תחומי הפנים והחוץ בצורה תמימה שכזאת. בסופו של דבר, המוח שלנו הוא שעוסק בפיזיקה. שני הצדדים שואפים למצוא גשרים ביניהם, ולו באמצעות מטפורה, למצוא קשרים בין אינספור הדרכים שבהן בני-האדם חווים את עצמם בעולם.

מטפורה מקשרת שימושית אחת היא לחשוב על המוח כעל מנוע של סיפור סיפורים. בספרו "Physics and Philosophy: The Revolution in Modern Science”, משנת 1958, הפיזיקאי הגרמני ורנר הייזנברג מהרהר בעובדה שהשפה והאופן שבו אנו חווים את העולם כרוכים יחד. אם ניקח את הרעיון הזה צעד אחד הלאה נוכל לומר שאברי החישה שלנו והמוח שלנו הם תולדות של אלפים רבים של שנות אבולוציה. הדנ"א שלנו הוא מעין זיכרון המועבר על פני עידני-עידנים של זמן עמוק, בתורשה ישירה מהורה לילד, כולם חיים ומתים באותו כוכב לכת, כולם לומדים לשרוד בטווח צר של מרחב, זמן וממדים של אנרגיה. הגֶנים שלנו, הזיכרונות האישיים שלנו ועצם המבנה של הלשונות שלנו – כל אלו הם צורות מקודדות של ידע על אודות העולם. אך הידע הזה מבוסס על טווח מוגבל ביותר של חוויה פיזית.

איזו צורה של לשון היא השימושית ביותר לדיבור על העולם שמעבר לחוויה היומיומית שלנו? איזו לשון יכולה לקחת אותנו לליבו של האטום ומעבר לקצה הגלקסיה, ולתאר את חלוף הזמן שמושך באורח בלתי נמנע את העולם קדימה בממדים הללו?

הלשון משתנה באורח אינסופי, והיא מתגלמת במגוון רחב של צורות, מהמטפורית, הרומזנית, הדומה לחלום והמאגית, ועד ללוגית והישירה, הצורה המאוד פורמלית והמאורגנת באורח הדוק. איזו צורה של לשון היא השימושית ביותר לדיבור על העולם שמעבר לחוויה היומיומית שלנו? איזו לשון יכולה לקחת אותנו לליבו של האטום ומעבר לקצה הגלקסיה, ולתאר את חלוף הזמן שמושך באורח בלתי נמנע את העולם קדימה בממדים הללו? הייזנברג טען שזו הלשון הלוגית והמתמטית שמשמשת בפיזיקה המודרנית, בדיוק כיוון שהיא כה נוקשה ופורמלית. כשבונים גשר אל תוך החושך, כדאי לבנות אותו בצעדים זהירים ובטוחים. אלא שאנו רוצים להבין את מקומנו בעולם, לא רק כיצד העולם נמצא שם; אנחנו גם רוצים להבין כיצד קורה שאנו חווים את העולם כפי שאנו חווים אותו. הדבר דורש את הלשון היותר זורמת, היותר רומזנית של השירה ושל הסיפור.

מדע הקוגניציה של ימינו אומר שהזיכרונות שלנו הם מין סיור שהמוח שלנו יוצר, סיפור שנוצר מהחומר של הקלט החושי, שממוין לתבניות על פי ניסיון החיים שלנו מן העבר, תוך שהוא מודרך על ידי העדפות שירשנו בדנ"א שלנו. חלק מהאינטואיציות המזינות את הזיכרונות שלנו הן בסיסיות לתחושת העולם שלנו: הגאומטריה החלקה של שלושה ממדי מרחב, ההבחנה הברורה והמובהקת בין "לפני" ו"אחרי", וזרימת הזמן. הפיזיקה של ימינו מפקפקת בעניין היות המרחב והזמן חלקים, ובזרימה הפסיכולוגית של הזמן, ואפילו שואלת: מדוע אנו זוכרים את העבר אך לא את העתיד?

השאלה עלולה להישמע חסרת פשר, אך התחקות אחר מרכיביה מובילה ללב העניין.

תחשבו על חוויית ה"עכשיו". בתחילה, נראה כי מדובר בעניין פשוט, נקודה מוגדרת היטב בזמן. בהחלט נראה שאנו מצפים ל"עכשיו" מסוים שבא לעברנו מן העתיד, ולאחר מכן נסוג מעבר לנו אל העבר. חווית ה"עכשיו" שלנו בנויה מתערובת של זיכרונות קרובים וממצב הקלט החושי הנוכחי שלנו, מה שאנו רואים, שומעים, מרגישים, טועמים ומריחים. הקלט החושי הזה לסוגיו אינו מידי, אלא מורכב מאותות מקצוות עצבים שעוררו. האותות הללו נשלחים בחזרה למוח, רשת דינמית שבעצמה אין לה שום שעון גלובלי. המוח הוא כמו "ארמון החלומות" ברומן בשם זה של איסמעיל קדרה משנת 1981: בירוקרטיה אדירה, מלאה תככים, האוספת מודיעין מהמחוזות הרדומים על אודות הנתינים החולמים של הסולטן, בתקווה לגלות את כוונותיהם. "עכשיו" אינו אלא הבנייה של מוח-סולטן מוכה חרדה, תאוריה מקומית על אודות מה שמתרחש, תאוריה שמורכבת למכלול תוך שימוש ברסיסי ידיעות מהאזורים הנידחים של החושים.

על פי רוב, איננו חשים את הערבוב בין העבר הקרוב לעתיד הקרוב כיוון שהמוח שלנו עובד מהר דיו כדי לערפל את התהליך, אך יש רגעים שבהם הוא מתקשה לעמוד באתגר

על פי רוב, איננו חשים את הערבוב הזה בין העבר הקרוב לעתיד הקרוב כיוון שהמוח שלנו עובד מהר דיו כדי לערפל את התהליך, אך יש רגעים שבהם הוא מתקשה לעמוד באתגר. זאת הסיבה שמגישי הכדור בבייסבול יכולים לשגר כדורים במהירות אדירה כך שנראה שהכדור כמו מזנק בפתאומיות על פני המרחב שבין המגיש והמכה במחבט, וזאת הסיבה שחובטים יכולים לחבוט מה שנקרא "frozen rope", כדור ישר לחלוטין, כך שנראה שהכדור הנחבט נמתח על פני קו: אם הכדור נע מהר מכדי שהמוח יוכל לעקוב אחריו, המוח ממציא סיפור שונה על אודות התנועה.

פעם, ישבתי באצטדיון בייסבול גדול בבולטימור, במרחק של כ-140 מטר מהחובט. הכדור נחבט ישר לעברי. לפני שיכולתי לזוז, לפני שיכולתי לקלוט באורח מודע את הכדור החוצה את המרחב שבין החובט וביני, הוא היה מולי, ונפל לתוך הקהל שורות אחדות לפניי. כפיזיקאי, אני יודע שהכדור נע במסלול פרבולי חלק מההתחלה ועד הסוף. אך באותו יום, נראה כאילו הכדור זינק מהמחבט והגיע לפני קול החבטה, לפני שהמחשבה עליו במוחי הספיקה להשיגו.

יתכן שחווייתנו את זרימת הזמן דומה לאופן שבו אנו חווים צבע. פיזיקאי יאמר שצבע אינו קיים כתכונה אינהרנטית של העולם. לאור יש מגוון אורכי גל, אך אין להם תכונה אינהרנטית של "צבע". הדברים בעולם סופגים ופולטים ומפזרים פוטונים, גרגרים של אור, באורכי גל שונים. רק כשעינינו מצליבות חלק זעיר מים הקרינה הזה, והמוח שלנו עובד על כך, מופיע "צבע". מדובר בחוויה פנימית, בתהליך של מתן שם, בפעילות שבה המוח שלנו מנסה לפענח דברים.

וכך יתכן שהזמן הוא סיפור שהמוח שלנו יוצר, בניסיון להבין את הכאוס שהוא קולט. במאמר משנת 2013, הפיזיקאים לאונרד מלודינוב (Mlodinow) מ״קאלטק״ וטוד ברון (Brun) מאוניברסיטת דרום קליפורניה מרחיקים לכת עוד יותר וטוענים שכל דבר פיזיקלי שיש לו מאפיינים של זיכרון יטה להתאים את עצמו לחץ התרמודינמי של הזמן, שמצידו מוגדר על ידי התנהגותם של מספר רב ביותר של חלקיקים. על פי התאוריה הזאת, אין פלא שאנו זוכרים את העבר אך לא את העתיד, אף שהחוקים המיקרוסקופיים של הטבע זהים בין אם אנו נעים קדימה או אחורה בזמן, והעבר והעתיד קיימים שניהם. טבען של מערכות גדולות הוא להתקדם לעבר אנטרופיה גוברת – מדד של אי-הסדר, שנחווה ברגיל כנטייה של עצמים חמים או קרים להגיע לשיווי-משקל עם סביבתם. אנטרופיה עולה פירושה שזיכרון של העבר יציב מבחינה דינמית, בעוד שזיכרון של העתיד אינו יציב.

על פי אחת הגישות, איננו מסוגלים לראות את העתיד לא כיוון שהדבר אינו אפשרי, אלא כיוון שהדבר אינו סביר כמו לראות חלון שבור מתקן את עצמו, או להיות עדים לכוס תה פושר הנוטלת אנרגיה מהאטומים בחדר סביבה ומתחילה לפתע לרתוח

בפרשנות הזאת, איננו מסוגלים לראות את העתיד לא כיוון שהדבר אינו אפשרי, אלא כיוון שהדבר אינו סביר כמו לראות חלון שבור מתקן את עצמו, או להיות עדים לכוס תה פושר הנוטלת אנרגיה מהאטומים בחדר סביבה ומתחילה לפתע לרתוח. הדבר מאוד, מאוד בלתי סביר מבחינה סטטיסטית.

אנו יכולים גם לחשוב על העצמי (ה-self) כמתהווה באורח חזותי מכאוס, כסיפור המסופר באמצעות אור. הפסל העצום, Quantum Cloud (שנוצר בשנים 1999-2009), של הפסל הבריטי אנטוני גורמלי ניצב על מזח ליד כיפת המילניום בלונדון. הוא כולל מערך צפוף, תלת ממדי, של מוטות פלדה, המסודרים בתבנית אקראית למחצה, ולכאורה מתאחדים לכדי דמות אנושית מרכזית, מעין דמות רפאים. טבעי שהצופה יזדהה עם הדמות הזאת, אך ה"עצמי" שאנו רואים בפסל של גורמלי משתנה מנקודות מבט שונות – וכך נשאלת השאלה מי הוא ה"אני" בענן?

תפישת העצמי שלנו נובעת באורח משמעותי מהזיכרונות שלנו, שנדמה כי הם מתמידים ועמידים

בדומה לכך, תפישת העצמי שלנו נובעת באורח משמעותי מהזיכרונות שלנו, שנדמה כי הם מתמידים ועמידים. יחד עם זאת, הזיכרונות הללו מופיעים כנראה כסיפור שהמוח מפתח ממשהו פחות מובנה, מכאוס שבו הקודם, העכשיו והאחר-כך אינם מעוגנים באורח נוקשה.

היצירה "Quantum Cloud" מאת אנטוני גורמלי, בלונדון. תצלום: ארתור בואדן.

השימוש במונח "קוונטום" ביצירת האמנות של גורמלי מרמז לפיזיקה. כפי שציין הפיזיקאי האמריקני ריצ'רד פיינמן בעבודת הדוקטורט שלו משנת 1941, ניתן לפרש מחדש את חוקי התפתחות הזמן של מכניקת הקוונטים כך שיאמרו בעצם שחלקיקים כמו אלקטרונים נעים על פני כל המסלולים האפשריים מנקודות התחלה לנקודות סיום, כשחוקי המעבר הקוונטיים מתגלים במעין מיצוע על פני אותו כאוס מיקרוסקופי. על פי הדעה הזאת, לעולם יש עושר פזרני של היסטוריות, שכל אחת מהן נוכחת באורח נצחי גם אם היא אינה ניתנת לתפישה על ידנו. הפרשנות של פיינמן בדבר "סכום על פני היסטוריות" היא כיום כלי סטנדרטי בתאוריה הפיזיקלית היסודית, והיא אפילו משמשת בתחומים הרחוקים מאוד מפיזיקה תאורטית.

אם הגישה של פיינמן מניבה תוצאות ניסוייות טובות – והיא אכן משיגה תוצאות כאלה – האם משתמע מכך שכל ההיסטוריות הללו באמת קיימות? רוב הפיזיקאים מאמינים שהם מתאמצים ומתקשים להבין את היקום כפי שהוא, ולא סתם מפתחים טריקים חישוביים שאינם מגלים דבר מעבר לפיקחות שלנו עצמנו, ועם זאת מעטים מהם רואים בכל מסלול קוונטי אפשרי מציאות אמיתית שלו עצמו. איכשהו, רק פוטנציאלים מסוימים הופכים למציאויות, ואיכשהו מערכות גדולות כמו צופים אנושיים נסחפות מן העבר אל העתיד.

אז מדוע אנו זוכרים את העבר ולא את העתיד? אולי התשובה טמונה בעצם היותה של המציאות, בקנה המידה הקטן ביותר, בלתי ניתנת לחיזוי ולא עקבית

אז מדוע אנו זוכרים את העבר ולא את העתיד? אולי התשובה טמונה בעצם היותה של המציאות, בקנה המידה הקטן ביותר, בלתי ניתנת לחיזוי ולא עקבית. בדמיונם של הפיזיקאים המודרניים, אפילו הרִיק מבעבע. לאחר שביליתי את כל חיי המקצועיים בהצצה על הטבע מבעד לעדשה של הפיזיקה התאורטית, איני נרתע עוד מהמחשבה שיתכן שהטבע, מעצם מהותו, הוא כאוטי. כיום נראה לי שהוא פותח בתוכנו ניצוץ של חירות, לא על ידי השוואה בין אקראיות סתם ובין איזו גרסה חיוורת של רצון חופשי, אלא על ידי כך שהוא מזכיר לנו שסוגיית החירות שלנו טרם יושבה.

על פי גישתו של לי סמולין, הזמן עצמו הוא אשליה וכי היקום הוא אוסף של רגעים סטטיים, כמו ערימה של תצלומים בלתי ממוינים שהושלכו לקופסת נעליים

לי סמולין (Smolin) ממכון פרימטר באונטריו טוען שעל המדענים לשנות את גישתם, לקבל את זרימת הזמן כממשית ולבנות את הכנסייה של פיזיקה חדשה על יסוד סלע הקיום הזה. הפיזיקאי הבריטי ג'וליאן ברבור (Barbour) נוקט עמדה מנוגדת; הוא חורג אל מעבר לניוטון ולאיינשטיין, ובספרו "The End of Time", משנת 1999, הוא טוען שהזמן עצמו הוא אשליה וכי היקום הוא אוסף של רגעים סטטיים, כמו ערימה של תצלומים בלתי ממוינים שהושלכו לקופסת נעליים. כל תצלום כולל תמונת-מצב של העולם בשלמותו, קונפיגורציה ייחודית של כל הדברים: כוכבי לכת, גלקסיות, דבורים, בני-אדם. ברבור מעניק לאוסף כל הרגעים האפשריים שם מתאים ויאה: הערמה (The Heap).

כיוון שכל רגע בערמה הוא רגע של העולם כולו, הוא כולל התייחסויות לכל הרגעים האחרים, כך שקופסת הנעליים כוללת גם רשת של קשרים, חוטים מסתעפים של ייחוס וקישור הדדי. בהליכה לאורך חוט בודד, נחווה מה שייראה לנו כזרימה של הזמן. רוב החוטים יובילו לאורך מסלולים מבודדים שאין להם מובן או משמעות, אך מספר קטן מאוד של חוטים ושכניהם הולכים במסלולים שיש ביניהם קוהרנטיות הדדית. אנו יכולים לומר שמסלולים כאלו מספרים סיפור, או שהם כוללים זיכרון בעל משמעות אפשרית של העבר בכל צעד. משפחה של חוטים שיש ביניהם קוהרנטיות הדדית היא מוצקה, בעוד שחוטים מבודדים או כאלה שאינם קוהרנטיים הם שבריריים, עם קשרים שבירים ופריכים שאינם מספקים שום חיזוק לסביבה.

הרעיון הזה זוכה לפרשנות בשני סרטונים שנוצרו על ידי טי טרייסי (Ti Tracy), סרטונים שמכווצים את חלוף הזמן. שניהם צולמו על פני דקה, בדיוק לפני חצות ב-3 ביוני 2015 בסטריפ בלאס וגאס, והם מכילים את אותו אוסף של אלפי תמונות. בראשון, סדר הזמן שובש; בשני מובאות התמונות בסדר הזמן המקורי:

גרסה ב'

קשה לעקוב אחר גרסה א', כיוון שאין במה להיאחז. לעומת זאת, צפייה מרוכזת בגרסה ב' מגלה סיפור רב-קווי בין השנייה ה-35 והשנייה ה-45. מישהו מוקף על ידי שוטרים. אמבולנס מגיע למקום. אנחנו עושים סיבוב פרסה ועוד שוטר מגיע בשנייה ה-45. לאור התאריך, המקום והזמן המשוער, יהיה די קל, עקרונית, לגלות פרטים נוספים מדו"חות המשטרה. תמונות המסודרות על פי הזמן בגרסה ב' מאפשרות לנו לעקוב אחר קו סיפורי קוהרנטי באמצעות אוסף של תמונות – הערמה של ברבור – ולהסיק מסקנות עמוקות ביחס למשמעותן. יש קוהרנטיות סיפורית בגרסה ב' שנעדרת מגרסה א'.

הערמה של ברבור מזכירה לי תצלום שמצאתי בין החפצים של הוריי כשהם היו זקנים. למרבה המזל, אמי הייתה אז עדיין בחיים ויכלה לדבר עליו. בתצלום, הוריי שניהם בשנות העשרים שלהם, הם טרם נישאו, והם במועדון לילה בעיר ניו יורק. הימים הם ימי מלחמת העולם השנייה והם שם עם חברים הלבושים במדים, כולם מלחים בצי הסוחר, כמו אבי. באותו לילה, הוא התלבש כמו ג'יגולו, וברור שהוא אינו בתפקיד ופשוט נהנה. אמי צעירה להדהים, מעשנת סיגריה, נראית תמימה בתכלית. הגברם האחרים שסביב השולחן עומדים לצאת בשיירה של ספינות לצפון האוקיינוס האטלנטי. בתוך שבוע, כל לובשי המדים סביב השולחן בתצלום לא יהיו עוד בחיים.

כשאני מביט בתצלום היום, אני יודע מי אמי ואבי היו עתידים להפוך להיות. אני יכול להבין את החרדה של אבי, את הצורך שלו לעמוד על קרקע מוצקה בעולם מסוכן. כל חייו הוא סיפר לנו סיפורים כדי לא לשכוח

עבורי, התצלום נושא שכבות של זיכרון ומשמעות. ישנו הצער שהוריי בוודאי חשו על חבריהם, אנשים שלא פגשתי מימיי, שנישאו על ידי זרימת הזמן הרבה לפני שנולדתי. החוויה הישירה של מוות המוני במהלך המלחמה עוזרת להסביר את השתיקות שחוויתי בבית בילדותי, שתיקות שכעת אני יודע שהן היו מלאות בזיכרונות. כשאני מביט בתצלום היום, אני יודע מי אמי ואבי היו עתידים להפוך להיות, כיצד אבי יעזוב את צי הסוחר ויקנה חווה. בחור עירוני, שיצא לים, ולאחר מכן התיישב ובנה חיים הרחק מן המים. אני חושב שאני רואה בתצלום משהו מהסיבה לכך: זיכרון חבריו שאבדו בצפון האוקיינוס האטלנטי, לאחר שטבעו. אני יכול להבין את החרדה של אבי, את הצורך שלו לעמוד על קרקע מוצקה בעולם מסוכן. כל חייו הוא סיפר לנו סיפורים כדי לא לשכוח.

הוא פעל על פי אותו דחף הנצחה כמו הפיתגוראים הקדומים, דחף שבוטא בדרך אחרת. הוא סיפר סיפורים מתוך הפחד למות, כפי שאומר גליאנו. אנחנו נוטים להקיף את המדע בגדר ולהפרידו מתחומים אחרים, כשאנו מדמיינים לעצמו שפונקציית גל קוונטי או קבוצה של משוואות שדה בתורת היחסות מבטאות היבט שונה מהותית של הזמן לעומת סוג הזמן המגולם בסיפורים משפחתיים ישנים. בדרך, אנו שוכחים את העובדה שהעיסוק בתאוריות מדעיות וסיפור סיפורים – שניהם, בליבם, מונעים על ידי הפחד למות או הפיתוי לגעת בנצח.

לפני שזרימת הזמן תישא אותי, אני רוצה לחלוק זיכרון אחרון, גם הוא מימי ילדותי המוקדמת. אני יושב בתוך קרן שמש חמימה שמאירה על קומת הסלון של בית החווה שלנו, מביט בכאוס העדין של חלקיקי האבק המרחפים, עולמות קטנים ושלמים, ליד כלבי הרדום, קינג. היינו – הננו – נהיה – החברים הטובים ביותר לנצח. תמיד בשלום.

ג'ין טרייסי (Gene Tracy) הוא פרופסור לפיזיקה באוניברסיטת ויליאם ומרי בווירג'יניה. הוא מחקר הספר "Ray Tracing and Beyond: Phase Space Methods in Plasma Wave Theory". ג'ין טרייסי כותב על מדע ותרבות בבלוג The Icarus Question.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: אדם הררי

תמונה ראשית: נוסע הולך על הרציף בעוד רכבת נוסעת לדרכה, הודו. תצלום: פוניט ויקרם סינג, אימג'בנק / גטי ישראל