צורה לעולם

אני רוצה להתחיל בהצעה: אם כדור הארץ לא היה מתעורר לעולם לחיים, העולם היה שונה בתכלית. במילים אחרות: הכוכב שלנו נעשה, במידה רבה מאוד, מה שהוא כיום בזכות פעילותן של צורות חיים. במהלך ההיסטוריה הארוכה של כדור הארץ, שאורכה יותר מ-4.5 מיליארד שנה, צורות חיים עצבו את הסלעים, את המים, את האוויר ואפילו את צבע השמים. ללא החיים, לא היו בכדור הארץ אפילו סוגים רבים כל כך של מינרלים.

זהו דיוקן של החיים בכדור הארץ שצויר על ידי המדע המודרני, שילוב של ביולוגי וגיאולוגיה, המנסה להבין את כל הכוכבים שהיה כדור הארץ, ומאחד תחומי מחקר שנראים לכאורה בלתי קשורים כמו חקר המטבוליזם של החיידקים עם הפיזיקה של האטמוספרה. ההבחנה העיקרית של משימה כזו היא שעם הזמן, צורות החיים שינה באורח מהותי את מרקמו של הכוכב הזה, והדבר, בתורו, שינה את הנסיבות שבהן התפתחו צורות החיים.

עם זאת, הרעיון שצורות החיים השונות עשויות לשנות את כדור הארץ אינו רעיון חדש.

אדם שניסה לראשונה למדוד את השינויים שנגרמו על ידי צורות חיים, ושהבין בבהירות רבה ביותר מדוע הייתה לאלה השפעה כזו, היה לא אחר מצ׳רלס דרווין. כשחושבים על האנתרופוקן – עידן השפעתם של בני האדם על כדור הארץ – הלקחים ממחקריו חשובים יותר מאי פעם

בחיבורו האנציקלופדי משמת 1749 Histoire naturelle, générale et particulière, חוקר הטבע הצרפתי ז׳ורז׳ לואי לקלר דה בופון ציין את ערמות הענק של צדפים מאובנים המרכיבות תצורות סלע רבות, וטען כי חומרים כמו אבן גיר ושיש, על אף טבעם חסר החיים, הם תוצאת פעילות של יצורים חיים. בספרו Hydrogéologie (משנת 1802), תלמידו של דה בופון, ז׳אן בפטיסט דה למארק המשיך את קו המחשבה הזה והציע כי פעילויות של יצורים חיים עיצבו את הרכב המינרלים על פני כדור הארץ. אבל ככל שיכולתי לגלות, האדם שניסה לראשונה למדוד את השינויים שנגרמו על ידי צורות חיים, ושהבין בבהירות רבה ביותר מדוע הייתה לאלה השפעה כזו, היה לא אחר מצ׳רלס דרווין. כשחושבים על האנתרופוקן – עידן השפעתם של בני האדם על כדור הארץ – הלקחים ממחקריו חשובים יותר מאי פעם.

דיוקן של ז'אן-בפטיסט דה למארק, מהתקופה שבה פרסם את ספרו על הידרוגאולוגיה, מאת שרל תוונן. תצלום: ויקיפדיה

דרווין ידוע ביותר, כמובן, בזכות תאוריית האבולוציה שלו. ספרו ״מוצא המינים״ (משנת 1859) הציג עושר של ראיות להתרחשות האבולוציה, והציע מנגנון – הברירה הטבעית – לאופן שבו היא מתרחשת. אף שלמדנו רבות מאז, ורבים מן הרעיונות שלו הורחבו, תוקנו או דויקו, ״מוצא המינים״ הוא עדיין טקסט היסוד של הביולוגיה המודרנית, ושיאה של עבודתו של דרווין. אבל המונוגרפיה המדעית הראשונה והאחרונה של דרווין –  מה שניתן להגדיר כשני קצוות מחשבתו – עסקו שתיהן באופן שבו בעלי החיים, לאורך תקופות זמן ממושכות מאוד, שינו את הנוף.

לדרווין הייתה תפישה מושלמת באורח יוצא דופן של אופן הפעולה של העולם, שהקדימה ביותר ממאה שנה מושגים בני ימינו של קו-אבולוציה של החיים על פני האדמה

שני הספרים הללו בתחום הביולוגיה – האחד עוסק בשוניות אלמוגים והאחר בתולעי אדמה – היו, ככל הידוע לי, המחקרים המפורטים הראשונים שאי פעם פורסמו בנושא. בעלעול ראשוני, הם נראים בלתי קשורים, חלקים מרשימה ארוכה ואקלקטית של נושאים שבהם התעניין דרווין, לצד זיפרגליים, סחלבים, צמחים טורפים, זנבות הטווסים, רגשותיהם של בני אדם ובעלי חיים נוספים, הרי הגעש בדרום אמריקה וכן הלאה. הרושם הזה מתעצם משום ששני המאמרים נבדלים מאוד בסגנון ופורסמו בפער של כמעט 40 שנה זה מזה – ״מבנה ותפוצת שוניות האלמוגים״ פורסם בשנת 1842, ואילו ספרו על תולעי אדמה ״היווצרות חומר אורגני על פני הקרקע באמצעות פעולתן של תולעים, עם תצפיות על הרגליהן״ ראה אור בשנת 1881, כחצי שנה לפני מותו. אבל האמת היא ששני הספרים הללו משקפים תחומים שהעסיקו אותו כל חייו, ובשילוב עבודתו על האבולוציה, הם מציגים תפישה של כדור הארץ שהיא מדהימה בשלמותה ומרהיבה בהיקפה. לדרווין הייתה תפישה מושלמת באורח יוצא דופן של אופן הפעולה של העולם, שהקדימה ביותר ממאה שנה מושגים בני ימינו של קו-אבולוציה של החיים על פני האדמה.

כל חייו, התעניין דרווין בכוחם של המוני דברים קטנים – לפעול באיטיות, במשך שנים, עשרות ומאות רבות של שנים – וליצור כך השפעות אדירות.  הוא קיבל השראה מעבודתו של סר צ׳רלס לייל (Lyell), שטען כי שינוי גיאולוגי מתרחש באמצעות תהליכים איטיים והדרגתיים שמצטברים במשך הזמן. דרווין יישם את הרעיון התחום הביולוגיה, כשהפך אותו לתובנה המאחדת של מחקרו את האלמוגים, האבולוציה והתולעים. זוהי תובנה פשוטה, אך כזו שבאורח משונה קשה לאמץ. המוח האנושי התפתח לחשוב במושגים של שעות, ימים, חודשים ואולי שנים ספורות. המחשבה על שינויים המתרחשים לאורך עשרות, מאות או אלפי שנים בתולדות כדור הארץ – היא קשה וחמקמקה הרבה יותר. לתולעת אדמה יחידה אין חשיבות מיוחדת. אבל, כך טען דרווין, מספיק תולעים יכולות לאורך הזמן לשנות נופים שלמים. בעלי החיים שהם האלמוגים זעירים באותה מידה, ועם זאת, המוני אלמוגים, לאורך מיליוני שנים, יכולים לבנות מבני ענק. כפי שדרווין אמר:

״אנו מופתעים כשטיילים מספרים לנו על ממדי הענק של הפירמידות וחורבות ענק אחרות, אבל כמה חסרי משמעות הן העצומות שבאלה, בהשוואה להררי האבן שהצטברו על ידי פעולתם של בעלי חיים זעירים ועדינים!״

הוא כתב את המילים הללו ב״מסעה של הביגל״ (משנת 1839), דיווח על הרפתקאותיו במהלך חמש שנים שבהן הקיף בשיט את כדור הארץ. הספינה הפליגה מאנגליה ב-27 בדצמבר 1831, כשדרווין היה בן 22 בלבד. במהלך המסע, הוא ביקר בדרום אמריקה, ניו זילנד ואוסטרליה וגם במספר איים קטנים ובכלל זה כף ורדה ואיי גלפאגוס, טהיטי, איי קוקוס ומאוריציוס.

תצלום מהחלל של איי קוקוס (קילינג), 2009. תצלום: נאס"א

במהלך המסע, דרווין פיתח תאוריה המסבירה את יצירתן של שוניות טבעתיות – איים שטוחים הסובבים לגונה מרכזית – הפזורות ברחבי האוקיאנוס השקט והאוקיאנוס ההודי. מעניין לציין כי הוא פיתח את רעיונותיו לפני שביקר ולו באי אחד כזה, ולפני שראה שונית אלמוגים  – הוא פשוט הסיק את הדברים מתצפיותיו בעת שחקר את הגאולוגיה של החוף המערבי של דרום אמריקה. רק חודשים רבים לאחר מכן הזדמנה לו האפשרות לבחון בעצמו שונית טבעתית כזו, כשספינת הוד מלכותה ביגל ביקרה באיי קוקוס שבאוקיאנוס ההודי, באפריל 1836, חצי שנה לפני שחזרה לאנגליה.

הספינה בילתה 12 יום באיים, מה שהעניק לדרווין שפע זמן לחקור את המקום. יום אחד, כשהים היה רגוע והגאות הייתה נמוכה, הוא השתמש במוט קפיצה כדי להגיע לשולי השונית, כיוון שרצה לבחון את האלמוגים ״העוצרים את אלימות הים הפתוח״. אני אוהבת לחשוב עליו שם, צעיר ונמרץ מאוד, בין הגלים על רקע עצי הקוקס והשמים התכולים, כשדגים צבעוניים מזנקים במים הרוגעים של הלגונה הסמוכה.

'ישנם אזורים רבים מאוד באוקיאנוס השקט ובאוקיאנוס ההודי שבהם כל אי ואי עשויים אלמוגים, ומתנשא רק לגובה שבו הגלים יכולים להטיל עליו חלקיקים ורוחות מערימות עליו חול' - הבחין דרווין, המדען השיטתי, היסודי

לאיי שוניות טבעתיות יש מספר מאפיינים מפתיעים. ראשית, הם כולם נמוכים ושטוחים. כפי שדרווין ציין, ״ישנם אזורים רבים מאוד באוקיאנוס השקט ובאוקיאנוס ההודי שבהם כל אי ואי עשויים אלמוגים, ומתנשא רק לגובה שבו הגלים יכולים להטיל עליו חלקיקים ורוחות מערימות עליו חול״. שנית, הם מופיעים פתאום בחלקים העמוקים של האוקיאנוס. שלישית, הם נוטים להתקבץ. ולבסוף, כיוון שהם נבנים על ידי יצורים חיים שאוהבים לחיות במים רדודים, חמימים ושטופי שמש, ועם זאת הם נמצאים במים העמוקים, כל אחד מהם נבנה כנראה על גבי סוג כלשהו של מבנה תת מימי.

בזמנו, הייתה סברה כי המבנים הללו הם שוליהם של מכתשים של הרי געש תת מימיים, רעיון שנראה לדרווין ״מפלצתי״, ו״כמעט מגוחך מכדי להזכיר״. הוא התנגד לכך, בחלקו, בגלל שקוטרם של איים יחידים כאלה עשוי להגיע ל-130 קילומטרים – דבר המחייב להניח את קיומם של מאות מכתשים וולקניים בממדים שכמותם לא נראו מעולם, שכולם קרובים אבל באורח פלא לעולם אינם צצים מעל פני המים.

חתך רוחב של שונית האלמוגים באיי קוקוס (קילינג), צבועה ביד, מעשה ידיו של דרווין. תצלום: CUL DAR 44: 24. Courtesy Cambridge University Library

דרווין העלה במקום זאת את הסברה כי האיים נוצרים על מדרונות הרי געש השוקעים לאיטם. הנה רישום מהיר של הרעיון. הר געש מתפרץ ובונה אי באמצע האוקיאנוס. אלמוגים חיים מתיישבים על מדרונותיו, מתענגים על המים החמימים, הרדודים והמוארים באור השמש, ומתחילים לבנות את שלדי אבן הגיר שיוצרים ביחד את השונית. אם קרקעית הים מתחילה אז לשקוע, הר הגעש ישקע באיטיות בחזרה אל מתחת לגלים – אבל האלמוגים ימשיכו לצמוח מעלה, כדי להישאר במים רדודים. כל עוד הר הגעש אינו שוקע מהר מדי, האלמוגים יכולים לעמוד בקצב שקיעתו. בחוף המערבי של דרום אפריקה, דרווין הבחין ברעידות אדמה שדחקו מעלה חלקי קרקע גדולים. הדבר גרם לו לחשוב על אירוע הופכי, ולתהות מה היה קורה אילו האדמה הייתה שוקעת.

העובדה שגל אי בנוי מאבן גיר היא בעלת חשיבות, מבחינת האלמוגים. אבן היא קשה, אבל לאורך מספיק זמן ובעזרת מספיק רגליים, מדרגות אבן יכולות להישחק לחלוטין. עם זאת, במקרה של איי האלמוגים, האבן נבנית מחדש ללא הרף

העובדה שגל אי בנוי מאבן גיר היא בעלת חשיבות, מבחינת האלמוגים. אבן היא קשה, אבל לאורך מספיק זמן ובעזרת מספיק רגליים, מדרגות אבן יכולות להישחק לחלוטין. עם זאת, במקרה של איי האלמוגים, האבן נבנית מחדש ללא הרף. או, כפי שדרווין ניסח זאת:

״האוקיאנוס, המטיח את מימיו על השונית הרחבה נראה בלתי מנוצח, אויב רב עוצמה; אבל אנו רואים אותה מתנגדת, ואפילו כובשת אותו באמצעים שנראים בתחילה חלושים ובלתי מספקים... בלתי אפשרי לעצור את הגלים הללו להיות משוכנעים שאי, אף שהוא בנוי מהסלע הנוקשה ביותר – בין אם מדובר בבהט, גרניט או קוורץ – ייכנע בסופו של דבר ויושמד על ידי כוח כזה שאין לעמוד בפניו. עם זאת, איי האלמוגים הרדודים והבלתי חשובים הללו עומדים עטורי ניצחון: כי יש כאן כוח נוסף, יריב, המשתתף בתחרות. הכוחות האורגניים מפרידים את האטומים של הסידן הפחמתי, בזה אחר זה, מן הגלים הקוצפים, ומאחדים אותם לכדי מבנים סימטריים. ההוריקן יכול לקרוע אותו לאלפי חלקי ענק, אבל מה כל זה לעומת עמלים של המוני האדריכלים הפועלים יום ולילה, חודש אחר חודש?״

מאחר שאלמוגים אינם יכולים לשרוד חשיפה רבה לאוויר, הם לא צומחים מעבר לפני המים – דבר המסביר מדוע האיים הללו שטוחים כל כך. בו זמנית, הגלים מטילים שברים של אלמוגים שבורים והרוחות מערימות חול, ויוצרות איים קטנים ושרטונים. קוקוסים וזרעים אחרים נשטפים לשם ונובטים ויוצרים צמחייה, ועמה הולך ונבנה האי הבודד. בסופו של דבר, הר הגעש עשוי להיעלם הרחק מתחת לגלים, כשהוא מותיר רק את האלמוגים כאות לקיומו. כל אי-שונית כזה הוא שיר הספד להר הגעש, או כפי שדרווין כתב, ״אנדרטה לאי שנעלם עתה״.

הטיעון שלו כולל תחזית ברורה: במקום כלשהו מתחת לכל אי כזה, מתחת לסלעי הענק שנבנו על ידי יצורים חיים, מתחת להררי אבן הגיר הללו, נמצאים שרידים של הר געש.

דרווין טען כי באזורים של שקיעת קרקעית הים, שוניות מתחילות את חייהן בקרבת החוף, מתפתחות לשוניות מחסום ובסופו של דבר הופכות לאיים

לדרווין לא היו אמצעים לקדוח באדמת האי כדי לבדוק את הרעיון ישירות. במקום זאת, כשחזר לאנגליה, הוא פצח במחקר מקיף, סוג של חקר שוניות משווה. מדובר היה בניתוח מקיף ביותר שכמותו ביצע בעבודתו שוב ושוב. הוא בילה חודשים רבים בקריאת דיווחים ממסעות קודמים ובפענוח מפות ימיות, כשהוא מסווג שוניות אלמוגים על פי סוג: אי שוניות טבעתיות, שוניות מחסום או שוניות הצומחות בקרבת החוף. הוא ראה בסוגי השוניות הללו חלק מרצף וטען כי באזורים של שקיעת קרקעית הים, שוניות מתחילות את חייהן בקרבת החוף, מתפתחות לשוניות מחסום ובסופו של דבר הופכות לאיים. במהלך עבודתו, הוא יצר את מפת השוניות העולמית הראשונה ששורטטה אי פעם.

מפת שוניות האלמוגים של דרווין כפי שפורסמה בספרו The Structure and Distribution of Coral Reefs

בעידן המחשבים הנוכחי, שבו ניתן לשבת ליד שולחן הכתיבה ולרחף מעל איזו שונית טבעתית שמתחשק, או אפילו לסייר וירטואלית לאורך החוף על איזה אי קטן נידח, יש במפה של דרווין משהו נוקב. שמות המקומות הם מיושנים – אוסטרליה מסומנת כ״הולנד החדשה״; הווארי כ״איי סנדוויץ׳״; תת היבשת ההודית כ״הינדוסטאן״ – תזכורת לזמן הרב שחלף מאז. כדי לחדד את הפרספקטיבה, איש לא ידע אז שאלמוגים חיים במים רדודים בגלל שהם חיים בסימביוזה עם יצורים חד תאיים הזקוקים לאור שמש כדי לגדול; רק מאה שנה לאחר מכן התברר מהו גילו המרשים של כדור הארץ. בנספח לספרו מפורטים מקורות המידע שלו, והאופן שבו החליט מה טבעה של כל שונית. נימת הדברים יבשה ומאובקת, והיא יכולה לשמש תרופה מצוינת לנדודי שינה – ״האי סטארבק (5˚S., 156˚W.) מתואר במסעו של הלורד ביירון בספינה ״בלונדי״, כצורה של סלע אלמוגי שטוח, ללא עצים...״ – אבל עבודתו עצומה ומרשימה מאוד.

אולם, על אף הבהירות של טיעוניו וצבר הראיות הגדול, לא כולם השתכנעו. לקראת סוף חייו, דרווין חש מתוסכל בגלל מי שפקפקו בו, וקיווה כי ״מיליונר עשיר פי שתיים יחליט לבצע קידוחים בחלק מן השוניות שבאוקיאנוס השקט ובאוקיאנוס ההודי״. הוא חשב שקידוחים לעומק של 500 או 600 רגל (152-183 מטרים) יספיקו. ואם יתברר כי רעיונותיו היו מוטעים, אז ״ככל שאחוסל מוקדם יותר, כך ייטב״.

"ככל שאחוסל מוקדם יותר, כך ייטב": צ'ארלס דרווין בזיקנתו. ציור: ג'ון קולייר, שמן על בד, 1881

חודשים ספורים אחרי שביקש להיות מחוסל במקרה שתוכח טעותו, דרווין פרסם את מחקרו על אודות תולעי האדמה. בזמנו, הספר היה פופולרי מאוד, ו-3500 עותקים שלו נמכרו בחודש הראשון לפרסומו. כיום כמעט אין לו קוראים, ולעתים קרובות נוטים לבטל אותו כהרהור אקסצנטרי שולי של אדם גדול שחייו התקרבו לקיצם.

דרווין תיאר מספר שדות שבהם ביקר ביחד עם דודו. כל אחד מהשדות הללו כוסה, שנים ספורות קודם לכן (אף שאיש לא יכול היה לזכור כמה שנים בדיוק) בשכבה לא עמוקה של חומרים כמו אפר. אבל בכל אחד מהמקרים, השכבה נעלמה באופן מסתורי. כשדרווין חפר בורות השדות, הוא גילה כי החומר שבו כוסתה הקרקע היה כעת מתחת לפני הקרקע

אבל זה לא היה הרהור שולי. כמנהגו, דרווין חקר את תולעי האדמה במשך עשרות שנים.  בנובמבר 1837, קצת יותר משנה אחרי שחזר ממסעו סביב העולם, הוא נשא הרצאה קצרה על בעלי חיים הללו בפני האגודה הגיאולוגית בלונדון, ושנתיים מאוחר יותר, הוא פרסם מאמר קצר על אודותיהם. במאמר זה, דרווין תיאר מספר שדות שבהם ביקר ביחד עם דודו. כל אחד מהשדות הללו כוסה, שנים ספורות קודם לכן (אף שאיש לא יכול היה לזכור כמה שנים בדיוק) בשכבה לא עמוקה של חומרים כמו אפר. אבל בכל אחד מהמקרים, השכבה נעלמה באופן מסתורי. כשדרווין חפר בורות השדות, הוא גילה כי החומר שבו כוסתה הקרקע היה כעת מתחת לפני הקרקע. דודו העלה את ההשערה כי הדבר קרה בגלל פעילות תולעי האדמה. הדוד הציע כי כשהתולעים חופרות באדמה, הן פועלות כמו מחרשות בהילוך איטי. התצפיות שלו היו כה מעניינות שוויליאם באקלנד (Buckland), גיאולוג נודע באותה עת, אמר כי לדעתו דרווין זיהה ״סוג חדש של כוח גיאולוגי״.

כשמשפחתם החלה לגדול, דרווין ואשתו החליטו שהם רוצים לעבור לגור מחוץ ללונדון. בהתאם, באוגוסט 1842, חודשים ספורים אחרי שפורסם ספרו על שוניות האלמוגים, משפחת דרווין קנתה בית בכפר; חלק משטח הבית כלל אי. זמן קצר לאחר שעברו לגור שם, דרווין הקצה חלק מן הקרקע כדי לבחון את ההשערה של דודו. מלכתחילה מדובר היה בפרויקט ארוך טווח: דרווין התכוונן לשמור את השדה הזה ללא הפרעה במשך שנים רבות. במחקרו המדעי, כמו במחשבתו על אופן הפעולה של העולם, הוא אימץ את התפישה ארוכת הטווח והאיטית.

ביתו של צ'רלס דרווין בקנט (Down House), תחריט עץ מאת ג'יי. ר. בראון, באדיבות The Wellcome Collection, לונדון

תולעי אדמה חופרות בקרקע על ידי אכילתה; הן גם מכרסמות חומר אורגני כמו עלים יבשים. כדי לפלוט צואה הן עולות לרוב אל פני הקרקע, שם הן פולטות פסולת אורגנית. כתוצאה מהפעולות החוזרות ונשנות הללו, חשב דרווין, האדמה מתהפכת אט אט ומתערבבת. אדמה חדשה מועלית מעלה, ואילו אובייקטים על פני הקרקע מכוסים אדמה, ועם השנים, הולכים ונטמנים בתוכה

תולעי אדמה חופרות בקרקע על ידי אכילתה; הן גם מכרסמות חומר אורגני כמו עלים יבשים. כדי לפלוט צואה הן עולות לרוב אל פני הקרקע, שם הן פולטות, כפי שניסח זאת דרווין, ״ערימות קטנות דמויות מעיים״ המכונות פסולת אורגנית. על בסיס שיחותיו עם דודו, דרווין חשד כי התולעים מתחחות את הקרקע, מעלות את החלקיקים הקטנטנים מעומק האדמה על פני השטח.

כתוצאה מהפעולות החוזרות ונשנות הללו, הוא חשב, האדמה מתהפכת אט אט ומתערבבת. אדמה חדשה מועלית מעלה, ואילו אובייקטים על פני הקרקע מכוסים אדמה, ועם השנים, הולכים ונטמנים בתוכה. כדי למדוד כמה זמן אורכת הטמנה כזו, בשנת 1842, ממש לפי חג המולד, דרווין פיזר גושים של גיר שבור על פני השדה שהקציב לניסוייו. עשרים ותשע שנה לאחר מכן הוא חפר שוחה לאורך השדה. העומק הקרקע התגלה פס של גיר, בעומק של כ-18 סנטימטרים. דרווין חישב על פי הנתון הזה שבכל שנה שחלפה התולעים כיסו את הקרקע בשכבה עליונה שעובייה כ-0.56 סנטימטרים בממוצע. דבר דומה קרה לשורה של אבני סימון שהוא הניח בשנת 1843 כדי ליצור שביל לצד המדשאה בגנו. ״במשך מספר שנים, השביל טואטא והעשבים נוכשו ממנו; אבל בסופו של דבר העשבים והתולעים ניצחו, והגנן הפסיק לגרוף את המקום״. האבנים נעלמו בהדרגה מתחת לצמחייה.

וכך העולם ממשיך להשתנות, להתפתח: תולעת אדמה באדמת גינה. תצלום: ויקיפדיה

דרווין מעולם לא הסתפק בראייה אחרת, ולכן לא פסק ממחקרו. שוב, הוא אסף כמויות אדירות של נתונים ממספר מקורות רב ככל האפשר, כדי לתמוך בטענותיו ולפוגג על התנגדות אפשרית. הוא ביצע ניסויים כדי לבדוק איך התולעים תופשות את העולם. האם יש להן העדפות הנוגעות לטעם? כן, הן אוהבות לכרסם עלי כרוב, אבל מסתייגות מטימין ומרווה. יתרה מזאת, עלים לא שימשו אותן רק כמזון. דרווין הבחין כי לעתים קרובות תולעי אדמה מרפדות את המחילות שלהן בעלים, אולי ״כדי למנוע מגופן לבוא במגע קרוב עם האדמה הלחה והקרה״. הוא גם אסף מספר עצום של תצפיות מאחרים, וגייס לעזרתו ארבעה מבניו, וכן התכתב עם חוקרים במקומות שונים כמו הודו, אוסטרליה, ברזיל וונצואלה.

מרבית עבודתו נעדרה כל זוהר, וכללה איסוף ושקילה של התלוליות דמויות המעיים הללו שהתולעים פלטו מגופן. אחד המאמצים הנועזים ביותר נעשה על ידי אחייניתו, לוסי קרולין וודג׳ווד. במשך שנה, כמעט מדי יום, היא אספה ושקלה את הפסולת האורגנית שפלטו תולעי האדמה בשני חלקות מסומנות, שכל אחד הייתה בגודל של פחות ממטר רבוע. בחלקה הפחות פורה, התולעים הפיקו קצת פחות משני קילוגרמים של אדמה למטר בשנה. זה לא נשמע הרבה, אבל אם מחשבים זאת על פני מרחב וזמן, התוצאות נראות מרשימות מאוד. דרווין העריך כי התולעים מזיזות בין 30-73 טונות לדונם בשנה, בהתאם למקום שבו חיו. הוא הניח כי בסך כל המקומות הידידותיים לתולעי אדמה באנגליה ובסקוטלנד, הן מזיזות כ-325 מיליוני מיליונים של טונות – או במושגים הנהוגים היום, 325 טריליון טונות – של אדמה במשך מיליון שנה.

אם תולעים קוברות פיסות גיר, דרווין הניח שהן מסוגלות לקבור גם אובייקטים אחרים שנפלו על הקרקע – מטבעות, תכשיטי זהב, כלים עתיקים. הוא חשד כי התולעים עשויות לגרום לקבורתם של שרידים עתיקים

אם תולעים קוברות פיסות גיר, דרווין הניח שהן מסוגלות לקבור גם אובייקטים אחרים שנפלו על הקרקע – מטבעות, תכשיטי זהב, כלים עתיקים. ובזה לא מסתכמות יכולותיהן. ממש כפי שאבני הסימון בגנו שקעו בקרקע, הוא חשד כי התולעים עשויות לגרום לקבורתם של שרידים עתיקים. על ידי חפירה בעומק הקרקע, תולעים יכולות לגרום לבניינים לשקוע אל תוך האדמה; ועל ידי העלאת האדמה אל פני הקרקע, הוא חשב שהן יכולות לגרום בהדרגה לשרידים עתיקים להתכסות באדמה. ולכן הוא יצא לברר זאת.

דמיינו יום חם באוגוסט 1877. דרווין היה כבר קשיש, ומזמן כבר ויתר על מוט הקפיצה. היה לו זקן לבן ארוך שגרם לו להידמות לנביא תנ״כי, או כפי שנכתב באחד ההספדים על אודותיו, ״פילוסוף עתיק״. הוא הרחיק מאוד מביתו כדי להשתתף בחפירות של וילה רומאית עתיקה שהתגלתה מתחת לשדה במחוז סארי.

בכל אחד מהבקרים, אחרי שהחצר הפנימית של הווילה נחפרה ונוקתה מאדמה, דרווין נהג לכרוע ולבחון את אחרי הרצפה – והוא גילה תלוליות קטנות של אדמה שהותירו שם התולעים. התולעים, מתברר, עלו מתוך החריצים שבין האריחים. דרווין, שמיהר לאסוף את הפסולת האורגנית שהותירו, הצליח אפילו להפתיע מספר תולעים שבדיוק נסוגו בחזרה אל מחילותיהן. ממה שראה באתר, דרווין הגיע למסקנה כי התולעים היו האחראיות המרכזיות לקבורה. ״ארכאולוגים בוודאי אינם מודעים לכך שהם חבים רבות לתולעים על שימור אובייקטים עתיקים רבים״, הוא הצהיר.

סביר שגם את זה אנחנו חייבים לתולעים וליצורים אחרים: מטבע של שקל מהשנה השלישית למרד הגדול ברומאים, עם עיטורים מכלי המקדש וכיתוב "ירושלים הקדושה". תצלום: Classical Numismatic Group, Inc. http://www.cngcoins.com, ויקיפדיה

כשסיכם את ממצאיו, דרווין הראה כי לתולעי האדמה ישנן מספר השפעות חשובות. בעלי החיים הללו לא רק מערבבים את הקרקע על ידי העלאת חומר מן המעמקים אל פני השטח. על ידי כרסום עלים יבשים, ועל ידי משיכת העלים הללו אל תוך המחילות שלהן, התולעים גם יצרו קרקע חדשה והעשירו אותה בקומפוסט. בנוסף, כשתולעי האדמה נוברות ומפלסות להן דרך באדמה, הן גורסות אותה לחלקיקים קטנים יותר, שוברות אבנים קטנות ומתחחות את האדמה. מחילות של תולעי אדמה – אשר במקומות מסוימים מגיעות לעומק של יותר ממטר – משמשות גם כערוצי השקיה ואוורור של הקרקע המקלים על הצמחים להעמיק את שורשיהם.

דרווין הראה כי בכל שנה, חלק כלשהו מן האדמה שנפלטת מגופן של התולעים זורם מטה. מדובר בכמות שלא ניתן להרגיש בה משנה לשנה, אבל במהלך מאות שנים, הכמות מצטברת

עם הזמן, הפעילויות הללו משנות את הנוף. לא תמיד הפסולת האורגנית שמפיקות התולעים נשארת במקומה: גשם, רוח והכבידה חוברים כדי להזיז חלק מהקרקע שהתולעים הופכות, ונוטים לשלוח אותה למקומות נמוכים יותר. על ידי אומדן של הפסולת האורגנית לפני ואחרי רוח וגשם על מדרונות בשיפועים שונים, דרווין הראה כי בכל שנה, חלק כלשהו מן האדמה שנפלטת מגופן של התולעים זורם מטה. מדובר בכמות שלא ניתן להרגיש בה משנה לשנה, אבל במהלך מאות שנים, הכמות מצטברת. או כפי שאמר זאת דרווין:

״כשאנו רואים מרחב גדול מכוסה אדמה, עלינו לזכור שהחלקות שלו, שבה תלוי חלק גדול כל כך מיופיו, נובעת בעיקר מכך שהבדלי הגובה הרבים יושרו אט אט על ידי תולעים. זוהי מחשבה נפלאה, כי כל כיסוי הפסולת האורגנית על פני כל המרחב עבר ויעבור שוב, אחת למספר שנים, בגופן של תולעים. המחרשה היא אחת ההמצאות העתיקות ויקרות הערך ביותר של האדם, אבל זמן רב לפני שהתקיים האדם, האדמה נחרשה באורח קבוע, והיא עדיין נחרשת על ידי תולעי האדמה״.

תולעים עשויות להיראות לנו חסרות חשיבות, אבל בגלל שהן רבות כל כך, אט אט הן מעצבות את תוואי העולם.

החיים נמשכים, העולם מתעצב, משתנה, רוחש: קומפוסט. תצלום: מרכוס ספיסקה

למעלה מעשור לאחר מותו של דרווין בשנת 1882, ״מיליונר עשיר פי שתיים״ אכן הופיע, להוט לגלות אם במקום כלשהו מתחת לכל שונית טבעתית, אכן אפשר למצוא שיירים טבועים על הר געש. כדי לבחון את הרעיון, המיליונר משנת 1896 – במסווה של החברה המלכותית של לונדון – שיגר משלחת לאי-השונית פונאפוטי שבדרום האוקיאנוס השקט. אחרי שנתיים של קשיים והתחלות שלא צלחו, הצוות הצליח לקדוח לעומק של 340 מטרים – הישג ראוי לציון, בהתחשב בכך שהם עבדו עם מקדחה שפעלה בכוחו של מנוע קיטור שניזון בפחם (כל הפחם, בסך הכול יותר מ-140 טונות, הובא לשם באוניה). אך למרות הקידוח העמוק – עמוק יותר מ-180 המטרים שהציע דרווין – הם לא גילו דבר מלבד שיירים של אלמוגים ויצורים בוני-שוניות אחרים. בשנות השלושים, היפנים שלחו משלחת לקיטדאיטוג׳ימה, אי שהאירופים כינו בעבר בשם צפון בורודינו, בים הפיליפינים. הצוות הזה קדח לעומק של 431 מטרים, אך שוב, כל מה שמצאו היו מבני אבן גיר שנבנו על ידי יצורים, וצדפים. בשני המקרים, בוני השוניות צמחו בבירור במים רדודים, ממצא התואם את רעיון השקיעה, אבל לא נמצאו הוכחות חותכות להשערה של דרווין.

לתמונה נכנסה מיליונר עשיר עוד יותר וחורש רעות, בדמותו של הדוד סם. בשנות הארבעים והחמישים, ממשלת ארצות הברית ביצעה ניסויים בעשרות כלי נשק גרעיניים באיי מארשל, צבר של שוניות טבעתיות בחלק המרוחק של האוקיאנוס השקט, צפונית מקו המשווה. הדבר הביא מדענים רבים – גאולוגים, ביולוגים, אוקיינוגרפים – לחקור את האזור. בשנת 1952, צוות של גאולוגים קדחו לעומק אי השונית אנווטאק. בעומק של 1283 מטרים הם נתקלו בבזלת. סלע געשי. דרווין צדק.

מאובנים שנמצאו באבני גיר ממש מעל הבזלת הראו כי השוניות של אנווטאק החלו לצמוח לפני למעלה מחמישים מיליון שנה. כדור הארץ היה אז עולם אחר. האוקיאנוס השקט היה צר בהרבה מכפי שהוא כיום, רוב שטחה של אנטרקטיקה היה מכוסה יערות, והרי ההימלאיה עדיין לא התרוממו: דרווין צדק

מאובנים שנמצאו באבני גיר ממש מעל הבזלת הראו כי השוניות של אנווטאק החלו לצמוח לפני למעלה מחמישים מיליון שנה. כדור הארץ היה אז עולם אחר. האוקיאנוס השקט היה צר בהרבה מכפי שהוא כיום, רוב שטחה של אנטרקטיקה היה מכוסה יערות, והרי ההימלאיה עדיין לא התרוממו. משונה לחשוב שמרגע שהאלמוגים של אנווטאק החלו לצמוח, חלפו מיליוני שנים עד שצץ האוורסט, שהוא כיום הפסגה הגבוהה בעולם.

צמיחתם של אלמוגי אנווטאק לא הייתה רציפה: היו זמנים שבהם פני הים צנחו, או שהאי התרומם וחשף את האלמוגים לאוויר ולגשם, שהרגו את היצורים ואפשרו לסלע שמעל פני הים להישחק. למרות זאת, כיום נפח אבני הגיר, הסלע המהווה את השונית ונבנה על ידי היצורים, מוערך ביותר מאלף קילומטרים מעוקבים. על אי-שונית אחד. מדובר בנפח גדול פי 400 אלף מזה של הפירמידה הגדולה בגיזה. אילו יכולתי לחזור לאחור בזמן ולפגוש את דרווין, זה משהו שהייתי רוצה לספר לו. את זה, ואת העובדה שהפירמידה הגדולה עצמה נבנתה בעיקר מאבן גיר שנוצרה על ידי יצורים חיים. לא שונית, במקרה זה, אלא סלע שנבנה מהצטברות אדירה של מאובני חרוריריות (nummulites) – יצורים חד תאיים שחיו ומתו במספרים עצומים זמן לא רב אחרי שהאלמוגים החלו לגדול על אנווטאק. הייתי רוצה לחשוב שהוא היה מרוצה מאוד.

שרידים למי שעיצבו את העולם: מאובני חרוריריות, חבל נווארה, ספרד. תצלום: Theklan, ויקיפדיה

אבל בעוד שדרווין צדק בנוגע לאלמוגים, הוא טעה באשר להיבט מהותי אחד בנוגע לתולעים.  בסוף ספרו הוא מעיר: ״אפשר לפקפק בקיומם של בעלי חיים אחרים שמילאו תפקיד כה חשוב בתולדות העולם כפי שמילאו האורגניזמים מסדר נמוך הללו״. בכך הוא טעה לגמרי בהערכתו את היקף השינוי שיצרו בעולם צורות חיים אחרות.

יש מקומות שבהם ישנן כל כך הרבה נמלים שהן משנעות טונות רבות של אדמה לכל דונם בשנה, ובעלי חיים גדולים יותר החופרים מנהרות, כמו גיריות, יוצרים תלוליות אדמה גדולות מאוד, גבעות ממש, השורדות במשך מאות שנים

ראשית, תהליכי התיחוח שדרווין תיאר אינם מוגבלים לתולעי האדמה, ולבעלי חיים אחרים החופרים מחילות יש השפעות בקנה מידה שונה. נמלים, למשל, נוטות להביא אל פני השטח את גרגרי החול או האדמה הדקים ביותר. בברלין, שם אני מתגוררת, ניתן לראות לעתים קרובות תלוליות קטנות של חול דקיק, שנערמות בקצות אבני המדרכה, ואם מביטים בתשומת לב אפשר לראות את הנמלים שקועות בעבודתן. אף שלרוב הגרגרים מועלים אל פני הקרקע מספר פעמים, יש מקומות שבהם ישנן כל כך הרבה נמלים שהן משנעות טונות רבות של אדמה לכל דונם בשנה. במחקר שקיבל את השראתו הישירה מספרו של דרווין על תולעי האדמה – Geologic Work of Ants in Tropical America (משנת 1910) – המחבר, ג׳ון קפסר ברָנֶר, העריך כי הנמלים בברזיל אחראיות להפיכה של יותר אדמה לדונם בכל שנה מאשר תולעי האדמה באנגליה. לעומת זאת, בעלי חיים גדולים יותר החופרים מנהרות, כמו גיריות, יוצרים תלוליות אדמה גדולות מאוד, גבעות ממש, השורדות במשך מאות שנים, וזה עוד לפני שהזכרנו את פעילות הפיכת הקרקע של הבנדיקוּט, הבונה, הצ׳יפמונק, חולד השק, הסוריקטה, העכברים והחפרפרות, או של ציפורים וחיפושיות נברניות.

גם היא נותנת צורה לעולם ומשתתפת בתמורות שהוא עובר: חיפושית נברנית. תצלום: naturalhistoryman

וזה לא קורה רק על פני הקרקע. כשחוצים את אותו חלק בחוף או במישור הבוצי שמכוסה בגלים בזמן הגאות, אבל חשוף בזמן השפל, אפשר לראות סרטנים זעירים, בגודל של לא יותר מציפורן, חוצבים מחילות שמהן הם מפנים אט אט את החול. עטו מסכה והביטו אל מתחת לגלים ותגלו מגוון מדהים של בעלי חיים החופרים מחילות.

בפעם הבאה שבה תביטו בפסל ״דוד״ של מיכלאנג׳לו, זכרו שהוא נבנה משיש שנוצר מריסוק סלעים שנוצרו על ידי יצורים חיים, ממש כמו הבניינים והמבנים המפוארים ביותר ברומי העתיקה

יתרה מכך, בעלי חיים החופרים מחילות אינם צורות החיים היחידות שמשפיעות באורח ניכר על כדור הארץ. ההפך הוא הנכון. לפני התפתחותם של העצים הראשונים, לפני כ-400 מיליון שנה – נהרות כללו כנראה הרבה פחות נפתולים המאפשרים להם לפלס דרך אל הים. צמחים תרמו גם הם לגידול הניכר בכמויות הבוץ. שוניות עתיקות וכמויות של צדפים לא הותירו רק ערמות עצומות של אבן גיר, הן גם שינו את צורותיהם של ההרים: אבן גיר היא סוג של סלע גמיש יחסית, ולכן בעת ההתרוממות של שוניות עתיקות והמוני צדפים שהתרסקו והתאחו לכדי רכסי הרים, נוכחות אבן הגיר משפיעה על האופן שבו אלה מעוצבים. ככל שכמות אבן הגיר גדולה יותר, כך ישנם יותר קפלי קרקע וערוצים. אבני גיר גם הופכות לעתים קרובות, בעקבות לחץ וחום, לשיש. רבים מן הפסלים והאנדרטאות הנפלאים בעולם נוצרו מסלעים שנבנו על ידי יצורים חיים ואז שונו על ידי כדור הארץ במהלך יצירת ההרים. בפעם הבאה שבה תביטו בפסל ״דוד״ של מיכלאנג׳לו, זכרו שהוא נבנה משיש שנוצר מריסוק סלעים שנוצרו על ידי יצורים חיים, ממש כמו הבניינים והמבנים המפוארים ביותר ברומי העתיקה.

השיש הקדום הוא חלק מהסיפור של העולם והחיים בו: "דוד", מיכאלאנג'לו. תצלום: רואן סימפסון

הכחוליות התפתחו להשתמש באנרגיית קרינה מהשמש כדי לפרק מולקולות של מים, תהליך שיצר, בערך באמצע חייו של כדור הארץ עד כה – את האטמוספרה המכילה מולקולות חמצן

זמן רב לפני שהתפתחו בעלי החיים או הצמחים, כדור הארץ עוצב על ידי צורות חיים זעירות פי כמה – חיידקים וארכאונים (החיידקים מוכרים לנו הרבה יותר, משום שהארכאונים לא זוהו עד שנות השבעים. מבעד למיקרוסקופ הם דומים מאוד לחיידקים – שניהם קטנים ונוטים להיראות כמו פסים או כדורים. רק כשפותחו כלים מולקולריים התברר כי מדובר בשתי קבוצות שונות של אורגניזמים). לא אמנה את השפעותיהן של צורות חיים אלה, משום שזה יארך זמן רב מדי. במקום זאת, אביא רק שתי דוגמאות להשפעותיהן. ראשית, מינים מסוימים של ארכאונים אחראים לייצור הביולוגי של הגז מתאן, גז חממה שגורם להתחממות האקלים. שנית, לא ניתן לדבר על השפעות של צורות חיים על כדור הארץ בלי להזכיר את הכחוליות. צורות חיים אלה, שנודעו קודם לכן בשם ״אצות כחולות-ירוקות״, הן בעיניי החשובות ביותר בתולדות כדור הארץ. כשהן התפתחו, לפני למעלה מ-2.3 מיליארד שנים – לא היו בכדור הארץ מולקולות של חמצן באוויר. אטומי החמצן היו קשורים למים ולסלעים. הכחוליות התפתחו להשתמש באנרגיית קרינה מהשמש כדי לפרק מולקולות של מים, תהליך שיצר, בערך באמצע חייו של כדור הארץ עד כה – את האטמוספרה המכילה מולקולות חמצן.

בימים ההם, החמצן שבאטמוספרה לא יכול היה לתמוך בכם או בי. עם זאת, לעצם הופעתו היו מספר השלכות משמעותיות ביותר. משום שחמצן הוא חומר ריאקטיבי, הופעתו הובילה להתרבות מהירה של מינרלים חדשים. כדור הארץ החל להחליד. בו זמנית, התפתחות החמצן הובילה ליצירה של שכבת האוזון, שמגינה על פני כדור הארץ מקרינת השמש המזיקה ביותר. נוכחותה של שכבה זו שינתה מהותית את הנסיבות שבהן צורות החיים התפתחו בסופו של דבר בכדור הארץ. ומאחר שצבע השמים הוא תוצאה של הרכב האטמוספרה, צורות חיים אלה השפיעו אפילו על צבע הרקיע שמעלינו.

הגרנד קניון: כל הצבעים הם תוצאה של התפתחות החיים בכדור הארץ, ולא היו כאלו אלמלא היו בו חיים. תצלום: ג'ניפר רוגאלה

אני יכולה להמשיך. אבל במקום להציג רשימה ארוכה של כל השינויים שנגרמו על ידי צורות חיים, אני מעדיפה להציג את ההשפעות הללו בצורה שונה, לחזור אל הרעיון של כדור הארץ שמעולם לא התפתחו בו חיים (Never-Life Earth), ולתאר איך הוא עשוי היה להיראות כיום.

מה היה קורה אילו כדור הארץ לעולם לא היה מתעורר לחיים? מה אם שום יצור חי לא היה נושם או שוחה או חופר מחילה או מעופף כאן? במה היה כדור הארץ שונה כיום, לאחר קצת יותר מ-4.5 מיליארד שנה?

מה היה קורה אילו כדור הארץ לעולם לא היה מתעורר לחיים? מה אם שום יצור חי לא היה נושם או שוחה או חופר מחילה או מעופף כאן? במה היה כדור הארץ שונה כיום, לאחר קצת יותר מ-4.5 מיליארד שנה?

בתחילה התשובה נדמית פשוטה: פשוט סלקו את צורות החיים מהתמונה. גלחו את העצים, העשבים, השיחים. הסירו את הטחב ואת החזזיות מהסלעים. העלימו את בעלי החיים, חסלו את הפטריות ומחו את המיקרובים. השתיקו את הציפורים, הצפרדעים, הציקדות. רוקנו את האוקיאנוסים מדגים, מדוזות, תמנונים, לווייתנים, סרטנים. נקו את כל בריכות המים מאצות ורירים. ואז, אחרי שכל צורות החיים נעלמו, קיבלתם את התשובה. נכון?

לא ממש. סילוק כל צורות החיים היא רק ההתחלה. כדי ליצור כדור ארץ שמעולם לא היו בו חיים, חייבים לסלק ממנו גם את השפוכת [מצבורי העפר ורסיסי הסלעים שנוצרו בתהליכי השבירה והשחיקה] – את כל מה שבני האדם יצרו, כמובן, אבל גם את העלים שנשרו, את הפנינים, את קורי העכבישים. צריך לסנן את הפולן מהרוח, ולרוקן את הקרקע מנבגים וזרעים. חייבים לסלק את הגואנו מהמערות שבהן מקננים עטלפים, ומאיים שבהם מקננות ציפורי ים. חייבים למלא מחדש את השקערוריות שבהן הדרורים מתפלשים באבק, ולתקן את הבורות בקרקעית הים שבהם נוברים לווייתנים בחיפוש אחר מזון. חייבים להשטיח תלוליות שיצרו חפרפרות, קיני נמלים וקינים של טרמיטים ולפוצץ את הסכרים שבנו הבונים.

אפילו "הרובע הריק" השומם כל כך בערב הסעודית לא היה נראה כך אלמלא היו חיים בכדור הארץ, וגם השמיים לא היו כחולים. תצלום: ריצ'רד מורל

אחרי שתגמרו לטפל בחיים של היום, תצטרכו להתפנות לטפל בחיים מן העבר. לסלק את המאובנים – את הערמות המופלאות של עצמות וצדפים שמפוזרות ברחבי כדור הארץ, את היערות המאובנים רחבי הידיים, את השוניות העתיקות. תצטרכו למחוק את טביעות הרגליים של הדינוזאורים, למלא את המחילות של תולעים שמתו מזמן, ולמחות את הסימנים שהטביעו פרחים שנשרו. תצטרכו להיפטר מהענבר, לנקז את הנפט ולהשטיח את הרי הפחם.

תהיו חייבים לבטל את השינויים שחוללו החיים, שבמבט ראשון נראים כאילו אין להם שום קשר לחיים. תיאלצו להיפטר מכל הגיר, ממרבית השיש, מחלק מן היהלומים. תצטרכו לסלק את החמצן מן האוויר... להסיר את השכבה העליונה מעל הקרקע, לחדד את שולי ההרים וליישר את פיתולי הנהרות. ואפשר להניח שהשמיים לא יהיו כחולים

ועדיין המלאכה לא תושלם. תהיו חייבים לבטל את השינויים שחוללו החיים, שבמבט ראשון נראים כאילו אין להם שום קשר לחיים. תיאלצו להיפטר מכל הגיר, ממרבית השיש, מחלק מן היהלומים. סוגים רבים של מינרלים – למעלה ממחצית – יצטרכו גם הם להיעלם. תצטרכו לסלק את החמצן מן האוויר ולמחות את שכבת האוזון. תהיו חייבים לכבות את השריפות, לסלק את הפחם ולנקות את האפר מן הסלעים. להסיר את השכבה העליונה מעל הקרקע, לחדד את שולי ההרים וליישר את פיתולי הנהרות.

ואפשר להניח שהשמים לא יהיו כחולים. הירח עשוי להיות במרחק שונה מכדור הארץ, ואורך היום אולי לא יהיה זהה. האקלים יהיה חם יותר וצחיח יותר.

בקיצור, כדור הארץ שמעולם לא התפתחו בו חיים לא יהיה פשוט כדור הארץ של היום ללא הירוק. הוא יהיה שונה באורח מהותי: כוכב לכת זר. אדם, או כל סוג של בעל חיים, שהיה מגיע לכאן באורח פלא, היה נהרג במקום – נחנק מן האוויר ונקטל על ידי רמות ממיתות של קרינה.

כדור ארץ כזה לא היה סתם חסר חיים, הוא היה קטלני.

בני אדם אינם המין הראשון ששינה את כדור הארץ. אבל באמצעות המעשים שלהם, בני אדם משפיעים על יותר היבטים של מערכות החיים בכדור הארץ מכפי שהשפיעו צורות חיים אחרות בעבר – וההשלכות הללו מצטברות במהירות רבה יותר

ככל שיותר ויותר בני אדם מצופפים בערים ברחבי תבל, יותר ויותר מהם אומרים שהם מרגישים מנותקים מן הטבע. באירוע שנכחתי בו, ״חיבור״ לטבע קודם באמצעות מציאות וירטואלית: אנשים ישבו בתוך מבנה, לבדם, עוטים מסכות, מרוחקים מן המציאות הממשית, וצפו בסרטים אימרסיביים. והדבר נועד לחגוג את יום ההולדת של אקולוג מפורסם. ולכן ישנה מידה של אירוניה בכך שככלל, בני האדם מחוברים היום יותר לטבע מכל מין אחר אי פעם בעבר. בני אדם אינם המין הראשון ששינה את כדור הארץ. אבל באמצעות המעשים שלהם, בני אדם משפיעים על יותר היבטים של מערכות החיים בכדור הארץ מכפי שהשפיעו צורות חיים אחרות בעבר – וההשלכות הללו מצטברות במהירות רבה יותר. רבה הרבה יותר. ההשפעות שלנו על כדור הארץ הן חסרות תקדים בהיקפן, וחסרות תקדים במהירות שלהן.

האדם, צורת החיים המשפיעה ביותר על כדור הארץ, גם בגלל הפסולת הסינתטית שהוא מייצר ומשליך בכל מקום. תצלום: אריק סונסטרום

המחשבה על ההיסטוריות השלובות של החיים ושל כדור הארץ שינתה את האופן שבו אני רואה את העולם. היא העצימה את העניין שלי בכל צורות החיים, ולו הצנועות ביותר, והגדילה את תחושת הקשר שלי לאוויר, למים, לסלעים

שוב, שקית ניילון אחת אינה יוצרת מזבלה. אבל נהגו כמו דרווין וסכמו את ההשלכות המצטברות, חשבו את השפעת כלל השקיות שבני האדם ייצרו אי פעם, ותגלו שההשפעה היא דרמטית. סיכום דומה ראוי לשמש לבחינת השפעתן של טיסות ושל נסיעות במכונית, של כוסות חד פעמיות וקשיות פלסטיק, של שימוש בדשנים או לכל היבט אחר של פעילות אנושית שתרצו. אבל בעוד שאנו נבדלים בהיקף ובמהירות ההשפעות שלנו, בני אדם הן צורות החיים היחדות שיכלו אי פעם לחקור את העולם ולדעת מה אנו עושים – ולהבין שיש כאן הזדמנות. אולי, ביחד, נוכל לצמצם את ההשפעות שלנו ולפתח אתוס חדש של דאגה לכדור הארץ.

ברצוני לסיים בנימה אישית. המחשבה על ההיסטוריות השלובות של החיים ושל כדור הארץ שינתה את האופן שבו אני רואה את העולם. היא העצימה את העניין שלי בכל צורות החיים, ולו הצנועות ביותר, והגדילה את תחושת הקשר שלי לאוויר, למים, לסלעים. המחשבה שהאוויר שאני נושמת והסלעים שעליהם אני דורכת עוצבו על ידי אינספור צורות חיים שחיו ומתו כאן לפני עידנים, היא מחשבה מלאת הוד. בעיניי, תפישה כזו של החיים ושל כדור הארץ היא נוקבת, יפה ומרשימה מאוד.

אוליביה ג׳דסון (Judson) היא ביולוגית אבולוציונית. ספרה Dr Tatiana’s Sex Advice to All Creation: The Definitive Guide to the Evolutionary Biology of Sex ראה אור בשנת 2002. לאחרונה הוענקה לה מלגת מחקר מטעם קרן סימון גוגנהיים. היא כותבת על תולדות החיים על פני כדור הארץ והיא מתגוררת בברלין, גרמניה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ספל קפה על חוף הים: רקמת החיים קשורה כולה, ומעצבת את כדור הארץ. תצלום: mandy27, אימג'בנק / גטי ישראל