געגועים עזים של בוקר

בתקופה שבה אי אפשר היה להגיע לעבודה בלי לנסוע, חלפתי פעם במנהרה של הרכבת התחתית, שהייתה כל כך מטונפת וצפופה שהשיר על התקרה שתיאר אותה נראה כמו בדיחה אכזרית: ״לא התעוררתי בזמן/ כל כך עייף./ אם אאחר/אפוטר./ למה לטרוח?/ בשביל מה הכאב?/ פשוט לכו הביתה/ עשה זאת שוב״. ״קינת הנוסע״, המעטרת את המעבר התת קרקעי בתחנת רחוב 42 בניו יורק, הפכה את הטקס הקודר ממילא של הדרך אל וממקום העבודה, לדנטֶה-אית לגמרי. אבל איש לא פקפק בתכליתה. הנסיעה לעבודה – כך עולה ממחקריו של הכלכלן ההתנהגותי חתן פרס נובל דניאל כהנמן – נחשבת לחלק האומלל ביותר ביום שלנו. מחקר שנערך בשוויץ טען כי הנסיעות הללו אחראיות ל״ירידה שיטתית ברווחה הסובייקטיבית.״

במהלך מגפת הקורונה, משהו משונה קרה. עבור רבים מאתנו, העונש שכל חיינו השמצנו כבזבוז זמן, נעלם

ואז, במהלך מגפת הקורונה, משהו משונה קרה. עבור רבים מאתנו, העונש שכל חיינו השמצנו כבזבוז זמן, נעלם. בזמן שעובדים חיוניים המשיכו להתמודד עם הכבישים והמסילות – ולפעמים התייסרו בזמני נסיעה איומים באמת – רבים אחרים חיו במשך למעלה משנה בעולם נטול נסיעות לעבודה. חלקם סבורים שלעולם לא יחזרו למשרד, ואילו אחרים מקבלים הודעות ״בחזרה לעבודה״ ממעסיקים, המסבירים כי בספטמבר, שוב צריך יהיה להניח את הישבנים על הכיסאות במשרדים.

"Subway", הנסיעה היא חלק מהזהות, סטיב המונד.

אבל זה מה שמוזר כאן. רבים מקרב אלה ששוחררו מן הנסיעה לעבודה, חוו ריקנית שהם מתקשים להגדיר. ריקנות, שבתוכה כל מופעי החיים קרסו והפכו ליחידה אחת. בלי התחלה או סוף. מסע הגיבור לא התרחש מעולם. איש אינו חוצה את הסף. ביזת טרויה מתערבבת עם חישוביו של טלמאכוס  בדבר מועד שובו של אביו אודיסאוס. ומעסיקים – אפילו אלה מהם שסיפקו את הכלים לעבודה מרחוק – חושבים שיש סיבה לדאגה. ״יתכן שהיעדר הנסיעות לעבודה פוגם ולא מסייע למי שעובדים מרחוק״, הזהיר דו״ח של מיקרוסופט בסתיו שעבר. במערכת המסרים של החברה נרשמה עלייה של עד 69 אחוזים בצ׳טים אחרי שעות העבודה, והעובדים היו פחות מעורבים ויותר מותשים.

חשבנו עליה במונחים צרים, כאילו היא ממלאת תפקיד אחד: להביא אותנו מהבית לעבודה. אבל, כך מתברר, היה לנסיעה תפקיד נוסף, משהו שלא ידענו להעריך. מה זה היה?

בתקופת השיא של הנסיעות לעבודה, טרם המגפה, חשבנו עליה במונחים צרים, כאילו היא ממלאת תפקיד אחד: להביא אותנו מהבית לעבודה. אבל, כך מתברר, היה לנסיעה תפקיד נוסף, משהו שלא ידענו להעריך. מה זה היה?

בשנת 1994, פיזיקאי איטלקי בשם צ'זרֶה מרקֶטי הבחין כי לאורך ההיסטוריה, בני האדם גילו נכונות לבלות כשעה ביום בדרכים. הדבר מסביר מדוע ערים עתיקות כמו רומא מעולם לא חרגו מקוטר של כחמישה קילומטרים. רכבת הקיטור, החשמלית, הרכבת התחתית והמכוניות, הגדילו את המרחק הזה. אבל משך הנסיעות נותר כשהיה. עבור האמריקני הממוצע, כיוון אחד של נסיעה לעבודה אורך כ-27 דקות.

אדריאנוס קיסר: לא יותר משעה למשרדיו הקיסריים. תצלום: מרק בארוט

״הקבוע של מרקטי״, כפי ש-60 הדקות הללו מכוּנות, נחשב תמיד כמשהו שאנשים מוכנים לשאת, ולא כמשהו שהם בעצם חושקים בו. אבל אם תביטו באנשים העשירים ביותר בכל תקופה – אלה שיכולים להרשות לעצמם לתכנן את חייהם כרצונם – ותחשבו את זמני הנסיעות בין ביתם לבין מקום העבודה שלהם, מה תגלו? ג׳י פי מורגן: נסיעה של כ-25 דקות בכרכרה רתומה לסוסים. ג׳ון ד. רוקפלר: נסיעה ברכבת העילית של כחצי שעה.

היו גם מי שאמרו שהיו רוצים נסיעה ארוכה יותר. כשנשאלו מודע, הם בחרו מספר סיבות: תחושת שליטה במכונית; זמן לתכנן, להירגע, לבצע שיחות טלפון, להקשיב לספרים מוקלטים

במאמר משנת 2001, שני חוקרים מאוניברסיטת קליפורניה, דייוויס, ניסו לחזות את זמן הנסיעה האידיאלי. הם הגיעו למסקנה שמדובר ב-16 דקות. למען האמת, זה היה קיצור משמעותי של זמן הנסיעה של משתתפי המחקר (שעמד על חצי שעה בממוצע). אבל התוצאה לא הייתה אפס. למעשה, היו גם מי שאמרו שהיו רוצים נסיעה ארוכה יותר. כשנשאלו מודע, הם בחרו מספר סיבות: תחושת שליטה במכונית; זמן לתכנן, להירגע, לבצע שיחות טלפון, להקשיב לספרים מוקלטים. החוקרים כתבו כי ברור שהנסיעה לעבודה ממלאת איזה ״תפקיד חיובי״.

לפני המגפה, חוקרים החלו לנסות להבין מהו התפקיד הזה. פניתי לאחד מהם, ג׳ון ג׳קימוביץ (Jacgimowicz) מבית הספר למנהל עסקים של אוניברסיטת הרווארד, שהשווה את בין WeWork למיזם-הבן הכושל שלו WeLive. על פי תקציר המנהלים שנועד לכישלון, WeLive אמור היה להציע ״את כל מה שאתם צריכים כדי לגור, לעבוד ולבלות במקום אחד״. אבל המיזם לא צמח מעבר לשני אתרים. יתכן שיש לכך קשר לדרישה המוגבלת של אנשים מבוגרים לחיים בנוסח מעונות האוניברסיטה. אבל, כך אמר לי ג׳קימוביץ, ״אילו כולם היו שונאים את הנסיעה לעבודה כפי שהם טוענים, היינו רואים חללים כאלה בכל מקום״.

אפילו כך, העיקר לנסוע. תצלום: פוקייה

ישנה תחושה כזה של שני חיים, שהרכבת משמשת ביניהם גשר

גייל שיהי כתבה בשנת 1968 בכתב העת ״ניו יורק״ על ״החיים הכפולים של הנוסעים״, ותיארה את הדמויות הייחודיות ברכבות של 5:25, 6:02 ו-9:57 בתחנת גרנד סנטרל. כפי ששיהי כתבה: ״ישנה תחושה כזה של שני חיים, שהרכבת משמשת ביניהם גשר.״ המרחק בין שני החיים הללו נחקר בצבר מחקרים שנהוג לכנות בשם ״תאוריית הגבול״, וכאן אנחנו רואים כנראה את התפקיד החשוב יותר של הנסיעה לעבודה.

באופן כללי, תאוריית הגבול טוענת כי גם אם פייסבוק מעודדת את עובדיה להביא לעבודה את ״העצמי האותנטי״ שלהם, יש לנו מספר ״עצמי״ וכולם אותנטיים. המעבר מתפקיד אחד לאחר אינו קל. הוא מכונה בשם עבודת גבול. והנסיעה לעבודה, כפי שבלייק אשפורת׳ (Ashforth) מאוניברסיטת אריזונה סטייט ושניים מעמיתיו כתבו במאמר הנודע ביותר בתחום, ״היא בעצם דרך יעילה יחסית לבצע מעבר פיזי ונפשי בין תפקידים״.

חשבו על נסיעת הבוקר אל מקום העבודה. אף שבמבט שטחי נדמה כי מדובר במעבר פשוט, הוא גם מניע תהליך שבו הרגשות והגישות של חיי הבית מושתקים, ומוחלפים במחשבות של עבודה. הדבר לוקח זמן, ואם הוא אינו מתרחש, תפקיד אחד יכול לגלוש אל תוך האחר – מה שחוקרים מכנים בשם ״זליגת תפקידים״. "אם תגיבו בבית כמו מנהלים, אתם עלולים לבלות את הלילה על הספה״, הסביר ג׳קימוביץ. ״ואם תגיבו כמו הורה בעבודה, זה יהיה משונה".

ברכבת התחתית בלונדון, בדרך מזהות אחת לאחרת. תצלום: פיטר מק'קונוהי

הוא ועמיתיו גילו כי עובדים שעוסקים במהלך הנסיעה לעבודה בבוקר בהתכוונות נפשית (prospection) שתכליתה ״הבהרת תפקידים״ – חושבים בכוונה על תכניות ליום העבודה – מדווחים על סיפוק גבוה יותר בחיי העבודה וחיי הבית גם יחד, לעומת מי שאינם מרוכזים או מהרהרים בבעיות אישיות. דילוג על משימה קוגניטיבית קשה זו הותירה אותם לא פה ולא שם – ושני המקומות נראו להם מלחיצים.

הטכנולוגיה עשויה לעזור. בניסוי שנערך בשנת 2017, קבוצה במיקרוסופט התקינה בטלפונים של הנוסעים לעבודה תוכנה בשם SwitchBot. בראשיתו ובסופו של כל יום עבודה, הבוט היה מציג שאלות פשוטות. שיחת הבוקר עם הבוט עזרה למשתתפים בניסוי לעבור למצב נפשי של עבודה יעילה, ואילו הצעות להינתקות בסוף היום – ״איך אתם מרגישים בנוגע לעבודה היום? יש משהו אחר שהייתם רוצים לחלוק?״ – העלו דבר מה בלתי צפוי. ״אנשים פשוט דיברו על כל מה שקרה בעבודה,״ סיפרה לי שאמזי איקבאל (Iqbal), חוקרת שעזרה בתכנון המחקר. שחזור יום העבודה עזר למשתתפים ״להשתחרר״ ממנו (וכתוצאה מכך גם לשלוח פחות מיילים אחרי שעות העבודה).

היכולת להינתק מהעבודה היא חלק ממה שהופך אדם לעובד טוב. הכרחי לאפשר התרעננות נפשית. בלעדיה, מופיעה שחיקה, המאמצים גוברים ובסופו של דבר פריון העבודה יורד

למה זה טוב? כי היכולת להינתק מהעבודה, כך מסבירה איקבאל, היא חלק ממה שהופך אדם לעובד טוב. מחקר חדש מראה כי הכרחי לאפשר התרעננות נפשית. בלעדיה, מופיעה שחיקה, המאמצים גוברים ובסופו של דבר פריון העבודה יורד.

אבל כל המחקרים הללו נערכו לפני המגפה, והם נועדו לסייע לנוסעים לעבודה לעבור את הדרך בצורה טובה יותר. כעת אנחנו חייבים לשאול: מה יקרה אם הנסיעה לא תשוב לעולם – או לפחות לא תתרחש מדי יום? האם יש לה תחליף?

כשוויתרתי, לפני שנים מספר, על הנסיעה שלי לעבודה, הבנתי משהו. ריח קרון הקפה, התרמיל שלקחתי איתי, נקישות הנעליים על רצפת הלובי – כל האותות החושיים שאמרו ״את עיתונאית מקצועית המגיעה למנהטן כדי לעבוד״ ייעלמו. אחרי תקופה קצרה של אושר, התחלתי לתהות אם כשאני מתיישבת לעבוד, אני באמת מגיעה לעבודה. רכב חלל שמתקרב לכוכב במהירות רבה מדי, עלול להיות מושלך בחזרה מן האטמוספרה ישירות לחלל, ואתם עלולים לסדר מחדש את הפריטים על שולחן הכתיבה ולבדוק תוצאות של משחקי ספורט רבים לפני שתבינו שגם אתם עפתם לחלל.

כדי להמיר את הנסיעה שלי לעבודה, נזקקתי לאסטרטגיה.

לא לבוש מקצועי, לשום יום עבודה, של אף אחד. תצלום: קרסטן ויינגרט

פיתחתי מספר תכסיסים. נראה לי חשוב להתאים את סביבת העבודה שלי למטלה שאני רוצה לבצע. מחקר עומק קל יותר לבצע בספרייה הקרובה; כתיבה, בבתי קפה. המעבר הישיר משולחן הכתיבה אל שולחן האוכל נראה לי רעיון רע. קודם ריצה או טיול בחוץ. אבל בלי טיולים לפני הצהריים. בבוקר הצעידה נדמית כאילו מאחרים לאיזשהו מקום. הכי חשוב: יום שבו לא מתלבשים כראוי הוא יום לא יעיל. כך שאם הדדליין מתקרב, בלייזר הכתיבה נשלף מהארון. בבגדי המשרד, אי אפשר להוריד את הזבל או להשקות את הדשא בלי להרגיש שאתם אמורים לעשות משהו אחר. נגיד, את העבודה שלכם.

כשאנשים מתבקשים לבצע מטלה קשה הקשורה בריכוז ויזואלי, אם הם לובשים קודם חלוק מעבדה לבן הם טועים כמחצית ממספר הפעמים שהם טועים בדרך כלל

שמחתי לגלות מאמר אקדמי שלם שכותרתו ״קוגניציה לבושה״, שאישש את מסקנותיי. כשאנשים מתבקשים לבצע מטלה קשה הקשורה בריכוז ויזואלי, אם הם לובשים קודם חלוק מעבדה לבן הם טועים כמחצית ממספר הפעמים שהם טועים בדרך כלל (אם אומרים להם שזה חלוק של ציירים, זה עוזר, אבל באורח שולי בלבד). לחלוק יש כוח סמלי, כך נאמר במאמר, אשר ״אינו בא לידי ביטוי עד שלובשים אותו בפועל וכך מגלמים את הבגדים״.

מה קרה לשאר השגרה שלי? ביקשתי עצה מעזרא בוקמן (Bookman), מעצב טקסים תאגידיים (כן, זה תואר אמיתי) מברוקלין. העבודה שלו כוללת המצאות כמו ״לוויות״ לפרויקטים שכשלו. ״כל השיחות שלי עם לקוחות תאגידיים מתנהלות באותה צורה״, הוא אמר לי. ״העובדים שחוקים ואינם מפרידים בין הבית והחיים״.

הוא, כמובן, צריך להמציא טקסים שיחליפו את הנסיעה לעבודה ויציינו את תחילתו וסופו של כל יום. הרעיון שהציע ללקוחות כולל שינויים בתאורה, מתיחות לחימום, צעידות ללא הטלפון הנייד וכפי שהוא הדגים לי ב״זום״, כיסוי המחשב בבד כחול עדין כשמתנתקים, כאילו גם הוא, צריך לישון שנת לילה נינוחה.

״טקסים הם חיכוך״, הוא אמר לי. כמו הנסיעה ״הם מאטים אותנו. הם מנוגדים כל כך למרבית חיינו, שממוקדים לגמרי ביעילות ובמהירות״. טקס אחד שבוקמן מצא אותו יעיל היה שינוי סיסמת המחשב הנייד שלו ל״נשימה עמוקה״: ״זה עוזר לי למקם את עצמי בזמן ולומר ׳טוב, בשביל מה אני כאן?׳״.

ובינתיים, אפשר להשתמש בחפץ מעבר דמוי רכבת. תצלום: איוון דיאס

איקבאל, החוקרת ממיקרוסופט, אמרה שזה הרעיון מאחורי ״נסיעה וירטואלית לעבודה״, שהחברה שלה פיתחה לאחרונה. טפיחה על השכם בדמות שאלה על המסך ״מוכנים לגמור את היום?״, מציינת שהגיע הזמן להפסיק לעבוד. רצף פעולות סגירת היום כולל סימון המקום שבו הפסקתם לעבוד. הוא מזמין אתכם ״לקחת רגע כדי לנשום ולהתאפס״, בתיאום, אם תרצו, עם סרטון מדיטציה מרגיע. כי העבודה הושלמה.

בעצם, פירוש הדבר הוא, שעם תרגילי מדיטציה, החלפת בגדים וצ׳ט-בוטים, אפשר לשחזר את מה שהנסיעה לעבודה נתנה לכם. בינתיים, בואו נגיד מילה טובה על מה שהשמצנו כל החיים – על הכבישים המהירים והרכבות התחתיות, על הקהל העצום והטינופת, על הכריכים בביגלה ועם הקפה שמתיז, על פקקי התנועה ועל החריקות הנוראיות במנהרות. שני אנשים אופטימיים שלכלכו בגרפיטי את קירות הרכבת התחתית עשו את זה לפני עשר שנים. אחרי שנמאס להם מ״בשביל מה הכאב?״ הם  החליפו אותו ב״יש הרבה מה להרוויח״.

ג׳רי אוסים (Useem) הוא מכותבי The Atlantic ומאמרים מפרי עטו התפרסמו גם בניו יורק טיימס, Fortune וכתבי עת אחרים.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2021 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בדרך לעבודה ובחזרה. תצלום: דוני ג'יאנג, unsplash.com

Photo by Donny Jiang on Unsplash