שיעורים בשבירת לב

ייתכן כי מרבית קוראי מסה זו לא שמעו מימיהם את שמו של יואל הופמן (יואל הופמן, סופר ופילוסוף, 1937‑2023). אם כך, טוב יעשו אם יניחו לספר הזה, שבו הם קוראים עתה, ויפנו לעיין באחד מכתביו. שכן, יואל הופמן מלמד את קוראיו שלושה שיעורים גדולים: כיצד להימנע מהבחנה בין עיקר לטפל, כיצד הסוגריים מסדרים את העולם, כיצד אפשר לשבור את הלב ולשוב ולשבור אותו עוד ועוד.

מדוע עלינו ללמוד את שלושת השיעורים הללו? משום שהם נוסכים קסם על המובן מאליו, מאפשרים להתרגש מן השגרתי ומבטלים את פערי החשיבות בין האנשים ובין הדברים.

ברגעי המפגש הראשונים שלי עם הופמן הערצתי אותו. עודני נפעם מכתיבתו וקסמו לא פג, אולם עלה בידי להמיר חלק מן ההערצה אליו באהבה

ברגעי המפגש הראשונים שלי עם הופמן הערצתי אותו. עודני נפעם מכתיבתו וקסמו לא פג, אולם עלה בידי להמיר חלק מן ההערצה אליו באהבה. הערצה חוסמת את היכולת לשאוב השראה. כאשר הפה נפער, המוח נסגר והביקורת נמחקת. אין כל רע בהערצה, אבל היא מנטרלת את היכולת הפשוטה להתפעל מפני שהיכולת להתפעל ניתנת להנמקה ואילו הערצה לא. יש יוצרים כמו מוצרט וספורטאים כמו מרדונה שדומה כי "יד אלוהים" נגעה בהם. חשיפה של סגנונם אינה פוגעת בגדולתם אך מאפשרת לאחרים מרחק התבוננות סביר שהוא תנאי לשאיבת השראה. כך, בנוגע להופמן, חשיפת סוגי המשקפיים שהוא מרכיב ואלה שהוא מעלים, מאפשרת גישה לתהליך הפענוח שלו.

אני זוכר את הפעם הראשונה שבה התוודעתי ליואל הופמן, כלומר לטקסט שלו. זה היה בשנת 1996 או 1997. עמדתי במטבח והתחלתי לקרוא את "כריסטוס של דגים". את הספר קניתי באותו יום בבוק‑שוק ברמת אביב (שילמתי עליו 12 שקלים חדשים. חותמת החנות על הכריכה הפנימית). זו הייתה שעת לילה. יכולתי לשבת על אחד הכיסאות החומים (היו לנו שלושה) או ללכת לסלון ולקרוא שם. נשארתי לקרוא בעמידה, בין המסדרון למטבח. לא יכולתי להניח את הספר מידי, ועדי במרומים: אין מדובר בספר מתח.

מאז, שמתי לב, העולם מתחלק לשני סוגים של אנשים. הסוג האחד, הרוב המוחץ של האנשים שפגשתי, אינם מבינים ממה הם אמורים בכלל להתפעל כאשר תוחבים לידיהם טקסט של הופמן. הסוג האחר, נדהמים תחילה, אחר כך מוקסמים ולבסוף הולכים שבי.

מה הסיפור של הופמן?

זו שאלה שיש לה שתי משמעויות. בסיפוריו של הופמן יש מעט מאוד סיפור במובנים הקלאסיים של המילה. קשה מאוד לחלץ מכתביו סיפור עלילה "סטנדרטי", כזה שיש לו התחלה, אמצע וסוף. לשאלה "מה הסיפור שלו", נלווית שאלה ששואלים רוב האנשים: מה הוא בעצם רוצה מאיתנו?

הסיפורים של הופמן מקופלים כמעט בכל משפט ובכל פסקה. אבל בניגוד למה שהתרגלנו אצל סופרים אחרים, האסופה הזאת של כל המשפטים בספר אינה מוכרחה לתרגם את עצמה לסיפור אחד גדול וברור. כך נפתח "כריסטוס של דגים":

"חודשיים או שלושה לפני שמתה נזכרה דודתי מגדה בשירו של וילְדְגַנס "Das Lächeln" (החיוך) ופרצה בבכי. "לא על שוילדגנס מת", אמרה, "אני בוכה. אלא על הנס שאירע כשמסע ההלוויה התעכב בשל חסימת תנועה, ליד ביתנו שבווינה, שעה תמימה". באנציקלופדיה מצאתי שאנטון וילדגנס, משורר אוסטרי, נולד ב‑1881 ומתב‑1932, בשלושה במאי".

מייד לאחר מכן, באותו טקסט, רגע לפני שמספר הופמן על מותו של אביו, הוא כותב: "דברים רבים כל כך, חשבתי לעצמי, התרחשו אז בדיוק כפי שהתרחשו".

מי שלא רואה כמה הטקסט שובר לב ומעורר מחשבה בעת ובעונה אחת, לא יראה זאת במכלול יצירתו של הופמן. ניסיון של קורא לשתף אחרים בהתפעמותו מזכיר ניסיון לשתף אחרים בטעם של עוגת אוכמניות שרק אני טעמתי, ברושם של האזנה לקונצרט שרק אני שמעתי, ביופיו של נוף שרק אני ראיתי, אף על פי כן אנסה.

האם אי פעם היו דברים שלא התרחשו בדיוק כפי שהתרחשו? ודאי שלא. אבל דיבור על סיפור מסוים מאוד כסיפור שהתרחש בדיוק כפי שהתרחש, מרגש מפני שאופני התיאור של 'הבדיוק' הזה אינסופיים

האם אי פעם היו דברים שלא התרחשו בדיוק כפי שהתרחשו? ודאי שלא. אבל דיבור על סיפור מסוים מאוד כסיפור שהתרחש בדיוק כפי שהתרחש, מרגש מפני שאופני התיאור של "הבדיוק" הזה אינסופיים. לכאורה, רק לכאורה, יכול אופן תיאור אחד להחליף אופן תיאור אחר. אבל לא. לא כאן.

לא שמעתי על אנטון וילדגנס עד שקראתי את הופמן, אבל חשוב היה לי לשמוע על אודותיו מייד אחרי הקריאה. כל כך הרבה דברים משתכחים מן הלב, אבל מספר גדול בהרבה של דברים כלל לא נודעו לו. קריאה קשובה בכל טקסט תגלה לנו דברים ותשכיח דברים אחרים בעת ובעונה אחת. גם זו מודעות מטלטלת. זה הרגע שבו עלינו לעצור ולומר דבר מה על אמת ובדיה ביצירה.

אנה קרנינה היא דמות מעוררת השראה. העובדה שלא הייתה מעולם דמות היסטורית כזאת, איננה גורעת מכנות השפעתה על קוראי הרומן של טולסטוי. כך גם באשר לז'אן ולז'ן, גיבורו של ויקטור הוגו, אדמונד דאנטס, גיבורו של אלכסנדר דיומא, האנס קסטורפ, גיבורו של תומס מאן, ד"ר רייה, גיבור "הדבר" של אלבר קאמי, ואינייגו מונטויה מגיבורי "הנסיכה הקסומה". כאשר נבנית דמות שמעוררת את אמוננו, היא כובשת את ליבנו והופכת להיות חלק בלתי נפרד מהאדם שאנחנו.

אבל מה בנוגע לדמויות משנה בסיפורים? זה לא משנה דבר. גם הן עשויות לכבוש את ליבנו, כמו שקורה עם שחקני משנה בסרט הקולנוע שלפעמים זוכרים אותם הרבה אחרי שהגיבור הראשי נשתכח מן הלב.

דמות היא דמות, וגם אם לא הכרנוה, ליבנו עשוי להישבר לנוכח הפוטנציאל הבלתי ממומש להכירה

ומה בנוגע לדמויות נרמזות, אלה שחולפות עוברות כהרף עין? דמות היא דמות, וגם אם לא הכרנוה, ליבנו עשוי להישבר לנוכח הפוטנציאל הבלתי ממומש להכירה.

על כן דמותה של הדודה, שנזכרת במי שהיא נזכרת, ובוכה או צוחקת יכולה להיכנס כהרף עין אל הלב ולא לצאת ממנו. יכול להיות שהיא לא תיכנס אל הלב כי דרכי הלב, גם ליבנו שלנו, נסתרות מאיתנו, אבל לב שדלת הכניסה אליו פתוחה תמיד והשומרים בה נרדמו, יכול לאפשר כניסה ויציאה בלתי פוסקות. יכולתו של סופר לשמור את דלת הכניסה לליבנו פתוחה כל הזמן אינה ברורה לנו. יואל הופמן מצליח לעשות זאת.

מות ההבחנה בין טפל לעיקר

המרכיב הראשון של הופמן הוא ביטול ההבחנה בין עיקר לטפל. ההבחנה הזאת היא חלק מתרבותנו, ולא זו בלבד שהיא מרכזית, היא מהווה אינדיקציה לאינטליגנציה גבוהה: נתקלת בטיעון שמקושט בכל מיני מליצות - הוכח לנו שאתה יודע לסנן את הקישוטים ולהגיע לעיקר. כל מי שכתב עבודת מחקר יודע כמה חשוב שתקציר המאמר ייכתב כהלכה. הרי למי יש זמן ויכולת לקרוא את כל המאמרים הרלוונטיים? או כאשר אתם מחפשים סרט טוב ומעיינים בתמצית הסרט: הרי לא הייתם רוצים שהתמצית תתמקד באיזו אפיזודה שולית, נכון? הייתם מרגישים מרומים במקרה כזה. ובכלל, בעולם ה"תכל'ס" שלנו, היכולת להגיע לעיקר נראית חיונית במיוחד בכל הקשר שתחשבו עליו, לרבות דוחות כספיים של ביצועי חברות.

אבל לא אצל הופמן. לא בעולם שלו. מהו "העיקר" בקטע שצוטט קודם? מותו של המשורר האוסטרי? בכייה של הדודה מגדה? סיבת הבכי? ההתרגשות מן השיר שהקורא אינו מכיר? הנס שגרם להלוויה להיעצר ליד הבית? הזיכרון של המספר באפיזודה הזאת? בחירת האפיזודה הזאת כפתיח לספר כולו? הופמן עצמו לא היה מצליח לענות על השאלה. ספק אם היה מבין אותה.

דרך אגב (פתיחה כזאת מבשרת לקורא שכאן תבוא הערה צדדית ובלתי מהותית, אך אצל הופמן אין הערה שאינה צדדית ואין הערה שאינה מרכזית), מדוע בעצם מדובר בנס? אולי כי לילדה יהודייה באוסטריה בשנת 1932 לא הרשו לצאת מן הבית, ולפתע החדשות המסעירות של העולם מתרחשות מתחת למרפסת שלה?

אני חושב שהפרשנות שהצעתי כלל לא עלתה על דעתו של הופמן. העיקר הוא שאין עיקר כלל! עיינו בציטוט האופייני הבא:

"אני מהרהר בדברים של מה בכך, כגון איך למנות ציפורים כהלכה. קשה לספור ציפורים כשהן מתעופפות לכאן ולשם, ועל כן מוטב שציפורים תהיינה שרויות במנוחה. הן יכולות להרים את רגליהן או להניעכנפיים, אבל אם הן מקפצות מענף לענף [...] קשה מאוד לדעת מהו מספרן". ¹

האם יש בכלל דברים של 'מה בכך' בעולם? והרי משקלו של כל הרהור זהה, תרתי משמע. נניח אפוא שיש מובן לביטוי 'דברים של מה בכך'. בני אדם מהרהרים (אולי רוב הזמן) בדברים של מה בכך

האם אלה אכן דברים של מה בכך? האם יש בכלל דברים של "מה בכך" בעולם? והרי משקלו של כל הרהור זהה, תרתי משמע. נניח אפוא שיש מובן לביטוי "דברים של מה בכך". בני אדם מהרהרים (אולי רוב הזמן) בדברים של מה בכך. הזיכרונות שלנו מעידים שהופמן צודק. מה, רק אני מרבה לזכור דברים "טפלים"? אם נחשוב לעומק על הציטוט הזה ובכך כבר נבטל את טפלותו, נראה שהוא נוגע ביכולתנו לתת לעצמנו ולזולתנו דין וחשבון אמין על העולם כפי שהוא. זו כאמור, רק קריאה אחת אפשרית, ודאי לא המעמיקה שבקריאות. יותר מזה, מה מספר לנו אדם שמעיד על עצמו שהרהוריו נסובים על זוטות? האם זו מחמאה עצמית או ביקורת עצמית?

ראו את המובאה הבאה, מטקסט אחר:

"סגן המנהל שְרָגָא ווֹלוֹך (שמה של אשתו היה נוֹרְדִיָה) התהלך, אני זוכר, במסדרון, ליד הקולבים של תיקי האוכל, וחיפש אחרי ילדים. הוא היה קומוניסט. 'בקיץ' אמר, 'החלונות יהיו פתוחים אפילו כולם רוצים שיסגרו אותם. בחורף, אפילו כולם רוצים שיפתחו אותם, יהיו סגורים'". ²

ראשית, ניתן מקום וניתן שם לסגן המנהל, תפקיד שהולך ונעלם מן העולם, וגם כאשר היה בעולם לא עורר בדרך כלל התפעלות מרובה.

שנית, מוזכרת אשתו של סגן המנהל. האם יש לה קשר לסיפור? כמובן, מעצם אזכור שמה. האם היא עושה משהו? לא כזה שמסופר עליו. ובכן, האם האזכור שלה מיותר? ודאי שלא. שרגא וולוך לא היה מי שהיה אלמלא היה נשוי לנורדיה.

שלישית, סגן המנהל התהלך. הוא לא הלך אלא התהלך, משמע שב ועבר, עבר ושב. התהלך פירושו נהג ללכת, הלך כעניין שבשגרה.

רביעית, "אני זוכר": האם הביטוי "אני זוכר" מוסיף משהו לתוכן? לא. האם הוא מוסיף משהו למשמעות? בהחלט. שכן, אני זוכר פירושו ראיתי במו עיניי ולא נודע לי מפי השמועה.

חמישית, שרגא וולוך התהלך במקום מסוים מאוד, באותו חלק של המסדרון שבו נמצאו קולבי תיקי האוכל, וחיפש אחרי ילדים. זה לא כל כך ברור. הוא לא חיפש ילדים אלא חיפש אחרי ילדים. אולי ניסה לחשוף ילדים שהסתתרו בחלק זה של המסדרון?

שישית, הוא היה קומוניסט. היות קומוניסט מהווה מרכיב זהות עמוק ומהותי של אדם ולא סתם העדפה מפלגתית או פוליטית.

שביעית, המשפט של שרגא וולוך, סגן המנהל, כל כך חכם! בימינו, כאשר יש ויכוחים אינסופיים בשאלות כגון "אימתי פותחים את המזגן", כמה טוב שיש לאנשים כללי אצבע פשוטים, יעילים וקלים להנמקה.

בדוגמה המופתית הבאה, בספרו המופלא "אפרים", תוך כדי סיפור העלילה (אפרים עוזב את אשתו, אף על פי שהוא אוהב אותה והיא אוהבת אותו), כותב לפתע הופמן:

"הכרתי פעם רצף בשם מרדכי. הוא הניח מרצפת ליד מרצפת בדיוק מושלם. אי אפשר לדעת מה תזכור ומה לא תזכור". ³

כאשר הדברים הללו נקראים על ידי מי ששרוי במתח בגלל ציר העלילה המרכזי, סטייה מן הציר הזה יכולה לעצבן, כמו פקק תנועה שנכפה על אדם בשעה שהוא ממהר. אבל כאשר משתנה מצב הרוח, אתם עשויים להיות אסירי תודה לפקק התנועה שגרם לכם לא לשגות עוד בתקוות שווא שתספיקו להגיע בזמן לאן שרציתם להגיע, ומעתה זמנכם בידכם. אוויר חדש ממלא את הריאות, שמחה משונה, אולי טיפשית, ממלאת את הלב. שוחררתי מאחריות ופתאום יש לי פנאי להתבוננות אחרת וחדשה ברכב שלצידי, בעצים לצד הדרך ולהאזין ברוב קשב לשיר שמושמע כעת ברדיו. וגם ההתמסרות אל רצף האסוציאציות של הכותב, כמו בהשתרכות בפקק תנועה, מאפשרת לחשוב על אותו רצף ששמו מרדכי, ולהוקיר את הדייקנות של עבודתו, הרבה אחרי שאיש כבר לא זוכר אותו.

תמיד אפשר שהדברים יהיו שונים ממה שהם וממה שרוצים שיהיו. ואם כך, מדוע נדיר כל כך לבטא את השוני הזה? למה נדרש איזה הופמן, שאיש אינו קורא כמעט, כדי שיבטא את ההוקרה לעבר שהיה בדיוק כמו שהיה, לצד הכמיהה שדברים ישתנו בעתיד?

תמיד אפשר שהדברים יהיו שונים ממה שהם וממה שרוצים שיהיו. ואם כך, מדוע נדיר כל כך לבטא את השוני הזה? למה נדרש איזה הופמן, שאיש אינו קורא כמעט, כדי שיבטא את ההוקרה לעבר שהיה בדיוק כמו שהיה, לצד הכמיהה שדברים ישתנו בעתיד? הינה שני טקסטים קצרים, המאתגרים עד כאב את סוגי הדיבור והמחשבה השגורים:

תפילת התום (שיבוא הקץ לחריפות המחשבה). תפילה להשוויית הפרפרים עם מוסדות (כמו למשל פרלמנטים) [...] תפילה להתמעטות התיירות. תפילה לשלומם של עצי החרוב.תפילה לצניעותן של התפילות. שלא תהדהדנה. ⁴

לא. אין צורך להסכים. אני עצמי דווקא מתפלל להתגברות חריפות המחשבה, ובניגוד להופמן אני חושב שתום לב וחריפות שכל עולים היטב בקנה אחד. גם לא הייתי רוצה שפרלמנטים יחיו כמו פרפרים ושתפילות לא תהדהדנה. אך מה חשובה הסכמתי או הסכמתו של אחר? כמה חשוב שכמיהות מוזרות כאלה יישמעו בעולמנו ושיהיו אנשים אמיצים דיים שיעזו להשמיע אותן.

"תן לנו כוח מפני שאי אפשר עוד שנאמר תמיד אמת (כמו רחוב אלנבי) עיוורים מרוב צבעים וצורות [...] איפה הנקודה שכל הרחובות מכונסים בה ושממנה הם יוצאים כמו שקרים מפיו של סוחר". ⁵

גם כאן אין מדובר במניפסט נגד האמת. מדובר במניפסט נגד הצייקנות והצדקנות. אי אפשר תמיד לומר אמת, ואולי גם לא צריך. ואם תפסנו מישהו, נניח תלמיד, בשקר, אולי מוטב שניכלם במקומו?

בכלל, אם נחשוב על צמד המילים "הד החינוך" ברוחו של הופמן, נדמיין איש או אישה צועקים בתוך קניון תלול: חינוך! חינוך! וההד עונה להם מה שעונה, כי הרי כָּף הסופית היא צליל חתוך מאוד שלא יהדהד כלל. ⁶

בסוגריים: אפשר גם אחרת. תמיד

כל דבר שנאמר או נכתב יכול להיאמר או להיכתב אחרת. אין צורך בהופמן כדי להבין זאת. אבל הפשטות הווירטואוזית (בהיעדר ביטוי מוצלח יותר) של הופמן, בעזרת סוגריים או בלעדיהם, מראה שאין גבול לדרכים שבהן אפשר להביט, לתאר ולהגיד דברים.

"בכיתה השלישית (שנה אחרי שמת אבי) כתבתי חיבור". ⁷

בפילוסופיה של הלשון יש הבחנה בין מובן של מילה לבין הוראה של מילה. ההוראה מצביעה על הדבר עצמו, בעוד שהמובן מתמקד במשמעות המילה. כך למשל לצירוף "אשר גינזבורג" יש הוראה זהה לצירוף "אחד העם" (אחד העם הוא שמו הספרותי של אשר גינזבורג), מפני שהם מתייחסים לאותה דמות היסטורית עצמה. אבל המובן של "אחד העם" שונה מאוד, מבחינת שדה המשמעויות שלו, מהמובן של "אשר גינזבורג". הופמן מלהטט בהמרה של ביטויים שיש להם אותה הוראה אבל לא אותה משמעות. מבחינת הילד שמדבר, הוא לומד בכיתה ג' שנה אחרי שמת אביו. אבל כל אחד מהצירופים הללו "זורק" את הקורא לשדה משמעויות ואסוציאציות שונהבתכלית.

אתם קוראים את המאמר הזה בסתיו, אבל אתם קוראים אותו גם, נניח, אחרי שהתחבקתם עם חבר שלא ראיתם זמן רב, ואתם קוראים אותו כי מחר יש לכם יום חופשי. אלה שלושה זמנים שונים ואולי גם שלוש קריאות שונות

זה אולי אותו זמן. כמה שונה ילד שמתאר חיבור שכתב בכיתה ג' מילד שמתאר חיבור שכתב בשעה שנזכר במותו של אביו. אתם קוראים את המאמר הזה בסתיו, אבל אתם קוראים אותו גם, נניח, אחרי שהתחבקתם עם חבר שלא ראיתם זמן רב, ואתם קוראים אותו כי מחר יש לכם יום חופשי. אלה שלושה זמנים שונים ואולי גם שלוש קריאות שונות.

"השמש זרח והשמש בא (דיסקוס גדול ומזהיר מאוד)". ⁸

השמש היא באמת דיסקוס גדול ומאיר מאוד, אבל מי חושב על זה בשימושים הסטנדרטיים, היומיומיים, במילה "שמש"? האם הסוגריים של הופמן רק מראים חלופה לשימוש במילה, כזו שיש לה אותה הוראה, שמצביעה על אותו אובייקט במציאות? אני חושב שלא. דומני שבסוגריים על השמש מקפל הופמן אמירה עמוקה על המובן מאליו. השמש הוא גוף שמיימי שקיים בלב מערכת השמש, ומשמש בלשוננו ובתודעתנו כעוד אביזר שימושי שהקוסמוס מציע לנו. השמש אולי אינו סובייקט, אבל הוא גם אינו רק מכשיר לתועלת האדם. ברגע שאומרים דבר מה שהוא אולי טריוויאלי אבל ודאי בלתי אופייני על המובן מאליו, אנו הופכים אותו לזר כי אין לנו בדרך כלל יומרה לשפוך אור - תרתי משמע במקרה זה - על מה שכבר מוכר לנו היטב.

ויש גם אפשרות שלישית למשמעות הסוגריים, לצד המשמעות הראשונה שהיא עצם הצבת החלופה ולצד המשמעות השנייה שהיא פיענוח מתחדש של המילה, המשמעות השלישית היא לחולל סדר בעולם. ממש כמו שסדר פעולות החשבון לא רק אומר מה עושים קודם (נניח כפל לפני חיבור), אלא גם מפחית את הבלגן שהיה שםקודם. אחרת, בשביל מה עושים שם סדר? מחר לא יכבה כדור האש, המכונה על ידי אסטרונומים ננס צהוב, שבגללו לקתה דודתי בסרטן העור ואשר פיצוצי המימן שבו אינם חדלים להתרחש ארבעה וחצי מיליארדי שנים בקירוב. משפט אחד ובו אינסוף נתונים מסוגים שונים. כיצד עושים בו סדר?

הינה דוגמה לסוגריים שעושים סדר:

"אנחנו גם יכולים לייעץ לקוראים איך להוריד את לחץ הדם באמצעות הרוח (האנושית, לא זו שנושבת בחוץ)". ⁹

המשפט הזה מדהים כשהוא לעצמו, אולם בהקשרו הוא מדהים שבעתיים, שכן הופמן ממליץ קודם לכן על משחת אונדציל נגד פטריות ברגליים ומבקש מקוראיו המלצות להתמודדות עם שלפוחית רגיזה, כך שהקורא רשאי לצפות להמשך הדיון הפרמצבטי. אבל לא. דיון כזה אינו מתקיים.

יש הבדל עצום בין מי שיודע דבר מה לבין מי שלוקח ברצינות את מה שהוא יודע. כולנו יודעים שרוח האדם משפיעה על בריאותו, אך מי זוכר זאת בכל רגע נתון?

האם הסוגריים אינם מיותרים, כלומר אפשר לחשוב על הרוח באופן שאינו מטפורי? אם הסוגריים אינם מיותרים מבחינה לוגית, אולי הם מיותרים מבחינה מהותית? כלומר, האם לא כל אחד יודע שרוגע ושקט נפשי משפיעים על לחץ הדם? יכול להיות שכן, אך אין כוונתו של הופמן ללמד אותנו דבר מה חדש אלא לסייע לנו לקחת אתמה שכבר למדנו ברצינות. יש הבדל עצום בין מי שיודע דבר מה לבין מי שלוקח ברצינות את מה שהוא יודע. כולנו יודעים שרוח האדם משפיעה על בריאותו, אך מי זוכר זאת בכל רגע נתון?

מה ששובר את הלב: שיעור בחמלה

כאשר פוגשים טקסט כדאי קודם כול להאמין לו. זו עצה שנכונה לא רק להופמן. בעתיד עוד יהיה זמן לחצי הביקורת להינעץ, ולמה להיחפז בנעיצת ציפורני הביקורת?

אני מאמין להופמן כאשר הוא שב ואומר שלבו נשבר גם כשמדובר בדברים של מה בכך. הלב נשבר כאשר השמיכה זזה בלילה ומתגלות אצבעות הרגליים, הלב נשברכאשר רואה החשבון שמואל עולה במדרגות ביתו, הלב נשבר כאשר מבינים את משמעות סימן השוויון על הלוח. והלב נשבר ונשבר עם כל התבוננות מחודשת בעולם, במילים ובעצמנו.

"ואחר כך האלם למראה סימן השוויון. שערי בנפשך דולורס. ישנם דברים ששווים לאחרים". ¹⁰

אופן השימוש במילים כמו שוויון, הוא קל ובלתי מדויק. המתמטיקה מלמדת אותנו להיזהר בו, אבל היא גם מלמדת אותנו שהוא אינו פנטזיה ואינו אוטופיה. אם הוא קיים בדף החשבון, מדוע לא יהיה קיים בעולם?

"אני לא רוצה לדבר נגד שיעורי הגיאוגרפיה או איך שקוראים להם אבל לפעמים בלילה אני רואה כּוֹכָב. אפילו המילה מזעזעת אותי. יש בה כאילו שתי עריסות. באחת מהן תינוק נקודה והשנייה ריקה. וזה דולורס עוד לפני הכּוכָב עצמו". ¹¹

דולורס זו איבדה תינוק. איך יכול הקורא להבין זאת אם הוא עצמו לא עבר חוויה דומה? אולי בעזרת הדמיון אפשר להתכוון ולהתקרב מעט אל כאבה של דולורס. נניח שהלב כעת גדוש בכאב. האם תוכלו לראות שכל כ' דגושה יכולה לסמן עריסה ובה תינוק, וכל כ' שאינה דגושה יכולה לסמן עריסה שכבר אין בה תינוק? ומכאן ואילך אתם תראו את התינוק, תרצו או לא תרצו, בכל אות דגושה, ותחושו בחסרונו בכל אות שאינה דגושה. הכאב לא ירפה מכם מפני שאין סוף לצירופי האותיות.

יואל הופמן מלמד שהכאב מצוי לא בדברים, אלא בהתבוננות על הדברים

פעם האמנתי שהכאב נמצא בדברים. האמנתי שאישה ענייה, יש לה סיבה טובה להיות עצובה יותר מאישה עשירה, שאיש חולה עצוב יותר מאיש בריא, שאיש צעיר שמח יותר מאיש מבוגר. יואל הופמן מלמד שהכאב מצוי לא בדברים, אלא בהתבוננות על הדברים. למשל, כאשר רואים ששמיכתה של יוספה זזה בלילה וכפות רגליה מבצבצות ממנה כשהן בלתי מוגנות, נשבר הלב, או כאשר חושבים על רואה חשבון בשם שמואל שסוגר את דלת ביתו, שממנו נודף ריח של כרוב, ואף מן המחשבה הזאת נשבר הלב.

מה הרבותא בלב שנשבר שוב ושוב? אין רבותא אך זו משמעות החיים: להניח ללב לשוב ולהישבר בלי להתעייף, כמו השמש.

גם כאשר הופמן מבטל את ההבחנה בין סיבות מוצדקות לשברון לב לבין סיבות בלתי מוצדקות (כאמור - אין סיבות בלתי מוצדקות לשברון לב) הוא יודע שיש דברים איומים יותר מדברים אחרים, דברים כה איומים שמבטלים את משמעותם של שאר הדברים, ולפחות את משמעותם הספרותית של שאר הדברים.

כך כתב הופמן בקטע מספר מאה עשרים וחמישה בספר "מצבי רוח":

"הספירה אכן החלה, כמו שהנוצרים אומרים, בלידתו של התינוק ישוע, אבל היא נסתיימה בלידתו של אדולף. ניתנו לנו רק 1889 שנות חיים. עכשיו אנחנו בשנות האפר. מחוץ לזמן..."

אבל האמירה הנוקבת ביותר שיוצאת נגד ביטול ההבחנה בין עיקר לטפל במישור שבירת הלב היא זו:

"אם אתה רוצה לספר סיפור אתה צריך להכחיש את השואה [...] גם הספרים שכתבנו מוקדשים להם (האנשים בקרמטוריום)... אין בהם דףאחד שלא עולה ממנו עשן". ¹²

אבל מחוץ לקדושה ההיא, הכול שווה. רחובות, שקיעות, יצולים ישנים של עגלות.

גם דויד גרוסמן התמודד עם ההבחנה העממית השגויה בין "צרות של עשירים" לבין "צרות אמיתיות". בספרו "שתהיי לי הסכין", ספר שנכתב בשנת 1999 ונעל את עידן המכתבים האישיים הבלתי אלקטרוניים, תיאר גרוסמן חילופי מכתבים בין איש לאישה. האיש כותב על כאבו נוכח העובדה שבנו הפעוט למד את המילה "אור", ומעתה כל ריבוא האורות, הרשפים, הזיקים והזיקוקים שבעולם מתכנסים לתוך הברה אחת ויחידה, עם אותה ר' בסופה כמו מתג כיבוי. ואילו היא, האישה, כותבת בסוף הספר שנוכח הווידוי הזה שקלה לנתק את יחסיהם. שכן בנה שלה סובל ממחלת עצבים חשוכת מרפא הגורמת לו לשכוח את כל המילים, ויום‑יום היא מוחקת מן המילון בטוש שחור את המילים שבגדו בו ונעלמו ממנו. הפער בין כאבה הנורא לבין אותו שיברון לב אנין טעם ומפונק לכאורה, גרם לה באותו זמן לרצות לנתק כל קשר עם האיש.

אבל ההבחנה הזאת, אמר גרוסמן, ככל שהיא נראית משכנעת ודרמטית אינה אלא אחיזת עיניים.

ההבדל בין גרוסמן לבין הופמן הוא במשקפיים. גרוסמן ביטל את ההבחנה שבין סוגי הכאב אבל הופמן הרכיב לקורא משקפי כאב, כדי שליבו לא יחדל מלהישבר.

משקפי כאב פוגשים כאב, ואולי יוצרים אותו, בכל כך הרבה רגעי חיים. הם גורמים לנו לחיות לצד כאב מתמיד שמאפיין את ההשתנות המתמדת של כל הדברים בעולם, מפני שההשתנות המתמדת הזאת פירושה כליה מתמדת של כל הדברים בעולם

נכון, אפשר לקרוא את מה שכותבים אנשי כלכלה התנהגותית ופסיכולוגים, למשל חתני פרס נובל כהנמן וטברסקי, בעניין זה וללמוד את אותם הדברים, שההבחנה בין צרות של עשירים לבין צרות של עניים אינה משפיעה על מדדי האושר של בני האדם. אבל סופר לא מלמד סתם "עובדות על העולם" אלא עושה את מה שהוא עושה מתוך הזדהות ולשם הזדהות, מפני שהכאב אכן מצוי במידה רבה לא בעולם, לא בדברים עצמם, אלא במשקפיים שמרכיבים כאשר מתבוננים על העולם. אפשר להרכיב משקפי כאב, ולא רק משקפיים ורודים או מגדילים. משקפי כאב פוגשים כאב, ואולי יוצרים אותו, בכל כך הרבה רגעי חיים. הם גורמים לנו לחיות לצד כאב מתמיד שמאפיין את ההשתנות המתמדת של כל הדברים בעולם, מפני שההשתנות המתמדת הזאת פירושה כליה מתמדת של כל הדברים בעולם. גם הרגע שבו קראתם לראשונה את המשפט הזה כלה ואיננו. חִשבו על כל האנשים הזרים שיכולתם לפגוש ולא פגשתם, או אולי פגשתם אבל לא נגעתם לא בגופם ולא בנפשם. אפרים, למשל, נזכר במורה שלו למוזיקה. הילדים כל כך הפריעו לו, עד שבכה. והזיכרון הזה, כמובן, שובר את ליבו. אילו יכול לשוב ולחבק את המורה ולומר לו "סליחה שהפרענו, סליחה שלא ידענו את ליבך". מדהים להיווכח שמשקפי הכאב אינם משקפי עצב ובטח לא משקפי אומללות. הם משקפי עומק ויופי, שהרי אין עומק ויופי בלי נימה של עצב, ואין עצב שאין בונימה של עומק ויופי. זה לא מקרה שהשירים העצובים יפים יותר מן השמחים והקלילים. זה לא מקרה שבטרגדיה יש עומק שקומדיה לא תכיר. אם פגשתם עומק בסיפור משעשע, משמע נגעתם בנקודת הכאב שבו.

והעיקר הוא האהבה, והמפגש, והחיבור, והקִרבה, והזיקה שבין אדם לאדם. ואם יש עיקר, אזי הטפל הוא כל מה שיכול לפגוע בחיבור האנושי המקודש, למשל ספר. למשל הספר הזה

"אולי עייפנו מן הספר," כותב הופמן, "ואולי התנועה הזאת בין קרבה לרִחוּק שוברת את לִבנו והלב אינו יכול לשאת יותר את ההבדל בין הדברים והוא רוצה לשוב".

גם אם בקריאה ראשונה לא ירדנו לסוף דעתו של הכותב, יסתבר לנו שאין צורך לרדת לסוף דעתו של הכאב. אנחנו יכולים לחוש בו לפני, תוך כדי או אחרי ההבנה,ולעיתים אנו יכולים לחוש בו במנותק מן ההבנה. לא המילה כאב מחוללת את ההבנה אלא דבר מה אחר, חמקמק מאוד ומשכנע מאוד.

ולבסוף אני רוצה לדבר על מה שנראה כמו תחבולה: הופמן כותב ככה:

"כרתו ברית ביניכם והישבעו לגעת זה בזה ואל תקראו עוד ספרים". ¹³

ופתאום, פתאום נוצרת לה בתוך אותה אטמוספירה של כנות נוקבת, סתירה מופלאה: אני, יואל הופמן, שמסביר לכם כי אין עיקר ואין טפל מדגים שיש עיקר, ועוד איך יש עיקר. והעיקר הוא האהבה, והמפגש, והחיבור, והקִרבה, והזיקה שבין אדם לאדם. ואם יש עיקר, אזי הטפל הוא כל מה שיכול לפגוע בחיבור האנושי המקודש, למשל ספר. למשל הספר הזה.

מתוך "סוקרטס מחפש עבודה: ניסיון החיים והמוות בפילוסופיה", מאת ישראל שורק. הספר ראה אור בהוצאת "רסלינג", 2023.

ישראל (רלי) שורק הוא מרצה לפילוסופיה ומנהל תוכניות הכשרה למנהיגות בקרן מנדל ובמרכז מנדל למנהיגות בנגב. שורק ערך את כתבי העת "אפורמלי" ו"הד החינוך", לימד פילוסופיה באוניברסיטה העברית וכיהן כראש מכון "במחשבה תחילה" לפילוסופיה ולחקר הפרקטיקה.

תמונה ראשית: מתוך "ינשוף קטן על ענף עץ אדר בליל ירח מלא", אוטגאווה הירושיגה. תצלום: Halloween HJB