מה אתם רואים?

ב-26 בפברואר 2015, קייטס הולדרנס, מנהלת קהילה בפורום ״באז-פיד״, העלתה תמונה של שמלה תחת הכותרת ״כרגע מתנהל ויכוח ב׳טמבלר׳ שאנו צריכים להכריע בו״. הפוסט לווה בסקר שבתוך ימים ספורים הצביעו בו מיליונים. בערך שני שליש מהאנשים ראו את השמלה בצבעים לבן וזהב. האחרים ראו אותה בכחול ושחור. בהערות נרשמו הערות כועסות בנוסח ״לכו לבדיקת עיניים״, והאשמות כעוסות כי מדובר בטרולים.

חוקרי ראייה מיהרו לציין כי ההבדל בתפישת הצבע נובע מהעמימות בתאורה של הצילום. אם מערכת הראייה סבורה כי הצילום צולם בתוך הבית, באור חמים יותר, השמלה תיראה שחורה וכחולה; אם מדובר בצילום שנעשה בחוץ, הצבעים יראו לבן וזהב. באותה שנה, בכנס השנתי של אגודת חוקרי הראייה, הוצגה השמלה עצמה (שחורה וכחולה, יש לציין) מוארת בדרכים שונות, המדגימות את האופן שבו התאורה משנה את מראה השמלה. אבל דבר מכל זה אינו מסביר למה מערכת הראייה של אנשים שונים תסיק אוטומטית כי מדובר בתאורה אחרת (אחד הגורמים המנבאים הוא כנראה זמן הקימה הרגיל של אותו אדם: אנשי הלילה חשופים יותר לאור חמים של פנים הבית).

שתי דרכים שבהן צבעי השמלה יכולים להיתפש על ידי צופה, בתלות בתאורה. תצלום: Figure design by Kasuga~jawiki; vectorization by Editor at Large; "The dress" modification by Jahobr, ויקיפדיה

בלי קשר להסבר המלא, מדהים כי סוג כזה של הבדל ממשי בתפישה הוויזואלית עשויה היה לחמוק מאיתנו לגמרי

בלי קשר להסבר המלא, מדהים כי סוג כזה של הבדל ממשי בתפישה הוויזואלית עשויה היה לחמוק מאיתנו לגמרי. עד שהפרשה (#TheDress ) הפכה לוויראלית , לאיש, אפילו לא לחוקרי ראייה, לא היה מושג על קיומם של ההבדלים בתפישות הצבעים. והכל מדהים עוד יותר כשמסתבר כמה קל לזהות את ההבדלים הללו. במקרה של ״השמלה״, מספיק היה לשאול ״איזה צבע אתם רואים?״. אם לא היה לנו כל מושג להבדל כזה, שקל לאמוד אותו, בחוויה הסובייקטיבית, כמה הבדלים אחרים אולי קיימים, הבדלים שאנו עשויים לגלות אילו רק נדע איפה לחפש ומה לשאול?

קחו למשל את המקרה של בלייק רוס, אחד מהיוצרים של דפדפן האינטרנט ״פיירפוקס״. בשלושת העשורים הראשונים לחייו, רוס הניח שהחוויות הסובייקטיביות שלו דומות לאלה של רבים. אחרי הכול, למה לא? ואז הוא קרא מאמר מדעי פופולרי על אנשים שאין להם דמיון ויזואלי. אך שרוב בני האדם אינם מתקשים ליצור בדמיונם דימויים, יש מי שאינם מסוגלים לכך – מצב שתועד מאז ראשית המאה ה-19 אבל רק לאחרונה זכה לשם ״אפנטזיה״. רוס למד מן המאמר כי לו עצמו יש אפנטזיה. התגובה שלו הייתה בלתי נשכחת: ״דמיינו שהטלפון שלכם מכריז על ידיעה חדשותית שהגיעה זה עתה: מדענים בוושינגטון גילו אדם ללא זנב. אם כך, מה אתם?

רוס פנה לחבריו כדי לשאול מה קורה להם כשהם מדמיינים דברים שונים, ועד מהרה הוא הבין שממש כמו שהוא התייחס להיעדר הדימויים בדמיונו כאל חלק מובן מאליו במצב האנושי, הם התייחסו לדימויים שכן ראו בעיני רוחם כאל נתון. ״מעולם בחיי לא דמיינתי דבר בצורה ויזואלית״, הוא כתב ב-Vox בשנת 2016. ״אני לא מסוגל ׳לראות׳ את פניו של אבי או כדור כחול מקפץ, את חדר הילדות שלי או את הריצה שאליה יצאתי לפני עשר דקות... אני בן שלושים, ומעולם לא ידעתי שאדם יכול לעשות זאת. וזה מטריף לי את הדעת״.

אנו כנראה משוכנעים שאנחנו חווים דברים באופן מסוים, פשוט משום שכאלה הם הדברים

ישנו סוג של תדהמה גופנית ממש שמלווה סוגים כאלה של הבדלים. אנו כנראה משוכנעים שאנחנו חווים דברים באופן מסוים, פשוט משום שכאלה הם הדברים. היתקלות באדם שחווה את העולם בצורה אחרת (אפילו אם ההבדלים נראים טריוויאליים, כמו צבע של שמלה), פירושה הכרה באפשרות שהתפישה שלנו עשויה להיות ״מוטעית״. ואם איננו יכולים להיות בטוחים מה צבעו של דבר, איזה עוד טעויות יתכן שאנו טועים? באופן דומה, כשאדם עם אפנטזיה מכיר בכך שקיימת אפשרות לדמיין ויזואלית, פירושו הכרה באי-הלימה גדולה בין החוויה הסובייקטיבית שלו לבין זו של אנשים אחרים.

פרי דמיון ויזואלי ומילולי: "החד-קרן בשבי". אריג מימי הביניים, אמן לא ידוע

חקר הבדלים נסתרים כאלה יכול להעשיר את ההבנה המדעית שלנו את התודעה. חוקר ראייה אולי לא העלה בדעתו לשאול אם אצל העובדה שיש אנשים שהם ערניים יותר בשעות הלילה משפיעה על תפישת הצבע שלהם, אבל קבוצה של אנשים באינטרנט שהשוו את האופן שבו הם ראו שמלה, שימשה השראה למחקר כזה. חקר האפנטזיה מסייע לנו להבין דרכים שבהם אנשים שאין להם יכולת לדמיין תמונות יכולים לבצע את אותן משימות (כמו לזכור פרטים ויזואליים של חדר המגורים שלהם) בלי להשתמש בדימוי ממש. כמה דוגמאות אחרות עשויות להתגלות אם נתחיל לחפש? אפשר לומר כי ישנו גם צו מוסרי המורה לנו לחקור ולהבין הבדלים מסוג זה, כי הם עוזרים לנו להבין את דרכי הקיום האנושי השונות ולגלות אמפתיה כלפי ההבדלים בינינו. חשוב להבין כי אדם עשוי להגיב אחרת במצב נתון לא רק בגלל שיש לו דעה אחרת לגבי מה שיש לעשות או משום שיש לו ידע אחר, אלא משום שחוויית המצב שלו עשויה להיות שונה באופן מהותי.

במהלך מרבית קריירת המחקר שלי, לא התעניינתי במיוחד בהבדלים אישיים. כמו חוקרי מוח רבים אחרים, עיקר העניין שלי היה בשינוי גורם מסוים ובדיקה כיצד שינוי זה משפיע על הממוצע הקבוצתי. במקרה שלי, התעניינתי בדרכים שבהן ההכרה והתפישה האנושיות האופייניות מתרחבת בעזרת שפה. ולכן, בניסוי אופייני, נהגתי לבצע מניפולציות על פן מסוים של השפה. למשל, בדקתי אם למידת שמות של אובייקטים חדשים שינתה את האופן שבו אנשים מקטלגים, זוכרים ותופשים אותם. אלה היו מחקרים שגרתיים שבדקו השפעה קבוצתית, ובהם השווינו את האופן שבו אנשים הגיבו למניפולציה כלשהי. מובן שכמו בכל המחקרים הללו, אנשים שונים הגיבו בדרכים שונות, אבל תשומת הלב הופנתה לתגובה הממוצעת.

כשמתערבים בשפה וגורמים לאנשים לבצע משימות מילוליות בו זמנית, הדבר מקשה על (מרבית ה)אנשים לקבץ אובייקטים שחולקים תכונה מסוימת, כמו גודל או צבע

לדוגמה, לשמע המילה ״ירוק״, (מרבית ה)אנשים מבחינים בהבדלים הדקים שבין כתמי צבע ירוקים יותר או פחות. כשמתערבים בשפה וגורמים לאנשים לבצע משימות מילוליות בו זמנית, הדבר מקשה על (מרבית ה)אנשים לקבץ אובייקטים שחולקים תכונה מסוימת, כמו גודל או צבע. האם יתכן כי אצל חלק מהאנשים השפה עוזרת להבחנה בין צבעים וקטלוג האובייקטים, ואצל אחרים פחות? המחשבה הזו הובילה אותנו לתהות אם יתכן כי מדובר בהבדל סמוי נוסף, ממש כמו אפנטזיה. התחלנו לבדוק את הדיבור הפנימי, שנחשב מזמן כתכונה כללית של החוויה האנושית.

רוב בני האדם מדווחים שיש להם קול פנימי. למשל, 83 אחוזים (3445 מקרב 4145 האנשים במדגם שלנו) ״מסכימים״ או ״מסכימים מאוד״ עם ההצהרה, ״כשאני קורא אני נוטה לשמוע קול בדמיוני״. שיעור דומה – 80 אחוזים – ״מסכימים״ או ״מסכימים מאוד״ עם ההצהרה, ״אני חושב על בעיות בראשי בדרך של שיחה עם עצמי״. שיעור זה עולה עוד יותר כשהשאלה נוגעת בבעיה חברתית: 85 אחוזים ״מסכימים״ או ״מסכימים מאוד״ עם ההצהרה, ״כשחושבים על בעיה חברתית, לעתים קרובות אני דן בה בתוך ראשי״.

בכל הקשור לקריאה, יש שאומרים כי הם שומעים קול רק אם הם מאטים בכוונה או קוראים משהו קשה. אבל שיעור נמוך (2-5 אחוזים) מדווחים כי מעולם לא חוו כל קול פנימי

אבל 85 אחוזים הם ממש לא כולם. מה בנוגע למי שאינם מסכימים עם הדברים הללו? חלקם מדווחים כי הם חווים קול פנימי רק במצבים מסוימים. למשל, בכל הקשור לקריאה, יש שאומרים כי הם שומעים קול רק אם הם מאטים בכוונה או קוראים משהו קשה. אבל שיעור נמוך (2-5 אחוזים) מדווחים כי מעולם לא חוו כל קול פנימי. כמו מי שיש להם אפנטזיה, המניחים במשך כל חייהם כי להעלות דימוי בעיני רוחם זו מטפורה בלבד, מי שיש להם ״אנֶנדוספזיה״ – מונח שטבענו, יוהן נדרגגארד ואנוכי כדי להתייחס להיעדר קול פנימי – מניחים כי המונולוגים הפנימיים הנפוצים כל כך בתוכניות טלוויזיה הם רק כלי סינמטי ולא משהו שאנשים חווים בפועל. אנשים שיש להם אננדוספזיה מדווחים כי הם לעולם אינם משחזקים שיחות מן העבר, וכי אף שיש להם מושג מה הם רוצים לומר, הם לא יודיעם אילו מילים יבקעו מפיהם עד שהם מתחילים לדבר.

מה רץ לו בראש? קולות? תמונות? צבעים? "האדם החושב" (1879-1889ׂ), אוגוסט רודן. תצלום: ויקיפדיה

בממוצע, מי שמדווחים שיש להם יותר דימויים בדמיונם מדווחים גם כי הם חווים יותר דיבור פנימי. רוב הטוענים כי לא חוו דיבור פנימי מדווחים גם על מיעוט דימויים ויזואליים

מפתה לחשוב שישנו איזה שקלול תמורות בין מחשבה תוך שימוש בשפה וחשיבה תוך שימוש בדימוים. קחו את הרעיון הנפוץ מאוד ולפניו לאנשים יש ״סגנונות לימוד״ שונים, חלקים הם לומדים ויזואליים ואחרים מילוליים (מתברר כי הרעיון הזה שגוי ברובו). בכל הקשור לדימויים ולדיבור בפנימי, מה שגילינו הוא התאמה חיובית זעירה בין מידת החיוּת של הדימויים והדיבור הפנימי. בממוצע, מי שמדווחים שיש להם יותר דימויים בדמיונם מדווחים גם כי הם חווים יותר דיבור פנימי. רוב הטוענים כי לא חוו דיבור פנימי מדווחים גם על מיעוט דימויים ויזואליים.

הדבר מעורר את השאלה איזו תחושה מעוררות בהם המחשבות שלהם. כששאלנו, נטינו לקבל תשובות עמומות למדי, למשל: ״אני חושב ברעיונות״ ו״אני חושבת במושגים״. עומדת לרשותנו שפה עשירה שבה אפשר להשתמש כדי לדבר על איכויות של תפישה (בעיקר בכל הנוגע לראייה) וגם, כמובן, אנחנו יכולים להשתמש בשפה כדי לדבר על שפה. כך שלא באמת מפתיע שאנשים מתקשים להסביר מה הם חווים כשהם חושבים שלא בצורה תפישתית או לשונית. אבל הקשיים בביטוי סוגי המחשבות הללו תוך שימוש בשפה אינם הופכים אותן לפחות אמיתיות. הם רק מראים שאנו חייבים להתאמץ יותר כדי להבין טוב יותר את הנושא.

הבדלים בדימויים ויזואליים ובדיבור פנימי הם רק קצה הקרחון. הבדלים סמויים אחרים כוללים ״סינסתזיה״, שפירושה ביוונית ״איחוד החושים״, מצב שבו אנשים שומעים אורות או טועמים צלילים, וגם ״אייגנגראו״ (Eigengrau, מילה שפירושה בגרמנית ״אפור פנימי״), שאנו רואים כשאנחנו עוצמים את העיניים. אלא שלא כולנו חווים ״אייגנגראו״. כעשרה אחוז מן המשתתפים במדגם שלנו טענו שהחוויה שלהם לא דומה כלל ל״אייגנגראו״. כשהם עוצמים את עיניהם, הם מדווחים כי הם רואים דוגמאות צבעוניות או סוג של רעש סטטי ויזואלי, כמו זה שנראה על צג של טלוויזיה אנלוגית שאינו מכוונת לשום תחנה.

גם בזיכרון שלנו ישנם הבדלים גדולים הרבה יותר מכפי שמישהו דמיין. בשנת 2015, הפסיכולוגית דניאלה פלומבו (Palombo) ועמיתיה פרסמו מאמר המתאר ״זיכרון אוטוביוגרפי לוקה באורח חמור״ (SDAM). אדם עם SDAM עשוי לדעת שהוא היה בטיול לאיטליה לפני חמש שנים, אבל אינו מסוגל לשלוף דיווח בגוף ראשון של חוויותיו: הוא אינו מסוגל לעסוק ב״מסע מנטלי בזמן״ שרובנו מתייחסים אליו כאל מובן מאליו. במקרים אחרים של הבדלים סמויים, האנשים נוטים לא להבין שהם יוצאי דופן. כפי שקלודיה המונד (Hammond) כתבה עבור הבי.בי.סי על אודות סוזי מקמינון – אחד המקרים המתוארים הראשונים של SDAM), היא תמיד ״הניחה שכאשר אנשים מספרים סיפורים מפורטים מאוד על עברם, הם פשוט ממציאים את הפרטים כדי לשעשע אחרים״.

זיכרון צף ואולי זיכרון צהוב, ואולי אין אלו מטפורות בלבד? תצלום: אלכס בלאיאן

מאחר שיש לנו גישה ישירה רק למציאות שלנו, איך אנו אמורים לדעת מה אדם אחר מדמיין כשהוא חושב על תפוח, או אם הוא שומע קול כשהוא קורא?

מה הופך את ההבדלים ביכולת לדמיין, בדיבור הפנימי, בסינסתזיה או בזיכרון לסמויים? מפתה לחשוב שהדבר נובע מכך שאנו לא רואים אותם ישירות. אנחנו יכולים לראות שאדם אחר רץ ממש מהר. אבל מאחר שיש לנו גישה ישירה רק למציאות שלנו, איך אנו אמורים לדעת מה אדם אחר מדמיין כשהוא חושב על תפוח, או אם הוא שומע קול כשהוא קורא? ובכל זאת, אף שאיננו יכולים לחוות ישירות את המציאות של אחרים, אנו יכולים לדבר איתם על כך ולהשוות. לעתים קרובות זה קל להפליא: עבור #TheDress היינו צריכים בסך הכול לשאול זה את זה איזה צבעים אנחנו רואים. אנחנו יכולים גם לשאול אותיות תמיד מופיעות בצבעים (מי. שיש להם סינסתזיה הקשורה לצורות גרפיות וצבעים יגידו כן. אחרים יגידו לא). אנשים שאינם מסוגלים לדמיין ויזואלית יספרו לכם שהם לא מסוגלים לדמיין תפוח, ומי שאינם חווים דיבור פנימי יגידו שאין להם שיחות דוממות עם עצמם. זה לא באמת קשה לגלות את ההבדלים האלה, אם רק מתחילים לחקור אותם באופן שיטתי.

באופן פרדוקסלי, אף שהשפה היא שמאפשרת לנו להשוות את החוויות הסובייקטיביות שלנו וללמוד על ההבדלים ביניהן, יכולת ההפשטה שלה עשויה גם לגרום לנו להתעלם מן ההבדלים הללו, בגלל שאותה מילה עשויה להצביע על דברים רבים ושונים. אנחנו משתמשים ב״לדמיין״ כדי להתייחס לדימוי בעיני רוחנו, אבל גם כדי להתייחס לפעילויות מופשטות יותר כמו דמיון עתיד היפותטי. סביר לגמרי שמי שיש להם אפנטזיה לא יבינו שבמקרים מסוימים אנשים משתמשים ב״לדמיין״ כדי לתאר יצירה של דימוי מנטלי שהם ממש תופשים מנטלית.

חלק גדול מהבנתנו את ההבדלים הסמויים תלוי בדיווח עצמי של אנשים. האם ניתן לסמוך עליו?

חלק גדול מהבנתנו את ההבדלים הסמויים תלוי בדיווח עצמי של אנשים. האם ניתן לסמוך עליו? הפסיכולוגיה המודרנית מפקפקת בדיווחים עצמיים, וזו ספקנות שירשתי כחלק מן ההכשרה האקדמית הזו. דיווחים מן הזמן האחרון של הבדלים אישיים גדולים ביכולת הדימוי ובדיבור הפנימי לוו לעתים קרובות בספקנות. כיצד נדע אם ההבדלים הללו משקפים דבר מה אמיתי? האם אנו יכולים פשוט להאמין אנשים כשהם אומרים שאין להם קול פנימי?

לפני התמודדות עם השאלה המורכבת יותר בדבר יכולתנו להאמין לדיווחים עצמיים בנוגע למצבים פנימיים סובייקטיביים כמו דמיון ודיבור פנימי, בואו נבחן מספר מקרים פשוטים יותר. כשאדם אומר שהוא לא אוהב כרובית, הוא מדווח על חווייתו הסובייקטיבית, ואנו נוטים להאמין לו. אבל אנו לא מוכרחים. אנחנו יכולים להכין, בקלות, ניסוי שבו נבדוק באיזו מידה הוא יבחר בכרובית כשיוכל לבחור במזון אחר. זה יהיה מפתיע אם אדם שטען שאינו אוהב כרובית יבחר לאכול אותה בכל הזדמנות. ישנם, כמובן, מקרים שבהם ישנם פערים בין הצהרה על העדפה לבין העדפה נצפית. חוקרים רבים ביססו את הקריירה שלהם על מחקר פערים אלה. למשל, אם אדם חי בתרבות שבה אכילת כרובית מיוחסת למעמד גבוה יותר, אנשים נוטים לחוש מחויבים לומר שהם אוהבים כרובית גם אם אינם אוהבים כרובית. לעומת זאת, אדם עשוי לאכול כרובית רק כדי לא לפגוע במארחים שלו. מצבים כאלה מחייבים זהירות  בפרשנות של העדפותיהם של בני אדם – אלה המוצהרות ואלה המתגלות בתצפית – אבל הם אינם פוגמים בהבנה כי במקרים שגרתיים, להאמין למה שאנשים אומרים בנוגע להעדפות שלהם זו דרך טובה מאוד לצפות את התנהגותם.

מי אוהב קוויאר? מי באמת אוהב קוויאר - טעמו, ריחו, התחושה שהוא עושה בפה -, ולא בגלל היוקרה או המחיר שהוא עולה למארח? תצלום: פרהד איברהימזאדה

בוא נבדוק מקרה נוסף. אתם במשרד משותף ושותפכם למשרד אומר שקר לו כשהתרמוסטט מכוון ל-22 מעלות צלסיוס. האם אתם מאמינים לו, או שאתן אומרים ״אבל 22 מעלות זו טמפרטורת חדר מצוינת? איך יכול להיות שקר לך?״ נניח שאתם מודדים את חום עורם, חום גופם ואפילו סורקים ב-fMRI את הפעילות בקליפת המוח שלהם. שום דבר מאלה לא יאפשר לכם לטעון שלא קר להם. שום דבר מן המדדים הללו לא יעמיד בספק את הדיווח העצמי. אם ישנו חשש להיפותרמיה, ההסתמכות על מדדים אובייקטיביים עשויה להתאים, אבל אם המטרה היא להבין מה האדם מרגיש, הדיווח העצמי גובר על המדידות האובייקטיביות.

כדי למדוד בדידות, לא מספיק לספור עם כמה אנשים אדם מדבר וכמה חברים יש לו, כי מה שיראה לאחד כמו חיי חברה פעילים יראה לאחר כמו בדידות תהומית

אותו היגיון תקף גם בנוגע למצבים אחרים שהם סובייקטיביים במהותם, כמו בדידות, כאב והתפעמות. כדי למדוד בדידות, לא מספיק לספור עם כמה אנשים אדם מדבר וכמה חברים יש לו, כי מה שיראה לאחד כמו חיי חברה פעילים יראה לאחר כמו בדידות תהומית. אנו יכולים לדעת אם ישנה מגפת שפעת על ידי עריכת בדיקות אובייקטיביות, אבל כדי לאבחן ״מגפת בדידות״ יש לבדוק אם אנשים חשים בדידות. משום כך, למרות הטכנולוגיה הזמינה שמאפשרת לבדוק מצבים גופניים, בכל הקשור לכאב, אנחנו ממשיכים להסתמך על סולמות כאב, שהם צורה פשוטה של דיווח עצמי. אם אנו מתייחסים ברצינות לבחינה פנימית בנוגע להעדפות, רגשות וכאב, למה שנפקפק בהם יותר במקרים של הבדלים פנומנליים כמו היכולת לדמיין או דיבור פנימי?

אחת האפשרויות היא שישנם דברים שבנוגע להם אנו מסוגלים לבצע אינטרוספקציה וישנם דברים שלא. יתכן שאנו יכולים לדווח באורח מהימן על מצבים ״בסיסיים״ כמו כאב או אם אנחנו אוהבים כרובית (אף שאפילו כאן, יכולים להיות הבדלים בין יכולותיהם של בני אדם לדווח על חוויותיהם בעצמם), אבל במקרים אחרים האינטרוספקציה שלנו כושלת. למשל, רוב האנשים חושבים שהם נהגים טובים מן הממוצע – וזו רק דוגמה אחת מרבות למה שמכונה בשם ״אפקט לייק וובגון״. אנו יכולים גם לטעות בכיוונים אחרים. במחקר אופייני של למידה משתמעת, המשתתפים נחשפו לסדרה של אורות מהבהבים, צלילים וצורות שהופעלו על פי כלל מסוים. לאחר מכן, הם נתבקשו לזהות אם סדרה חדשה מצייתת לאותו כלל או לא. לעתים קרובות משתתפים חשים שהם רק מנחשים, כלומר הם חושבים שהם לא למדו דבר. אולם ההתנהגות שלהם עשויה להיות רחוקה מאוד מהתנהגות אקראית, דבר המעיד כי בעצם הם למדו משהו. במקרים כאלה, הדיווח העצמי ״השגוי״ עדיין מספק מידע: הוא מעניק לנו תובנה בנוגע למציאות הסובייקטיבית של האדם (הוא חושב שהוא באחוזון השמונים בנוגע ליכולת הנהיגה, והוא חושב שהוא מנחש בלבד, הוא סבור שהוא לא למד דבר, אבל עצם הוא למד). אבל בו בזמן, הדיווחים העצמיים הללו אינם משקפים מציאות אובייקטיבית. הם אינם כלים טובים לניבוי יכולתו של אדם או התנהגותו הצפויה.

אחת האפשרויות היא שצילומים ושידורי טלוויזיה בשחור לבן שינו את תוכן החלומות. ככל שרבו הטלוויזיות הצבעוניות, הצבע חזר לחלומותיהם של אנשים ('חזר' משום שבמחקרים ספורים מן העבר הרחוק, אנשים אכן טעו שהם אינם חולמים בשחור ולבן)

ולבסוף, חשבו על חלומות. בסקר שנערך בשנת 1958, פרננדו טפיה ועמיתיו דיווחו כי רק כתשעה אחוזים מן המשיבים ציינו כי חלומותיהם כוללים צבעים. סקרים אחרים שנעשו באותה תקופה דיווחו על שיעור נמוך דומה. עשור לאחר מכן, המגמה השתנתה ורוב הנשאלים דיווחו כי הם חולמים בצבעים. הפילוסוף אריק שוויצגבל (Schwitzgebel) בוחן מספר הסברים להבדלים הללו. אחת האפשרויות היא שצילומים ושידורי טלוויזיה בשחור לבן שינו את תוכן החלומות. ככל שרבו הטלוויזיות הצבעוניות, הצבע חזר לחלומותיהם של אנשים (״חזר״ משום שבמחקרים ספורים מן העבר הרחוק, אנשים אכן טעו שהם אינם חולמים בשחור ולבן).

אף אחד לא זוכר כך את מרילין מונרו. תצלום: אנטוניו מרין סגוביה

איך יתכן שישנה עקביות בדיווחים של אנשים מתקופה נתונה? אולי כיוון שללא גישה טובה למצבים הפנומנליים שלהם, אנשים בוחרים בתשובה שנראית להם הגיונית מכולן. בשנות החמישים, התפישה המדעית הפופולרית הייתה שבחלומות אין צבע. וכך, כשהם נדרשים לענות, משתתפי הסקרים פשוט שיקפו את התפישה הזו

הבעיה בכך הייתה שאין סיבה לחשוב שלטלוויזיה תהיה השפעה מוגזמת כל כך על הפנומנולוגיה של החלומות. אחרי הכול, העולם מעולם לא פסק להיות צבעוני. לחלופין, טוען שוויצגבל, יתכן כי ״לפחות חלק מהאנשים טועים מאוד בנוגע לחלומותיהם״. היכולת שלנו לדווח על תוכן תפישתי בחלומותינו עשוי להיות פשוט בלתי אמין. ובהיעדר אמצעים אובייקטיביים לבחינת הדיווח הסובייקטיבי, איננו יכולים לדעת אם הדיווחים הלללו משקפים מציאות כלשהי, אובייקטיבית או לא. אז איך יתכן שישנה עקביות בדיווחים של אנשים מתקופה נתונה? אולי כיוון שללא גישה טובה למצבים הפנומנליים שלהם, אנשים בוחרים בתשובה שנראית להם הגיונית מכולן. בשנות החמישים, התפישה המדעית הפופולרית הייתה שבחלומות אין צבע. וכך, כשהם נדרשים לענות, משתתפי הסקרים פשוט שיקפו את התפישה הזו. כך קרה גם כשתפישה זו השתנתה מאוחר יותר. אף אחד מהמקרים, כך אומר שוויצגבל, אינו משקף ״נכונה״ את הפנומנולוגיה, משום שפשוט אין לנו אינטרוספקציה תקפה בכל הקשור לצבע החלומות שלנו.

אם דיווחים בנוגע למצבים פנומנליים כמו דמיון ויזואלי או דיבור פנימי דומים לדיווחים על אודות חלומות, יש לנו סיבה טובה להמשיך לפקפק ולתהות אם ההבדלים בדיווחים המבוססים על אינטרוספקציה אכן משקפים הבדלים של ממש בחוויות של אנשים. אם הם דומים יותר לדיווחים בנוגע להעדפות ולרגשות שלנו, אז אנו יכולים (לרוב) להאמין להם. אפילו אז, אנו חייבים להתחשב בלחצים החברתיים שדוחפים אנשים לענות באופן מסוים. אם היכולת להעלות בעיני רוחנו דימויים חיים הייתה תנאי קבלה לבית ספר לאמנות, לא היינו מופתעים לגלות שכל מי ששואף להיות אמן טוען כי זו החוויה שלו. אם שמיעת קול בזמן הקריאה הייתה נחשבת אות למחלת נפש, אנשים היו נוטים פחות לומר שהם שומעים קול כשהם קוראים.

קביעת תוקף של דיווח עצמי יכולה להיעשות במספר דרכים. ראשית, אנו חייבים להראות עקביות. אם אנשים טוענים שהם חווים ללא הרף דיבור פנימי ולמחרת הם טוענים שמעולם לא חוו זאת, יש לנו בעיה. מתברר שדיווחיהם של אנשים הם עקביים מאוד. שאלונים הנוגעים לדיבור פנימי, שהופצו בהפרשי זמן גדולים, מצביעים על התאמה גבוהה. (בו בזמן, מחקרו של ראסל האלבארט, שהשתמש בשיטת Descriptive Experience Sampling, כדי לבדוק חשיבה של בני אדם בנקודות זמן אקראיות במהלך היום, מראה כי אנשים נוטים להגזים בערכתם את המידה שבה הם חושבים בצורת דיבור פנימי).

אנו יכולים גם לבדוק אם הבדלים בפנומנולוגיה מדווחת מנבאים הבדלים בהתנהגות אובייקטיבית. הדבר אינו אפשרי בכל הקשור לחלומות, אבל אנו יכולים לקבוע תחזיות מוגדרות בנוגע להתנהגות אצל מי שיש להם יותר או פחות דמיון ויזואלי או דיבור פנימי, על סמך תאוריות של דימויים ושפה. הבדלים בדיווח עצמי של פנומנולוגיה יכולים להיות קשורים להבדלים בהתנהגות אובייקטיבית. מי שחווים פחות דיבור פנימי מתקשים יותר לזכור רשימת מילים; מי שהדמיון שלהם פחות ויזואלי מתארים אירועים בעבר תוך הכללת פרטים מעטים יותר.

הבדלים משוערים רבים בהתנהגות אינם מתגלים, כנראה משום שאנשים מפצים, למשל על ידי גילוי דרכים לזכור תוכן ויזואלי מפורט בלי ממש להעלות את הדימוי בדמיון

ישנם גם הבדלים מדווחים בתגובות שהן יותר גופניות אוטומטיות. כשהאישון נחשף ליותר אור הדבר גורם לו להתכווץ. אבל העלאה בדמיון של משהו בוהק כמו השמש גורמת גם היא להתכווצות (זעירה יותר, אבל ניכרת במדידה). אצל אנשים עם אפנטזיה רואים תגובות אישונים המתאימות בדיוק להשתנות הממשית בתאורה. אולם, האישונים שלהם אינם משתנים כשהם מדמיינים אור. בו בזמן, הבדלים משוערים רבים בהתנהגות אינם מתגלים, כנראה משום שאנשים מפצים, למשל על ידי גילוי דרכים לזכור תוכן ויזואלי מפורט בלי ממש להעלות את הדימוי בדמיון. פיצויים כאלה יכולים להועיל. אנשים שיש להם זיכרון אוטוביוגרפי קלוש מוצאים דרכים אחרות לעקוב אחרי מידע שיכול לסייע להם לעכב ירידה קוגניטיבית בתהליך ההזדקנות.

דרך אחרת לקבוע תקפות היא לשאול אם ישנן מקבילות עצביות או פיזיולוגיות להבדלים הפנומנולוגיים המדווחים. אם ההבדלים בדימויים המדווחים היה לא יותר מבדיה, או תוצאה מכך שאנשים מספרים לחוקרים את מה שהם חושבים שהחוקרים רוצים לשמוע, יהיה מפתיע לגלות אצלם שוני בחיבוריות ובהפעלה התפקודית של המוח אותן ניתן למדוד באמצעות fMRI. אך זה בדיוק מה שמתגלה. פרייזר מילטון ועמיתיו סרקו קבוצות של אנשים הטוענים כי יש להם אפנטזיה והיפרפנטסטיקה (מי שיש להם דמיון ויזואלי חי באורח יוצא דופן). כשנתבקשו לשקר בזמן הסריקה, בעודם מביטים בצלב המוקרן על הצג, תגובות המוח של מי שיש להם היפרפנטסטיקה הצביעו על קישוריות גבוהה יותר בקורטקס הקדמי וברשת הראייה העורפית, בהשוואה לקבוצה האפנטסטית. משתתפים נתבקשו גם להביט בדימויים של אנשים ומקומות מפורסמים ואחר כך לדמיין אותם. ההבדל בפעילות המוחית בין פעולת התפישה והדמיון (באזור הקודקודי הקדמי) היה גדול יותר אצל נבדקים היפרפנטסטים לעומת אפנטסטים. מי שיכולת הדמיון שלהם אופיינית נטו להימצא בין שתי הקבוצות ברבים מן המדדים. פחות ידוע על מקבילות עצביות להבדלים בדיבור הפנימי. במחקר שהוצג בכנס של אגודת הנוירו-ביולוגיה של השפה בשנת 2023, יוצ׳יאו יאנג (Huichao Yang) ועמיתיו מצאו קשר בין מידת הדיבור הפנימי שעליה דיווחו אנשים לקישוריות תפקודית ברשת לשונית במצב מנוחה.

מה מתרחש בשתיקתה? מה היא רואה? אין לדעת, ואסור להכליל. תצלום: אדריאן מרקייביץ'

ישנה חובה מדעית ומוסרית לחקור את הצורות השונות של הפנומנולוגיה שלנו. מבחינה מדעית, הדבר מונע מאיתנו לטעון כי החוויות של הרוב (או רוב חוויות המדענים) הן החוויות של כולם. מבחינה מוסרית, הדבר מעודד אותנו לחרוג אל מעבר לעצה העתיקה 'דע את עצמך' העשויה להוביל לאינטרוספקציה מוגזמת, ולשאוף 'לדעת אחרים'

ולבסוף, אף שאיננו יודעים כיצד חווים אחרים, אנו יכולים להשוות את הפנומנולוגיה בזמנים שונים. ישנם אינספור דיווחים של אנשים עם פגיעות ראש שגרמו להם לאבד את היכולת לדמיין ויזואלית, וישנם מקרים של אובדן הדיבור הפנימי. קשה הרבה יותר להתעלם מדיווחים עצמיים של אדם האומר כי בעבר היה מסוגל לדמיין דברים וכעת אינו יכול לעשות זאת (בעיקר כשהדבר זוכה לאישוש ברור בהתנהגותו האובייקטיבית).

לכותרת שכתבה הלדרסון כשהציגה בפני העולם את #TheDress ישנו חלק נוסף. ״זה חשוב״, היא כתבה, ״כי נדמה לי שאני יוצאת מדעתי״. הרעיון שאותו דימוי יכול להיראות אחרת לאנשים שונים הוא מבהיל, כי הוא מאיים על הביטחון שלנו כי העולם הוא כפי שאנו עצמנו חווים אותו. כשאדם עם אפנטזיה מגלה כי אנשים אחרים יכולים ליצור דימויים מנטליים, הוא מגלה כי משהו שלא היה לו אפילו מושג שהוא אפשרי הוא, בעצם, המציאות היומיומית עבור רבים. הגילוי הזה הוא מערער.

ועם זאת, ישנה חובה מדעית ומוסרית לחקור את הצורות השונות של הפנומנולוגיה שלנו. מבחינה מדעית, הדבר מונע מאיתנו לטעון כי החוויות של הרוב (או רוב חוויות המדענים) הן החוויות של כולם. מבחינה מוסרית, הדבר מעודד אותנו לחרוג אל מעבר לעצה העתיקה ״דע את עצמך״ העשויה להוביל לאינטרוספקציה מוגזמת, ולשאוף ״לדעת אחרים״. ולשם כך אנו צריכים להיפתח לאפשרות שהחוויות שלהם עשויות להיות שונות מאוד מהחוויות שלנו.

גרי לופיאן (Lupyan) מלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה של ויסקונסין-מדיסון, שם הוא חוקר את השפעות השפה על הקוגניציה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: "הוואלס האחרון", מאת ניל אליאס, (קיפולי נייר ווריאציות: ארתורו פונסקה).