הצופה הוא גם הנצפה

האמירה שלפיה "האדם הוא העיניים של היקום – היקום מביט ומכיר את עצמו דרך העיניים האנושיות", אינה מתייחסת, כמובן, לחוש הראייה בלבד, אלא לכל יכולת ההכרה האנושית. אנו, בני-האדם, מתבוננים ביקום. כצופים, אנו רגילים להתבונן אל מחוץ לעצמנו, אל העולם הסובב אותנו, אך בו-בזמן איננו נפרדים, אנחנו חלק מהיקום. אנו צופים ומתבוננים, ועשויים להיות גם חלק ממושא ההתבוננות, ממושא הצפייה – אנחנו גם נצפים, ניתנים לצפייה.

אולם איננו רק צופים ונצפים סבילים. אנו פעילים – כי בני-האדם יוצרים, מחדשים, ובכך משתתפים בתהליך הבריאה והיצירה היקומי.

למיטב הבנתי, רק לבני-האדם יש מודעות למה שמתרחש במרחב התודעה שלהם, בו הם פוגשים רשמים וחוויות כאירועים שהם מבקשים לפרש, לפענח, ולגלות את משמעותם

הצופה הוא האדם, כי למיטב הבנתי מכלל החיים בכדור הארץ רק באדם יש סקרנות ושאיפה להבין את היקום והמתרחש בו. אמנם, גם לצורות החיים האחרות יש סוג כזה או אחר של תודעה או תגובה אל הסביבה – כך גם לאמבה הקולטת אל תוכה גרגר של מזון, או לצמח המפנה עלים לכיוון השמש, או לאיילה הבורחת מהלביאה המבקשת לצוד אותה. אך למיטב הבנתי, רק לבני-האדם יש מודעות למה שמתרחש במרחב התודעה שלהם, בו הם פוגשים רשמים וחוויות כאירועים שהם מבקשים לפרש, לפענח, ולגלות את משמעותם.

האדם המודרני, ההומו ספיאנס קיים כנראה כ-150-200 אלף שנים, אך מן העדויות ההיסטוריות נראה שרק באלפי השנים האחרונות החלה התבוננות פעילה ביקום. התבוננות אינה רק ראיה – בהתבוננות יש בקשת משמעות למה שאנו רואים. לרוב, אנו מתבוננים כלפי חוץ, אל העולם שמחוץ לנו, אך באותה מידה אנו יכולים גם להתבונן פנימה, אל תוך עצמנו, אל עולמנו הפנימי, אל החוויות המשתקפות ובאות לידי ביטוי בתודעה שלנו, ובעצם, גם כשמדובר בהתבוננות כלפי חוץ אנו חווים בתוך תודעתנו את הרשמים המתקבלים ושם אנו מבקשים את משמעות החוויה, בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. זוהי התבוננות עצמית.

ההתבוננות העצמית – שדרכה הצופה האנושי יכול גם לצפות בעצמו כשהוא פעיל בתהליכים בהם הוא מעורב – מעלה את התפישה שלפיה 'הצופה הוא גם הנצפה'

ההתבוננות העצמית – שדרכה הצופה האנושי יכול גם לצפות בעצמו כשהוא פעיל בתהליכים בהם הוא מעורב – מעלה את התפישה שלפיה "הצופה הוא גם הנצפה". ברצוני לדון בתפישה זו תוך התייחסות לאופן שבו אנו צופים אל תוך עולמנו הפנימי, ובזיקה להשתתפותנו בהתפתחות היקום בבריאה ויצירה.

הצופה והנצפה הפנימי

האמירה כי ״הצופה הוא גם הנצפה״ מדברת על שתי פונקציות שונות הפועלות בו-זמנית באותו אדם, בכל אדם. פונקציה אחת היא הפונקציה המתבוננת, והפונקציה השנייה היא הפונקציה החוֺוָה. אמנם, בדרך-כלל הפונקציה המתבוננת מכוונת כלפי חוץ, היא אוספת מידע ומתארת התרחשויות בעולם שבחוץ, אך היא יכולה, כאמור, גם להיות מכוונת פנימה, אל החוויות המשתקפות ובאות לידי ביטוי בתודעה שלנו. למעשה, בכל מקרה הפונקציה החוֺוָה פועלת בתוך התודעה שלנו, על הרשמים המתקבלים בנו, ויתר-על-כן, איש מלבדנו אינו יכול לחוות את חוויותינו הפנימיות.

התבוננות אינה רק ראיה, ספיגה וקליטה של נתונים חזותיים. בהתבוננות יש בקשת משמעות של התופעה הנצפית. ברשימה זו אני מבקש להשתמש במושג ההתבוננות בהרחבה גדולה עוד יותר, הכוללת כל דרך שבה אנו קולטים וסופגים מידע, תוך התכווננות הן כלפי חוץ והן כלפי פנים. כך, למשל, השמיעה היא קליטה וספיגה של קולות וצלילים, האזנה היא שמיעה המכוונת לצלילים מסוימים, אך הקשבה היא האזנה תוך בקשת המשמעות של הנשמע. וכמו שאנו יכולים לראות בעיני רוחנו אל תוך עולמנו הפנימי, כך ניתן לשמוע באזני רוחנו קולות הדוברים בעולמנו הפנימי.

כדי להבין מערכות מורכבות כמכלול שלם, על כל יחסי הגומלין והאינטראקציות שבין מרכיביהן, צריך להתבונן בהן מנקודת מבט חיצונית

כדי להבין מערכות מורכבות כמכלול שלם, על כל יחסי הגומלין והאינטראקציות שבין מרכיביהן, צריך להתבונן בהן מנקודת מבט חיצונית. זה ברור לנו כשאנו מתבוננים במערכת או בתהליך שמחוץ לנו. אך כך גם כשהאדם צופה במתרחש בתוך מרחב התודעה שלו עצמו – אנו יכולים להבחין בתוכנו בנקודה הצופה או משקיפה, מצד אחד, ובמושא הצפייה, מנגד. אני מכיר זאת מתוך התנסויות שלי, ואני מניח שקוראים יכולים להיות שותפים לחוויה זו. למשל, במהלך טיפול ווטסו (שיאצו במים), היה רגע שבו חוויתי את עצמי בצורה נקיה ומזוקקת; או במהלך תרגול פלדנקרייז, אני צופה ורואה את עצמי מבצע את המהלכים ללא התערבות או שליטה שלי. כשאנו מדברים על אינטואיציה – אנו מתארים מצב שבו אנו חווים, שומעים ומקשיבים לקולו של מדריך פנימי.

לפי גישה זו, נקודת הצפייה (ה"צופה") ומושא הצפייה (ה"נצפה") שניהם הם חלק ממני, ובמובן זה הם אינם נפרדים. יש אז בו-זמנית חוויה של שילוב, של נפרדות ואחדות, כמו בסמל של יין ו-יאנג (איור 1), או בציורים רבים של האמן ההולנדי אֶשֶר (Escher) כמו שתי הידיים המציירות זו את זו (איור 2).

כשאנו מודעים לכך, ושתי הפונקציות פועלות יחד, בשיתוף, מתלווה לכך גם תחושה של הרמוניה, כאילו הדברים זורמים מאליהם, ללא מעורבות שלנו.

בפועל, חוויות כאלה של הרמוניה פנימית הן מאוד נדירות. יותר נפוצים מצבים שבהם שתי הפונקציות – הפונקציה המתבוננת והפונקציה החוֺוָה – פועלות בתוכנו באופן שיוצר ביניהן דיסוננס. אנו חשים בצרימה, באנטגוניזם המתבטא בביקורת עצמית, האשמה עצמית, אי-שביעות רצון עצמית וכיוצא באלה תחושות. חוויות כאלה של דיסהרמוניה פנימית הן מאוד נפוצות, ובדרך-כלל ניתן לומר שמצבים כאלה מתרחשים מאליהם, ללא מאמץ, כברירת מחדל בחיינו.

אבל גם אם היא מתקיימת ברוב המקרים, נפרדות ללא אחדות אינה מחויבת המציאות. גם אם שיעור המקרים באחוזים זעיר מאוד, הוא מצביע על אפשרויות לתהליכים נעדרי אנטגוניזם, המובילים לתחושה של הרמוניה ואחדות בתוך המכלול האנושי. את חוויות ההרמוניה הפנימית צריך לזמן באופן מודע, לחזק ולבסס אותן. ככל שנבין יותר תהליכים כאלה ונתנסה בהם, כך יהיה לנו קל יותר לחוות אותם ולהפוך אותם לחלק מחיינו.

צופים משתתפים ונצפים בתודעה

אנו לומדים להכיר את העולם שבו אנו חיים מתוך התבוננויות, התנסויות וחוויות. ההתבוננות אל העולם החיצוני מביאה אל תוך תודעתנו קלט – רשמים פיזיקליים, שאותם התודעה שלנו מבקשת לתרגם ולפענח. אנו מפרשים את הקלט הזה תוך התייחסות לדימוי או לשיקוף של נושא התצפית בתודעתנו. ניתן לצפות בתופעות ממגוון נקודות מבט, אולי באמצעות אופני התבוננות שונים, בהתאם לאופן שבו אנו ממקדים את תשומת ליבנו. גם אם אנו משתמשים במכשירים למדידה ורישום, בסופו של דבר מדובר בפרשנות אנושית של החוויה שהרשמים הנקלטים יוצרים בתודעתנו.

קיימים רשמים שכבר למדנו לפענח אותם, וכך אנו יודעים לזהות צבעים, צורות וכיוצא באלה. לאלה אנו מקבלים את הפענוח באופן מידי, ובדרך כלל איננו מודעים לתהליך שבין קליטת המידע הפיזיקלי לבין תרגומו. לעומתם, קיימים רשמים מורכבים שעבורם אין לנו תרגום מידי ואז אנו מודעים יותר לתהליך בקשת המשמעות.

מתוך ההבנה שהצופה הוא חלק מהיקום, גם פעולת ההתבוננות ותהליך בקשת המשמעות הופכים לתופעה שניתנת לצפייה – תופעה נצפית

מתוך ההבנה שהצופה הוא חלק מהיקום, גם פעולת ההתבוננות ותהליך בקשת המשמעות הופכים לתופעה שניתנת לצפייה – תופעה נצפית. לצופים – שהם בהכרח אנושיים – יש אז יכולת להתבונן בתהליך ההתבוננות שלהם. ההתבוננות העצמית – הצפייה בתהליך ההתבוננות שלנו עצמנו – מתוארת באיור 3.

 

כדי להמחיש יחסים כאלה אביא מספר דוגמאות גרפיות.

 

איור 4: עיגול אדום, משולש ירוק

למשל, כאשר אנו מתבוננים באיור 4 שבו נראה עיגול אדום ומשולש ירוק, איבר החישה שלנו – העין – קולט התפלגות מרחבית של אורכי גל, באופן דומה לרישום המידע על סרט צילום או כרטיס זיכרון במצלמה. זהו שלב הקלט של הנתונים הפיזיקליים, החד-ערכיים; השלב הקדם-פרשני המתייחס למקור של הנתונים. זה השלב הראשון בתהליך, שנסמנו כ-A0.

השלב השני הוא שלב הפיענוח והפרשנות, המתרחש בתוך תודעתנו. נסמן אותו כ-A1. אם המידע הפיזיקלי שהגיע פוגש היסטוריה של הכרת מידע כזה אז מתרחש זיהוי. במקרים פשוטים, כמו אלה של העיגול והמשולש באיור, שבהם יש זיהוי חד-ערכי נטול ספק, הזיהוי הוא כה מהיר, שאיננו מודעים לתהליך.

לעומת זאת, אם יש לנו קושי בזיהוי, כמו באיור המכונה "אגרטל רובין" (Rubin's vase, איור 5), אנו מתחילים לשאול את עצמנו מה אנו רואים. חשוב להדגיש שהציור עשוי להתפרש ביותר מדרך אחת, כשאופן הפירוש תלוי לחלוטין בבחירתנו: הציור עצמו הוא רק נתונים גולמיים – קבוצה של פיקסלים; פירושם בתודעתנו תלוי במה שאנו בוחרים להתמקד בו –באזור השחור או הלבן.

השלב הראשון בתהליך, נסמנו שוב כ-A0, הוא כאמור קליטה של הנתונים הגשמיים הגולמיים – הפיקסלים – על ידי מערכת החישה שלנו. בשלב זה הנתונים הם חד-ערכיים. השלב השני A1 – שלב הפיענוח והפרשנות של הנתונים המגיעים ב-A0 –מתרחש כולו בתודעה והוא מבטא רמה תודעתית המתבוננת במתרחש ברמה A0. ברמה זו (A1) אנו מזהים שני מצבים אפשריים: אם אנו ממקדים את תודעתנו באזור הלבן אנו רואים גביע; אבל אם נתמקד באזור השחור נראה שתי צדודיות אנושיות.

ישנו גם מצב תודעתי גבוה יותר, שנסמנו כ-A2, והוא מתבונן, אולי ניתן לומר גם מפקח, על התצפיות שלנו ומעריך את שתי האפשרויות. זאת משום שאנו יכולים לזהות את שתי האפשרויות ולהסיט את תשומת הלב שלנו מהאזור השחור ללבן, לחזור ולהתמקד בשחור וכך לראות פעם גביע ופעם דמויות אנושיות.

אם כך, ניתן לזהות כאן שתי רמות תודעה: התצפיות ברמה הבסיסית A1 הן או ראיית הגביע או ראיית הפנים – אך לא שתיהן יחד. זאת רמת "או-או". לעומתן, תצפיות ברמה A2 רואות אותנו מתבוננים בציור מהרמה הבסיסית, מכילות ועוקבות אחר שני המיקודים והמעברים האפשריים ביניהם. זאת רמת "גם-וגם" – התצפיות ברמה A1 הן המושא של התצפיות ברמה A2.

כאשר אנו מבקשים להתבונן במכלול שלם – בין אם מדובר במערכת או בתהליך – על כל מרכיביו, ההתבוננות צריכה להיות, לפחות במובן מטפורי, מנקודה גבוהה יותר; כמו שאנו עולים לראש מגדל כדי לצפות בנוף רחב יותר, וככל שנקודת ההשקפה גבוהה יותר כך ביכולתנו להקיף מרחב גדול יותר

כאשר אנו מבקשים להתבונן במכלול שלם – בין אם מדובר במערכת או בתהליך – על כל מרכיביו, ההתבוננות צריכה להיות, לפחות במובן מטפורי, מנקודה גבוהה יותר; כמו שאנו עולים לראש מגדל כדי לצפות בנוף רחב יותר, וככל שנקודת ההשקפה גבוהה יותר כך ביכולתנו להקיף מרחב גדול יותר. לפיכך, אתייחס לרמת ההתבוננות הראשונה A1 כגבוהה יותר יחסית לרמת הקלט A0, ולרמת ההתבוננות המקיפה A2 כגבוהה יותר יחסית לרמת ההתבוננות הבסיסית A1. מכל רמה של התבוננות אפשר לצפות רק בתצפיות מסדר נמוך יותר, ולא בתצפיות שבאותה הרמה. אך כך יכולים הצופים לפתח גם נקודת מבט נוספת, גבוהה או עליונהיותר.

באופן דומה, נבחן את "ידיים מציירות" של אשר (איור 2). שוב, A0 היא רמת הקלט של הנתונים הגשמיים הגולמיים. בתצפיות ברמה הראשונה (A1) אנו מזהים שתי אפשרויות, של התמקדות ביד האחת או ביד האחרת כיד המציירת. תצפיות ברמה זו רואות כל אחת מהידיים או כמציירת או כמצוירת, בהתאם למיקוד שאנו בוחרים. אך אז נוכל להתבונן, בו-זמנית, ממצב תודעתי גבוה יותר A2, על שתי הידיים כמציירות זו את זו. התצפיות ברמה הגבוהה יותר רואות אותנו מתבוננים בציור, מכילים בו-זמנית את שתי הידיים מציירות זו את זו ועוקבים אחר המעברים האפשריים בין שתי נקודות המבט.

איורים 2 ו-5 הם שתי דוגמאות למה שמכונה ״אשליות אופטיות״, אך הכינוי הזה מטעה. כל הציורים הללו פשוט מציעים, במקביל, בו-זמנית, אפשרויות שונות לפירוש נתונים גולמיים בתודעתנו, בהתאם למה שאנו בוחרים להתמקד בו (ראו למשל גם הציור 'ארנב או ברווז', איור 6).

איורים אלה מספקים אפוא תובנה חשובה ביותר – בעוד שאנו אוספים בתצפיות שלנו נתונים גולמיים, אותה תופעה עצמה עשויה להתפרש בתודעתנו באופנים שונים.

דוגמה נוספת היא הסיפור הידוע על הפיל בכפר העיוורים: הפיל עצמו הוא המושא ומקור הנתונים ברמה A0. העיוורים שנוגעים באיברים שונים בגוף הפיל נמצאים בעמדות שונות ברמה A1. כיוון שכל אחד מהם נמצא בעמדת תצפית שונה, ונצמד לעמדה זו כאילו היא האחת והיחידה – הרמה A1 היא רמת ״או-או״ – מחלוקת ומלחמה הן בלתי-נמנעות. אבל האיש החכם, שמבין שכל אחד מהם נגע באיברים שונים של אותו פיל, הוא ברמה A2 – שהיא כאמור רמת ״גם וגם״ – ביחס לתושבי הכפר.

נקודה למחשבה: אילו כל אחד מהעיוורים לא היה נצמד לאיבר הפיל שהוא נגע בו, אלא היה ממשש איברים נוספים, גם הם היו מבינים שמדובר במערכת גדולה ומורכבת יותר והיו עולים אז לרמה A2 הגבוהה יותר, והמחלוקות היו נמנעות. הנמשל הוא, שאנו כולנו נוטים לבחור צד, לנקוט עמדה – לרוב בהשפעת התרבות שבה אנו חיים – אולם מדובר במצבים מורכבים שבהם יש זוויות ראיה שונות אפשריות. אנו מזדהים עם העמדה שבחרנו ובכך בוחרים, במודע או שלא במודע, להישאר ברמת A1 ״או-או״. החלופה היא כמובן להתעלות לרמת ״גם וגם״ A2 ולראות את התמונה הרחבה יותר.

ניתן לומר גם שהרמה A2 היא – יחסית לרמה A1 – רמת ראיית השלם, ראייה מערכתית, מאחדת, בעוד שהרמה A1 היא ראיית החלקים, בנפרדות.

התבוננויות וקונפליקטים לוגיים

הדוגמאות שהבאתי מציגות תכונה מאוד חשובה של התודעה האנושית: היכולות של התודעה להכיל בו-זמנית תפישות ופרשנויות נוגדות ואף סותרות. אמנם, כאשר אנו מתבוננים לראשונה בידיים המציירות זו את זו תגובתנו היא "זה לא ייתכן", כי הציור מציג תמונה הסותרת את מה שאנו מכירים מתוך הניסיון היומיומי שלנו. באופן דומה, אנו מתקשים להכיל את שתי הפרשנויות לאגרטל של רובין ונדמה כי ההתבוננות הראשונית מציגה בפנינו סתירה לוגית.

הסתירה, או הכשל הלוגי, נפתרים כאשר אנו מבחינים בין רמות התודעה

הסתירה, או הכשל הלוגי, נפתרים כאשר אנו מבחינים בין רמות התודעה. בסימונים של הסעיף הקודם, A1 היא רמת "או-או" ו- A2 היא רמת "גם וגם". אפשר לומר ש-A1 היא רמה תודעתית שבה שלטת הלוגיקה ו-A2 היא רמה תודעתית שמעבר ללוגיקה.

אנחנו חלק בלתי נפרד מהיקום, יחד עם התצפיות שלנו: תוך שאנו מתבוננים ביקום אנו גם חלק ממנו. תצפיות אלה לא רק מתייחסות ישירות לתופעות בעולם הגשמי, אלא כוללות גם תצפיות של תצפיות, ותצפיות על תצפיות של תצפיות, וכדומה. אלה תצפיות מרמה A1 לרמה A0 , תצפיות מרמה A2 לרמה A1, ובהחלט קיימת האפשרות, לפחות כפוטנציאל, לתצפיות מרמות תודעה גבוהות יותר לרמות אלה. במילים אחרות, התמונה המתקבלת היא מדרגית – הסתירות הלוגיות נפתרות כאשר אנו רואים את התודעה כבנויה כמִדרג, כהיררכיה של רמות של תצפיות.

סתירות לוגיות דומות מופיעות גם בפרדוקסים לוגיים ידועים (למשל: פרדוקס השקרן, פרדוקס הסַפָּר, פרדוקס הקבוצות של ראסל ועוד), המאופיינים בהתייחסות עצמית שלילית: האם שקרן שמצהיר כי הוא משקר בעצם דובר אמת? האם הסַפָּר מגלח את עצמו או לא? האם קיימת קבוצת כל הקבוצות שאינן מכילות את עצמן כאיבר בקבוצה? כאשר המערכת מבקשת להגדיר את עצמה במונחים שלה, מסתבר שהמערכת אינה מסוגלת לספק תשובה חד משמעית, וחוסר יכולת זה מתבטא ככישלון לוגי. גם כאן תמונה מדרגית יכולה לפתור את הקונפליקטים הלוגיים.

צופים משתתפים במחקר המדעי

המדע הוא הכלי שבאמצעותו מבקשת האנושות להכיר את היקום ולהבין כיצד הוא פועל. אנו מתבוננים בעולם שסביבנו, מתנסים, חווים, ומבקשים להבין ולהכיר את המשמעויות של חוויותינו. בבסיס המחקר המדעי עומדת ההנחה שאפשר לזהות במכלול התצפיות עקרונות יסוד משותפים, הניתנים לתפישה על ידי התודעה האנושית. עקרונות יסוד אלה הם בסיס לתיאוריה, שכן כל תיאוריה מדעית היא מסקנה וסיכום של הפרשנויות שלנו לתצפיות שלנו על הטבע.

עד תחילת המאה ה-20 שלטה במדע התפישה הקלאסית, שנראתה אז כל-כך ברורה, ודאית ומוצקה, אשר טענה שהצופה מופרד לחלוטין ממושא הצפייה, כעֵד בלתי-מעורב; כך, למשל, אמירה המיוחסת לסופר הצרפתי ויקטור הוגו בן המאה ה-19, ש"הבריאה חיה צומחת ומתפתחת; האדם הוא רק עֵד".

אלא שהיה זה כבר הרקליטוס שהכריז, לפני כ-2500 שנה, "חקרתי אל תוך עצמי". היום מכונה הדבר ״התבוננות פנימית״, או ״מחקר בגוף ראשון״, ותפישה זו מביאה לידי ביטוי את העובדה שהפרשנויות של כל הרשמים שאנו מקבלים ואוספים נמצאות ומתגלות תמיד בתוך העולם הפנימי של האדם, בהכרתו ובתודעתו (להבדיל מהפרדיגמה המקובלת של ״מחקר בגוף שלישי״ המתייחסת לחוקר כאילו הוא מנותק ממושא המחקר).

קיימת כיום במדע מודעות לכך שהמוזריוּת של התופעות הקוונטיות מצביעה על האפשרות שלצופה האנושי יש יכולת להשפיע על המציאות הגשמית

קיימת כיום במדע מודעות לכך שהמוזריוּת של התופעות הקוונטיות מצביעה על האפשרות שלצופה האנושי יש יכולת להשפיע על המציאות הגשמית. תופעות אלה מעלות למשל שאלות כמו "האם האלקטרון הוא חלקיק או גל?", והתשובה תלויה בהקשר ובאופן המדידה שבו בוחרים לבחון אותה –ישנם הקשרים שבהם האלקטרון מופיע כגל, כמו למשל במיקרוסקופ אלקטרונים, והקשרים שבהם אנו מזהים שהאלקטרונים מתנהגים במובהק כחלקיקים, למשל בזרם העובר בחוטי החשמל. התהיה על המשמעות של השניות הזו הביאה מספר פיסיקאים בולטים כ-יוג'ין וויגנר (E. Wigner) ו- ג'ון ווילר (J.A. Wheeler) להציע שלצופה האנושי, כצופה, יש יכולת להשפיע על המציאות הפיזיקלית ושהבחירות שלנו משפיעות על האופן שבו היקום מתפתח. הבחירה, כמובן, מתחילה בתודעה האנושית.

כדי להמחיש את האפשרות שלצופה האנושי יש יכולת להשפיע על המציאות הפיסיקלית ועל התפתחות היקום, הציע ווילר גרסה שונה של המשחק "מצא את הנעלם ב-21 שאלות 'כן' או 'לא'": היושבים בחדר מסכימים ביניהם שלא להחליט מראש על נעלם כלשהו, ועל כל שאלותיו של המתחרה יענו באופן שרירותי ב'כן' או 'לא', אך בתנאי שכל תשובה שתינתן תהיה עקבית עם כל התשובות שניתנו לפניה. באופן כזה יתפתח תהליך שהוא עקבי אך אקראי – מהלכו ותוצאתו אינם יכולים להיות צפויים מראש.

תפישות כאלה, המצהירות במפורש שלא ניתן לחזות מראש את התפתחות התהליך ואת תוצאותיו, עומדות כמובן בניגוד לתפישה הדטרמיניסטית הקלאסית.

גם אם ברוב התצפיות המדעיות נראה שהצופה הוא עֵד בלבד והתהליך הפיזיקלי אינו תלוי בו, בכל מקרה אנו בני-האדם איננו רק צופים במתרחש על הבמה הקוסמית – אנו משתתפים פעילים בהתפתחות של היקום, אנו חלק בלתי נפרד מהיקום תוך שאנו מתבוננים בו, יחד עם התצפיות שלנו

גם אם ברוב התצפיות המדעיות נראה שהצופה הוא עֵד בלבד והתהליך הפיזיקלי אינו תלוי בו, בכל מקרה אנו בני-האדם איננו רק צופים במתרחש על הבמה הקוסמית – אנו משתתפים פעילים בהתפתחות של היקום, אנו חלק בלתי נפרד מהיקום תוך שאנו מתבוננים בו, יחד עם התצפיות שלנו. איני מתכוון לומר כי היקום קיים משום שהאדם צופה בו, או שהתפתחות היקום תלויה בקיום האדם הצופה. היקום היה קיים והתפתח מיליוני ומיליארדי שנים לפני הופעת האדם בכדור-הארץ, אך מרגע שהאדם הופיע, הוא יכול לתרום תרומה ייחודית להתפתחות היקום במרחב הערכי והרוחני, בבריאה ויצירה מתוך בחירה חופשית.

תפישות כאלה, ככל שהן חדשניות במסגרת הפרדיגמה המדעית המקובלת, אינן זרות למי שמכיר, למשל, זרמים מסוימים בחשיבה היהודית אשר גרסו שהאדם הוא שותף פעיל בבריאה וביצירה. הן גם מציעות להביא לקדמת הבמה של הפרדיגמה המדעית את ההתבוננות אל תוך עולמו הפנימי של החוקר, אל ומתוך עולם החוויות האישי, דבר העשוי להביא תובנות הקשורות לממדים הרוחניים ולא גשמיים בלבד.

כדי לשנות כיוון – להטות את ההגה של חיינו לכיוון של הכרה עצמית, של אחדות פנימית, לחיזוק ההרמוניה בתוכנו, בהחלטה מודעת שלא להחליק לאנטגוניזם פנימי – צריך ליצור שיתוף בין פונקציית ההתבוננות לפונקציית החוויה – בהחלטה מודעת ובחתירה ארוכת-טווח ללא לאות, שוב ושוב

אסיים בחזרה אל הזווית האישית. "דע את עצמך" – החוכמה הגלומה במשפט עתיק זה מבקשת, אפילו תובעת, שנתבונן פנימה, אל תוך עולמנו הפנימי. שהרי אם לא נכיר את עצמנו, איך נוכל לחיות את חיינו במלואם?

לא רק אריק איינשטיין, ששר "אני ואתה נשנה את העולם" ביקש לשנות את העולם. רבים שאפו לכך, ורבים אף ניסו לכפות את תפישת העולם שלהם על אחרים. דומני שהיה זה הרב ישראל מסלנט, שסיפר כי בתחילה ביקש לשנות את העולם, לאחר מכן הצטמצם לשינוי עירו, קהילתו, משפחתו, ולבסוף הבין שהשינוי צריך להתחיל בו עצמו, וזו משימת חיים שלמה. ולצורך שינוי עצמי חייב אדם לדעת להתבונן אל תוך עצמו, אל תוך עולמו הפנימי.

אין ספק כי קל הרבה יותר להתבונן החוצה, אל העולם הסובב אותנו, והרבה יותר קשה להתבונן פנימה, אל תוך עולמנו הפנימי. לפיכך, כדי לשנות כיוון – להטות את ההגה של חיינו לכיוון של הכרה עצמית, של אחדות פנימית, לחיזוק ההרמוניה בתוכנו, בהחלטה מודעת שלא להחליק לאנטגוניזם פנימי – צריך ליצור שיתוף בין פונקציית ההתבוננות לפונקציית החוויה – בהחלטה מודעת ובחתירה ארוכת-טווח ללא לאות, שוב ושוב.

מקורות

U. Ben-Ya'acov, "Observers, observations and referencing in physics theories". J. Phys.: Conf. Ser. 1956 (2021) - https://iopscience.iop.org/article/10.1088/1742-6596/1956/1/012019; arXiv:2007.13036 [physics.hist-ph]

R.D. Hofstadter, Gödel, Escher, Bach: An Eternal Golden Braid (Vintage Books, New-York, 1989)

את גרסתו של ווילר למשחק "מצא את הנעלם ב-21 שאלות" פגשתי בעת שהותי למספר חודשים ב-1980 במכון ללימודים מתקדמים באוניברסיטת קליפורניה בסנטה-ברברה. לא הצלחתי למצוא לה כעת סימוכין בכתובים. על גישת "הצופה המשתתף" של ווילר ניתן לקרוא, למשל, באתרי אינטרנט ומאמרי עיתונות:

http://discovermagazine.com/2002/jun/featuniversehttp://www.fromquarkstoquasars.com/john-wheelers-participatory-universe/

א.ד. גורדון, "האדם והטבע" (הוצאת מאגנס, ירושלים, תש"פ 2020)

ד"ר אורי בן-יעקב משלב בחייו מסלול של למידה והתפתחות רוחנית עם מסלול אקדמי כפיסיקאי, חוקר ומרצה; חוקר ומבקש לקדם את השילוב של מדע ותודעה, מדע ורוחנית בחיי האדם. רבות מעבודותיו ורשימותיו מפורסמות באתר הפרטי מסע מהות https://uribyg.com

תמונה ראשית: מתוך "דיוקן עצמי ליד חלון" (1981), תאודור פישטק. תצלום: Jindřich Nosek, ויקיפדיה