הידעתם/ן? zhènlóuqì הוא מכשיר מרעיד רצפות (ותקרות) שנועד לשמש את השכנים מלמטה כדי לנקום בשכנים המרעישים שמעל.
אנשים בבריטניה ובאוסטרליה נוטים לפנות שמאלה כשהם נכנסים לחדר, ואילו בארה״ב הם פונים ימינה. למפרסמים ומשווקים, למשל, זה מידע שימושי.
בשנת 1739 היו בלונדון פי 3 יותר בתי קפה לנפש מכפי שישנם כיום.
ישנה להקה ששמה Eximperituserqethhzebibšiptugakkathšulweliarzaxułum, וישנה להקה ששמה ⣎⡇ꉺლ༽இ•̛)ྀ◞ ༎ຶ ༽ৣৢ؞ৢ؞ؖ ꉺლ
במאה ה-18, פריזאים עשירים שלחו את המצעים שלהם להלבנה בשמש של סן דומינגו, האיטי.
הפונדו הוא המצאה של מועצת יצרני הגבינות בשוויץ.
את אלה, ועוד עשרות עובדות קטנות דומות, מלקט טום וייטוול (Tom Whitwell), המציג את עצמו כעיתונאי שחזר בתשובה וכמעצב חומרה, ואשר נוהג לפרסם מדי שנה את רשימת ״52 הדברים שלמדתי השנה״. עקבו אחרי הבלוג שלו כאן.
בצילום הראשי: זנב לווייתן כחול בוקע מתוך מי אגם ז׳נבה - בדימוי מתוצרת Dalle-2 , מתוך הבלוג של וייטוול.
תגובות פייסבוק
ובמעבר חד מדי
תומר וינרהמהדורות המרכזיות הופכות את הצופים לאדישים ואטומים. האם אין דרך אחרת להציג...
X 6 דקות
ועכשיו, לשחק
אלק סטבסהחברה הקפיטליסטית מכורה לפרודוקטיביות, והביאה אותנו לתשישות בכל מובן. דרוש שינוי מבני,...
X 7 דקות
מי זה העם הזה?
הרבה מדובר בו אבל מעט ידוע עליו: ״העם״. בתיבת הנוסטלגיה הישראלית זכורה הפרסומת ״העם החליט, קפה עלית״ עם החרוז הבעייתי שלה, ושנים רבות לאחר מכן התמלאה הארץ בסיסמה פוליטית: ״העם עם הגולן״.
מובן שלא רק פער השנים הגדול גורם לכך ש״העם״ שנאמר עליו שהוא החליט להעדיף את קפה ״עלית״ אינו בדיוק העם שנאמר עליו שהוא ״עִם הגולן״. העניין הוא בהקשר, כתמיד. במקרה הראשון, מדובר בפרסומת, שבדרכה הלוחצת, מכופפת הזרוע, הודיעה שהמציאות הרצויה מבחינתה של חברה מסחרית היא המציאות בפועל. במקרה השני, מי שיזמו את הקמפיין למען סיפוח הגולן למדינת ישראל או השארת רמת הגולן בשליטה ישראלית, התכוונו לומר שהעניין הוכרע, שהמציאות הרצויה היא כבר המציאות הממשית, ושאיזשהו ״עם״ כבר תומך במטרת הקמפיין הרחב שגם נמשך זמן רב.
בשני המקרים ״העם״ משמש באמירות מהסוג המכונה באנגלית טובה ״wishful thinking״: הדובר מנסה לומר שמה שרצוי לו כבר התממש. הדבר רק מעצים את הצורך להבין מי הוא אותו ״עם״, או ליתר דיוק: מי זה ״העם״ הזה, שמדובר עליו באורח כה משכנע, מלא חשיבות והרה גורל? לא סתם איזה ״עם״ אלא ״ה-עם״, כלומר עם שהוא אחד ידוע ומוכר לכל.
כל מי שחי במציאות הישראלית של שני הדורות האחרונים, מכיר את ״העם״ מסיסמאות מהסוג הזה. לא תמיד הן פירות של עבודת משרדי פרסום ותדמית. לפעמים ״העם״ מופיע בטקסט עברי ישראלי באורח כמו טבעי: ״העם בחר...״, ״העם לא הסכים ש...״, ״X [לא] נבחר על ידי העם״ וכן הלאה.
העניין שלנו כאן אינו פוליטי וגם אין חשיבות לאמיתות האמירות. מבחינה לשונית ״העם״ הוא נושא של משפטים נפוצים. נראה שההקשר נוטה להיות פולמוסי, לא פעם תוך עירוב רגשות תקיפים: קביעה נחרצת, רצון לכפות תמונת מציאות, השמעה של טענה חדה. ובאשר ל״העם״ עצמו, הרי שהוא מתפקד כשם פרטי ומתייחסים אליו בצורת יחיד.
ברור לגמרי שהכול אמורים לדעת את מי הוא מציין. אך הדברים אינם כה פשוטים. מההקשרים שהבאנו כאן, נראה ש״העם״ הוא קבוצת אנשים מדומיינת, משאת נפש חברתית, מסחרית או פוליטית, שהדוברים מנסים לתת לה קיום באמצעות הדיבור. כאשר דובר אומר ״החותנת שלי נסעה לאילת״, אנחנו מניחים שיש לו חותנת, ואנחנו משבצים את הדמות במבנה המשפחתי המוכר לכולנו. אם אין לדובר חותנת, עדיין נדע שהוא התייחס עקרונית ל״משבצת״ החותנת: כלומר לאמה של אשתו. אבל כשמדברים על ״העם״, תהליך שיבוץ כזה אינו כה פשוט וההתחוורות אינה מידית או מובנת מאליה.
למשל, האם כשדוברי עברית מדברים על ״העם״ הם כוללים בו את עצמם? התשובה רחוקה מלהיות חד-משמעית. בדרך כלל, התשובה שלילית: דוברים נוטים להוציא את עצמם מכלל הקבוצה המתוארת על ידי ״העם״, או לפחות להרחיק את עצמם מהיכללות כזאת או לא להתחייב לה. לכן, דרך נוספת להבין את ״העם״ הוא כ״אנחנו כולנו, אבל לא בהכרח כולל אותי״. אין צורך להזדעק: שפות רבות מבדילות בין ״אנחנו״ הכולל את הדובר ו״אנחנו״ שמוציא אותו מכלל הקבוצה. מדובר בשאלה של פרספקטיבה וכמובן – של הקשר. כשמדובר באמירה שלילית, הדובר מוציא את עצמו מ״העם״, וכשמדובר בהקשר חיובי הוא יהיה מוכן, אולי בזהירות, להיחשב חלק מאותו ״העם״. יוצא מכך ששימוש ב״העם״ בהקשרים מסוימים יכול בהחלט להיות דרך להפחית מן האחריות האישית, לחמוק מלהחיל את הדברים על עצמך כמי שאומר אותם. האם יתכן ש״העם החליט, קפה עלית״, אבל מי שאמר זאת שתה קפה אחר? בוודאי. האם יתכן שמישהו אומר ״העם לא הסכים ש...״ אך הוא עצמו הסכים לכך? בוודאי.
לכן יתכן שיש מקום לחשוב על ״העם״ ככינוי גוף, או לפחות כשם עצם שעשוי בהמשך הקריירה שלו לשמש גם ככינוי גוף, ליד ״אנחנו״ המחייב. כלומר כמין ״אנחנו״ שלא בהכרח כולל את הדובר(ת). תלוי בטעם שלה או שלו בקפה או בפוליטיקה, או בנכונות שלו או שלה להיחשף.