צ'ייקובסקי הוא אשתו של ברהמס

תיירים וצליינים, שעה שהם מגיעים לירושלים, עומדים בתוכה וחולמים שהם נמצאים בה. אנחנו חיינו בה, ולא היו לנו שום חלומות ביחס אליה, או ביחס לנוכחותנו בה. עניין החלומות נשאר בחוץ, עם אלה ששלחו אלינו מכתבים שיש בהם הרבה סימני-קריאה, ושלרוב לא הגיעו לתעודתם. אנחנו היינו בפנים. בפנים, מפותלים בתוך פיתוליה ולולאותיה כמו בתוך טביעת-אצבעות, סגורים בתוך גידי האבן, אפופים עד-מחנק ריח של אבק-שריפה, עשן, דם שלא רוחץ מן המדרכות, בתי-שימוש שלא נשטפו מחוסר מים, ליזול, ופרחי-אביב שפרחו באותה שנה בעיר הסגורה והמסריחה במשהו כעין אלימות של ריח. גם ריח הפחד עמד באוויר, חזק מאוד, בתוך סמטאות שחשכו פתאום בצהריים, והיו ימים והיו מבואות בתים ששם אפשר היה לחוש בו יותר, ריח ששלט בכול. מכתבים לא כתבנו. היינו נצורים.

בהפוגה שלחו אותי המוסדות הלאומיים לשדה-התעופה הקטנטן שבשיפולי העיר, במקום שבו עכשיו גן-סאקר, אבל לא היה לי שם מה לעשות. לכן אמרו לי להעסיק במשך כמה שעות את המייג'ור הבלגי, המשקיף מטעם האו"ם בשדה-התעופה. כמה דקות לפני כן הגיע מטוס קל מתל-אביב, ובו ארגזים; בארגזים מלמעלה שכבה או שתיים של עגבניות, ולמטה נשק. המייג'ור ראה כבר את העגבניות, מישש כמה מהן ביד כשפתחו את הארגזים לפניו לביקורת, וחזר למגדל, כלומר לקומה ב' של הצריף; ועכשיו צריך להשגיח שלא יֵרד שוב למטה כדי לבדוק את הארגזים שנית, ושלא יראה את הפורקים. סוף כל סוף יש הסכמים, וצריך לכבדם.

– שאיך אני אעסיק אותו?

– איך שאת רוצה.

בדקתי בתוכי בסקרנות מסוימת כמה תהיות בעניין מסירת הגוף שאין עמה מסירת הנפש, או האם המולדת היא ערך עליון, וכיוצא באלה. אבל המולדת לא הכריחה אותי להכיר בה כבערך עליון באותו מעמד, כי המייג'ור הבלגי נתגלה כמין חיית-בית, אבי משפחה, מאוד-מאוד אירופי, ממושקף, ראשו קופסה, גזוז אך דליל-שיער, וכולו נראה מתאים הרבה יותר למשרד-הנהלה של בנק בעיר ממוצעת, או לחדר-מורים של בית-ספר תיכון, מאשר למדים שעליו. מעל ראשו התנוססה שמשייה, נטויה באלכסון, אף-על-פי שהיה בתוך החדר, כביכול לחסות עליו מפני שמש המערב, מחוסר תריס, ולמעשה כדי להסתיר מעיניו את המסלול. על השולחן לפניו עמד בקבוק ג'ין. הג'ין לא הפחיד: אם היה דבר שאותו למדנו היטב בימי המצור, זו הייתה השתייה המרובה. זמן-מה לפני כן יצאו בוקי ומאיה מקורס-הצלפים בנווה-שאנן לבית-הכרם, למסור שם כמה רובים, וכיוון שהלכו בלילה, לקחו אתן בקבוק קוניאק. הגיעו לבית-הכרם בשלום, אבל התנדנדו קצת. את הבקבוק הריק זרקו בדרך בין הכלניות. קורס-הצלפים הזה עדיין ישב בנווה-שאנן, ובעת שבתנו שם בקומה ב', המכונה מגדל-פיקוח, ברוח-הקיץ ההררית, שמענו את המטווח שלהם היטב. המייג'ור הבלגי התכווץ קצת, בכל פעם שנשמע ירי, מפני שאסור היה לירות בנשק חם בעת ההפוגה בירושלים, אבל בינתיים הירי לא היה קרוב, ועדיין אפשר היה לומר שמנסים להפעיל שם איזו מכונה. וכי יש אדם שמכיר את כל המכונות?

*

המייג'ור, שהסיר רגליו מן השולחן לכבודי, לא כל-כך אהב את המזרח-התיכון, בגלל סיבות משלו, ואני לא כל-כך אהבתי את אירופה, בגלל סיבות משלי, ובארצות-הברית או ביפאן או בקואלה-לומפור איש מאתנו לא היה עד לאותה שעה. הוא היה חסיד של טניס, ואני לא הבינותי שום דבר בטניס, כי בירושלים המנדטורית זה היה ספורט של מתאנגלזים ושל פקידים בכירים בחברת-החשמל, ששיחקו במגרש האי.מ.ק.א. עם הבריטים במכנסיים קצרים לבנים, והיו אומרים "גוּד-אוֹ" או "ספלנדיד" בכל פעם שהחזירו חיבוט יפה.

על מיני מזונות אי אפשר היה לדבר הרבה מטעמים של טאקט: הוא ידע היטב שהוא אורח שבע בעיר רעבה. גם על מלחמת-העולם השנייה לא דיברנו, כי משפחתו כנראה חיה פחות או יותר, ואילו לרובנו הרגו שם את כל המשפחה, ולאף אחד לא היה דבר חכם להגיד על כך באותה שנה, ואולי גם לא אחר-כך. המייג'ור, כמסתבר, עסק פה-ושם בשחייה בשעות-הפנאי. שחייה חובבנית בתכלית, אמר בהתנצלות, הילדים שלו שוחים הרבה יותר טוב ממנו; ואני לא יכולתי לדבר אתו על שחייה, ודאי לא שיחה של כמה שעות, כי מי ראה מימיו ירושלמי שוחה? פרט לכך, כשהיינו ילדים, היה מי שאמר שילדים צריך פשוט לזרוק למים, ואז הם ישחו באופן טבעי. אני הודעתי מראש שאם יזרקו אותי למים, ללא ספק אטבע. זרקו אותנו למים בדחיפה מאחור, ואני צדקתי, כמובן: טבעתי. משו אותי החוצה מאוחר ובאי-רצון בולט: קלקלתי להם את התיאוריה.

ואם כן, גם השחייה ירדה מעל הפרק כנושא לשיחה, ושם בינתיים עוד לא גמרו לפרוק את הארגזים, וקורס-הצלפים שכרגיל לא היה מתואם עם אף אחד כי הצלף כידוע הוא אדם בודד, התקרב מאוד, באמת התקרב מאוד, והירי נשמע בכל העמק בלי שתהיה עוד אפשרות של טעות בזיהוי. עוד מעט, חשבתי, המייג'ור הזה ירד להשתיק את הירי, ויראה את הארגזים. אבל המייג'ור היה עדיין מוכן להתעלם. רק בכל פעם שנשמעה ירייה קרובה, ממש ליד האוזן, הוא ניתר ניתור קל מכיסאו. לפעמים גם הסיר את המשקפיים, וצחצח אותם בחוזק-יד, בחומרה, כמעניש. סידרו לו כאן במגדל כורסה נוחה מאוד, ודאי כורסה ערבית מן הרכוש הנטוש, והוא היה משתדל שלא להתרומם יותר מדי בניתוריו אלה, כי אחר-כך היה קשה לחזור ולשבת בלי לשקוע. הכורסה לא הייתה עשויה לניתורים מהירים. כורסה מתרבות אחרת.

*

שתינו ג'ין. בלתי מהול. היה חם, ולי היה אפילו חם מאוד, מפני שלא היה לי שמץ מושג על מה לדבר עם המייג'ור, שהוא אב לילדים כמעט בגילי, והניתורים שלו הוחלפו עתה בהעוויות-פנים עצבניות למדי. פעם אפילו קם מהכורסה, ואני חשבתי שאם לא תהיה לי ברירה, אתפס בדשי חולצתו ובלבד שיֵשב. אבל הקימה שלו הייתה רק כדי להתמתח ולסדר חלק-חלק את פס המכנסיים. היה באמת חם מאוד, והכורסה מאחורי גבו הייתה לחה.

ואם כן עוד ג'ין ועוד ג'ין ושתיקות ארוכות, ולפתע אירע הנס: המייג'ור אוהב באלט. לא סתם אוהב: משוגע לבאלט. אבל רק לבאלט מודרני. ואצלנו ילדי ירושלים הטובים, גם אלה שכבר נהרגו, עד לפני חודשים אחדים למדו כולם נגינה, ואלה מן השפלה אפילו קראו לנו "כינורים ופסנתרות", כי כל הבנים למדו כינור, וכל הבנות למדו פסנתר ולא להפך. אילכך פרץ מקרב שנינו מין פרץ של התלהבות הדדית, שבעטייה כמעט התחבקנו. חגיגת העכביש, צעדי הפלדה. פטרושקה. רוברט הלפמן. האחד והיחיד. מלחים בניו יורק. אל אמור ברוחו, נו באמת, העוויית-בוז משותפת בלגית וישראלית. אבל פולחן האביב, הוי פולחן האביב. הקטע של אחת עשרה שמיניות, נשיר אותו יחד ונראה אם הג'ין לא המעיד אותנו. מותר גם לספור בקול רם או לעשות מטרונום באגרוף על השולחן. עוד לא ראינו מנצח שלא ספר בקטע הזה בקול רם, מי שיושב בשורה ראשונה תמיד שומע. אפילו איגור מרקביץ סופר. רררר-טם-טם-טם. והפאגוט בהתחלה, הפאגוט, אין עוד בעולם מי שיודע להשתמש בפאגוט ברגיסטר גבוה כזה, מי היה מעלה בדעתו דווקא פאגוט. וזה קדמוני, זה באמת קדמוני, קמאי, אמיתי, הרבה יותר מחליל סתם, נמאסה כבר כל הפסבדו-יווניות הזאת של החליל, הרי שומעים שזה כלי מתכת ולא עץ, האבוב הרבה יותר חלילי מהחליל, והפאגוט של פולחן האביב הכי מכולם.

*

הבאלט מתסכל, אמר המייג'ור, כל הבאלט הקלאסי מתסכל, וכשאני אומר קלאסי, מדמואזל, אני מתכוון כמובן גם רומנטי, כל מה שקדם ללהקת דיאגילב. זה עניין שעבר זמנו. פלייה. גליסה. איזו שטות. במקום תנועה אמיתית, תנועה מודרנית, בלבוש מודרני, שאנשים יוכלו להזדהות, להכיר את עצמם על הבמה. תראי את ז'יזל. או את אגם-הברבורים. נו באמת, יוצאות לך ארבע בחורות בכותנות-לילה, וכל פעם שהן עושות שני צעדים קדימה, מיד הן עושות שלושה צעדים אחורה, וזה אופייני – כאן התרומם המייג'ור מן הכורסה וכמעט צעק – זה אופייני לקלאסיקה בכלל, זה תקוע במקום אחד ולא זז. שני צעדים קדימה ושלושה אחורה.

– לא זז – הסכמתי.

– לא זז! אירופה לא זזה! שקועה בדגמי העבר, ישנה. העולם מלא אלימות, מדמואזל, מלא מלא אלימות, תסתכלי סביב, ואלה בשלהם: פלייה. גליסה. אנטרשא. איזה הבל. בעולם של גברים אלימים, הבאלט הקלאסי מתעקש להישאר, תסלחי לי, נקבי. אגם של ברבורים. פוי.

– צ'ייקובסקי הוא בכלל אשה – אמרתי.

– צ'ייקובסקי הוא אשתו של ברהמס – אמר המייג'ור.

– וליסט הוא אשתו של ואגנר.

– בוודאי, אמר המייג'ור. – תגידי בבקשה לחברים שלכם בקורס-הצלפים שלהבא יזוזו קצת מעבר לגבעה. באמת ובתמים אסור להם לירות כאן.

– אגיד להם, הבטחתי. ודביסי הוא אשתו של ראוול.

– אכן, ניגב המייג'ור את מצחו – דביסי הוא אשתו של ראוול. מנוחין הוא אשתו של חפץ.

שרנו חצאי קונצרטים ורבעי סימפוניות ופרקים של מוסיקה קאמרית. חילקנו בינינו את התפקידים לסולו ולליווי, אף-על-פי שהוא כל הזמן החרים לעצמו את תפקיד הסולו, דבר שהיה בלתי ג'נטלמני בהחלט מצדו. הבקבוק הלך ונגמר, והשעון זז. השמש כבר הייתה סמוכה לפאתי גבעת-רם, ואור אדום-כהה נשפך על המגדל שלנו ועל הנחלאות מאחור. שמעתי את המשאית מפליגה. קורס-הצלפים הפסיק את הגבורות שלו בעמק, וגם מן המסלול לא נשמעו עוד קולות.

המייג'ור קם. חולצתו הייתה רטובה לגמרי.

– זה היה נעים מאוד, מדמואזל. – החווה קידה קלה – האמיני לי, זו הייתה השיחה הרצינית הראשונה שניהלתי מאז בואי לאזור. עונג רב, עונג רב.

*

ירדנו למטה. היה שקט פתאומי. רק השומרים נותרו ליד המסלול, מעשנים בשקיקה חצאי-סיגריות מן הקופסה שקיבלו במתנה מתל-אביב. המטוס נשאר במקומו, ריק וקטן מאוד, כאילו רוח טרייה ראשונה תעיף אותו מכאן. אל-נכון יצא הטייס העירה להביא חבילת אוכל למשפחה או לחברים. אולי גם דואר. ליד השער התגוללו שלוש עגבניות, מכוסות למחצה גריז של רובים. השומרים לא הבחינו בהן. דחפתי אותן לכיס, אחר-כך ניגבתי איך-שהוא, כי מים לרחיצה לא היו לנו ממילא, ונעצתי שיניים רעבות. המייג'ור הפליג במכוניתו לעבר בית הנציב, ואני חשבתי שאת כל הסיפור הזה אספר ליהודה ולנחמיה, בעיקר לנחמיה, ותוך כדי כך ידעתי שכבר אי אפשר לספר להם, כי אינם, כבר כמה חודשים אינם, ופשוט צריך להתרגל שכבר לא יהיו אף פעם. הבטתי בשמים האדומים-ההדורים, בכוכב הראשון המצוחצח, שואפת את ריחה המטורף של צמחיית הבר, אותו ריח שבדומה לחיה אפריקנית יוצא לשוטט כל ערב עם שקיעה ואורב לי בכל מקום, אורב לי שאמעד רק פעם אחת, ואז יוכל לכסות עלי. אכלתי עגבניות, ואמרתי בקול רם: עכשיו זה כבר בטוח סוף העולם, עכשיו זה בטוח.

"על המשמר", 15.4.1975, עמ' 11 © כל הזכויות שמורות לשולמית הראבן

הסיפור כלול בספר "קולות רבים בסיפורת של שולמית הראבן", מאת יעל בלבן, שראה אור בהוצאת "מגנס", 2019.

תמונה ראשית: הכול מוכן להגשה. תצלום: מוס,  unsplash.com

Photo by Moss on Unsplash