עפים על הדמיון

״בעיניי״, כתב ויליאם בלייק בשנת 1799, ״העולם כולו הוא חזון מתמשך של גחמה או דמיון״. הדמיון, הוא הוסיף מאוחר יותר, ״אינו מצב: זהו הקיום האנושי עצמו״. בלייק, צייר ומשורר, יצר דימויים שכוחם נבע לא רק מטכניקה אמנותית נאיבית אלא מכך שהם שאפו להתעלות מעבר לכך – להציג חזון של העולם שמעבר לתופעות השטחיות, שרק הדמיון מסוגל להגיע אליו.

עבור הרומנטיקנים, הדמיון היה תכונה אלוהית. ״הדמיון הראשוני הוא בעיני הכוח החי, כוח הפעולה העיקרי של התפישה האנושית כולה״, כתב סמואל טיילור קולרידג׳ בשנת 1817. זו הייתה יכולת רבת עוצמה שניתן להשתמש בה – להבדיל מסתם ״גחמה״ שבאמצעותה בודים דברים – באופן שדומה מאוד לצורה שבה אנחנו תופשים את הדמיון כיום.

בלייק לא היה מתלהב מן המאמצים שמשקיע המדע המודרני כדי לזהות איזו תבנית של זרמים חשמליים בין הנוירונים שלנו היא הדמיון, כאילו מדובר בסתם עוד פונקציה קוגניטיבית של המוח, כמו שליטה מוטורית או היכולת להריח. הוא היה בוודאי גם מתנגד לרעיון, החביב על חלק מחוקרי המוח, אשר לפיו הדמיון הוא רק תוצר לוואי של תפקודים מנטליים ״חשובים״ יותר, שהתפתחו מסיבות אחרות – באותו אופן שבו חוקר המוח סטיבן פינקר מתאר את המוזיקה כ״ממתק שמיעתי״, ה״תופס טרמפ״ על גב כישורים בסיסיים הנדרשים לעיבוד צליל.

החידה המרכזית הקשורה לדמיון היא העובדה שהוא מאפשר לנו להניח, לדמיין ולתאר לא רק דברים שמעולם לא חווינו, אלא גם דברים שלא נוכל לחוות לעולם, כי הם נוגדים את חוקי העולם שלנו

בהשוואה למחקר ארוך השנים בנוגע לאופן שבו אנחנו מעבדים מוזיקה וצלילים, שפה ומראות, המאמצים להבין את הקוגניציה ואת התהליכים המוחיים של הדמיון נמצאים עדיין בחיתוליהם.  אם זאת, כבר כעת ישנה סיבה להניח כי הדמיון הוא הרבה יותר מתופעת לוואי משונה של המוח המורכב שלנו, סוג של בונוס אבולוציוני שמבדר אותנו בלילות. קבוצה של חוקרי מוח, פילוסופים ובלשנים דנה באפשרויות כי הדמיון, הרחוק מלהיות סוג של עודפות מנטלית, נמצא בלב הקוגניציה האנושית. יתכן כי דווקא הדמיון הוא התכונה המהותית שהתודעה שלנו מצטיינות בו, והמעניקה לנו פלואידיות קוגניטיבית יעילה במיוחד שמאפשרת לנו למצוא את דרכנו בעולם.

מנקודת מבט אבולוציונית, החידה המרכזית הקשורה לדמיון היא העובדה שהוא מאפשר לנו להניח, לדמיין ולתאר לא רק דברים שמעולם לא חווינו, אלא גם דברים שלא נוכל לחוות לעולם, כי הם נוגדים את חוקי העולם שלנו. אתם בוודאי יכולים לדמיין את עצמכם בגודל של נמלה, או מהלכים האוויר או חיים על הירח. קחו לכם רגע: נסו, זה לא כל כך קשה.

"הדרקון האדום הגדול והאישה העטויה בשמש" (1803-1805), ויליאם בלייק, איור לחזון יוחנן (י"ב, 1-4), מוזיאון ברוקלין. תצלום: ויקיפדיה

אבל איזו תועלת עשויה לצמוח לנו מכך שהתודעה שלנו מסוגלת לבצע תעלולים כאלה? להבדיל מראייה או זיכרון, הרי הדמיון אינו, כנראה, יכולת קוגניטיבית נפוצה בעולם הטבע. סביר להניח שכלבים ושימפנזים אינם מדמיינים שיש להם כנפיים או שהם חיים באיטליה של ימי הרנסאנס. אפילו במונחים אנושיים טהורים, יכולות קוגניטיביות כמו פתרון בעיות, הבנת מספרים ושיתופי פעולה חברתיים נראות שימושיות הרבה יותר מבחינה הסתגלותית.

בסיפור שסיפר לנו המדע על אודות האבולוציה האנושית, היכולות שרכשנו הן אבני דרך. בערך לפני 2.3 מיליון שנה, אבותינו במזרח ובדרום אפריקה היו ״הומו הביליס״ (האדם המיומן) – והם נקראו כך כי ההומינינים הללו יכלו לעשות דברים מורכבים בידיהם, בעיקר ליצור כלים. לפני כ-2 מיליון שנה, הגיע לזירה ה״הומו ארקטוס״, שהיה מסוגל ללכת הליכה זקופה. ולבסוף, כמובן, ה״הומו ספיינס״, האדם המורדני, ״החכם״ או ״היודע״.

בנוגע לחוכמה וידע, אולי כדאי שנשהה את השיפוט עד שנצליח (או לא נצליח) להימלט מן המסלול הנוכחי שלנו, המוביל להשמדה עצמית. רוב היכולות הקוגניטיביות המהוללות האחרות שלנו – זיכרון, אמפתיה, ראיה לעתיד ותכנון, חברתיות, מודעות – ישנן גם אצל מינים אחרים

האם אנחנו בטוחים שהתוויות שהצמדנו לאלה מדויקות? אנחנו לא היחידים שמשתמשים בכלים – קופים גדולים, פילים, עורבים ותוכים הם חלק מבעלי החיים שמסוגלים לעשות זאת, ושימפנזים מסוגלים להשתמש בידיהם בצורה מורכבת ומתוחכמת. ההליכה הזקופה אינה קשה לגורילות. ובנוגע לחוכמה וידע, אולי כדאי שנשהה את השיפוט עד שנצליח (או לא נצליח) להימלט מן המסלול הנוכחי שלנו, המוביל להשמדה עצמית. רוב היכולות הקוגניטיביות המהוללות האחרות שלנו – זיכרון, אמפתיה, ראיה לעתיד ותכנון, חברתיות, מודעות – ישנן גם אצל מינים אחרים.

היכולת המנטלית האחת שאולי באמת מבדילה אותנו, אינה בדיוק יכולת כלל, אלא סוג של תכונה של התודעה. יתכן שהיינו צריכים לקרוא לעצמנו ״הומו אימג׳ינטוס״: יתכן כי הדמיון הוא שהופך אותנו לאנושיים. ככל שאנו מבינים יותר את התודעה של בעלי חיים אחרים, וככל שאנו משתדלים (ולא מצליחים) לבנות מכונות המסוגלות ״לחשוב״ כמונו, כך מתבהר לנו כי הדמיון הוא המועמד לתואר התכונה הייחודית ורבת הערך ביותר שלנו.

אם הדמיון אכן חשוב כל כך, אפשר היה לצפות שיוקדשו לו מחקרים רבים פי כמה. בפועל קורה ההפך: הניסיון להבין כיצד האורגניזם האנושי מזמן את הדמיון זכה לתשומת לב קטנה יחסית, והתעלומה עדיין גדולה. פשוט קל הרבה יותר לחקור את מה שמתרחש במוח כשאנחנו מקבלים משימה מוגדרת מאוד – לזכור סדרה של מספרים, לנסות לזהות תבניות או לפתור חידות – מאשר להורות לנבדקים, טוב, פשוט דמיינו!

במקרים שבהם ״דמיון״ מופיע בספרות המדעית הקשורה לחקר המוח, הוא לרוב מעוקר על ידי הגדרה צרה מדי – היכולת ליצור או להיזכר בדמויים ויזואליים מנטליים – במקום תיאור שמשלים עם העומק והמגוון של החוויה האנושית. יש הבדל בין לדמיין אריה ולדמיין גריפון, למשל. ליכולת להעלות במוחנו תמונה של אריה עשוי להיות ערך הישרדותי, משום שכדאי לנו לתרגל במחשבה תרחיש שראוי להימנע ממנו. אבל איזה ערך יש ליכולת לדמיין יצור עם גוף של אריה וראש של ציפור? למה להמציא איומים שמעולם לא התקיימו וגם לא יתקיימו לעולם?

דמיון מטשטש את הגבול בין התודעה לעולם וחורג אל מעבר לחלומות בהקיץ והזיות. כשתסיאוס ב״חלום ליל קיץ״ של שייקספיר אומר כי הדמיון ״יוצר בלהט/ צורות דברים שאין לדעת״, הוא מבטא את השקפת הרנסאנס אשר לפיה הדמיון מייצר התגלמויות של ממש: ״לראות שדים יותר משיכול הגיהינום להכיל״. כאן, תסיאוס מהדהד את הרופא השוויצרי בן המאה ה-16 פאראצלסוס, שהאמין כי שדים כמו אינקובי וסוביאה ״הם גידולי פרא של דמיון רב עוצמה וגס של נשים או גברים״. מן הדמיון לבדו, כך אמר פראצלסוס, ״מפלצות משונות רבות ואיומות מראה עלולות להתגשם״. הבעיה עם הדמיון היא שהוא אינו יודע גבול.

הגבירה עם החד-קרן, שטיח קיר מסביבות שנת 1500, מוזיאון קלוני, פריס. תצלום: ויקיפדיה

למרות זאת, פסיכולוגים אבולוציוניים עשויים לחשוב כי ישנה סיבה שבגללה יש לנו היכולת לדמיין את הבלתי אפשרי. מאחר שחוקי הפיזיקה לא היו ידועים לבני מיננו כשהמוח שלנו התפתח, האם זה מפתיע שהדמיון מפר אותם בשמחה? מוח שמסוגל לחשוב על אפשרויות שמעבר לחוויות שלו עצמו, יכול להתכונן לבלתי צפוי – עדיף להתכונן למה שלא יקרה, מלהיות מופתעים.

אנו יודעים כבר שהעלאת יותר מדי אפשרויות, ואחריה צמצום באמצעות ניסיון, היא אסטרטגיה אבולוציונית יעילה בהקשרים אחרים

אנו יודעים כבר שהעלאת יותר מדי אפשרויות, ואחריה צמצום באמצעות ניסיון, היא אסטרטגיה אבולוציונית יעילה בהקשרים אחרים. מערכת החיסון מייצרת מספר עצום של נוגדנים שונים, שמהם אחד עשוי להתאים לאנטיגן נתון ויוכל לסלק או להרוס אותו. ומוח התינוק אינו מחווט בהדרגה את חיבורי הנוירונים שלו עם הצטברות הניסיון, אלא מתחיל במגוון גדול ואקראי של חיבורים שאז מצטמצמים ככל שהמוח מתפתח, עד שנותר מה ששימושי להתמודדות עם העולם.

באופן כזה, יתכן כי התודעה האנושית מייצרת עודף של עתידים אפשריים כדי לתכנן בהווה. ״משימת התודעה״, כתב המשורר הצרפתי פול ואלרי, ״היא לייצר עתיד״. בספרו משנת 1961 Kinds of Minds, הפילוסוף דניאל דנט מצטט את המשפט שאומר כי התודעה היא יצרנית של ציפיות ותחזיות: היא ״כורה את ההווה בחיפוש אחר רמזים, שהיא מזקקת בעזרת חומרים שהיא שומרת מן העבר, והופכת אותם לציפיות לעתיד״.

נאס"א מדמיינת את העתיד: חממה לגידול מזון במאדים. תצלום: המחלקה להנדסת מערכות ופיתוח, נאס"א, ויקיפדיה

כיצד אנחנו בונים עתידים אפשריים כאלה? הכלי המנטלי הבסיסי הוא כנראה הייצוג הפנימי של העולם, שעשוי לשמש כ״סימולטור עתיד״. יכולת התפישה המרחבית שלנו, למשל, מאפשרת לנו לבנות מפה מנטלית של העולם. לנו (וליונקים אחרים) יש מה שנקרא ״תאי מקום״ (Place cells), תאי עצב באזור במוח המכונה ההיפוקמפוס (המפעיל זיכרון מרחבי) אשר מופעלים כאשר אנחנו במקום זכור מסוים. אנחנו גם מפתחים מודלים מנטליים של התנהגות אובייקטים ובני אם: סוג של פיזיקה ופסיכולוגיה אינטואיטיביות או ״עממיות״, כמו מה שמכונה ״תאוריית התודעה״, אשר על פיה אנחנו מייחסים לאחרים מצבים מנטליים ומניעים. אנחנו ממלאים ומזקקים את הרשתות הקוגניטיביות הללו מניסיוננו, ויוצרים זיכרונות של דברים שפגשנו או הבחנו בהם.

אנו יוצרים נרטיבים שמסייעים לנו להבין את העולם – שלא במודע ובקלות רבה אנחנו ממלאים או משנים את הפרטים עד שהסיפור מתאים. במובן זה, הדמיון הוא חלק נורמלי ממה שאנחנו עושים כל העת

אולם מה שנמצא בתודעה שלנו הוא בהכרח גרסה מקוטעת, לא מדויקת ועקמומית של ״המציאות״ – גרסה שמספיקה לנו במרבית המקרים, אבל היא מלאה פערים, הנחות שגויות וזיכרונות. לא הפגמים הללו מפתיעים כאן, אלא העובדה שכמעט איננו חשים בהם. וזה בדיוק משום שאנחנו ״הומו אימג׳ינטוס״, אמני ההמצאות. אנו יוצרים נרטיבים שמסייעים לנו להבין את העולם – שלא במודע ובקלות רבה אנחנו ממלאים או משנים את הפרטים עד שהסיפור מתאים. במובן זה, הדמיון הוא חלק נורמלי ממה שאנחנו עושים כל העת.

רגעים של הרהור, רפלקציה ו״חשיבה״ חסרת מטרה ממלאים חלק גדול מחיינו הפנימיים. ברגעים אלה, המוח שלנו נמצא במצב ברירת המחדל שנראה לא ממוקד וחולמני, אבל בעצם הוא פעיל מאוד – מתכנן את ארוחת הערב, נזכר בוויכוח עם בני הזוג, מזמזם מנגינה ששמענו אמש. צורת חשיבה כזו תואמת לתבנית מוגדרת מאוד של פעילות במוח, שלוקחים בה חלק חלקים שונים של קליפת המוח וההיפוקמפוס. הרשת הידועה כרשת ברירת המחדל עסוקה גם כאשר אנחנו זוכרים אירועים בעבר (זיכרון אפיזודי); כשאנחנו מדמיינים אירועים עתידיים וכאשר אנחנו חושבים על העתיד, מאמצים נקודת מבט של אדם אחר או שוקלים תרחישים חברתיים.

חוקרת המוח והתודעה דונה רוז אדיס (Addis) מאוניברסיטת טורונטו טענה כי הדמיון אינו שואב רק ממקורות שחופפים את הזיכרון האפיזודי, וכי ברמה העקרונית ״מדובר באותו תהליך״. קשיים ביכולת לזכור זיכרונות אפיזודיים מלווה כנראה באי יכולת לדמיין את העתיד, היא אומרת, ושתי היכולות מופיעות בערך באותה תקופה בילדוּת.

דמיון וזיכרון משתמשים ברשת קוגניטיבית לצורך 'סימולציה' שהופכת את המרכיבים הלא מעובדים של החוויה החושית לסוג של סרט פנימי, המלא לא רק בצלילים ופעולות אלא גם בתגובות רגשיות, פרשנות והערכה

על פי השקפה זו, אירועים מדומיינים וזכורים מופיעים כשהמוח מבצע את אותה פעולה: מה שאדיס מכנה בשם ״העיבוד המנטלי של החוויה״. דמיון וזיכרון משתמשים ברשת קוגניטיבית לצורך ״סימולציה״ שהופכת את המרכיבים הלא מעובדים של החוויה החושית לסוג של סרט פנימי, המלא לא רק בצלילים ופעולות אלא גם בתגובות רגשיות, פרשנות והערכה. לא רק שזה קורה כשאנו חושבים על אתמול או מחר, אומרת אדיס, זה מה שאנחנו עושים ברגע זה, בעודנו חווים את ההווה. זהו פשוט העולם של התודעה. היכולת לדמיין, היא אומרת, היא המפתח לפלואידיות שבעזרתה אנחנו הופכים את סיבי החוויות לאריג.

מי שקופץ לגובה, בוודאי בסגנון פוסברי, מבצע סימולציה מנטלית: מדמיין את כל השלבים, את כל התחושות, שוב ושוב, עם הזיכרון של קפיצות קודמות. תצלום: פיליפ בוסויט.

אדיס מרחיבה כאן את הרעיון שהוצע על ידי מי שלעתים משתף איתה פעולה במחקריה, הפסיכולוג תומס סודנדורף (Suddendorf) מאוניברסיטת קווינסלנד: דמיון הוא סוג של מסע מנטלי בזמן. כפי שהוא ניסח זאת בשנת 1997, הדמיון הוא ״הרכבה מנטלית של אירועים אישיים מן העבר.... ושל אירועים אפשריים בעתיד״. סודנדורף ועמיתו מייקל קורבליס (Corballis) מאוניברסיטת אוקלנד, ניו זילנד, טענו כי מסע מנטלי בזמן עשוי להיות תכונה אנושית ייחודית, אף שעדין לא ברור אם בעלי חיים אחרים חיים בסוג של הווה מתמשך. היכולת הזו נעזרת בשורה של יכולות קוגניטיביות מתוחכמות אחרות כדי ליצור סוג של תיאטרון מנטלי של אפשרויות.

העבר קרה באמת, ואילו העתיד הוא רק השערה, נכון? ובכן, לא ממש. אף שהיינו רוצים לחשוב שאנחנו זוכרים 'את מה שקרה', ישנן עדויות רבות לכך שהזיכרונות שלנו הם תערובת אינטימית של עובדות ופנטזיה

היכולת הזו עשויה להיראות א-סימטרית באורח מפתיע – העבר קרה באמת, ואילו העתיד הוא רק השערה, נכון? ובכן, לא ממש. אף שהיינו רוצים לחשוב שאנחנו זוכרים ״את מה שקרה״, ישנן עדויות רבות לכך שהזיכרונות שלנו הם תערובת אינטימית של עובדות ופנטזיה. אנחנו בונים נרטיב מתוך חומרים פגומים ומנותקים, שהעולם מספק לנו והתודעה רושמת. לכולנו היו זיכרונות כוזבים, שחלקם היו כה עשירים בפרטים וכה משכנעים, שהתקשינו להאמין שהם לא התרחשו במציאות. כפי שהפילוסופים של התודעה קורקן מיכאליאן (Kourken Michaelian) ודניס פרין (Perrin) מאוניברסיטת גרנובל-אלפס בצרפת אמרו, ״לזכור פירושו פשוט לדמיין את העבר״. אחיזתנו במציאות אינה תלויה, אם כך, באבחנה בין האמיתי למדומיין, אלא בין שני סוגים של דמיון – האחד כרוך במציאות, והאחר מרוחק ממנה יותר. אי היכולת לעשות זאת היא מרכיב נפוץ בסוגים רבים של מחלות נפש, שחלקן ידועות כקשורות לחוסר תפקוד של רשת ברירת המחדל של המוח.

אדיס רואה כעת ביכולת לדמיין דבר מה רחב יותר שאינו זמני בלבד. בדמיוננו, אנחנו יכולים להקרין את עצמנו ״לכל מקום דמיוני בחללזמן״ – אל צרפת של ימי הביניים, אל הארץ התיכונה או אל המטריקס. בתיאטרון הפנימי זה יכול להתקיים כל מופע. כפי שתיסאוס אמר: ״מוחם של אוהבים ומשוגעים גועש/ מעצב פנטזיות הלוכדות/ יותר מכפי שהבינה הרוגעת תוכל אי פעם להבין״.

אנחנו יכולים ליצור חוויה קוהרנטית ועשירה ממידע חלקי בלבד, למלא את הפערים בקלות כזו בלי לדעת כלל שאנחנו עושים זאת

לטענת אדיס, מערכת הסימולציה של המוח יכולה ליצור פנטזיות כאלה משום שהיא מסוגלת לאסוציאציות – לקשור יחד מרכיבים שונים מן החוויה, כמו אירועים, מושגים ותחושות. קוגניציה אסוציאטיבית כזו – מערך אחד של נוירונים מזמן את תוכנו של אחר – היא שמאפשרת לנו לתת שמות לפנים ומילים לאובייקטים, או לחוות את ההיזכרות הפרוּסטיאנית בעבר בזכות גירוי חושי אחד כמו ריח. באופן כזה, אנחנו יכולים ליצור חוויה קוהרנטית ועשירה ממידע חלקי בלבד, למלא את הפערים בקלות כזו בלי לדעת כלל שאנחנו עושים זאת. הקישוריות הזו היא שפועלת בוודאי כשסופרים מעניקים תכונות ומתארים את הדמויות שמעולם לא התקיימו, על ידי כך שהם נעזרים במאגר הזיכרונות והאמונות של המוח (״לדמות הזו חייבים לקרוא קולן. הוא לובש גופיה ומרכיב משקפיים״). כך מעניק המשורר ״לכלום אוורירי/ ממשות ושם״. במובן מסוים, כולנו המשורר הזה, כל העת.

עוגיות מדלן: הריח פתח בפני פרוסט עולם ומלואו של היזכרות, עבר, חוויות ורגשות. תצלום: ז'ורדן מתייה

אם אדיס צודקת, יהיה מוטעה למדי להניח שהדמיון האמנותי הוא פשוט פיתוח יתר אבולוציוני של היכולת לתכנן כיצד נשיג את המזון של מחר. נהפוך הוא, יתכן כי הממדים המדומיינים של האמנות הם הביטוי הפרדיגמטי של היכולות שלנו לחזות ולצפות. חוקר הספרות בריאן בויד (Boyd) מאוניברסיטת אוקלנד סבור כי משם נובע הכישרון שלנו להמציא סיפורים. הו סבור כי הסיפורים משמשים אותנו לתרגול שרירי הקוגניציה החברתית שלנו.

ישנם ביולוגים אבולוציוניים הסבורים כי חברותיות היא המפתח לאבולוציה של התודעה האנושית. כאשר אבותינו החלו לחיות ולעבוד בקבוצות, הם נזקקו ליכולת לצפות תגובות של אחרים – לגלות אמפתיה, לשכנע, להבין ואולי אפילו לתמרן. ״התודעה שלנו בנויה במיוחד להבנה של אירועים חברתיים״, אומר בויד. הפסיכולוגיות אליזבת ספלקה (Spelke) וקתרין קינצלר (Kinzler) מאוניברסיטת הרוורד סבורות כי היכולת לעבד מידע חברתי היא אחת ״המערכות הבסיסיות של הקוגניציה האנושית״.

בויד סבור שסיפורים משמשים לאימון הרשת. בספרו משנת 2009 On the Origin of Stories, הוא טוען כי הסיפורים שאנחנו ממציאים הם לא רק תוצרי לוואי של הגנים שלנו אלא תכונה הסתגלותית. ״נרטיב, בעיקר בדיוני – סיפורים מומצאים, משחקיים – ממלאים את הספרות ושולטים בי, כי הם מפעילים את המוח החברתי״, הוא כתב בשנת 2013. כפי שהמבקר וולטר בנימין אמר, האגדה היא ״המורה הראשונה של המין האנושי״.

אנחנו שוקעים בסיפורים באמצעות הנטייה והיכולת שלנו לעקוב אחר יצורים-פועלים אחרים, והנכונות שלנו לחלוק את נקודות המבט שלהם כשהם מנסים להגשים את מטרותיהם, כך שהמטרות שלהם הופכות למטרות שלנו

״אנחנו שוקעים בסיפורים באמצעות הנטייה והיכולת שלנו לעקוב אחר יצורים-פועלים אחרים, והנכונות שלנו לחלוק את נקודות המבט שלהם כשהם מנסים להגשים את מטרותיהם״, ממשיך בויד, ״כך שהמטרות שלהם הופכות למטרות שלנו״. בעת שאנחנו נופלים בקסמיו של סיפור, הדמויות הדמיוניות עשויות להיראות לנו אמיתיות יותר מן העולם שבו אנו חיים. הדמיון הוא בעל ערך כאן, משום שהוא יוצר מרחב בטוח ללמידה. אם במקום זאת נחכה ללמוד מחוויות חיים ממשיות, נסתכן בטעויות שיגבו מאיתנו מחיר יקר. דמיון – בין אם הוא ספרותי, מוזיקלי, ויזואלי ואפילו מדעי – מספק חומרים לתרגול החיפוש הבלתי נגמר של המוח אחר תבניות ומשמעות. זו הסיבה לכך שהסיפורים שלנו אינם מכבדים את חוקי הטבע: הם לא צריכים לתרגל רק עתיד אפשרי של ממש, אלא לעתים קרובות ערכם הרב נובע מכך שהם משוחררים מכבלי המציאות, וממש מרחיבים את התודעה ביכולתם ליצור חיבורים עצביים. בפנטזיות של איטלו קלווינו וחורחה לואיס בורחס, אנו יכולים למצוא כלים שבעזרתם אנחנו יכולים לחשוב.

עולמות דמיוניים בציור של שול סולאר (Xul Solar), שאייר את דמיונותיו של בורחס. תצלום: קרייג ג'יימס.

'ראשית המצאנו שפה, ואז השפה שינתה אותנו' -  דניאל דור, בלשן מאוניברסיטת תל אביב

אם הדמיון הוא הייחוד שלנו, יתכן שהוא עשוי לעודד יכולת נוספת שנראית ייחודית לבני האדם: שפה. אורגניזמים רבים, ובכלל זה בקטריה וצמחים, אמנם מתקשרים אלה עם אלה, אולם אף אחד מהם אינו עושה זאת באופן מגוון, מתוחכם ורב אפשרויות כמו השפה האנושית, שלעתים קרובות מכונה הטכנולוגיה החשובה ביותר שלנו. ״ראשית המצאנו שפה״, אומר הבלשן דניאל דור מאוניברסיטת תל אביב, ״ואז השפה שינתה אותנו״.

שפה נחשבה תמיד ככלי בסיסי לתקשורת בהירה ומדויקת יותר מן הרפרטואר הקטן יותר של מחוות או קולות שעומד לרשות בעלי חיים שאינם אנושיים. אבל בעיני דור, דיוק כלל אינו פונקציה של ממש. העניין העיקרי כאן הוא ״הוראת הדמיון״. לדבריו, שפה ״הייתה כנראה המרכיב החשוב והמכריע ביותר בהופעת הדמיון האנושי המוכר לנו״.

דור מצטט את הערתו של לודוויג ויטגנשטיין ב״חקירות פילוסופיות״: הגיית מילה היא כמו ניגון של תו על מקלדת הדמיון״. אנו משתמשים במילים, הוא אומר, ״כדי לתקשר ישירות עם דמיונם של בני שיחנו״. באמצעות שפה, אנחנו מספקים כלים שבאמצעותם המאזינים יכולים להרכיב את החוויה של מה שמתואר. זו דרך להעברת חוויות של ממש בינינו, ולכן היא ״פותחת מקום לחברתיות אנושית, שאחרת היה נותר סגור״.

פירוש הדבר הוא ששפה נועדה ״ראשית כל כדי לספר סיפורים״, כפי שאומר הפסיכולוגי מרלין דונלד (Donald) באוניברסיטת קייס ווסטרן ריזרב באוהיו. אנו, כמובן, משתמשים בשפה להרבה מאוד צרכים אחרים: ברכות, בקשות, עצות, אזהרות וטיעונים. אבל אפילו אז, לעתים קרובות השפה ספוגה בנרטיבים ומטפורות: היא אינה רק תיוג באמצעות קול, אלא היא מתייחסת לדברים שמעבר לאובייקט המיידי. מבחינה אטימולוגית, לדמיין (imagine) פירושו ליצור תמונה דימוי או העתק – אבל גם המילה מרמזת גם על פעילות פנימית, פרטית. השורש הלטיני imaginari כולל את הרעיון כי העצמי הוא חלק מהתמונה. המילה עצמה מספרת סיפור שבו אנחנו מאכלסים עולם אפשרי.

שפה, דמיון, סמלים, צלילים, הקשרים, משמעות: קטע של כתובת קיר בקברו של סטי הראשון (המאה ה-13 לפנה"ס). תצלום: המוזיאון הבריטי, ויקיפדיה

הודות לשפה, דמיון אינו כרוך רק בפנטזיה על ארוחת הערב הבאה, או חששות בנוגע לאפשרות למצוא מזון. הוא בורא מפלצות גרוטסקיות, אימפריות גלקטיות, סיפורי פיות

הודות לשפה, דמיון אינו כרוך רק בפנטזיה על ארוחת הערב הבאה, או חששות בנוגע לאפשרות למצוא מזון. הוא בורא מפלצות גרוטסקיות, אימפריות גלקטיות, סיפורי פיות. דור סבור כי השפע הזה ייחודי לבני אדם. הוא סבור כי בעלי חיים אחרים יכולים לבצע מסעות מנטליים בזמן, אבל אינו מוצא אות לכך שהם יוצרים נרטיבים בלתי מוגבלים. ״התכונה הייחודית [לאדם] הזו היא שהופכת את השפה לחשובה כל כך בסיפור״, הוא מוסיף.

לא מפתיע גם שהחזיונות שלנו הם לעתים כה נועזים ומוזרים – שיש לנו נטייה לראות ״שדים יותר משיכול הגיהינום להכיל״. משום שאם בויד צודק וסיפורים אכן מאפשרים עבודה תרבותית חיונית על ידי חזרות לקראת דילמות חברתיות, מחשבה על פחדים וחרדות והתענגות על תשוקות אסורות, אז הגיוני שהם ילבשו צורות קיצוניות. ככל שהדמויות חיות ומוגזמות יותר, כך הן מעניינות ובלתי נשכחות. הדבר גם מסביר מדוע סיפורים רבים מכילים מצבים דרמתיים מאוד, כמו אהבה או מוות – כי אלה המצבים שבהם טעויות בשיפוט הן מכריעות. ברור, ג׳יין אוסטן מציעה הנחיות חברתיות מעודנות יותר, אבל גם לדרקולה וגודזילה יש תפקיד.

הדמיון עשוי להיות התגלמות האופן שבו פועלת התודעה שלנו: לא כסדרה של יחידות עצמאיות, אלא כרשת משולבת שבה יכולות מסדר גבוה יותר נובעות מן היכולות מהסדר הנמוך. זו אינה ממש יכולת קוגניטיבית אלא המוקד וההיגיון שמאחורי הקוגניציה האנושית עצמה: רשת של יכולות שאנו יכולים למצוא בצורה פרגמנטרית יותר בבעלי חיים אחרים. ממש כמו שאפשר למצוא אצל מינים רבים היבטים של מוזיקליות (כמו הבחנה בין גבהי צלילים או תנועה קצבית) אבל רק לבני אדם יש מוזיקה של ממש, כך מינים רבים הם בעלי מה שאפשר לכנות בשם “דמיוניוּת”(imaginality). אולם רק לנו יש דמיון.

אנשים לא נולדים כשהם ״טובים בלדמיין, כאילו מדובר בדבר אחד שלשמו יש צורך במערך מסוים של החומר האפור. מדובר בתכונה רב-ממדית, ולכולנו יש פוטנציאל להשתמש בה

אנשים לא נולדים כשהם ״טובים בלדמיין, כאילו מדובר בדבר אחד שלשמו יש צורך במערך מסוים של החומר האפור. מדובר בתכונה רב-ממדית, ולכולנו יש פוטנציאל להשתמש בה. ישנם מי שטובים בדמיון ויזואלי, אחרים באסוציאציות ואחרים מסוגלים לבנות עולמות עשירים או לחוש אמפתיה חברתית. וכמו רבים מן הכישורים המנטליים (כמו מוזיקליות), את הדמיון ניתן לפתח ולהזין, אך גם לרסן ולהגביל באמצעות חינוך גרוע.

ככל שאנו מבינים טוב יותר מה המוח עושה כשהוא מדמיין – ולמה הוא כלי טוב כל כך לדמיונות – אנו עשויים להתחיל לפוגג את הדעות הקדומות שלנו בנודע לדמיון. אנו עשויים להפסיק להתעקש שמדובר בפריבילגיה של האליטות – המשוררים, החולמים והחוזים – שיתר בני האדם יכולים רק לקוות לצרוך את מה שהללו מייצרים. דמיון הוא מהות המין האנושי. הוא מה שהמוח שלנו עושה, ומה שלשמו הוא נועד, בעיקר.

פיליפ בּוֹל (Ball) הוא כתב מדע בריטי, שמאמריו מתפרסים בכתבי העת Nature, New Scientist’ Prospect ואחרים. ספרו האחרון The Book of Minds ראה אור בשנת 2022.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: על על הדמיון. תצלום: bowie15, אימג'בנק / גטי ישראל