אני בתוכך

"תחשוב עלי כאילו עודני חיה. האם אינני חיה תמיד עבורך?"

"הו, כן אמא, כן! ... הייתי יכול עדין להתעלם מעובדת מותך, ולדמיין אותך, כפי שאני מדמיין אותך, עדיין חיה שם בדרום, יושבת על הכיסא הקטן הזה בפינה הרגילה שלך, קטנה, עם נכדים סביבך, או עדיין בעיסוק משפחתי כלשהו. הייתי יכול לעקוב אחריך ולדמיין אותך כך, באופן חי ומוחשי שאין טוב ממנו: באותו אופן בו במשך שנים רבות כל-כך, כך, מרחוק, הענקתי לך מציאות חיה ביודעי שאת אכן יושבת שם בפינה שלך. אבל אני בוכה בשל דבר אחר אמא! אני בוכה כי את, אמא, אינך יכולה יותר להעניק לי מציאות.  קיבלתי תמיכה ונחמה כאשר את יושבת שם בדרום בפינה הזו שלך, ואני הייתי אומר: אם היא חושבת עלי מרחוק, אני חי עבורה. את חיה, חיה כפי שהיית, באותה מציאות שנתתי לך מרחוק, בחושבי עליך, בלי לראות את הגוף שלך, ואת תמשיכי לחיות כל עוד אני אחיה.  אבל את רואה? העניין הוא שאני, עכשיו אינני חי יותר, ולא אהיה שוב  חי עבורך לעולם! כי את לא יכולה לחשוב אותי כפי שאני חושב אותך, את לא יכולה לחוש אותי כפי שאני חש אותך! זו הסיבה אמא, זו הסיבה שאלו שמאמינים שהם חיים מאמינים גם בלבכות את מתיהם, אך הם בוכים את מותם שלהם עצמם, מציאות שלהם שאיננה עוד בתחושה של אלו שהלכו לעולמם.

״לך תהיה תמיד מציאות ברגשות שלי. לי, אמא, לעומת זאת, לא תהיה מציאות בך. את כאן; דיברת אלי, את חיה ממש כאן, אני רואה אותך, אני רואה את המצח שלך, את העניים שלך, את הפה שלך, הידיים שלך; אני רואה כיצד המצח שלך מתקמט, העפעפיים שלך נעצמים, החיוך שלך, התנועה של הידיים הקטנות המסכנות והנעלבות שלך. ואני שומע אותך מדברת, מדברת באמת את המילים שלך: כי את כאן לפניי במציאות אמתית, חיה ונושמת. אבל מה אני, שכבר אינני אני עכשיו עבורך? כלום. את תמיד תהיי האמא שלי, אבל אני? אני, הבן, הייתי ואינני עוד, לא אהיה יותר". (מתוך: "דיונים עם דמויות", מאת לואיג'י פירנדלו)

את השיחה בין לואיג'י פירנדלו ורוחה של אמו המנוחה כדאי לקרוא כחלק מהפילוסופיה של פירנדלו. פירנדלו מעניק למציאות הבדיונית של הדמויות שלו תוקף של מציאות ממשית לכל דבר, ואף למעלה מכך. המציאות ההיסטורית שבה אנו חיים מתרחשת לפי פרמטרים של זמן בן חלוף, ואנו עצמנו משתנים מרגע לרגע, עד לשנייה שבה נמות ונחדל. לעומת זאת, המציאות הבדיונית היא נצחית, מוכלת ביצירות אמנות שאינן משתנות, בדמויות ספרותיות, בפסלים או בציורים, צורות שימשיכו לקיים את החיים הבדיוניים שהן מכילות בכל פעם שקורא יקרא סיפור או צופה יתבונן בציור בתערוכה. מכאן שדמותה של אמו, מרגע שהפכה לחלק מעולם הבדיון בדמיונו של הסופר, תמשיך להתקיים לנצח, כל עוד משהו יקרא את הסיפור ויחשוב אותה.

קשה לאבד הורים, בייחוד למי שהייתה הפריווילגיה לגדול אצל הורים אוהבים, דואגים ומטפחים. מי שהיה בר מזל וזכה לחיות בעולם במשך זמן רב לצד הוריו, חווה את הקושי כשהוא הופך לקו ההגנה האחרון בין הילדים והצעירים לבין המוות, ללא ה"ריפוד" של הדור שקדם לו. נוכחות ההורים, או ההורה, יכולה להצטמצם לכדי שבר כלי ממש, כמו במקרה של ג'אן-דומיניק (ג'אן-דו בפי חבריו) בוביק, כוכב סרטו הביוגרפי של ג'וליאן שנאבל, "הפרפר ופעמון הצלילה" (2007). הסרט מתאר את סוף חייו של ג'אן-דו, שסובל מ"תסמונת הנעילה", בעקבות אירוע מוחי שממנו סבל. אף שמוחו צלול, ג'אן-דו משותק לגמרי ויכול לתקשר רק באמצעות עפעוף בעין אחת.

סצנה אחת מן הסרט רלוונטית במיוחד לנאמר כאן, כאשר אשתו וילדיו של ג'אן-דו לוקחים אותו בכיסא גלגלים לשפת הים. עצם נוכחותו המודעת של האב מספיקה, ויש שיוסיפו שדי גם בנוכחות בלתי מודעת אך חיה, כדי שילדיו יחושו בקיומו עבורם.

פירנדלו מוסיף על כך: גם נוכחות האם בזיכרונו מספיקה לקיומה הממשי עבורו. אלא שפירנדלו מבכה את הצד השני של מותה, את אי-קיומו הוא בתודעתה של האם. גם אם הוא יכול להתנחם על לכתה, לחשוב עליה, ולדמיין אותה כפי שהייתה בחייו, אין הוא יכול לזכות עוד בידיעה שהוא קיים עבורה, מרגע שהפך לבן שהיה, שאיננו עוד ושלא יהיה יותר. אפשר שתובנה זו של פירנדלו הופכת את מות האם לנורא הרבה יותר, שכן במותה, קיומו של הבן חולף גם הוא במידה מסוימת מן העולם. ואפשר להתנחם בכך שהוא מצדו יכול להמשיך ולהעניק את נוכחותו בעולם בילדיו באוהביו, ועבור ילדיו ואוהביו כל עוד הוא חי.

נורית מלצר-פדון היא דוקטור לספרות אנגלית. מחקריה עוסקים בספרות, בתולדות התרבות, באמנות פלסטית וכן בהיסטוריה יהודית. 

תמונה ראשית: "אישה עם ילד" (2010), סם ג'ינקס, מתוך תערוכה על היפר-ריאליזם, מוזיאון Maillol, פריס (2022). תצלום: המחברת