מחשבּוט האם החיים מסוכנים?

לפעמים צריך להסתכל באריזה, לראות את הכותרת, לקלוט את שמו של הדבר, רגע לפני שהוא מתמסך מדעתנו ונעשה למותג. ChatGPT הוא ביטוי מורכב, שילוב של שם עצם ושל ראשי־תיבות. שם העצם הוא chat, כלומר שיחה קלה, אפילו לא מחייבת. ראשי־התיבות GPT מציינים generative pre-trained transformer, לא עניין קל לתרגום לעברית. שלושה יסודות יש כאן: שמדובר במחולל, שהוא אומן מראש ושהוא מבצע טרנספורמציה. חלק ניכר מתשומת הלב הציבורית למערכת ניתן לכך שהיא אומנה מראש, ובעיקר לכך שהאימון שלה נעשה על ידי הזנת כמות אדירה של טקסטים המצויים באינטרנט. אך שני היסודות האחרים לא פחות חשובים. המערכת מפיקה, מייצרת, טרנספורמציות על יסוד החומר שהיא הוזנה בו.

יחד עם זאת, המשקל התדמיתי העיקרי שלה מצוי בחלק הראשון של שמה: Chat. ויש בכך הטעיה, בוודאי מסיבות מסחריות. הממשק הבסיסי שלה, שאליו נחשף רוב רובם של המשתמשים הוא ממשק של שאלה ותשובה. המשתמשים מקלידים שאלה או בקשה ומקבלים תשובה. תהום פעורה בין אינטראקציה כזאת ובין שיחה.

את הפער אי־אפשר לסגור, גם אם אפשר לדמות שיחה, לחקות את הצד האנושי ולהטעות חכמים וטובים כך שהם ירגישו, יסברו ואף ישתכנעו שמולם יש משוחח אנושי

ראשית, המוטיבציה. כשצד אחד רוצה לקבל שירות, במקרה הזה בדמות תשובה לשאלה או מענה לבקשה, אין איזון בינו ובין הצד השני, שבמקרה הזה הוא גם חסר כל רצון או מוטיבציה. הצגת חילופי־הדברים כ"שיחה" פשוט אינה נכונה, ואף חוטאת לא רק במכירת יתר של המוצר אלא גם בהפצה של דימוי רדוד, מופחת ושטחי של מה שהוא שיחה אנושית. את הפער הזה אי־אפשר לסגור, גם אם אפשר לדמות שיחה, לחקות את הצד האנושי ולהטעות חכמים וטובים כך שהם ירגישו, יסברו ואף ישתכנעו שמולם יש משוחח אנושי.

המוטיבציה חלה גם על יסוד נוסף במגע שלנו עם מערכת כמו ChatGPT. כבני־אדם, אנו מונעים לשוחח עם זולתנו לא רק מסיבות תועלתניות בעליל. גם אם נאמר, במידה רבה של צדק, שאנו מפיקים משהו מכל שיחה עם אדם אחר, מה שמניע אותנו אינו תמיד בדיוק או רק מנת התועלת שברצוננו להשיג, או שאנו שמחים להיווכח שהישגנו. גם פה יש אסימטריה מובנית: בינתיים, ChatGPT, מערכת שהיא חסרת רצון ומוטיבציה משלה, אינה יוזמת שיחה עם אדם ש"התיישב לידה במקרה", כפי שקורה לנו בחיינו פעמים כה רבות, על כל המשעמם, הטפל, המפתיע, המרגש, המשעשע, המצחיק והמטלטל המשתבץ בזרימת חיינו בעקבות פגישות ושיחות מקריות. ואין זאת מקריות שאפשר לדמיין בקלות סימולציה שלה באמצעות מחולל מספרים אקראיים מהסוג המשמש באלגוריתמים רבים.

אני נזכר בחברי המנוח, הסופר דן צלקה, שהיה קורא שניים עד שלושה ספרים ביום. סקרן בלתי־נלאה, שכל אימת שהיה נתקל ברומן של סופר שהוא לא קרא דבר מכתביו, היה אומר "מעניין אותי לראות איזה אדם זה, מי הוא". הרצון לפגוש אדם אחר, דרך כתביו, אפילו מבעד למסך הכתיבתי, הניע את דן לקריאה בלתי פוסקת. לא רק הסקרנות שסרוונטס מעיד עליה ביחס לעצמו ב"דון קיחוטה" – התשוקה לקרוא אפילו את מה שמשורבט בניירות שהושלכו ברחוב – אלא הסקרנות לפגוש את האדם שמאחורי הכתוב.

המערכת אינה מקיימת שיחה, כי שיחה מתקיימת בין שני שותפים אנושיים, והיא פרויקט משותף שהשניים מושקעים בו, יוצרים אותו ומטפחים אותו

נראה שיש משהו בנו, בני־האדם, הדוחף אותנו לרצות לפגוש אחרים, לבוא איתם בשיחה. השפה האנגלית אומרת זאת יפה, כשהיא מדברת על to engage in conversation, שהרי to engage כולל, היסטורית וגם כיום, גוונים של ברית, מחויבות, אתגר משותף, הבטחה, ערובה, השתלבות יחד (אפילו של מנגנון מכני), שיתוף פעולה והיכרכות משותפת. בכל המבחנים הללו אי־אפשר לומר אפילו ש-ChatGPT נכשלת, כי הם אינם רלוונטיים לה, לא לכך היא נוצרה. המערכת אינה מקיימת שיחה, כי שיחה מתקיימת בין שני שותפים אנושיים, והיא פרויקט משותף שהשניים מושקעים בו, יוצרים אותו ומטפחים אותו, ולא פעם זוכים גם להביט בו לאחר ההתרחשות ולחוש שלבם מתרחב ממה שעלה בידיהם לעשות ביחד, להפיק.

ובכל זאת, בשלל הציפיות שלנו משיחה, באוסף הסיבות ליזום אותה ובמרחב של הדברים שיותירו אותנו מסופקים או שמחים אם הם יתגלו בה, יש עניין נוסף ורב ערך: ההומור. הצחוק טוב לבריאות, החיוך ממיס חומות בין בני־אדם, הצחוק המשותף, הספונטני, מקרב בין בני־אדם, מפיג את הבדידות הקיומית שלנו וממלא אותנו רצון טוב, רצון להתקרב, רצון להמשיך בהיכרות.

ואם החומרים המצויים באינטרנט הם חומר הגלם שהוזן לגולם החדש, הרי שיש בהם אינספור בדיחות וחומרים הומוריסטיים, רגעים מצחיקים ודיווחים על התרחשויות קומיות, הלא כן? וכך, בראשית אחד המפגשים הראשונים פעמה בי תקווה מתונה מסוימת, בתוספת הרצון לברר "מי הוא/היא/זה" הדבר שמתגבש מתוך מכלול האימון ויכולת הטרנספורמציה הגנרטיבית, וניגשתי ל-ChatGPT במידה של הומור, ושאלתי שאלה:

"האם החיים מסוכנים?"

בראשית המאה ה-21, לאחר שהזדמן לנו כל חיינו לתת מבט ארוך במאה הקודמת, ולאור ההכרה שהוודאות היחידה שיש לנו היא ודאות מותנו שבוא יבוא, הייתה בפי תשובה ממוסגרת בחיוך קיומי. אבל היות שבאתי לחפש שיחה, לראות מי-מה המשוחח(ת) מולי, המתנתי לתשובה.

ומה קיבלתי?

"החיים, באופן כללי, יכולים להיחשב מסוכנים במידה מסוימת. ישנן סכנות אינהרנטיות ואי־ודאויות הקשורות למהלך החיים, ופרטים ניצבים בפני אתגרים וסכנות שונים כל מהלך חייהם. יחד עם זאת, רמת הסיכון יכולה להיות שונה בתלות בשורה ארוכה של גורמים כגון מיקום גאוגרפי, בחירות הקשורות לסגנון חיים, עיסוק ונסיבות אינדיבידואליות.

״יש סיכונים וסכנות רבים שאנשים נתקלים בהם בחיי היומיום שלהם, מתאומות, מחלות, אסונות טבע ואירועים בלתי צפויים אחרים. בנוסף לכך, ההתנהגות האנושית וגורמים חברתיים עלולים להציג סיכונים, כגון פשיעה, אלימות והידרדרות סביבתית.

״חשוב לציין שבעוד שהחיים יכולים להיות מלאי סיכון, הם יכולים להיות גם מספקים ולהניב תמורות. לאנשים יש היכולת להפחית את הסיכונים באמצעות חינוך, מודעות, מוכנות ועל ידי בחירות מושכלות. גם החברה מחילה אמצעי בטיחות וכללים כדי למזער סיכונים ולהבטיח את רווחתם של בני־האדם.

בסופו של דבר, אם החיים נתפשים כמסוכנים או לא יכול להיות תלוי בפרספקטיבה שלנו ובחוויות האינדיבידואליות שלנו. חשוב להיות מודעים לסיכונים פוטנציאליים ולנקוט אמצעי זהירות נאותים, אך גם לשאוף לגישה מאוזן וחיובית לחיים".

בכל רגע יש לוודא שנישאר באמצע: שלא נתבע על רשלנות, שלא יעודדו אותנו ליטול את נפשנו, שלא ניגע בבלי דעת בזכוכית שבורה, ולא נשכח שמסרים חיוביים יבטיחו שחיינו יהיו בטוחים וללא מהמורות, ממוצעים ללא תפארת

את כל ההסבר הזה סיכמתי בליבי במילה אחת: "בֶּז'". מין ממוצע של התוויות שנוצרו בוועדה שישבו בה פסיכולוג, עורכת דין, וגננת. ובעיקר, "החיים" בשאלה שלי נותרו ללא התייחסות, והומרו למהלך החיים של בני־האדם בכלל, של יצורים תאורטיים. לא החיים כתופעה משותפת לכולנו, במבט־על אקזיסטנציאלי, אלא ההתנהלות שלנו במסלול הזמן והנסיבות, כשבכל רגע יש לוודא שנישאר באמצע: שלא נתבע על רשלנות, שלא יעודדו אותנו ליטול את נפשנו, שלא ניגע בבלי דעת בזכוכית שבורה, ולא נשכח שמסרים חיוביים יבטיחו שחיינו יהיו בטוחים וללא מהמורות, ממוצעים ללא תפארת.

את ההומור המערכת לא קלטה כלל. ולא היה לי למי להסביר: החיים מסוכנים תמיד, הרי מובטח שהם מסתיימים במותנו.

מצד אחר, מי שמכיר אנשים חסרי הומור יודע שכך קורה בדיוק. הם אינם תופשים את העניין ומגיבים באורח מילולי. ה-straight face, בין אם הוא tongue in cheek או לא, נענה כמו כל אמירה ישירה. במובן הזה, ChatGPT אנושית בתכלית, אך האנושיות שלה היא מהסוג שפחות מושך לפתח איתה מערכת יחסים או אפילו שיחה.

ולאן נעלם היקום העצום של ההומור המקוון? גם את זאת אין את מי לשאול.

תמונה ראשית: מתוך "זקנים אוכלים מרק" (1819-1823), פרנסיסקו דה גויא. תצלום: ויקיפדיה