קיצור תולדות הסגול

כתלמיד בית ספר ברוסיה של שנות השישים, ידיי היו כמעט תמיד מלוכלכות. אל תבינו אותי לא נכון – רחצתי ידיים באותה תכיפות כמו כולם. אבל בבית הספר חויבנו להתאמן בכתיבה תמה בדיו, וצבעו היה סגול. זה היה הצבע היחיד שהורשנו לכתוב בו, והוא ניתן לנו בצנצנת קטנה, עם עט מעץ עם ציפורן מתכת הניתנת להחלפה. צנצנות הדיו נהגו ליפול שוב ושוב, ולהתיז על ידיי, פני, מדי בית הספר, המחברות והספרים כתמים סגולים שנותרו שם במשך ימים. הכתמים, ואינסוף שרבוטיי הסגולים, הם הזיכרונות העיקריים שלי מראשית הלימודים. למה בחרו מנהיגי המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות בדיו סגול כדי ללמד את הדור הצעיר? זוהי תעלומה שיתכן כי לא נפצח לעולם.

לעומת זאת, מחוץ לבית הספר, קשה היה למצוא את הסגול – בצבעים או בחיי היומיום. אני צייר, ובראשית הקריירה שלי הבחנתי שגם מוריי לציור וגם חבריי התלמידים לא השתמשו בפיגמנטים סגולים.

בילדותי, מעולם לא ראיתי אדם לבוש בבלייזר, חולצה, עניבה או שמלה סגולים, או אוחז בידו מטרייה סגולה

עשרות שנים לאחר מכן, כשצעדתי ברחוב אוקספורד בלונדון ביום גשום אחד בראשית שנות התשעים, נדהמתי לראות חנויות גדושות בבגדי נשים בשפע גוונים של סגול. נזכרתי בילדותי הסובייטית ובכתמים הסגולים הבלתי נמחים ההם על ידיי, ובשיעורי האמנות שלי. הבנתי כי בילדותי, מעולם לא ראיתי אדם לבוש בבלייזר, חולצה, עניבה או שמלה סגולים, או אוחז בידו מטרייה סגולה.

מסוקרן, נכנסתי ל-National Gallery במרכז לונדון, ואחרי שבחנתי את האוסף כולו, גיליתי רק ציור סגול אחד שנוצר לפני תחילת התקופה האימפרסיוניסטית בשנת 1863. מוזר, אבל האמנים הגדולים ביותר בימים עברו כנראה התעלמו מן הגוון הזה – עד שהאימפרסיוניסטים הצרפתיים אימצו אותו אל לבם. מדוע? החלטתי לגלות את הסיבה.

"הכנסייה והחווה בארניי" (1895), קאמי פיסארו, מוזיאון ד'אורסיי, פריס. תצלום: Wikiart

מן המחצית השנייה של המאה ה-19, הסגול הפך לפופולארי מאוד. המסקנה המדהימה הזו גרמה לי לתהות: מדוע מעמדו של הסגול השתנה באורח דרסטי כל כך, בנקודת זמן מוגדרת כל כך?

במהלך עשרים השנים האחרונות, ביקרתי ב-193 מוזיאונים ב-42 מדינות שונות. מצויד ב-1500 דוגמיות צבעים על פי מדד מונסל, התקן הבינלאומי המקובל לצבעים, בדקתי 139,892 יצירות אמנות וחיפשתי את הצבע הסגול. הגעתי למסקנה כי לפני שנות השישים של המאה ה-19 אכן היו יצירות אמנות מעטות בלבד שהכילו את הצבע מילדותי. אבל מן המחצית השנייה של המאה ה-19, הסגול הפך לפופולארי מאוד. המסקנה המדהימה הזו גרמה לי לתהות: מדוע מעמדו של הסגול השתנה באורח דרסטי כל כך, בנקודת זמן מוגדרת כל כך? ברור כי נדרש מחקר נוסף, והייתי נחוש לבצע אותו.

ביחד עם שני חוקרים נוספים, אריק קירשנר (Kirchner) ואלנה פדורווסקיה (Fedorovskaya), בחרתי 14 מן המוזיאונים לאמנות הגדולים בעולם, שהציגו חלקים גדולים מאוספיהם ברשת, ברזולוציה גבוהה. אספנו צילומים דיגיטליים איכותיים מ-4,117 ציורים. כללנו אובייקטים מן התרבויות העתיקות ומן המזרח התיכון ומאסיה, החל מן המאה הרביעית וכלה במאה ה-19.

נזקקנו גם להגדרה של סגול. ההתפתחות בחקר הצבעים הולידה כלי ניתוח אמינים המאפשרים לזהות קטגוריות צבעים של אדום, כתום, צהוב, ירוק וכחול. אולם לא היה בנמצא אלגוריתם כזה עבור הצבע הסגול. ואם אין די בזה, סקרים בינלאומיים הראו כי אנשים נוטים להפגין חוסר ביטחון בנוגע להגדרת הצבע הסגול. אותו אדם שתיאר היום אובייקט כסגול עשוי לתארו מחר כארגמני, כחול, מגנטה, פוקסיה או בורגונדי. גם לשפה יש כאן תפקיד – ישנו הבדל אפילו בין אנגלית אמריקנית לזו הבריטית. הצבע שאחרי הכחול על הספקטרום נקרא בארצות הברית סגול-ארגמן (Purple),  ואילו בבריטניה הוא סגול (Violet).  סגול אדמדם נקרא בארה״ב סגול (violet), אבל איש לא יקרא לו כך בבריטניה. לרוב, כל הטווח שבין אדום לכחול מכונה בטקסטים בריטיים ארגמן, אבל לעתים הוא דווקא מכונה שם סגול.

המחקר שלנו הוביל אותנו להגדרת עבודה ראשונה עבור הצבע הסגול: כל התערובות של אדום וכחול שבהן הכחול דומיננטי. בדקנו 1500 דוגמיות צבע ממערכת הצבעים של מדד מונסל בתא אור, בתנאים מבוקרים, ובחרנו 51 דוגמיות שסברנו שהן סגולות.

כשבחנו ציורים על פי ההגדרה הזו, אימתנו את הממצאים הקודמים שלי. עד לאמצע המאה ה-19, הצבע הסגול הופיע בפחות מארבעה אחוזים מן הציורים. אבל במחצית השנייה של המאה ה-19 עלה שיעור הציורים שיש בהם סגול ל-37 אחוזים, והמאה ה-20 הגיע לשיר של 48 אחוזים. עדיין לא ידענו מה הביא לשינוי הפתאומי, ולכן חיפשנו הסברים.

ראשית, בדקנו אם הצבעים דהו במשך מאות השנים. אבל צבעי הציורים ממצרים העתיקה, מסופוטמיה ותרבויות האסלאם של ימי הביניים נשמרו בצורה טובה במיוחד באקלימים היבשים מאוד הללו. ולא היה בהם סגול כלל.

שנית, חשבנו שהצבע הסגול היה יקר לפני ראשית שנות השישים של המאה ה-19. עם זאת, גם פיגמנטים ארגמניים וכחול אולטרמרין היו יקרים מאוד באותה עת, והדבר לא מנע מאמנים להשתמש בצבעים אלה.

הסבר אפשרי שלישי היה כי משנת 1855-1870, כימאים יצרו מגוון של צבעים ופיגמנטים סגולים לטובת תעשיית הביגוד. אולם, גילינו כי הציירים האימפרסיוניסטים לא השתמשו בהם לעתים קרובות – כי הם כבר השתמשו בגוונים סגולים משלהם, שהכינו על ידי ערבוב של כחול ואדום.

מתברר כי לא תעשיית הביגוד היא שהאיצה את אימוץ הצבע הסגול של ידי האימפרסיוניסטים, אלא דווקא מדע הצבע עצמו

מתברר כי לא תעשיית הביגוד היא שהאיצה את אימוץ הצבע הסגול של ידי האימפרסיוניסטים, אלא דווקא מדע הצבע עצמו. ראשית, הכימאי הצרפתי מישל שוורול הוא שגילה את חוק הניגוד הסימולטני: צבעים נראים עזים יותר כשהם מוצגים ליד הצבע המנוגד להם. ואז, בשנת 1864 מבקר האמנות הצרפתי רב ההשפעה שארל בלאנק כתב מאמר שבו הוא השתמש בחוק שוורול בנוגע לציוריו של דלקרואה. בלאנק תיאר כיצד הסגול, המיוצר מערבוב של אדום וכחול, מועצם כשמציגים אותו לצד הצהוב. בשנת 1867, בלאנק הוסיף והרחיב על כך בספרו ״הדקדוק של הציור והתחריט״, מאמר רב השפעה עבור אמני צרפת בשלהי המאה ה-19. הוא שימש השראה לאמנים כמו ז׳ורז׳ סרה, וינסנט ואן גוך, קאמי פיזארו ובעקיפין גם עבור קלוד מונה, פול סיניאק ורבים אחרים.

יש אדומים ויש כחולים עמוקים והצהובים ידגישו את הסגולים: "ישו שט בכינרת" (1841), אז'ן דלקרואה, מוזיאון נלסון-אטקינס לאמנות. תצלום: ויקיפדיה

אין פלא לכן שהאימפרסיוניסטים אימצו את הסגול. בעולם הטבע, הסגול הוא נדיר למדי, ולכן לא מפתיע כי אמנים בעולם העתיק ובימי הביניים השתמשו בו בציוריהם לעתים נדירות בלבד. אבל האימפרסיוניסטים והפוסט-אימפרסיוניסטים כבר לא ניסו לחקות את צבעי העולם. הם התכוונו ליצר רשמי צבע, ולכן היו גמישים מקודמיהם ביצירה של צבעים ושימוש בהם. כשחיפשו ניגוד לאור השמש, למשל, התיאור של בלאנק הוביל אותם ליצור תערובות של אדום וכחול, שלעתים קרובות הניבו סגול.

ציירים אימפרסיוניסטים השתמשו בצבע הסגול לעתים קרובות כל כך שמבקרים האשימו אותם בסגול-מניה. וכשלימדו אחרים, באמצעות ציוריהם ושיעורי האמנות שלהם, הציבור החל להעריך גם הוא את הסגול, והצבע זלג אל עולם האופנה, עיצוב הפנים והעיצוב התעשייתי

ציירים אימפרסיוניסטים השתמשו בצבע הסגול לעתים קרובות כל כך שמבקרים האשימו אותם בסגול-מניה. וכשלימדו אחרים, באמצעות ציוריהם ושיעורי האמנות שלהם, הציבור החל להעריך גם הוא את הסגול, והצבע זלג אל עולם האופנה, עיצוב הפנים והעיצוב התעשייתי. לאחרונה פרסמנו את הממצאים הללו במאמר Computational Evidence of First Extensive Usage of Violet in the 1860s.

"ענן ברומנל" (1900), פליקס ולוטון. תצלום: ויקיפדיה

הרשתית היא בעצם המשך של המוח, שנוצרה בשלב העוברי מרקמה של תאי עצב והיא מחוברת למוח באמצעות עצב הראייה. המבנים המורכבים הללו, המאפשרים לנו לראות את צבעי הקשת – וגם להבחין ביניהם ולהבין אותם – נוצרו במהלך מיליוני שנות אבולוציה, ולעתים קרובות בתגובה לשינויים בסביבה ובאור על פני כדור הארץ

אולם, כחוקר לא הפסקתי לתהות אם היו גם כוחות אחרים שאפשרו לנו לראות ולהעריך את הצבע הסגול. אנו מבחינים בין צבעים משום שקולטנים ברשתית העין מגיבים לאורכי גל שונים של אור. חשוב לשים לב כי הרשתית היא בעצם המשך של המוח, שנוצרה בשלב העוברי מרקמה של תאי עצב והיא מחוברת למוח באמצעות עצב הראייה. המבנים המורכבים הללו, המאפשרים לנו לראות את צבעי הקשת – וגם להבחין ביניהם ולהבין אותם – נוצרו במהלך מיליוני שנות אבולוציה, ולעתים קרובות בתגובה לשינויים בסביבה ובאור על פני כדור הארץ.

יתכן כי האור שהגיע לכדור הארץ השתנה במהלך אלפי השנים, וגרם לרשתיות שלנו להסתגל בהתאם. הרעיון הזה עומד בבסיס תאוריית ״מתג האור״ של הזואולוג אנדרו פרקר, הסבור כי כששיעור החמצן באטמוספרה גדל בעת הפיצוץ הקמבריוני, הדבר העצים את כמות האור המגיע לכוכב, ולכן גם את היתרונות האבולוציוניים של הראיה. כתוצאה מכך, העיניים של יצורים שאכלסו אז את כדור הארץ התפתחו במהירות. התהליך הקדום אושש כנראה על ידי הביולוג שוזו יוקויאמה (Shozo Yokoyama) מאוניברסיטת אמורי באטלנטה, שחקר את התפתחות הראייה מהתפישה המונוכרומטית של אבותינו המוקדמים ועד לקשת הצבעים שבני האדם רואים כיום.

יתכן כי המפתח אכן טמון בהתפתחות האור על פני כדור הארץ. אני רק מנסה להאיר מעט את המצב. מסקרן לחשוב שקרניים קוסמיות עשויות היו להביא להארה שגרמה לנו לראות את הצבע הסגול העז שכיסה את ידי בילדותי

אבל מה עשוי היה לגרום לנו בני האדם לאמץ את הצבע הסגול רק לאחרונה? השערה אחת הועלתה על ידי האסטרו-ביולוג האמריקני אדריאן מֶלוט (Melott) מאוניברסיטת קנזאס, שהציע כי קרניים קוסמיות שמקורן בסופרנובה יכולות לשנות את היינון של האטמוספרה, ולהביא לממטרים של חלקיקים תת-אטומיים הקרויים מיואונים; המיואונים בתורם עשויים לעודד מוטציות גנטיות באוכלוסיות על פני כדור הארץ, ובכלל זה בקרבנו. רמות נמוכות של קרינה מייננת עשויות לגרום למולקולות ביולוגיות לעבור מוטציות קלות, שעשויות להביא לווריאציות גנטיות. כל אלה גורמים לשינויים קטנים והדרגתיים ביצורים חיים, המאפשרים להם לפתח תכונות הישרדותיות טובות יותר ולהתאים לסביבות המשתנות. הכוכב שלנו עדיין מוקף בשרידים של סופרנובה קדמונית, ואיני יכול שלא לתהות אם ממטרי מיואונים עשויים היו להגביר את היכולת שלנו לראות את הצבע הסגול האמצע המאה ה-19, בכדור הארץ.

כפי שהגנטיקאי האוקראיני-אמריקני תאודוסיוס דובז׳נסקי כתב בשנת 1973: ״דבר בביולוגיה אינו הגיוני מלבד התפתחות האור״. מנקודת מבט זו יתכן כי המפתח אכן טמון בהתפתחות האור על פני כדור הארץ. אני רק מנסה להאיר מעט את המצב. מסקרן לחשוב שקרניים קוסמיות עשויות היו להביא להארה שגרמה לנו לראות את הצבע הסגול העז שכיסה את ידי בילדותי.

אלן טאגר (Tager) הוא אמן וחוקר מוח רוסי-אמריקני. הוא עומד בראש מחקר שמטרתו לזהות את מרכזי המוח האחראים לפעילות בכל צורת מחשבה אנושית: אינסטינקטיבית, אינטלקטואלית ואינטואיטיבית. הוא גם מחברם של הספרים Blaze Art: Natalie Batisheva (משנת 2000) ו- Not Everyone Will Be Taken into the Future (משנת 2010).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: שדה של לבנדר בצרפת. תצלום: סיימון ספרינג, unsplash.com

Photo by Simon Spring on Unsplash