צריך להודות בהכנעה: על אף שאנחנו חיים בעידן של קידמה, המין האנושי טרם פיצח עד הסוף את חוויית המשתמש של האדם המבקש לטוס ממדינה אחת לאחרת.
אמנם טיסה היא המצאה מהפכנית, כזו שמציגה חלופה עדיפה לאין שיעור מאלה שהיו זמינות קודם לכן, אלא שמבט בוחן מגלה שיש עוד מקום ניכר לשיפור.
"איך הייתה הטיסה?", אנחנו שולפים באופן מוכני את השאלה מול אדם שזה מקרוב טס, אבל אם לדייק, מדובר לא רק בטיסה אלא במסע כולו. בכל פעם שאני נוסע לביקור מולדת, המסע מסן פרנסיסקו לתל אביב, מדלת לדלת, לוקח לי כיממה. לכאורה, זוהי יממה שלא קורה לי במהלכה דבר מה משמעותי, כבובה ממוכנת אני מתהלך מתחנה אחת לאחרת, ולכן בכל פעם אני מכין את עצמי לכך שלפניי יום קהה חושים. באופן מפתיע, פרק זמן הזה מתברר לי בדיעבד ככזה שכדי לתייג אותו כהלכה נדרשת מניפה שלמה של תארים: גדוש, מתיש, מוזר, מעורפל ונלעג.
מה, בעצם, אחראי לתמהיל הזה?
עקב אכילס של חוויית הטיסה מצוי בתקורה, כלומר, בזמן ובאנרגיה שצריך לבזבז לפני ואחרי הדבר עצמו. בדיוק כמו המצאה מהפכנית אחרת, מדיח הכלים, שאמנם מדיח את הכלים, אלא שזה כל מה שהוא עושה, מה שמצריך מהמשתמש לבצע סדרה של פעולות לפני ואחרי ההפעלה שלו – כך לגבי טיסה.
בנסיעתי האחרונה חזרה מישראל הייתה חניית ביניים בלוס אנג'לס, ורק בחלק הזה, הזניח לכאורה של המסע, ספרתי לא פחות משבעה מדורים שונים שעברתי דרכם. זה כולל תור מהגהינום בביקורת הגבולות, איסוף המזוודה ונקיעת הזרוע תוך כדי משיכתה מהמסוע, ועמידה בתור להפקדת ספח הכניסה לארה"ב, המלֻוָּה במאמץ לתחזק ארשת פנים לא מחשידה. וכל זה בלי לכלול את הזמן המת של השהייה בשער הטיסה, ואת הקשב המתמיד שעליך להיות מצוי בו להודעות הבלתי פוסקות במערכת הכריזה.
לַשְּׁהות בשדה התעופה חלק משמעותי בעיצוב המצב התודעתי הייחודי ששולט בנו במהלך אותה יממה מדוברת, וזאת בעיקר בהיותו מקום של ניגודים. לכאורה, הכול בשדה התעופה סובב סביב ציר הזמן – לוחות טיסות מתעדכנים תדיר, המאחרים לטיסות נקראים לסור במהרה לשער – ואולם דווקא היעדרו של הזמן הוא שבולט בשדה התעופה. רגע אחד בו אינו שונה במאום מרגע אחר: החנויות בדיוטי פרי פתוחות מסביב לשעון, טיסות ממריאות ונוחתות לילה כיום, ואנשים נוהים אחרי פיצות והמבורגרים גם אם הזמן המקומי מראה שבע בבוקר. כתוצאה מכך תחושת הזמן עוזבת אותך, ואתה נעטף בדוק של חולמנות. ואם לא די בכך, שדה תעופה הוא אמנם מבנה שמבעד לזגוגיותיו הרבות נשקף העולם שבחוץ, אלא שבאותה נשימה שדה תעופה הוא מסוג המקומות שברגע שכף רגלך דורכת בהם, אתה ניתק באחת מהעולם שבחוץ (בית חולים היא דוגמה נוספת למקום כזה). התעתוע כה רב הוא, עד שלרגעים ספורים שדה התעופה נתפס בתודעה שלך כעולם עצמו, כאילו לא קיים עולם אחר מחוצה לו. לא מפליאה היא אם כך האי-בהירות שלוקה בה הנוסע המצוי בשדה התעופה, שאינו בטוח לגמרי איפה הוא.
בכלל, בשדות תעופה ניכרת תמיד יומרה. מזרקות מים מקדמות את פניך, הדיוטי פרי בשדה התעופה מתהדר בחנויות של מותגי יוקרה, והכורזים במערכת הכריזה מקפידים לשוות לטון שלהם תחכום וקוסמופוליטיות. היומרה הזו צורמת מול המציאות בשטח. במוקדם או במאוחר אתה מוצא את עצמך מוטל כהומלס בשער הטיסה: גופך נפרס על פני כמה מושבים, תרמילך הוא כרית לעת מצוא, ובראש מעיינך קידוחים לאיתור מקור וויי-פיי חינם. בסוף בסוף, כשמפשיטים את שדה התעופה מעורו, מכל פמפומי הפאר שבו, נותרים עם לא יותר מאשר מחנה מעבר משודרג.
בניגוד גמור לאשלייתיות שמפעפעת בך השהות בשדה התעופה, זמן הטיסה הוא בסימן התפכחות. לא רק שאתה שולף את עצמך מהלך הרוח המעופף, מהר מאוד אתה מזהה אצלך עקצוצים של אינסטינקטים הישרדותיים שהיו רדומים בך זמן רב. אתה מזין את עצמך במזון שבנסיבות אחרות לא היית מעלה על דעתך להכניס לפיך; אתה מושיט יד נגאלת אל עבר מגבון לח שמוגש לך, ומתחכך בכל נקבובית לחות שמצויה עליו; והשיא: אתה מגלה שהשמיעה שלך התחדדה פלאים, כמו הפכת פתאום לכלב רועה גרמני זקוף אוזניים. וכך, אתה יכול להיות שקוע בתרדמת עמוקה – מרוח על המושב, מלופף כולך בשמיכה, ריר ניגר מקצות שפתיך – מרחוק יישמע קול פתיחת פחית מוגזת מלווה במשק שיקשוק קוביות קרח, ולפתע אתה תיעור באחת לחיים בציפייה דרוכה של מי שלא לגם מיץ תפוזים מימיו.
"איך הייתה הטיסה?", אנחנו שואלים את הזולת, ומנסחים את השאלה כשאלת נימוסין, עירומה מהתכוונות אמיתית. וזה בסדר, זהו טיבו של נימוס. אבל גם אם אתם שומרים על הניסוח הענייני, נסו בפעם הבאה להפנות את השאלה באינטונציה הנכונה, עם המבע המתאים בעיניים, כזה המבקש לבטא תחושת שותפות עם הנשאל והכרה בחוויה המפוקפקת שככל הנראה עברה עליו.
תמונה ראשית: מתוך "Gate 43" ציור של אמט קונולי (Emmett Connolly), שנעשה בשדה תעופה באמצעות אפליקציית Brushes באייפון
תגובות פייסבוק
6 תגובות על אז איך הייתה הטיסה?
רעיון מעולה לפוסט שלא ממש מגיע לכדי מימוש הפוטנציאל שלו. נוגע-לא-נוגע בבעיה ובשורשים העמוקים שלה, ולא מתייחס בכלל לפתרון או לאלטרנטיבה. ובכל זאת, שווה קריאה!
נוגע-גם-נוגע
אני קורא את זה כאדם תבוני, לא בובה מיטלטלת.
אהבתי
מה פתאום מחנה מעבר משודרג, כל שדה ומיני התרגמה הייחודיים שלו! ;)
שדה תעופה חדיש הוא הדבר הקרוב ביותר לבית חולים פרטי. התשלום, הלובי המפואר, מזרקות, חנויות, הריח בשירותים, ההמתנה לטיסה היא כמו לניתוח שאתה מקווה לצאת ממנו חי. הדיילות שמתפקדות כאחיות רחמניות והטייסים המתפקדים כרופאים סמכותיים שאפשר לסמוך עליהם. הכול כמובן מטפורה שלא לוקחים אותה יותר מידי ברצינות.
הציון האולטימטיבי...לא יכולתי לכתוב את זה יותר טוב
הייתי מוסיף מעבר לזה (ובהקשר זה שווה לקרוא תובנה דומה בספרו הראשון של יובל נח הררי) שחלק מהנרטיב של שדה התעופה קשור לאשליית החופשה שמוכרים לנו ולאחרים על החופשה בבורגס...
סיפור עושה שכל
לוכלן בלוםהסיפורים שאנחנו שומעים הם הבסיס שלנו להעריך את האינטליגנציה של הסובבים אותנו....
X רבע שעה
ויברציות טובות
בר חיוןהאם ייתכן סוג חדש של אמנות באמצעות הלחנת מוסיקה עבור חוש המישוש? |...
X 4 דקות
והטיטול עוד איתנו
אחד הנושאים המרתקים והמסקרנים בחקר הלשון הוא השם הפרטי. שמו של דבר ספציפי, של אדם או חפץ, השם שניתן לו על ידי יוצרו או על ידי מי שמסמיך את עצמו לתת שמות לדברים, או לפחות לדבר המסוים שלנגד עיניו – הוא יצור לשוני מיוחד.
מצד אחד, השם הפרטי מציין את הייחוד של הדבר. מצד אחר, דברים שונים יכולים לקבל את אותו השם – למשל, אנשים שונים זוכים להיקרא באותו שם פרטי. והרי אין כל ה"משה" בבחינת "דבר אחד". אלא שבמקרים אחרים, כמו למשל בשמות שניתנים לפירות, השם מאחד את כל הסוג, את כל הקטגוריה. כל הבננות הן "בננה". יתרה מכך, יש שמות מיוחדים "במיוחד", שיש להם מופע אחד בלבד. דוגמה טובה לכך הוא השם המפורש המיוחד לאל האחד בקרב היהודים, שם שהוא כה מיוחד עד כי נאסר לומר אותו בקול, והוא מוחלף בכינויים. הכינויים הללו הם שמות פרטיים גם הם – "אדונַי", "השם", "אלוקים", "ה'" (כציון גראפי שמוחלף בשם פרטי אחר בשעת ההגייה) ועוד – אך מעמדם כשמות פרטיים מעט נחות לעומת "השם המפורש", צירוף שגם הוא שם פרטי המייצג את הצירוף הייחודי בן ארבע האותיות, שמו הפרטי-ממש-ממש של אלוהים. בקרב המוסלמים, "אללה" הוא שמו הפרטי של האל האחד שאין בלתו. ככל הידוע לי, בקרב הנוצרים אין לאל האחד שם פרטי, אם כי אפשר לראות ב-God או Dieu או Deus או Dios וכו' בשפות השונות שמות פרטיים המסומנים ככאלו גם באמצעות האות התחילית הגדולה.
אכן, השם הפרטי מתקיים על פני מדרג של מפורשות או ספציפיות, של ייחוד או כלליות מוגבלת.
מקרה מעניין ומשעשע הוא המנהג הקיים בעברית, אם כי לא רק בה, להשתמש בשם מותג כשם גנרי. שמו של מותג הוא שם פרטי, כמו "מרצדס" או "אדידס". אך בעברית המודרנית קרה במהלך השנים, ששם מותג היה לשמו הכללי של הדבר. כך היה לנו "הובר" (Hoover), שם מותג של שואבי אבק, שהיה לשם הכללי לשואבי אבק באשר הם. בינתיים, המילה נשכחה כמעט לחלוטין, אך קריירה דומה הייתה ל"פריג'ידר" (Frigidaire), שמו הפרטי של מותג מקררים שהוסב להיות המונח העברי הכללי למקררים באשר הם.
פה יש מקום להעיר כי לכל הטוענים ש"קלות" ההגייה קובעת אימוצן של מילים, יהיה קושי להסביר כיצד נדחה "הובר" הפשוט לעומת "שואב אבק" המורכב, גם אם "פריג'ידר" המסורבל אכן פינה מקומו לטובת "מקרר" (הגם שהוא היה יכול ליצור אי בהירות בין mekarer ו-makrer).
בכל אופן, "הובר" נעלם, ונראה שגם "פריג'ידר" בדרכו החוצה מהעברית שלנו, הגם שלא מן הנמנע שהוא עוד יעשה "קאמבק" עברי מפואר. אך דבר אחד ברור, והוא שהתופעה לא נעלמה מן העברית. שמות מותגים עדיין הופכים להיות שמות גנריים לדבר העיקרי שהמותג מציע. בעברית מתמיד אימוץ שם המותג האמריקני "ג'יפ", בשאילה ישירה מאנגלית, כמילה המציינת כל כלי רכב מהסוג המותאם לנסיעה בשטח, באזורים לא סלולים. המקרה של "ג'יפ" שונה מעט, שכן שמו הפרטי של המותג הפך לשם גנרי לכלי הרכב הללו כבר באנגלית. לא פחות מכך יש לזכור את "נס", בכל פעם שמישהו מבקש "נס על חלב" ומשקאות דומים. הכוונה, כמובן, לקפה נמס, לאבקה או לגרגרים של קפה המיוצרים כך שיתמוססו במים להפקת המשקה הרצוי. אותו "נס", שם פרטי ישראלי לתפארת, אינו אלא קיצור של "נסקפה", מותג של היצרן העולמי נסטלה.
דוגמה טובה נוספת היא המקרה של המותג "טיטול", מותג מקומי של יצרן חיתולים. השם "טיטול", שבוודאי לא במקרה מחקה את המשקל של "חיתול", אכן הצליח להשתלט והוא מציין, בעברית המדוברת של ימינו, כל חיתול מכל סוג ומותג. קשה להביא לכך תירוצים פונטיים, אלא אם נפנה להסברים הקשורים לשפת התינוקות והפעוטות, שיש בה נטייה להכפלות של עיצורים (baba, mama וגם tata הנשמע במתיקות מפיהם של תינוקות הפונים לסבתא).
לעצם העניין, כמו בעניינים רבים בלשון, הסיבות ייוותרו עטופות בעננים של מסתורין, השערות וחוסר ראיות. העובדה היא שהטיטול העברי נחל הצלחה גדולה, גם אם היא נראית לא מוסברת ואפילו לא הכרחית. השם הפרטי "טיטול" הוא השם הגנרי העברי לחיתול.