נולד לרוץ כל החיים

ברוס ספרינגסטין היה האמן הראשון שראיתי בהופעה חיה – בשנת 1976, כשהייתי בן 15. זמן קצר קודם לכן דמותו עיטרה את שערי השבועונים "טיים" ו"ניוזוויק", והעיתונאי ג'ון לנדאו, שהיה עתיד להפוך למנהלו של ספרינגסטין, כינה אותו "העתיד של הרוקנרול". השירים החולמניים המוקדמים שלו, בסגנון שהזכיר את בוב דילן, ציירו דמויות רחוב ושוליים, ושירים כמו "סנדי", ו"Spirit in the Night" הרגישו מהוהים מחיים ממשיים וגם מלאי חיים, והדיפו קסם וחספוס. כשיצא האלבום שלו "Born to Run" ב-1975, צליל המוזיקה של ספרינגסטין, שהלך ונעשה גדול, הבעיר תחושות של תסכול ואכזבה במעמד הפועלים לנהמת מנוע באוקטן גבוה שכולה חלומות גדולים ואודיסאות בכבישים הפתוחים של אמריקה.

עבורי, השירים של ספרינגסטין שחררו איזה מקום לימינלי מדויק בין שמחה וזעם שזירז את פנטזיות מרד גיל ההתבגרות שלי ואישר את המציאות עמוסת המועקה שלי

התסכולים שלי היו אחרים: הייתי מתבגר מהפרברים, בודד, נבוך, שקוע בעצמו וביישן, וחיפשתי ברוב כאב דרך כלשהי שתאפשר לי לצאת מעצמי. עבורי, השירים של ספרינגסטין שחררו איזה מקום לימינלי מדויק בין שמחה וזעם שזירז את פנטזיות מרד גיל ההתבגרות שלי ואישר את המציאות עמוסת המועקה שלי.

הפעם השנייה שבה ראיתי את ספרינסטין הייתה ב"מדיסון סקוור גרדן", באותו קיץ של מעבר, בין סיום בית הספר התיכון וההסתגלות לשנה הראשונה בקולג'. באותו שלב גם הוא הגיע לבגרות, מחללי הופעה אינטימייםהוא עבר להופיע בחללים רחבי ידיים, מ"הדבר הגדול הבא" הוא הפך לכוכב רוק במלוא מובן המילה.

הוא הביא פגיעוּת חדשה לווידויים ולתלונות שלו שנמסרו בגוף ראשון. כשהוא ביצע את "Adam Raised a Cain" – שהיה עבורי מכת ברק כך מהאזנה ראשונה – יכולת לדמיין אותו על ברכיים, מכה ברצפה, משחרר מגרונו יללה בסגנון מרלון ברנדו. הוא לא סיפר על היחסים המורכבים שלו עם אביו: זאת הייתה זעקה קדמונית כתרפיה. הוא היה מוכן, בחלל מלא בעשרות אלפי זרים, להציע רוח סערה קולית מתוך הנשמה. זה אילץ אותי לשבת ולהקשיב. קתרזיס בקנה מידה כזה, מהקרביים, יכול להעיף אותך למצב של כניעות דוממת. ההופעות שלו היו טרנספורמציות אפיות, ועשו את מה שמחוללת אמנות טובה.

ככל שגדלתי – פיזית, רגשית, אינטלקטואלית – הרחבתי את לבי ואת מוחי וקיבלתי לתוכי צלילים אחרים, צורות אחרות של אישור. בתחנת הרדיו של הקולג' שלי הגשתי כדי ג׳יי ארבע תוכניות: פאנק/ניו וויב, ג'אז, מוזיקה קלאסית והמשמרת המאוחרת, חצר המשחקים החופשית ביותר. לעתים רחוקות מאוד, אם בכלל, השמעתי את ברוס. קשת הצבעים המוזיקלית שלי התרחבה והעמיקה. שלו לא עברה תהליך כזה. ואף כי ידעתי שאהיה אסיר תודה לו לנצח על כך שהוא לקח אותי למקומות חדשים, אני, בינתיים, התקדמתי.

כמו חברים ותיקים מפרקים קודמים בסיפור שלך, אמנים שייכים לזמן ולמקום מסוימים. הזעם מלא השמחה והשמחה מלאת הזעם שהניעה את המוזיקה של ברוס איבדה מבחינתי את הרלוונטיות המיידית. אבל עשורים אחדים לאחר מכן, ברוס חזר – ואני שמתי לב.

היצירות הללו גילו לי אמן שחיפש בעליות הגג, באזורים האפלים הדורשים ממך לזחול, ובמרתפים של מוחו ושל חייו המשוחזרים. הם הזכירו לי את ההיבטים הטובים ביותר של מפגש – כברומטר למסלול אישי של אדם וכהזדמנות לגילוי מחדש ולמציאת הקשרים חדשים

ב-2016, בדיוק 40 שנה לאחר שעמדתי בקהל שלו בהופעה הראשונה בחיי, ספרינגסטין פרסם את זיכרונותיו, "Born to Run". שנה לאחר מכן, כמין פריט מלווה, הוא יצר וביצע את מופע היחיד שלו, Springsteen in Broadway, שלאחר מכן שודר בנטפליקס. היצירות הללו גילו לי אמן שחיפש בעליות הגג, באזורים האפלים הדורשים ממך לזחול, ובמרתפים של מוחו ושל חייו המשוחזרים. הם הזכירו לי את ההיבטים הטובים ביותר של מפגש – כברומטר למסלול אישי של אדם וכהזדמנות לגילוי מחדש ולמציאת הקשרים חדשים, המרחב שבו חברים ותיקים מדמיינים חברויות. כך היה החיבור מחדש שלי עם ברוס בסוף גיל העמידה שלי – ממקום משותף של חוכמה וחסד.

ברוס ספרינגסטין בטיפול. תצלום: לאורה

הסיקור התקשורתי של "Born to Run" התביית על התיאור של ברוס את המאבק הארוך שלו עם הדיכאון. מבקרים חשבו שזה אירוני שאדם שהשקיע את כל כולו בטקסים בני ארבע שעות שבהם הוא הציע התעלות רוח מרעידת-יסודות, עשוי לסבול ממחלה שיכולה לנעול אותך בעולם עמוק ואפל, שבו, כפי שכתב פ' סקוט פיצג'רלד, "תמיד שלוש בבוקר, יום אחר יום". אך כאדם שחי עם דיכאון, הבנתי. דיכאון הוא מפלצת, לפעמים המפלצת היא שרֶק, ולפעמים היא גודזילה. אתה מתפלל לימים של שרק אבל אתה מתכונן לימים של גודזילה, ואתה משתמש בכל כלי נשק שיש לך כדי להרחיק מעליך את גודזילה. ואם, מבחינתו של ברוס, משמעות הדבר היא סולו צורב בגיטרה, זעקה קורעת גרון, להקה שמגבירה את כאבך, ואם הדבר לוקח ארבע שעות, לילה אחר לילה, עיר אחר עיר, אז זה מה שאתה עושה.

ב"Springsteen on Broadway" ברוס התעמק במוזיקה שלו והציע חקירה עמוקה יותר של התהליך וההתפתחות שלו כאמן. יותר מלבצע את השירים שכולנו מכירים מזה זמן כה רב, הוא דמיין אותם מחדש כך שיתאימו לרגישויות של מי שנמצא בעשור השביעי לחייו, שראה והרגיש וחי, שראה והרגיש וחי.

כפי שקריאה בספר היא מעשה בודד וכן חילופי דברים אישיים באורח עמוק בין המחבר והקורא, הצפייה במופע הזה אפשרה לי להתעמק באורח אישי במסע הפסיכולוגי, הרגשי והאמנותי של ברוס. אין צורך לרקוד בחשיכה. רק לעבד את הדברים בעצמי

זה הוא לבד, עם גיטרה ופסנתר, ומדי פעם בליווי אשתו, פאטי שיאלפה, באולם תיאטרון בן 960 מושבים, בברודוויי. זה היה אופק חדש מבחינתו של ספרינגסטין, מרחב שבו הוא היה יכול למקד את כוחו כמספר סיפורים, ככותב, כמשורר, ולדמיין מחדש את מכלול יצירתו כעלילה באורך ערב אחד.

גילוי נאות: צפיתי ב-Springsteen on Broadway במרחק 5,000 קילומטר מברודוויי, בסלון הנוח שלי בלוס אנג'לס, בנטפליקס. כפי שקריאה בספר היא מעשה בודד וכן חילופי דברים אישיים באורח עמוק בין המחבר והקורא, הצפייה במופע הזה אפשרה לי להתעמק באורח אישי במסע הפסיכולוגי, הרגשי והאמנותי של ברוס. אין צורך לרקוד בחשיכה. רק לעבד את הדברים בעצמי.

גילוי הפגיעוּת, החפירה האישית, עוררו בי הערכה חדשה, קשר מסוג שונה – לאמן בשירות אמנותו, אמן שמסור לה כולו, ושעדיין מחפש, עדיין משחר, אבל באמצעים חדשים, ושמוכן לתהות על המסתורין והפלאות של האודיסאה הארוכה שלו, ושל כל מה שהוא יצר וחלק לאורך הדרך.

אייקון הרוק שפעם הילך עלי קסם, הוא היום השראה גדולה יותר כאדם, עם החולשות והחסד, עם האפלה והאור, עם השדים והמלאכים – הכול במידות שוות

לכולנו יש פרקים בסיפורים הנמשכים שלנו שהיינו מעדיפים להותיר חתומים ובלי שייבחנו. אולי אפילו היינו רוצים לבער אותם כליל מהסיפור. אבל ברוס, בהעלאה מן האוב בשלב המאוחר הזה, היה יותר ממוכן ללכת לשם. בעוד שהאהדה שחשתי כלפיו כשהייתי מתבגר הייתה סיבה לבריחה, להתעלות ולהעצמה, ההערכה שלי כאדם בסוף גיל העמידה גרמה לי לבחון מחדש את הסיפורים הפחות גלויים שלי ולגלות אמיתות חדשות באשר למקומות שהייתי בהם, וביחס לשאלה לאן אני הולך.

אייקון הרוק שפעם הילך עלי קסם, הוא היום השראה גדולה יותר כאדם, עם החולשות והחסד, עם האפלה והאור, עם השדים והמלאכים – הכול במידות שוות.

תום ווייט (White) הוא כותב ועורך המתגורר בלוס אנג'לס. כותב עבור Zócalo Public Square

Published in Alaxon by special permission from Zócalo Public Squareתורגם במיוחד ל"אלכסון" על ידי אדם הררי

 תמונה ראשית: האיש והדימוי: ברוס ספרינגסטין בהופעה בשיקגו (2012). תצלום: swimfinfan