אגרטל חרס היה מונח בחדרו של המלך מירתיל, ועליו חרותים שבעה ברבורים לבנים, באגם שצבעו תורקיז. ומי שיודע להסתכל יכול היה לראות את הברבורים שטים ומתנועעים באגם.
לכל ברבור נתן המלך שם, וערב ערב היה מניח חרצית באגרטל, מלטפו בכפות ידיו ומתפעל מיופיו.
פעם רוח נענעה את הווילון, הפילה את האגרטל והפכה אותו לשברי שברים. צעקה נתמלטה מפיו של המלך והדהדה בארמון.
קרוזו, קדר הארמון, לא שמע את צעקתו של המלך, את נפילת האגרטל שמע, ובא מרוצה. הסתכל בשברים המפוזרים וידע שאגרטלים יפים מזה –לא ינחמו את הוד מעלתו.
"הוד מעלתו אנסה, אולי אצליח להפוך את השברים לאגרטל שלם," אמר קרוזו. אחד אחד גרף המלך בעצמו את השברים וקרוזו הביט בהם בקפידה מכל צדדיהם. משימה גדולה נטל הקדר, והרי קל יותר לעצב אגרטל חדש שדומה לו ולא לאחות שברים.
בזהירות מופלאה ישב קרוזו ואיחה, שכל קו יתאים והכול יתחבר למחרוזת של שבעה ברבורים באגם שצבעו תורקיז.
"הוד מעלתו, הנה הוא!" אמר קרוזו והושיט את האגרטל למלך. וגם חתיכת חרס מיותרת הניח בכף ידו.
גלגל המלך מירתיל את אישוניו הנה והנה: "האגרטל בלי מום ובלי פגם. ומהי החתיכה העודפת?" שאל בתמיהה כשהסתכל בשבר החרס מן האגרטל השלם. ברבור לבן מצויר עליו. ועל האגרטל שבעה ברבורים ולא חסר אחד. מנין, אם כן, החתיכה המיותרת?
ולא ידע הקדר להשיב –והחידה נשארה חידה.
מלא המלך את האגרטל במים, ואלה לא נגרו ממנו. וגם חרצית מחייכת הושיב בתוכו והעמיד על המעקה.
הכול אמרו מילות הלל על הקדר, גם אלה שפיהם אינו יודע להלל. והיו מתבוננים בפליאה בברבורים המצויירים המתנועעים באגם המצוייר.
ב
עברו שנים ועוד שנים. ופעם נענעה הרוח את הווילון, אגרטל החרס נפל מן המעקה. המלך הזקן החוויר. אנחת הצער שמשך מליבו הדהדה בארמון. גם הפעם שמע הקדר את נפילת האגרטל והתרסקותו ובא במרוצה. הוא ראה את המלך מירתיל גורף בעצמו את הרסיסים ואת השברים.
"הו אדוני המלך," אמר קרוזו בצער, "בפעם הקודמת היו שברים, עכשיו יש רסיסים. הלוואי שאצליח להחזיר את צורתו."
לאחר התבוננות ארוכה נענע קרוזו בראשו, רגע שתק ורגע דיבר לעצמו והחל בעבודתו. השתמש בכל חלקי השברים והרסיסים, רסיס אל רסיס ועוד רסיס. עוד מעט יעמוד האגרטל על כנו. הוא כמעט שלם. רק חתיכה אחת חסרה, אחת בלבד. והמלך והקדר המשיכו לחפש בקפידה ולא מצאו את החסר.
אז נזכר הקדר: "בפעם הקודמת כשהאגרטל נשבר, חתיכה אחת הייתה מיותרת," אמר בהתרגשות.
הוציא המלך את החתיכה ששמר בקופסה מרופדת.
"הלוואי שתתאים," התפלל בליבו.
וראו איזה פלא: פיסת החרס שעליה היה מצויר ברבור לבן התאימה בדיוק בצורתה ובגודלה. והקדר מיהר להדביקה במקום המתאים.
ולא ניכר באגרטל החרס שווילון ורוח עוללו לו מה שעוללו.
והמלך שם מים באגרטל וגם חרצית מחייכת שם. ולא הוסיף להניח אותו על מעקה החלון, אלא הניחו על שולחן קטן בפינת חדרו. וערב ערב היה חוזר ומסתכל בברבורים המצויירים באגם המצוייר, מתבונן בהם ותוהה על חידת הברבור הלבן.
תגובות פייסבוק
8 תגובות על אגרטל החרס
האגדה ,האגדה!
כל כך הרבה רסיסים, ורק מעטים הם הכלים השלמים, המושלמים. מעטים עוד יותר הם אלה שיופים מאיר את העולם.
האגדה הזאת היא אחת כזאת.
אומרים שאין דבר יותר שלם מלב שבור... אז איך זה שאין דבר יותר שלם מזה?? הרבי מקוצק אומר שרק החיסרון, מביא אותי לשלימות רוחנית. ולמה זה? כיון שאם אין חסרון במציאות, אזי אין מקום לקב"ה להופיע ולהשפיע.. אם היינו מושלמים, והכל היה טוב- מתי היינו נזכרים שבעצם לא אנחנו בעלי הבית פה, כי אם בורא עולם? אז הוא מכאיב לנו קצת כדי שנתפלל אליו ונשאף לקרבתו.
ואולי עוד מחשבה - צריך לזכור, כי בתוך הלב השבור ישנם סדקים, ודרך אותם סדקים חודר האור, כי אור אינו יכול לחדור בלב שלם.
שלומית יודעת להחדיר את פיסת האור ללבבות!
אני נפעמת ונרגשת מיופיה וסמליותה הרב-כיוונית של האגדה, שכן כשורדת שואה זו גם האגדה שלי.
בת שבע דגן, אני זוכרת אותך ואת ספרך! גם את מחולון המעטירה, נכון? כמו שלומית.
אמת, אני מחולון.
גם אני זוכרת אותך לטובה.
פשוט אהבתי !!!
וואוו.
ספור נפלא. יש משהו של סוד. אף פעם אי אפשר לדעת איך הדברים קשורים, ודברים מסוימים, ושקורים קודם, מתקשרים לדברים שקורים אחר כך. והנה דבר שקרה. לפני כמה שנים סיימתי תואר מ.א. במוסיקה. הנושא של התיזה היה הושענא רבה. בקיץ לפני שנתיים, כשמשפחת שליט עברה ברגל בארץ, וכלם היו מלאי דאגה לגלעד, חיברתי תפילה עבורו. את התפילה שרנו בעבודה, וגם ביגור, מקום ששם נשארה ערב אחד משפחת שליט בדרכה ברגל בארץ. מרב שהייתי קרובה לנושא של הושענא רבה התפילה הייתה שיר מענה, חלק אני שרתי ,וחלק גם הקהל הצטרף וענה במילים : במהרה בקרוב הושענא.
אלו הם המילים של התפילה :
אנא אל שבמרומים
במהרה בקרוב הושע נא
אל סליחות ורחמים
במהרה בקרוב הושע נא
אל ריבון העולמים
שמע קולות התחנונים
את גלעד שליט שלנו
במהרה בקרוב הושע נא
זה היה בקייץ שלפני שנתיים. חודשיים לאחר מכן שוחרר גלעד שליט מהשבי. כמו כולם,שצפו בטלוויזיה או הקשיבו לרדיו דאגתי התרגשתי. רק אחרי זמן מה, איכשהו כבר אפשר היה קצת להירגע . ואז התברר לי שיום השחרור שלו מהשבי היה ערב הושענא רבה. סיפרתי את זה לאנשים שונים. אלו מהעבודה שלי ,שאמרתי להם שהוא יצא מהשבי ערב הושענא רבה, והזכרתי להם את התפילה, אמרו שנעשתה להם צמרמורת. אחרים אמרו שאני צריכה לספר את זה הלאה. ולמי שהיה אז ביגור, הנה הדברים, שגם הם היו מעורבים בהם.
לכאורה לכאורה
המילה עצמה אולי אינה מעניינת ביותר: "לכאורה". מקורה כנראה ארמי אך חלקיה אינם ברורים עד תום. מופעיה במקורות, החל בתלמוד, מורים על כך שמשמעותה היא בערך "במבט ראשון", "במבט שטחי וחטוף", "בעיון ראשוני, לפני התעמקות". במילים פשוטות, אפשר לומר ש"לכאורה" במקורות מסמנת שהדבר שייאמר מיד אינו סוף פסוק, אינו דבר מוחלט, וככל הנראה עתיד להיות אחרת לאחר בחינה. כלומר, אצל מי שקוראים או שומעים משפט שיש בו "לכאורה", נוצרת ציפייה, מידה של דריכות, לכך שהמסר הסופי, או לפחות בהמשך יהיה שונה ואפילו הפוך. מבחינת מה שמרכיב את הצורה עצמה, "לכאורה", הפירוק קשה ומלא ספקות. באורח שאינו מפתיע, יש מי שקושרים את ״לכאורה״ ל"אורה", כלומר ל"אור" במובן של הטלת האור הראשונה על עניין שהוא פחות בהיר ושקוף ושאכן עתיד להתגלות כמטעה או מוקשה מבחינת בהירותו.
"לכאורה" יכולה להופיע בתחילת המשפט או מיד לפני העניין שמבקשים לסייג או להפוך בהמשך ההתפתחות ההסבר או הטיעון. מבט עדין עליה מעלה כי לא תמיד קל להבין את תחולתה, כלומר עד היכן מגיע העניין שהיא מכינה אותנו להסתייגות לגביו. בנוסף לכך, כדאי לשים לב שהיא פונה אלינו, כמו מתבטאת על מה שנאמר ומעוררת אצלנו תשומת לב ביחס לדברים, כלומר שהיא אלמנט שמצביע לעברנו, בשבירה של מישור הטקסט עצמו, כעין לחישה מסתייגת מצד מי שכתבו את הדברים.
אם כן, "לכאורה" מציבה בפנינו שאלות מעניינות ברמה התחבירית. והדבר נעשה מעניין עוד יותר בעברית העכשווית החיה. הדוגמאות רבות מספור, ואביא כאן אחת מתוך מדורי הספורט, לא לפני שאעיר הערה כללית על העברית של מדורים אלו ושל עולם הספורט המקומי בכלל.
מדורי הספורט הם התגלמות הסיוטים של הטהרנים האמונים על נורמה מחייבת וכללים רשמיים, של מה שמכונה "דקדוק בית הספר". לא אתייחס כאן למצב הוראת השפה העברית במערכת החינוך, הרי התוצאות ניכרות בכל מקום, והדברים ברורים למדי, וגם מעשירים אותנו בדוגמאות חיות של עברית טבעית, של השפה כפי שהיא מתקיימת בפי דובריה ודוברותיה החיים כאן כיום. בכל אופן, מדורי הספורט מציגים כאוס מבחינת עריכת הלשון, הפקרות, נרפות וחוסר מקצועיות מוחלט בכל הנוגע לאיכות הטקסט, וגם מבחינת הרמה העיתונאית. ברור בעליל שנעשה בהם גם שימוש בכלים אוטומטיים, ועוד יותר ברור שאין בקרת איכות. בנוף הפרא הזה פועלים שני כוחות נוספים, אחד חלש ואחד חזק. הכוח החלש הוא הרצון להישמע רציניים, להיות סמכותיים, אפילו רשמיים. הדבר מאפיין מדורי ספורט בשפות אחרות ובמקומות אחרים, ובניגוד למתרחש בישראל, בעולם נוטים מדורי ספורט להיות רשמיים יותר מהממוצע, רציניים עד גיחוך ולגלות ניסיון להתעלות למשלבי לשון גבוהים יחסית. בישראל הכוח הזה חלש, והוא מורגש אך מעט, וזאת בניגוד לעבר, לפני דור או שניים, כשעיתונות הספורט דמתה למה שאפשר למצוא בעולם גם מבחינת היומרה הלשונית המגביהה אפילו באורח משונה ומצחיק. לעומת זאת, הכוח החזק הפועל במדורי הספורט, בעיקר אלו המקוונים, הוא הכוח הדוחף את העברית המדוברת, הלא ערוכה, הלא מסוננת, המתפרצת מהפה, גם אם הפה הוא מקלדת וגם אם הכותב נחשב עיתונאי. וכך, הפכו מדורי הספורט למקור שופע של דוגמאות לעברית העכשווית, החיה, לטוב ולרע – טוב ורע מבחינת הנורמטיביות, מבחינת הבהירות והאפשרות להבין את הנאמר ומבחינות נוספות.
לכן, בחזרה ל"לכאורה", די אם נעיין בדוגמה מלפני שבועות אחדים, שעניינה מהומה אלימה שהתרחשה במשחק כדורגל בין מכבי חיפה והפועל באר שבע:
מה קרה כאן? בקבוק עף באוויר, פצע מאבטחת. תגרה אלימה הייתה, אכן, בתום משחק שאכן התקיים, בין שתי היריבות האמורות, באצטדיון "טרנר" בבאר שבע. אך מה שאין רוצים להתחייב לגביו הוא שמגן מכבי חיפה הוא-הוא שהטיח את הבקבוק שגרם לפציעה בפניה של המאבטחת. החשש הוא מפני הוצאת דיבה, כלומר שמדור הספורט יטען שהמגן עשה משהו שהוא לא עשה, מעשה שיש לו השלכות בתחום המשפטי-פלילי.
זהו שימוש מרכזי, מוכר מאוד ונפוץ ביותר ב"לכאורה". התחושה הרווחת בימינו היא ש"לכאורה" משמשת הגנה מפני תביעת דיבה. אלא שכדי להיות יעילה, "לכאורה" צריכה לעמוד במקום הנכון, להצביע בבהירות על הדבר שמסתייגים מקביעה שהוא אמת ודאית. "מגן מכבי חיפה לכאורה הטיח בקבוק..." הוא דוגמה לכך. אך יש לא מעט מקרים מהסוג של "מגן מכבי חיפה הטיח לכאורה בקבוק..." – כלומר "לכאורה" יכולה להופיע לפני הדבר שמסייגים או אחריו, במקרה הזה הפועל "הטיח", שהוא לב המחלוקת לבירור והחשש מתביעה. בכתיבה הדברים אינם פשוטים, אך בדיבור אפשר להבהיר אותם: למשל, אם "לכאורה" תימצא באותה יחידת הטעמה כמו "מגן מכבי חיפה" הרי שמה שיסויג יהיה השתייכותו של המגן לקבוצה. אם תהיה הפסקה קצרה אחרת "מגן מכבי חיפה", יובהר ש"לכאורה" מסייג את "הטיח". ואם "לכאורה" תופיע אחרי "הטיח", באותה יחידת הטעמה, גם אז הוא ההתסייגות תהיה מן הקביעה "הטיח". ואם לא – ״לכאורה״ עלולה לסייג את ההמשך, את הבקבוק, או את המאבטחת וכן הלאה, אולי עד סוף המשפט. שדה מוקשים תחבירי ומשפטי.
דוברי עברית עכשווית, כשהם נדרשים לשימוש כזה ב"לכאורה" (ואני כולל בהם את מי שמקלידים טקסטים במדורי הספורט הללו), מאמינים בכוחה המאגי. די אם נבזוק אותה בסביבת העניין המסוכן, והיא תעטוף אותו עבורנו ותשריין אותנו מסכנות בדמות עורכי דין שמרשם (במקרה הזה מגן מכבי חיפה) ימלא את ידם לתבוע את הכותבים על הדיבה שהוצאה על מרשם קבל עם ועולם.
הנה בדיוק התפקיד הכפול, הפעולה הכפולה של "לכאורה": היא אלמנט בתחביר המשפט והיא פונה אל העולם שמחוץ לטקסט: אל הקוראים שמבינים את מעמד הטענה ואת עמימותה המשפטית, וגם מבינים את הסכנה הטמונה לכותב בעולם הממשי, וגם אל העולם הממשי בכלל, השורץ עורכי דין ומגינים של קבוצות כדורגל שכן או לא השליכו בקבוק או חפץ אחר על מאבטחת או על מישהו אחר, באצטדיון טרנר או אולי במקום אחר. לכאורה.
מעולם לא קרה לי דבר כזה
תומר בן אהרוןחליפות מכתבים אינן נפוצות כשהיו. אבל פול אוסטר וג'.מ. קוטזי מפיקים את...
X 9 דקות
מתי מתחיל אחרי?
לכלן סאמרסרעידות אדמה טלטלו את העיר מקסיקו באותו תאריך בשנים 1985, ב-2017 וב-2022....
X 22 דקות