עקרון המיספוק

אנחנו סוגדים ליעילות. להשתמש בפחות כדי להשיג יותר. משלוחים שמגיעים ביום ההזמנה. מולטי-טסקינג; כתיבת הודעות טקסט במכשיר אחד בעודנו שולחים אימייל ממכשיר אחר, ואולי משוחחים במכשיר שלישי. יעילות נתפשת כדבר טוב. חוסר יעילות נתפש כבזבוז.

הכלכלנים מלמדים אותנו שיעילות רבה יותר היא הדרך העיקרית המובילה לשיפור רמת החיים שלנו

יש הגיון מוצק לתפישה כזאת. הכלכלנים מלמדים אותנו שיעילות רבה יותר היא הדרך העיקרית המובילה לשיפור רמת החיים שלנו. אם החברה שלכם נותנת לכם העלאה במשכורת בלי שהיא מתייעלת, יהיה עליה גם להעלות את המחירים כדי לסגור את הפער שייווצר. אם כל החברות ינהגו כך, בסופו של דבר כולם ימצאו את עצמם רצים במקום – הרי תזדקקו לשכרכם הגבוה יותר כדי לעמוד במחירים הגבוהים יותר של מה שאתם נוהגים לקנות. וכך, אם אנחנו רוצים להתקדם מבחינה חומרית, עלינו להפוך ליעילים יותר. שרשראות אספקה יעילות, משלוחים בדיוק בזמן וכוח עבודה נמרץ – כולם משמשים להגברת היעילות. אם נשיג את זה, החיים שלנו ישתפרו עוד ועוד. זה לפחות מה שמבטיחים לנו.

מהר מהר, מיד מיד, בדיוק בדיוק - ממאפייני התקופה. תצלום: רוברט אנאש

עבור יצרני רכב, שרוצים להפיק כמה שיותר קילומטרים לליטר דלק מהמכוניות שהם מתכננים, התנגדות האוויר והחיכוך של הכביש הם אויבי היעילות. בעולם הפיננסים, נקודת החליפין היא בדיוק המקום שבו מתגלה רוב החיכוך. לפני המצאת הכסף, מגדל תפוחי אדמה נאלץ להשתמש בשקים של תפוחי אדמה כדי לסחור תמורת ביצים וחלב. כפי שההיסטוריון הבריטי נייל פרגוסון מזכיר לנו בספרו "The Ascent of Money" משנת 2008, המצאת הכסף תרמה רבות להפחתת חוסר היעילות הזה, ואפשר לראות הרבה ממה שקרה בעולם הפיננסי במהלך מאתיים השנים האחרונות כהמשך של המהפכה הזאת.

אשראי, למשל, אפשר לאנשים לקנות ביצים וחלב אפילו אם הכסף לא היה בידיהם באותו רגע. מאז, שווקים פיננסים הביאו את היעילות הזאת לרמה אחרת לחלוטין. יצירתם של "שווקי אופציות" מאפשרת לחסוך מכם את הצורך לקנות מניות שאתם ממילא מתכוונים למכור בתוך זמן קצר. אתם פשוט יכולים להבטיח לקנות את המניות, ואז למכור אותן במחיר ובתאריך המצוינים בחוזה האופציה. ואז אתם יכולים לסחור באופציה במקום במניה שעליה היא מבוססת.

מעט חיכוך שנועד להאט אותנו היה מאפשר הן למוסדות והן ליחידים לקבל החלטות פיננסיות טובות יותר

כל אחד מהפיתוחים הללו, ורבים נוספים, גרמו לכך שקל יותר לעשות עסקים בלי לבזבז זמן ואנרגיה – בלי חיכוך. כל פיתוח כזה הפך את הפעולות למהירות יותר ויעילות יותר. מובן שמדובר בהתפתחות חיובית במובנים מסוימים. אך המשבר הפיננסי של 2008 רמז לכך שיתכן שהטוב הזה עלול לבוא במנות מופרזות. אלמלא משכנתאות והלוואות אחרות הפכו לנכסים סחירים ("בטחונות"), יתכן שבנקאים היו משקיעים את הזמן בבדיקת יכולת ההחזר של כל מי שביקש לקבל אשראי. אילו בני-אדם היו נאלצים ללכת לבנק כדי למשוך כסף, יתכן שהם היו מבזבזים פחות וחוסכים יותר. אין מדובר בספקולציה בעלמא – למשל, מחקרים שנבדקו על ידי הכלכלן חתן פרס נובל ריצ'רד טאלר (Thaler) מראים שבני-אדם מוכנים לשלם יותר תמורת פריט בקנייה בכרטיס אשראי לעומת רכישה במזומן. אפשר בהחלט לטעון שמעט חיכוך שנועד להאט אותנו היה מאפשר הן למוסדות והן ליחידים לקבל החלטות פיננסיות טובות יותר.

בעוד שחיים ללא כל אפשרות בחירה אינם חיים ראויים, הרי שחיים עם יותר מדי אפשרויות בחירה מובילים לשיתוק, להחלטות גרועות ולחוסר סיפוק

לפני עשור, הפסיכולוג האמריקני אדם גרנט (Grant) ואני טענו במאמר אקדמי שכלל "טוב עלול לבוא במנות מופרזות". מידה של מוטיבציה מניבה ביצועים מצוינים; יותר מדי מוטיבציה גורמת להיתקעות. שיתוף פעולה קבוצתי ברמה מסוימת יוצר גיבוש ומגביר את הפרודוקטיביות; יותר מדי שיתוף פעולה מוביל לטפלות. מידה מסוימת של אמפתיה גורמת לכם להבין מה עובר על אדם אחר; יותר מדי אמפתיה תמנע מכם לומר ולעשות דברים קשים. באופן דומה, בספרי "The Paradox of Choice" (משנת 2004), טענתי שבעוד שחיים ללא כל אפשרות בחירה אינם חיים ראויים, הרי שחיים עם יותר מדי אפשרויות בחירה מובילים לשיתוק, להחלטות גרועות ולחוסר סיפוק. מציאת הכמות או המידה הנכונה – מה שאריסטו כינה בשם "דרך האמצע" – בכל האמור במוטיבציה, בשיתוף פעולה, באמפתיה, בבחירה ובהיבטים רבים נוספים של החיים, ובהם גם יעילות, היא אתגר מרכזי שאנו ניצבים בפניו, הן כיחידים והן כחברה.

יותר מדי אפשרויות בחירה, פחות מדי חיכוך, הרבה רעש ותזזית וחוסר סיפוק. תצלום: דניס צ'רקסין

אלא שלא קל למצוא את דרך האמצע. כפי שהמשורר האנגלי ויליאם בלייק כתב ב-"The Marriage of Heaven and Hell" (שנכתב בשנים 1790-1793): "לעולם אינכם יודעים מה זה מספיק אלא אם כן אתם יודעים מה זה יותר ממספיק".

כדי להיות מוכנים טוב יותר לפעם הבאה, עלינו ללמוד לחיות את חיינו באורח פחות "יעיל" ב"כאן ועכשיו"

אם המשבר הפיננסי לימד אותנו שנעשינו יעילים מדי בטרנסקציות שלנו, מה באשר למגפת Covid-19 העולמית? מדוע לא אגרנו מלאי של אספקה ומכונות חיוניות, מדוע לא הרחבנו את קיבולת בתי החולים ומדוע לא וידאנו את עמידותן של שרשראות האספקה שלנו? הסיבה היא כמובן שכל אלה הן פעולות שנתפשות כבלתי יעילות הפוגעות ברווחיות. כסף שהיה מוצא על מסיכות מגן ועל גלימות לצוותים רפואיים, שהיו צוברות אבק במחסנים, יכול תמיד לשמש באורח "פרודוקטיבי" יותר. בדומה לכך, העסקה של עובדים רבים יותר ממה שצריך בנסיבות "רגילות", או ייצור מוצרים מסוימים בעצמנו במקום הסתמכות על שרשראות אספקה בינלאומית, היו נתפשים כבלתי יעילים. לקח אחד, אם כן, הוא שכדי להיות מוכנים טוב יותר לפעם הבאה, עלינו ללמוד לחיות את חיינו באורח פחות "יעיל" ב"כאן ועכשיו".

לאור זאת, מידה מסוימת של חוסר יעילות, לפחות, דומה לפוליסת ביטוח. חשבו על המצב שלכם עצמכם. בכל שנה שבה אינכם מעורבים בתאונת דרכים, שהבית שלכם לא נשרף ושאתם עדיין בריאים, לכאורה "בזבזתם" את הכסף שלכם על שורה של מוצרי ביטוח שאין בהם טעם, ושהמצב הפיננסי שלכם היה טוב יותר אלמלא נאלצתם לשלם את כל הפרמיות הללו עבור הביטוחים.

רובנו לא אוהבים להרגיש שאנחנו מבזבזים כסף על ביטוח. היינו מעדיפים ללבוש את הכסף, או לאכול אותו, או לנהוג בו. לפני שנים אחדים, במאמץ, הצלחתי לשכנע את אמי המזדקנת להרחיב את ביטוח הבריאות הבסיסי שלה באמצעות רכישת מוצר ביטוח כולל ורחב. האמצעים שלה היו צנועים והפוליסה לא הייתה זולה. השנה חלפה, ולמרבה השמחה היא לא סבלה מבעיות בריאות מיוחדות שדרשו ניצול של הכיסוי הנוסף. כשהגיע הזמן לחדש את הפוליסה, אמי התנגדה, כי אכן, הכסף שהיא הוציאה בשנה הקודמת "בוזבז". תשובתי, אולי עוקצנית ללא צורך, הייתה שאולי בשנה הבאה היא תהיה בת-מזל, ותלקה במחלה רצינית באמת, כך שהיא תוכל לקבל תמורה הגונה לביטוח שלה.

למרבה השמחה, בתחומים רבים, תקנות ממשלתיות מגוננות עלינו מפני הרצון שלנו להגיע ליעילות פיננסית גוברת והולכת, ומחייבות אותנו להיות מבוטחים

למרבה השמחה, בתחומים רבים, תקנות ממשלתיות מגוננות עלינו מפני הרצון שלנו להגיע ליעילות פיננסית גוברת והולכת, ומחייבות אותנו להיות מבוטחים. חוקים דורשים שהמכוניות שלנו יבוטחו, ומי שנותנים לנו משכנתאות דורשים דרישות דומות ביחס לבתים שלנו. בארצות הברית, "Obamacare" (חוק ה-Affordable Care Act משנת 2010, שנועד להגדיל את מספר אזרחי ארה"ב שמכוסים בביטוח בריאות) הכריח אנשים להיות מבוטחים בביטוח בריאות, עד שחוקי מס שאושרו ב-2017 הפכו את הכורח הזה לבלתי ניתן לאכיפה על ידי ביטול הקנסות על מי שאינו מבוטח. עולה בי חשד סביר שרבים מאיתנו בארה"ב אינם מבוטחים מספיק באופן כללי, אך הבעיה הייתה חמורה בהרבה אלמלא דרישות הביטוח הללו, שהמדינה כופה עלינו.

דרך אחת לחשוב על ביטוח, גם אם נדמה לנו שהוא בלתי יעיל, היא שהוא מאפשר לנו להיות עמידים מפני מהלומות שעלולות לפגוע בנו בעולם שמתאפיין באי-ודאות קיצונית. והעולם אכן לוקה באי-ודאות כזאת. כפי שהכלכלנים הבריטים ג'ון קיי (Kay) ומרווין קינג (King) מציינים בספרם "Radical Uncertainty" (משנת 2020), המאמצים לכמת את הסיכון על ידי הצמדת הסתברויות למצבים עתידיים לא סבירים למיניהם בעולמנו, הם ברובם בגדר מדע בדיוני. העולם הרבה יותר אקראי מגלגל רולטה או מזוג קוביות משחק.

מה עלינו לעשות נוכח אי-הוודאות הקיצונית הזאת? כשאנחנו מקבלים החלטות, במקום לשאול את עצמנו איזו אופציה תניב לנו את התוצאות הטובות ביותר, עלינו לשאול את עצמנו איזו אופציה תניב לנו תוצאות טובות דיין בהינתן המגוון הרחב ביותר של מצבים עתידיים של העולם. במקום לנסות להשיג החזר מקסימלי על ההשקעה בקרן הפנסיה שלנו, מוטב לנו לקבוע יעד פיננסי ואז לבחור בהשקעות שיאפשרו לנו להשיג את המטרה, בהתחשב במגוון הרחב ביותר של נסיבות פיננסיות עתידיות. במקום לחפש את המשרה "הטובה ביותר", עלינו לחפש משרה שתהיה טובה דייה – מספקת דייה – בעוד עמיתים לעבודה ומנהלים באים והולכים, וכלכלת העתיד עוברת שינויים לכאן או לשם.  במקום לבחור את האוניברסיטה הטובה ביותר ללמוד בה, עלינו לבחור אוניברסיטה שתהיה טובה דייה, אפילו אם נקבל שותף מעצבן במעונות או מרצה משעמם בקורס יסוד.

ביטוח עלול להיראות כבד ומשמים, כמו הבחור שחוגר חגורה וגם משתמש בשלייקס. אולי איננו זקוקים לשניהם, אבל מה יקרה אם לא יהיה לנו אף אחד מאלה?

המונח שמשמש כדי לתאר את הגישה הזאת לקבלת החלטות הוא "satisficing" [נכנה אותו כאן בעברית "מיספוּק"] ומיספוק תוך התחשבות בעתיד של אי-ודאות קיצונית יכול להיקרא "מיספוק מוצק". מיספוק הוא צורה של ביטוח – ביטוח נגד משברים פיננסיים, מגפות עולמיות, בוסים רעים, מרצים משעממים ושותפים גרועים במעונות. ביטוח עלול להיראות כבד ומשמים, כמו הבחור שחוגר חגורה וגם משתמש בשלייקס. אולי איננו זקוקים לשניהם, אבל מה יקרה אם לא יהיה לנו אף אחד מאלה?

חוסר יעילות, וגם חובה שמגוננת עלינו, על כל צרה. תצלום: פול הנאוקה

הפגם האמיתי בקפיטליזם כפי שהוא נחשף במשבר הפיננסי של 2008 היה הרדיפה הבלתי מרוסנת שלו, הממוקדת לחלוטין, אחר רווח ויעילות. קפיטליזם לא חייב להיות בלתי מרוסן וממוקד בדבר אחד בלבד

אני חושב שהפגם האמיתי בקפיטליזם כפי שהוא נחשף במשבר הפיננסי של 2008 היה הרדיפה הבלתי מרוסנת שלו, הממוקדת לחלוטין, אחר רווח ויעילות. ואולי הפגם האמיתי שנחשף בחוסר המוכנות שלנו למגפה העולמית של 2019-2020-2021 היה ביטוי של אותו הדבר. קפיטליזם לא חייב להיות בלתי מרוסן וממוקד בדבר אחד בלבד. הוא אינו כזה בחברות אחרות שמתאפיינות ברמת חיים גבוהה, והוא לא היה כזה בכל רגע קודם בתולדות ארה״ב. אז אולי הגיע הזמן להחיות נורמות חברתיות מסוימות שעוזרות להאט אותנו. למשל, אילו אנשים חשבו על בתיהם פחות כעל השקעות פיננסיות ויותר כעל מקומות לחיות בהם, עם כל החיכוך הגלום בילדים, כלבים, חברים, שכנים וקהילה – יתכן שהיינו רואים פחות ספקולציות בנדל"ן שמכוונות רק לקנייה ומכירה של בתים כדי להפיק רווח. אם חברות ירגישו את החיכוך הכרוך באחריות על הקהילות שלהן, הן עשויות יהיו לחשוב אחרת על ייעול הפעולות שלהן באמצעות ביטול משרות.

כולנו אוהבים מכונית שמפיקה 100 קילומטר לליטר דלק. כוחות החיכוך שמאטים אותנו הם מטרד יקר. כשאנחנו נוהגים, אנחנו יודעים לאן פנינו מועדות, ואנו שולטים ברכב, וכך מהירות מעניקה לנו תחושה טובה – וזאת על אף שאפילו כאן, מעט חיכוך יכול למנוע אסון, למשל כשאתם נתקלים בכביש מכוסה קרח. נהיגה היא עסק מסוכן דיו, והחיים אינם עניין צפוי כמו נהיגה. בחיים אנחנו לא תמיד יודעים לאן פנינו מועדות. אנחנו לא תמיד בשליטה. קרח שחור נמצא בכל מקום. משהו קטן שיאט אותנו מעט בעולם של אי-ודאות שאנו חיים בו, יכול להציל את חיינו. להוסיף חיכוך לחיינו, כיחידים וכחברה, משמעו לבנות חוסן ועמידות, כחלק מהמערכת. זאת יכולה להיות פוליסת הביטוח שלנו נגד קטסטרופות.

Photo by Giuseppe Argenziano on Unsplash