מלחמת מאה השנים

לפגישה עם אם שכולה יש השלכות בלתי צפויות על אחד הטירונים, אילאי נוי. ככל שהטירונות מתקדמת, הספקות מתחילים לנקר בו: האם באמת הגיע למקום הנכון בשבילו? הוא מסתדר עם החברים למחלקה, אבל מודה שלא בהכרח היה בוחר בהם כחבריו, אילו ניתנה לו האפשרות להחליט. "מצד שני, גם בשביל זה הלכתי לנח"ל. לפגוש אנשים שונים קצת ממני". הטירונות קשה יותר ממה שחשב, הוא אומר. "בעיקר הגעגועים הביתה. אני חושב על זה גם כשאני שוטף כלים. פיזית, זה לא קשה מדי. זו בעיקר התחושה הנפשית, שמותחים אותך עד קצה גבול היכולת המנטלית. אני לא מרגיש שהכינו אותי מספיק לכל הסיפור הזה, לא בבית, לא בבית הספר". גם החששות של אמו, עובדת סוציאלית שמסייעת למשפחות שכולות, נמצאים ברקע כל הזמן. המפגש עם האם השכולה — תכף נספר עליו — הדהים אותו. "אחרי השיחה שבוע סחבתי תחושה שבקרבי אפשר באמת למות. ובוא'נה, אני בקרבי. אולי פשוט ארד מזה? מה אני צריך את זה? אתה בא לקרבי לעבור חוויה, להתבגר. חוויה חוויה, אבל אם יש מלחמה ונכנסים אני יכול לא לחזור".

עטיפת הספר

מהבנה להחלטה עוברים עוד כמה חודשים. החשש להיפגע נוסף לקשיי הטירונות. בתחילת אפריל, אחרי שנענש במסדר לקראת יציאה לחופש בליל הסדר ונאלץ להישאר בבסיס עוד חמש שעות, אמר אילאי בפעם הראשונה למפקד הכיתה שלו, רביד וקנין, שהוא מעוניין לעזוב. הוא הגיע למסקנה שהשירות הקרבי אינו בשבילו. רביד (ששכל את אחיו בשירות הצבאי) טען שאילאי מוותר לעצמו בלי סיבה בגלל קשיים זמניים, אבל אילאי השיב שחשב על כך לעומק. מפקדיו הופתעו מהפנייה. עד אז נחשב לחייל טוב: נבון וממושמע. כשהבקשה שלו עברה למ"פ, כספי זימן את אילאי לריאיון. השיחה התמקדה בחרדותיו של החייל, וכספי, שיטתי כמנהגו, הציג לאילאי סטטיסטיקה, שממנה עלה כי בשנים האחרונות נהרגו יותר צעירים ישראלים בתאונות דרכים מאשר בפעילות מבצעית. הסיכוי שיקרה לך משהו, שתיפצע או תיהרג עד סוף השירות, קלוש, אמר כספי. חוץ מזה, טען, לא נשאר עוד הרבה זמן עד סיום מסלול ההכשרה. "יהיה בסדר. עוד שנייה זה נגמר. אתה יכול לעבור את זה".

אבל כספי גם השאיר לאילאי פתח יציאה. נפלאות דרכי השלישות: מתברר שאלוף פיקוד הדרום, טל רוסו, זקוק לנהג נוסף בלשכתו. הנהג צריך להיות בעל ניסיון קרבי מסוים ולגור במרחק שאינו גדול מביתו של האלוף. המחשב איתר את אילאי, תל אביבי, כמי שמתאים לשתי הדרישות. שבועיים לפני מסע הכומתה אילאי עזב את הפלוגה. השיבוץ כנהג אלוף לא ממש קרץ לו, הוא אומר במבט לאחור, אבל הוא חשש יותר מהאפשרות השנייה: שייפלט מהפלוגה לתפקיד לוגיסטי (אפסנאי או טבח). בהתחשב באלטרנטיבה, "נהג אלוף נשמע כמו אחלה כרטיס יציאה".

כמה חודשים אחרי שעזב, אילאי, שמתגורר בדירת אמו בתל אביב, אומר שהוא מרגיש שחייו חזרו למסלול הרגיל. לצד השירות בצבא, הוא מתחיל ללמוד כעת למבחן הפסיכומטרי. "מהר מאוד שוכחים כמה רע היה קודם. פתאום כשמעירים אותי אחרי שבע שעות שינה אני מתמרמר. אם מישהו מהנח"ל היה שומע את זה, הוא היה רוצה לתת לי סטירה".

דילמה של אם שכולה

אנדרטת הנח"ל נמצאת בפאתיה הצפוניים של פרדס חנה, לא רחוק ממחנה 80 של צה"ל, שבו התקיימה בעבר טירונות הנח"ל. אף שאתר ההנצחה הוקם בשנות התשעים, יש משהו במבנה הגדול שמזכיר את האדריכלות בעלת הגוון הסוציאליסטי ששלטה בכיפה במבני הציבור בישראל בעשורים הראשונים שלאחר הקמת המדינה: קווים ישרים וחדים, כמעט גסים, שנדמה שהמסר מאחוריהם פשוט: הנצחה ברוח ארץ ישראל הישנה. במבט ממעוף הציפור, מבני הבטון מעוצבים כסמל הנח"ל, מגל וחרב. במרכזו של האתר מגדל תצפית גבוה, זו החרב שבסמל. חלקו התחתון של המגדל הוא קיר הנצחה הבנוי משיש שחור, שעליו חקוקים שמותיהם של יותר מאלף חללי הנח"ל ועמם כחמישים חללי חיל החינוך. בבניין הצמוד יש אולם הנצחה, ובו תיקי מידע על כל אחד מהנופלים. על אחד הקירות מוקרנות תמונות מתחלפות של החללים, לצד פרטיהם האישיים. מסביב תלויים תחריטים צבעוניים המתארים תמונות מקרבות שבהם השתתף הנח"ל, לצד תמונות מהווי ההיאחזויות והפעילות הקהילתית של הגרעינים.

"בשנים האחרונות נהרגו יותר צעירים ישראלים בתאונות דרכים מאשר בפעילות מבצעית. הסיכוי שיקרה לך משהו, שתיפצע או תיהרג עד סוף השירות, קלוש"

לפני כשלוש שנים הוחלט לכלול ביקור באתר ההנצחה כבר בחלק הראשון של הטירונות, כחלק מהמאמץ להחדיר בחיילים מורשת חטיבתית. הטירונים של פלוגה ב' שומעים הרצאה על תולדות הנח"ל ואחר כך מתבקשים להתחלק לזוגות, לבחור תיק על אחד החללים, לקרוא עליו ולכתוב מכתב, שיונח בתוך תיק המידע. אחדים מהם בוהים, כמעט מהופנטים, בסדרת התצלומים המתחלפת על הקיר. התמונות מוקרנות בשחור־לבן. רבים מהחללים מתו כשהיו מבוגרים רק בחודשים אחדים מטירוני נובמבר 2011. אילו חיו היום, יכולים היו להיות דור ההורים, אפילו דור הסבים של החיילים החדשים. השיער, ועוד יותר מכך השפמים, של חללי שנות השישים והשבעים, שונים מאוד מהמקובל כיום. אבל הפנים צעירות — והן נראות איכשהו דומות במקצת לאלו של החיילים הצופים בהם. "איזה מפחיד זה", פולט אחד הטירונים של כספי באוזני חברו, בעודו מעיין בחוברת לזכר אחד הנופלים. טירונים בני 18 אינם נוטים, כנראה, לשקוע לעתים קרובות מדי במחשבות עמוקות על מידת הסיכון הכרוכה בשירות קרבי. הביקור באתר ההנצחה מספק להם מנה מרוכזת מהסוג הזה.

אנדרטת הנח"ל בפרדס חנה

אבל אילנה זהבי, אישה קטנה, בשיער אפור ומשקפיים, שכמה מנכדיה מבוגרים בכמה שנים מטירוני הנח"ל, מגשרת בקלות על פערי הידע הללו. היא מרבה לדבר על בנה בפני קבוצות של תלמידים וחיילים, כחלק ממפעל הנצחה רחב שיזמה המשפחה. לפני שהיא נכנסת לאולם, כספי מעביר תדרוך קצר לטירונים. "יש לי בקשה אחת מכם", הוא אומר לחיילים. "נכנסת לכאן אישה שעומדת לשתף אתכם במשהו מאוד אישי. במקרים כאלה, הדבר הכי נורא זה אם האנשים בקהל לא מגיבים. לכן, אני מבקש שלא תתביישו לשאול שאלות".השיחה המרכזית של היום היא עם האם השכולה אילנה זהבי, אמו של סרן ניר זהבי, שהיה מפקד פלוגה בגדוד 50. ניר, חניך הפנימייה הצבאית בבית הספר הריאלי בחיפה ותושב חדרה, נהרג ביוני 1978 בלבנון, בעת פשיטה של כוח מחטיבת הצנחנים על בסיס קומנדו של ארגון הפתח הפלסטיני בדהר אל־בורג', מצפון לצידון. הפעולה, מבצע "שלכת", נועדה לסכל תוכנית של הפתח לבצע פיגוע נוסף, בנוסח הפיגוע ב"אוטובוס הדמים" בכביש החוף שלושה חודשים קודם לכן. כל זה קרה 14 או 15 שנים לפני שהטירונים המאזינים לזהבי נולדו. רובם גם מתקשים לעקוב אחר ההיסטוריה הפתלתלה של הנח"ל ואינם מודעים לעובדה שהקצין החייכן עם הכומתה האדומה שירת בגדוד 50 בתקופה שבה הגדוד עדיין השתייך לחטיבת הצנחנים, בטרם הקמת חטיבת הנח"ל.

לבנון, אומרת זהבי לחיילים, "היתה צרה של כולנו כבר אז, לא רק עכשיו". היא מתארת בפרוטרוט את הקרב האחרון של ניר: כיצד הסתער במעלה גרם מדרגות ונורה למוות בידי מחבל, שמיד אחר כך הרג גם את חברו, המ"פ סרן יפתח עין, שהסתער בעקבותיו; כיצד נקברו גופות שני מפקדי הפלוגות תחת ההריסות בפיצוץ מחסן התחמושת שעליו פשטו הצנחנים, והכוח קיבל הנחיה לסגת בלא גופתו של ניר עם עלות השחר והתקרבות כוחות תגבור פלסטיניים. "אבל מפקד החטיבה אמנון ליפקין־שחק — ואנחנו נזכור לו את זאת כל חיינו — התעקש: אני בלי ניר לא חוזר הביתה". הצנחנים חילצו את שתי הגופות לפני שעזבו, למרות הסכנה, "ואפשר לראות בפעולה הזו את הערכים שצה"ל מחנך אליהם", אומרת זהבי. בתת־ההכרה שלו, היא מספרת לחיילים, "כל הורה ששולח ילד לקרבי יודע שזה עלול לקרות. כשזה קורה, זה לא מנחם אותך אבל ברגע שאתה יודע שזה למען מטרה מסוימת, זה נותן לך לבלוע את הגלולה המרה בקצת יותר קלות. אנחנו היינו מאלה שלא כעסו על הצבא. ידענו שניר האמין במה שהוא עושה. קשה לי מאוד לראות הורים שלא מניחים לצבא, שנלחמים נגד המפקדים. למפקד אין עונש יותר גדול מזה שאבד לו חייל".

"מכל האנשים ששמעתי מסבירים למה חייבים להיכנס לעזה, לא פגשתי אף אחד שהבן שלו נמצא שם"

הטירונים מציגים שאלות כנות, ישירות. "היית שולחת אותו שוב לקרבי?" מבקש אחד מהם לדעת. "זו דילמה מאוד גדולה", עונה זהבי, "לדאבוננו הרב. פעם קראנו ולמדנו על מלחמת מאה השנים בין אנגליה לצרפת. תחשבו על זה שהמלחמה פה מתנהלת מאה שנה, עם הפסקות קטנות. אם לא תגן על עצמך, מי יגן? אתה צריך לתת מעצמך. קשה לחשוב על זה בכלל, אבל זו המציאות שלנו". היא מספרת גם על "גיא, הבן הצעיר שלנו". הוא "ביקש שנחתום לו כדי שילך לקרבי. הוא דומה לניר כמו שתי טיפות מים. הם אפילו נולדו באותו תאריך. אמרתי לו: אתה יכול להתגייס לאן שאתה רוצה, רק לא לצנחנים. לא אעמוד בלראות אותך עם כומתה אדומה".

אילנה זהבי

חייל אחר שואל אם זהבי כועסת על מה שקרה לבנה. "יש כעס בסיסי כזה", אומרת האם השכולה. "למה דווקא לי קרה הדבר הנורא הזה? אחר כך יש געגועים: עוד פעם לשמוע אותו. והוא מופיע לך בחלום. רק אחרי הרבה זמן, לפעמים אתה לומד לחיות עם הכאב". היא מסיימת בבקשה: "אם קורה לחבר שלכם דבר כזה, עשו כל מאמץ לשמור על קשר עם המשפחה. למרות שזה קשה. זה נותן לנו, להורים, המון כוח".

שינוי ביחס

ביחסה של החברה הישראלית לנפילת חיילי צה"ל אפשר לאתר שינויים הדרגתיים על פני חמישה עשורים וכמה אירועי מפתח. אין ספק שהיחס הפטריוטי, נטול השאלות כמעט, לאבידות במלחמת העצמאות, במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים, התחלף בהדרגה בטענות וביקורת אחרי מלחמת ההתשה וביתר שאת לאחר מחדל מלחמת יום הכיפורים. מלחמת לבנון הראשונה ב־1982, שהיתה שנויה במחלוקת פוליטית חריפה, והדיכוי האלים של ההפגנות הפלסטיניות בשטחים במהלך האינתיפאדה הראשונה, מדצמבר 1987 ואילך, העצימו את התהליכים הללו. עד סוף שנות השמונים כבר היה מעמדו של צה"ל בעיני הציבור, בייחוד כשהדברים אמורים בשכול, שונה במידה רבה מהיחס אל הצבא בשנים שמיד לאחר קום המדינה. האמון בשיקולי ההנהגה הצבאית (ויותר מכך, בשיקולי ההנהגות הפוליטיות המתחלפות) פחת והתערער ואילו הביקורת על מהלכים ומחדלים צבאיים שעלו בחיי חיילים החריפה. המסר מאותו נאום היסטורי של הרמטכ"ל משה דיין על קברו של רועי רוטברג, רכז הביטחון של קיבוץ נחל עוז שבגבול הרצועה ב־1956: "גזירת דורנו, ברירת חיינו — להיות נכונים וחמושים, חזקים ונוקשים, או כי תישמט מאגרופנו החרב וייכרתו חיינו", כבר לא נתפס בהכרח כתורה מסיני.

"היית שולחת אותו שוב לקרבי?" מבקש אחד מהם לדעת. "זו דילמה מאוד גדולה", עונה זהבי

הגישה הספקנית הגיעה לשיא בשנות התשעים, שבמהלכן אפשר היה לזהות שלוש מגמות נפרדות, הקשורות זו בזו:

המגמה הראשונה קשורה בהסכמי אוסלו ובתחושה של חלק מהציבור כי הפיוס עם הפלסטינים ויתר מדינות ערב קרוב. הפיוס, כך סבר אותו חלק מהציבור שהאמין בו, יבשר גם סוף לאלימות ולקורבנות. כשזו ההבחנה, הצטיירו לפחות חלק מההרוגים כקורבנות שווא, שניתן היה למנוע אותם אילו פעלו הצמרת המדינית והצבאית ביתר תבונה.

המגמה השנייה נוגעת לתאונות האימונים ולתאונות המבצעיות בצבא. בעשור ההוא אירעה סדרה של תאונות קשות בצה"ל — אסון הכבל, רולטת הרשת, שני אסונות בצאלים, פרשת ההתייבשות בסיירת מטכ"ל ועוד, שהצנזורה הצבאית כבר לא עמדה בלחצי התקשורת ונאלצה להתיר את פרסומן. המידע, שבעבר נמנעה הפצתו כאילו היה סוד מדינה, נהפך לנחלת הכלל. הפרשיות הסתיימו ברובן במשפטים של מפקדים, אשר זכו לכיסוי עיתונאי צמוד ונרחב, ובלטה בהם גם תגובת ההורים השכולים, שרבים מהם לא היססו להתעמת בפומבי עם צה"ל ומתחו ביקורת על תפקוד המפקדים לפני ובעת התאונה ועל ניסיונות טיוח של המערכת לאחריה.

הרמטכ"ל גבי אשכנזי עם אם שכולה, מרים פרץ.

הישארותם באזור הביטחון אינה מספקת הגנה אמיתית לתושבי הצפון, אלא רק מסבכת את ישראל במלחמה מדממת עם חזבאללה, שבתורה פוגעת גם ביישובי הגליל משום שהלחימה גולשת לירי קטיושות לעברם. אף שמפקדי צה"ל הוסיפו לדבר על ניצחונות במערכה, ומבחינה צבאית, חזבאללה לא סיכן באמת בשום שלב את שליטת צה"ל בדרום לבנון, דעת הקהל התרשמה אחרת. הטפטוף המתמשך של חללים צעירים, שתמונותיהם הופיעו בעמודים הראשונים של העיתונים (כמו בימי מלחמת ההתשה), שינה את עמדת הציבור. "ארבע אימהות", תנועה שהקימו אמותיהם של חיילים ששירתו באותה תקופה בלבנון, סימנה את המדיניות. אהוד ברק, ראש ממשלה ושר ביטחון שנבחר במאי 1999, במידה רבה תודות להבטחתו להוציא את צה"ל מלבנון בתוך שנה מהקמת ממשלתו, מימש אותה. ב־24 במאי 2000 עזב החייל הישראלי האחרון את אדמת לבנון ותת־אלוף בני גנץ, שהחליף את ארז גרשטיין ז"ל כמפקד האחרון של יחידת הקישור ללבנון, נעל מאחוריו את השער בגדר.המגמה השלישית, ואולי החשובה מכולן, היתה קשורה בהמשך הנוכחות הצבאית של ישראל באזור הביטחון בדרום לבנון, לאחר שהסתיימה הנסיגה בשלבים מרוב שטח לבנון ב־1985. בשנות התשעים נתקל צה"ל לראשונה בלבנון בארגון גרילה מתוחכם יותר, חזבאללה, שזינב בו בעקביות, תקף את השיירות ואת המוצבים והרג בממוצע מעט יותר מעשרים חיילים בשנה. עצם השהות באזור הביטחון הפכה למוקד של ויכוח, משום שרבים, תחילה במפלגות השמאל, אך בהמשך גם בקרב מפקדי צה"ל ולבסוף גם בציבור הרחב, חשבו שהיא אינה משרתת דבר. החיילים, נטען, נפגעים פשוט משום שהם שם.

שלוש המגמות הובילו לאותן תוצאות: ירידה מובהקת במידת נכונותה של החברה הישראלית לקבל את מותם של חיילים כחלק בלתי נפרד, בלתי נמנע, מההוויה הישראלית ולצדה הטלת ספק גוברת בתבונת "אלה שלמעלה", מקבלי ההחלטות. "השפעת ארבע אמהות חרגה מסוגיית לבנון", כתב נחום ברנע, בכיר העיתונאים הישראלים, ב"ידיעות אחרונות". "היא האיצה תהליכים ששינו את היחס למלחמה ואת היחס לצבא בחברה הישראלית. הנפילה בקרב איבדה את הלגיטימיות שלה. האזרחים נקראו לגונן על החיילים, לא להיפך. אזרח שנהרג מרקטה הוצג כטרגדיה אישית; חייל שנהרג הוצג כאסון לאומי".

בשום אירוע לא ניכר הנזק שגרמה ההשטחה האינפנטילית של הדיון הציבורי יותר מכפי שניכר בפרשת חטיפתו והחזקתו במשך כחמש שנים בשבי החמאס של החייל גלעד שליט

על הנסיגה הישראלית מלבנון נמתחה ביקורת נוקבת, מצד פוליטיקאים מן הימין אך גם על ידי מומחי ביטחון. היציאה החד־צדדית שעליה החליט ברק, נטען, נתפרשה כהפגנת חולשה מובהקת בשכונה הקשוחה שבה נגזר על ישראל לחיות. היו שהרחיקו לכת ואף ייחסו את פרוץ האינתיפאדה השנייה בשטחים, ארבעה חודשים לאחר הנסיגה, לבריחה הישראלית מלבנון. קשה להוכיח קשר מובהק בין שני האירועים, למרות כמה הצהרות של בכירים פלסטינים בשיחות עם עמיתיהם הישראלים באותה תקופה, אבל מה שברור הוא שהשנים האחרונות בדרום לבנון שיקפו את השלמת המהפך בחברה הישראלית. אם במלחמת השחרור נחשבו האבידות הגבוהות, כאחוז אחד מכלל הציבור היהודי באותה תקופה (כ־6,000 חללים מתוך 600 אלף היהודים שהתגוררו בארץ), למחירו של המאבק על הקמת המדינה ולאחר מכן על שמירת קיומה, הרי שלבנון ביטאה את עוצמת השינוי. שמירה על חייהם של החיילים הפכה למבחנה העליון של כל מדיניות ממשלתית או פעולה צבאית. אבידות רבות בלחימה הכתיבו את החלטות הממשלה ובפועל גם סימנו את גבולות המדינה.

לאבידות גם היו השפעות ממשיות על תפקוד צה"ל באותן שנים. תת־אלוף במילואים משה (צ'יקו) תמיר, ממפקדי השדה הבולטים של צה"ל בשנות לבנון והאינתיפאדה, תיאר את הגישה הזו בספרו מלחמה ללא אות, המתעד את חוויותיו באזור הביטחון בתקופה שקדמה לנסיגה. תמיר, ששימש מפקד חטיבה מרחבית בלבנון, כמח"ט גולני ובהמשך כמפקד אוגדת עזה, מציג את צה"ל של שנות לבנון כצבא כבד, שפיגר אחר חזבאללה בהבנת המתרחש בלבנון וכמעט שותק מפעולה בשל חששו מאבידות ומתגובת דעת הקהל להן. "הלחץ הציבורי נגד השהייה בלבנון השפיע על הצבא וחלחל עד לדרגות הנמוכות ביותר", כתב תמיר בספרו. כתוצאה מכך, ויתר צה"ל בהדרגה על ערכי הלחימה שלו, באופן שהתברר כהרה אסון. "הפסקה של משימה בשל חשש מהסתבכות שבה יהיו נפגעים נראית לעתים כדבר הנכון לעשות. לאורך זמן, חוסר נחישות והתמוטטות ערכים נקלטים על ידי האויב", טען תמיר. מי שנפגעו במיוחד היו המפקדים הזוטרים, שחופש הפעולה שלהם סורס בשל דאגת הקצינים הבכירים יותר. לפי תמיר, כל תקלה הובילה לבדיקה נוקדנית של מידת הציות מצד הפיקוד הזוטר לנהלים המתרבים והולכים שחיבר הצבא. המפקדים הבינו עד מהרה כי סיכוייהם להדחה במקרה של פעולה התקפית שתלווה בנפגעים, גדולים בהרבה מאשר בעקבות תקרית שבה נהרג חייל בעת פעולה הגנתית. מפקדי צה"ל בדרום לבנון לא הוענשו על היעדר יוזמה וחוסר התקפיות, אלא על גילויים הפוכים שהסתיימו באבידות. אף שצמצום הפעילות ההתקפית הותיר את השטח לחזבאללה ואפשר לו ליזום התקפות משלו, קצינים רבים העדיפו שלא ליטול סיכונים.

בצה"ל של היום "יש יותר מדי חניכים מצטיינים ופחות מדי בנדיטים", טען האלוף גרשון הכהן

החשש מאבידות

גישה זו השתלבה בהחמרת הפיקוח על הפיקוד הזוטר גם בשגרה, בהכשרה ובאימונים. לתשומת הלב הרבה יותר שהקדיש הפיקוד הבכיר למתרחש למטה היו הרבה השלכות חיוביות: הפיקוח צמצם כאמור את מספר ההשפלות וההתעללויות שספגו חיילים ובעיקר טירונים; הוא הפחית את מספר המקרים שבהם התנהגו מפקדים זוטרים ברשלנות פושעת, שסופה מות חיילים בתאונות מיותרות. מנגד, חיבור הנהלים הרבים, אכיפת הנחיות הבטיחות הנוקשות והדרישה לתחקור ממצה של כל תקלה (שלעתים קרובות הסתיים בהליך שיפוטי או משמעתי) הגבילו את חופש הפעולה של המפקדים גם הרחק מהגבולות ומשדות הקרב. המפקדים של היום, בלי ספק, מצייתים להנחיות בקפדנות רבה יותר בהשוואה לדורות קודמים. אולם כמה חופש נותר להם לגלות מקוריות ועצמאות, לקחת סיכונים מחושבים? נראה שהרבה פחות מבעבר. יש קצינים רבים הסבורים שההגבלות הרבות, שנוספו קומה על גבי קומה, פגעו ברוחו האמיתית של צה"ל ומכרסמות בהתמדה גם בתפקודו במלחמות.

השינויים בצה"ל השתלבו בשינוי העמוק יותר שחל בחברה הישראלית

האלוף גרשון הכהן, מפקד הגיס הצפוני במטכ"ל, נתן לכך ביטוי בריאיון ב־2011 לירחון "Israel Defense" כשהתלונן שבצה"ל של היום "יש יותר מדי חניכים מצטיינים ופחות מדי בנדיטים". הצטיינות, כתב הפרשן אמיר אורן ב"הארץ", מוגדרת כעמידה מלאה בציפיות המערכת. הבנדיטים נתפסים כקוץ בבשרה. אורן ציטט מחקר שערכה מחלקת מדעי ההתנהגות (ממד"ה) בצה"ל בין סגני אלופים, שכתנאי להעלאה לדרגת אלוף־משנה עברו במרכזי הערכה. בין התכונות המשותפות לבעלי הציונים הגבוהים: נאמנות גבוהה לארגון ושמרנות. הם "חסרים יחסית במאפייני יצירתיות ומעוף, גמישות מחשבתית, מודעות לגורם האנושי, ייזום והובלת תהליכי שינוי, פתיחות ללמידה מאחרים, יכולת ערעור על הנחות יסוד ונכונות לקחת סיכונים". מסקנת המחקר: "בקצינים מוטמע חסם מערכתי ההופך להיות חלק מהם עם הזמן", ומכאן ש"בדרך כלל לא מדובר בנטייה אישיותית, אלא במאפיין המשקף תרבות ארגונית". מנגנוני השיבוץ והקידום, המושפעים מאוד מחוות הדעת של המפקד הישיר, מייצרים נאמנות אישית לממונה, החוסמת את מיצוי הסגולות האישיות ומעקרת את הדחף לחדשנות. האנטי־מהפכה, כתב אורן, משכפלת את בניה. "הבועטים במוסכמות מגלים שהמוסכמות בועטות בהם, בעיטות כואבות ומדויקות. בתהליך של ברירה טבעית שורדים רק מורדים מתוחכמים". גם צ'יקו תמיר נמנה עם קורבנות השיטה. כמו קצינים בולטים ובלתי שגרתיים אחרים (שמואל זכאי, ארז צוקרמן, עימאד פארס), הוא מצא עצמו מחוץ למערכת. ברוב המקרים, נעשו ההדחות, או ההתפטרויות המאולצות, על רקע פרשיות זניחות למדי, שהוצגו בפומבי כ"ערכיות", אף שבפועל נעשו באותה תקופה בצבא עבירות חמורות בהרבה, חלקן תוך כדי מעורבות של הפיקוד הבכיר ביותר (השערורייה הבלתי נגמרת של "מסמך הרפז" היא הדוגמה הטובה ביותר לכך).

השינויים בצה"ל השתלבו בשינוי העמוק יותר שחל בחברה הישראלית. ד"ר אבי קובר מאוניברסיטת בר אילן תיאר את העיסוק הצבאי בעשורים האחרונים, בעקבות רעיון שפיתח החוקר האמריקני פרופ' אדוארד לוטוואק, כדפוס לחימה "פוסט הרואי". בעתות לחימה הוגדרו שתי מטרות עיקריות — להשתדל להימנע מאבידות בצדנו ולהימנע מפגיעה באזרחי אויב. זו לחימה המתאימה לדמוקרטיות מערביות המנהלות מלחמות לא־קיומיות ונהנות מטכנולוגיה מתקדמת המאפשרת פגיעה מדויקת מרחוק, בתוך כדי צמצום מספר האבידות. אולם, הגישה הישראלית לנפילת חיילים היא מקרה פרטי, הרבה יותר קיצוני משל חברות במערב אירופה או החברה האמריקנית, משום שבישראל קיים שירות חובה. בארצות הברית ובאירופה הצבאות מבוססים על מתנדבים, שבחרו בשירות כקריירה מקצועית וכפרנסה. האבידות נתפסות, לפחות במידת מה, כתוצאה אפשרית של בחירת הקריירה מצד איש הצבא. זאת, בניגוד מוחלט ליחסה של החברה הישראלית, הרואה בכל חלל צבאי את הילד הקולקטיבי שלה ומבכה את מותו.

המוות נתפס כתוצאה אפשרית של בחירת הקריירה הצבאית. זאת בניגוד מוחלט ליחסה של החברה הישראלית, הרואה בכל חלל צבאי את הילד הקולקטיבי שלה

עמדה זו השפיעה מאוד על התנהלות הצמרת המדינית והמטכ"ל באינתיפאדה השנייה ובמלחמת לבנון השנייה. אפילו אריאל שרון, שנבחר לראשות הממשלה בתחילת 2001 על בסיס ציפייתם של מרבית הישראלים כי יביס את הטרור הפלסטיני בכל האמצעים, היסס במשך יותר משנה בטרם נתן לצה"ל אישור להיכנס למחנות הפליטים ולקסבות של ערי הגדה כדי להילחם במשגרי המתאבדים ומהנדסי המטענים במגרש הביתי שלהם. ולא שהצמרת הצבאית דרבנה אותו במיוחד לפעולה. בהתייעצויות אצל שרון הזהירו אלופים מפני אסון העומד להתרחש אם תאושר הכניסה לקסבות, הביעו חשש ממאות הרוגים לצה"ל ודרשו שדבריהם יירשמו בפרוטוקול. היתה זו ברית בין שרון לבין דרג המח"טים (מפקד גולני תמיר ועמיתיו, האלופים כיום, יאיר גולן מהנח"ל ואביב כוכבי מהצנחנים) שהובילה לבסוף להחלטה לפעול, בסדרת מבצעים קטנה במחנות הפליטים ולאחריה במסגרת מבצע "חומת מגן". וזה קרה לאחר שמאות אזרחים ישראלים נרצחו בפיגועי התאבדות. הטענה כי בחברה הישראלית אכן התקבע סולם עדיפויות מעוות, שלפיו חלל צה"ל חשוב יותר מאזרח הרוג (ולכן צריך להימנע ממנו כמעט בכל מחיר), התבררה באותה תקופה כנכונה. רק לאחר פיגוע ההתאבדות בליל הסדר של 2002 במלון פארק בנתניה נתן שרון את ההנחיה וצה"ל כבש מחדש את הגדה, כששיעור אבידותיו קטן בהרבה מכפי שהזהירו אחדים מהאלופים.

"היוזמה של רוב המ"פים אפסית, כי הם מפחדים. אנחנו מחנכים דור שמפחד להחליט, להביע דעה"

גם לאחר שצה"ל בלם את מתקפת הטרור הפלסטיני מהגדה (אף שלא הביס אותה לחלוטין), חזרו ההרגלים הישנים, שבאו לידי ביטוי בתקופת הדשדוש הממושכת בעת המלחמה בלבנון ב־2006. את ההתלבטות הארוכה בצמרת הישראלית, לאורך 34 ימי הלחימה, ליוו שני שיקולים מרכזיים: חשש מאבידות בעת מבצע קרקעי ורדיפה אובססיבית, מיותרת, אחר "דימוי ניצחון" שישתקף בתמונה שניתן יהיה לשווקה לציבור הישראלי ולקהילה הבינלאומית. בפני ישראל עמדה אפשרות לגיטימית, להסתפק במתקפה האווירית של הימים הראשונים ולסיים את המלחמה נגד חזבאללה בלא מהלך קרקעי. בפועל, בחרה ההנהגה ללכת עם ולהרגיש בלי, לעתים עד כדי אבסורד. כך, למשל, עולה מסטנוגרמה של דיון שהתקיים אצל הרמטכ"ל אז, דן חלוץ, ב־16 ביולי, היום החמישי למלחמה. מהלך קרקעי, אמר חלוץ לאלופים, "הוא המקום שבו נוצרת הזדמנות שנשאיר חיילי צה"ל הרוגים בתוך לבנון... אם זה יקרה, ממש לא משנה מה נסביר... זה לא במנדט שהממשלה נתנה לנו, זה לא האינטרס שלנו בהקשר של הציבור הישראלי. חברים, אם אנחנו נשים (בלבנון) חטיבה בסגנון עזה, נשאיר שם מאה חיילים (הרוגים)". העם בישראל, הוסיף חלוץ, "לא אוהב את הכניסה ללבנון. המדיה לא אוהבת את זה. העולם לא אוהב את זה". כרגיל במקרים כאלה, הפחד המופרז הוא יועץ רע: סופו (כלומר סוף הקריירה הציבורית) של חלוץ היה שכעבור פחות מארבעה שבועות נגרר יחד עם ראש הממשלה אז, אהוד אולמרט, למהלך קרקעי מאוחר, הרפתקני ומתוכנן ברשלנות, שכמובן הסתיים בנפגעים רבים.

המטכ"ל בישיבה, 2013. השינויים בצה"ל השתלבו בשינוי העמוק יותר שחל בחברה הישראלית

החשש מאבידות, וכמותו רתיעתם של המפקדים מגילויי יוזמה ומנטילת סיכונים מחושבים שעשויים היו לשנות את פני המערכה, בלטו ב־2006 גם בדרגי הביניים ובקרב המפקדים הזוטרים. צוות תחקיר שמינה חלוץ, בראשות האלופים יורם יאיר (יה־יה) ואלעזר שטרן, כדי לבדוק את "ערכי צה"ל במלחמה" קבע כי הצבא לקה בהעדפה מוחלטת של חיי אדם על חשבון הדבקות במשימה, שאמורה להיות הערך המוביל בשיקוליו, בוודאי בעת מלחמה. יאיר טען כי סולם הערכים הזה השפיע במישרין על תופעות בעייתיות שנחשפו במלחמה, כמו הימנעות מחתירה למגע עם האויב והיעדר הקפדה על עמידה בלוחות הזמנים המבצעיים שתוכננו. שטרן אמר, בהתייחסו להלם שבו התקבלה בחברה הישראלית נפילתם של שמונה חיילי גולני בקרב בעיירה בינת ג'בייל: "מדינה לא יכולה לעצור בגלל שמונה הרוגים בקרב. אני יודע שהרוב המוחלט של המשפחות השכולות מבינות אותי ויודעות שאינני מדבר מתוך זלזול בחיי אדם".

"הטענה הרווחת היא שבלבנון השנייה נכשלנו בגלל הדרג המדיני או בגלל המטכ"ל", אומר כעת מפקד אוגדה בצה"ל. "אבל גם הדרג הזוטר לא הצטיין שם. מזה אני הכי מודאג. אני לא מאמין שנצליח לחזור אחורה. מג"ד היום יותר חושש מביקורת תקופתית של אכ"א מאשר מהשאלה אם יעמוד במשימתו במלחמה. היוזמה של רוב המ"פים אפסית, כי הם מפחדים. אנחנו מחנכים דור שמפחד להחליט, להביע דעה. התפתח כאן צבא קונפורמיסטי, שחסרה לו יכולת לספוג תקלות".

צה"ל לא נגמל מנטייה אחת, החשש המופרז מנפגעים, שהשפיע הפעם על תפקודו באופן אחר

כשחלוץ התפטר מתפקידו כרמטכ"ל, כחצי שנה לאחר תום המלחמה, נקרא גבי אשכנזי, שפרש מצה"ל לאחר שהפסיד בהתמודדות מול חלוץ, להחליפו. הקדנציה של אשכנזי נתפסה (ואף שווקה לציבור, במידה מסוימת של הפרזה) כעידן של חזרה לערכים הישנים והטובים. צה"ל חזר להתאמן ביסודיות רבה יותר, לאחר שנים של הזנחה רשלנית שנבעה בעיקר מעומס הלחימה בטרור הפלסטיני ומקיצוצי תקציב. ובה בעת קידש את הערכים שנטען כי נשכחו בעת המלחמה בלבנון: הכשרה, תכנון, עמידה בזמנים וביעדים, משמעת מבצעית. בייחוד הושם דגש על הורדת החלודה שהצטברה ביחידות זרוע היבשה, בסדיר ובמילואים. במלחמה הבאה, אמרו קצינים שוב ושוב, נפעל בדיוק על פי החינוך שקיבלנו, ושכחנו בלבנון. דבקות במשימה, חתירה למגע, נטילת הסיכונים הנדרשים — וכל זה תוך כדי החזרת מעמדו של התמרון הקרקעי, שננטש במשך רוב הלחימה בלבנון לטובת מאמץ האש הסטטי, האווירי בעיקרו. הזדמנות לתיקון נמצאה לצבא במבצע "עופרת יצוקה" בדצמבר 2008. המאבק בחמאס ברצועת עזה, יריב הנופל בהרבה ביכולתו מחזבאללה, אִפשר לצה"ל להציג את השיפור בתפקודו ולהחזיר את האמון הציבורי בו שכורסם במלחמה בלבנון. חלק קריטי במהלך היה התמרון הקרקעי, שדחק את פעילי הפלגים הפלסטיניים לתוך העיר עזה ונועד גם להבהיר לעולם הערבי כי ישראל אינה נרתעת עוד משיגור כוחות היבשה ללב שטח האויב, כפי שקרה במלחמה בלבנון.

אלא שצה"ל לא נגמל מנטייה אחת, החשש המופרז מנפגעים, שהשפיע הפעם על תפקודו באופן אחר. בהכנות למבצע הדגישו המפקדים את הצורך להימנע ככל האפשר מנפגעים לכוחות, כדי שאבידות רבות לא יובילו לאובדן התמיכה הציבורית בפעולה. היו מפקדים שתרגמו את הדאגה הזו למדיניות שתיארו כ"אפס סיכונים לכוחותינו", העדפה בוטה ובעייתית של ביטחון החיילים על פני כל שיקול אחר, שבחלק מהמקרים התבטאה בהפעלת כוח מוגזם גם בסביבה אזרחית מאוכלסת בצפיפות. צה"ל אכן סיים את המבצע עם עשרה חיילים הרוגים בלבד (ארבעה מהם בתקריות של ירי דו־צדדי, "אש כוחותינו"), אולם התנהלותו האגרסיבית עלתה לישראל בביקורת בינלאומית קשה ובדו"ח גולדסטון. הדו"ח, שחיברה ועדת חקירה מטעם האו"ם, תקף בחריפות את פעולת צה"ל ואת הרג האזרחים. אף שהיה אנטי־ישראלי במובהק וחלק מהמסקנות שאליהן הגיעו חברי הוועדה היו מופרזות בעליל, הוא גרם לישראל נזק מדיני ניכר.

מדיניות "אפס סיכונים לכוחותינו", בחלק מהמקרים התבטאה בהפעלת כוח מוגזם גם בסביבה אזרחית מאוכלסת בצפיפות.

בשולי המבצע בלטה תופעה חדשה: הורים של חיילים שנהרגו כתוצאה מירי בשוגג של צה"ל, נמנעו במופגן מלמתוח ביקורת על הצבא. ההורים לא ביקשו למצות את הדין עם המפקדים ששגו או עם החיילים היורים, אלא הביעו תמיכה בצה"ל ובמטרות המבצע. בשתי תקריות ביקשו ההורים השכולים להיפגש עם החייל היורה "כדי לחבק אותו". לעובדה שההורים השכולים היו דתיים היה כנראה קשר לעמדתם, אך ייתכן שזו היתה בחלקה גם תגובת נגד לאווירה הציבורית שהשתררה אחרי המלחמה בלבנון.

אבל אם תגובת משפחות ההרוגים ב"עופרת יצוקה" שיקפה לעתים יחס מפויס כלפי הצבא וריסון במקום התפרצות רגשית, אי אפשר לומר דברים דומים על התנהלותה של התקשורת הישראלית. הסיקור העיתונאי, תחרותי והיסטרי מתמיד, נראה לא פעם כניסיון להשליט בציבור אווירה של אסון לאומי, גם כשמדובר בתאונות בעלות אופי טקטי. דוגמה בולטת לכך ניתנה באוגוסט 2010, כשמסוק יסעור של חיל האוויר התרסק בהרי הקרפטים בעת אימון משותף עם חיל האוויר הרומני. בתאונה נהרגו שישה אנשי צוות ישראלים וקצין רומני שהצטרף אליהם. שידורי הטלוויזיה הרצופים על האסון, כמו הכיסוי הדרמטי בחלק מהעיתונים, היו מקרה מובהק של יציאה מפרופורציות. גישה דומה ניכרה גם שנה קודם לכן, בעיסוק התקשורתי המוקצן בתאונה שבה נהרג טייס הקרב אסף רמון (שאביו, הטייס והאסטרונאוט אילן רמון נהרג ב־2003 בתאונת מעבורת החלל "קולומביה"). על סמך האירועים הללו נדמה היה שהתקשורת, עוד יותר מהחברה, איבדה את היכולת לעכל נפילת חיילים במשימות צבאיות. ישנם, כאמור, יתרונות לפתיחות. תחת מגבלות הצנזורה, בלא עין ציבורית פקוחה, רבות מהתקלות שאירעו בצה"ל בעבר לא טופלו ולא פעם הופגן בצבא זלזול בבטיחות. כשהדברים גלויים יותר, גם הזהירות גדלה. אולם, אף שחיל האוויר מחויב להוריד את התאונות למינימום האפשרי, גם בעתיד יהיו תאונות, בוודאי כשמדובר בטיסות בפרופיל מבצעי. זו פעילות מסוכנת בתנאים לא קלים, אך אם לא תתבצע כהלכה צה"ל לא יהיה מוכן למלחמה הבאה. יש סכנה המגולמת בתפיסה ההולכת ומשתרשת שלפיה נפילת חיילים אינה קבילה ולפיה עצם מותם שולל הצדקה מהפעילות הצבאית.

הילד של כולנו

אך דומה כי בשום אירוע לא ניכר הנזק שגרמה ההשטחה האינפנטילית של הדיון הציבורי יותר מכפי שניכר בפרשת חטיפתו והחזקתו במשך כחמש שנים בשבי החמאס של החייל גלעד שליט. שליט, בעידודה הנמרץ של התקשורת, תואר בתכיפות רבה כילד של כולנו, שקיימת חובה לשלם "כל מחיר" תמורת שחרורו. אבל שליט לא היה ילד, אלא חייל מאומן וחמוש שנחטף בעת שהגן על גבולות ישראל. הדיון במחויבות להחזירו צריך היה להתנהל באורח ענייני, לא כתחרות על שיא הרגש. אחרי שנתיים וחצי של התלבטויות, נכנע ראש הממשלה בנימין נתניהו (שהחליף את אהוד אולמרט ונבחר מחדש לכהונה שנייה במהלך תקופת החטיפה) לפסטיבל התקשורתי ולסקרי דעת הקהל, שהצביעו על תמיכה גבוהה בציבור בעסקת חליפין גם אם מחירה גבוה. נתניהו הסכים להסדר שבו שוחררו מאות אסירים פלסטינים שהורשעו בפיגועים רצחניים תמורת החזרת שליט.

אישית, תמכתי בעסקה משני שיקולים: התחושה שממשלות אולמרט ונתניהו כשלו במשך זמן רב מדי במיצוי האפשרויות האחרות לשחרור, והחשש שהפקרת שליט בשבי תפגע במוטיבציה לשירות בקרב חיילים קרביים, שגם כך הפכו בשנים האחרונות למתנדבים בפועל, אם לא בשם. אבל אין ספק שנתניהו, שבמשך שנים בנה את תדמיתו הציבורית כ"מר מלחמה בטרור" והטיף שלא להיכנע למחבלים, חרג מהאידיאולוגיה שלו בעיקר בגלל לחץ ציבורי, בגלל מניפולציות של יחסי ציבור, משום שהבין שהדרמה האנושית של משפחת שליט היא מקדם רייטינג ראשון במעלה.

"החזרתי לכם את הילד הביתה", אמר נתניהו להוריו של שליט מיד לאחר שובו של החייל, שכבר היה בחור בן 25. הרמטכ"ל גנץ הודיע לחייל — חייל שיצא מהטנק שלו המום ומבולבל לאחר פגיעת טיל שהרג שניים מחבריו, ושלא ניסה כלל להתנגד לחוטפיו: "בשבילי אתה גיבור". היו שנזכרו באותה עת ברמטכ"ל אחר, משה דיין, שהורה להעמיד לדין כמה משבויי צה"ל אחרי חזרתם מהשבי הסורי.

לא צריך להיות שמרן קיצוני, או פנאט אידיאולוגי, כדי להיות מודאג מהקו הישיר המחבר בין המגמות שהוזכרו כאן: התפרצות הרגש (ובעיקר הפגנתו הפומבית), הדיבורים על "כל מחיר" (כל עוד מדובר על שחרור מחבלים, לא על מות חיילים), אפס הסובלנות לספיגת נפגעים, עיצוב המדיניות ואפילו הגבולות הגיאוגרפיים בהתאם למספרי האבידות. כל אלה משקפים תפיסה בעייתית של הבנת המרחב שבו פועלת ישראל ושל המחיר שעלול להידרש ממנה לפרקים כדי לשרוד בו.

באוקטובר 2011, יום לאחר החזרת שליט (וחודש בדיוק לפני שטירוני הנח"ל ממחזור נובמבר התגייסו לצה"ל), כתב נחום ברנע: "תמונות השחרור ענו על כל מה שחשוב בעיני הישראלים: אהבת המשפחה, אהבת החיילים, אהבת המולדת. אני משער שרובם קמו הבוקר בהרגשה טובה. לא רק את החייל החוזר אל חיק משפחתו מהשבי אהבו, אלא גם את עצמם. משפחת שליט יכולה לסגור את הבאסטה. מערכת הביטחון לא יכולה... במקום להלעיט את הציבור במליצות ריקות על המוסר היהודי המופלא צריכים היו ראש הממשלה ושר הביטחון לומר אתמול לעם את האמת: ההרתעה הישראלית נפגעה. המשימה הבאה שלנו היא לשקם אותה".

הרמטכ"ל גנץ הודיע לחייל — חייל שיצא מהטנק שלו המום ומבולבל לאחר פגיעת טיל שהרג שניים מחבריו, ושלא ניסה כלל להתנגד לחוטפיו: "בשבילי אתה גיבור"

הדילמה חוזרת

בנובמבר 2012, חודש לאחר שהחיילים של כספי סיימו את מסלול ההכשרה שלהם והתפזרו לדרכם (לפלוגות הוותיקות של הגדוד, לקורסי פיקוד והזריזים שביניהם — להדרכת טירונים חדשים), יצא צה"ל למבצע "עמוד ענן" ברצועת עזה. חודשים של הסלמה הדרגתית, שלוותה בעוד ועוד רקטות על יישובי הדרום, הביאו לבסוף את ראש הממשלה נתניהו, להחלטה על פעולה נרחבת נגד שלטון החמאס ברצועה. המבצע נפתח בהתנקשות בחייו של ראש הזרוע הצבאית של החמאס, אחמד ג'עברי, ובהשמדת רוב רקטות הפאג'ר לטווח בינוני שבידי הארגונים הפלסטיניים, שביכולתן לפגוע בגוש דן. הפעילות הזו, כמו מאות גיחות תקיפה ברצועה, נעשתה כולה בידי חיל האוויר בסיוע צמוד של גופי המודיעין. צה"ל ריכז כוחות קרקעיים גדולים, בסדיר ובמילואים, בשטחי כינוס בקרבת הרצועה ובשטחי אימונים בנגב, אך עיכב את שיגורם פנימה. הוויכוח בציבור ובכלי התקשורת התלהט: האם להכניס את יחידות השריון והחי"ר לרצועה במטרה להסיר, אחת ולתמיד, את איום הרקטות ולהפיל את שלטון החמאס? או שמא מוטב לחלופין להסתפק במהלך האווירי ולחסוך את הנפגעים הרבים שיהיו כרוכים בכניסה קרקעית?

בצמרת הישראלית שרר הפעם קונצנזוס. מטרות המבצע, כלקח מפעולות קודמות, הוגדרו בזהירות: שיפור המציאות הביטחונית והחזרת השקט ליישובי הנגב. איש לא דיבר בסיבוב הזה על מיטוט המשטר בעזה. המטה הכללי של צה"ל המליץ להסתפק בפעולה אווירית מוגבלת, תוך כדי הכנת האפשרות הקרקעית. נתניהו, שנדחק למבצע על רקע הבחירות המתקרבות והחשש כי יואשם בהזנחת תושבי הדרום, לא התלהב גם הוא מכניסה קרקעית. כעבור שמונה ימים של לחימה בחרה ישראל בהפסקת אש עם החמאס, הסדר שהושג בתיווך הממשלה החדשה במצרים, על פני המשך הפעולה וגלישתה למהלך קרקעי. ראש הממשלה הסביר כי הנסיבות המדיניות המורכבות במזרח התיכון חייבו את עצירת המבצע, אך הוא שומר בידיו את האופציה למהלך צבאי רחב יותר ברצועה בעתיד. אפשר להניח שגם השיקול הפוליטי לא נעלם מעיניו. אילו התחלפו צילומי המל"ט של ההתנקשות בג'עברי בתמונות מהלוויות של חללי צה"ל, ייתכן שהתמיכה הציבורית בממשלה ובהחלטותיה היתה דועכת.

דומה כי החלטת נתניהו התקבלה בסך הכול בהבנה בדעת הקהל הישראלית, אף שחברי כנסת בימין מתחו עליה ביקורת ובכמה מערי הדרום התארגנו הפגנות נגד הפסקת האש, שתוארה ככניעה. את הטענות נגדה הוביל רוני דניאל, הפרשן הצבאי של ערוץ 2. דניאל, שחווה תסכול גדול ממה שתפס כהתנהגות ישראלית מאופקת מדי במלחמת לבנון השנייה ובמבצע "עופרת יצוקה", קרא הפעם בגלוי ובעקביות לפעולה קרקעית נרחבת. הפסקת אש בתנאים אלה, הזהיר, תהיה טעות קשה.

בין הכוחות שהמתינו להנחיה להיכנס לרצועה היו גם חיילי גדוד 931. אחרי שהחטיבה נשכחה מאחור ב"עופרת יצוקה", לא היתה למח"ט הנח"ל החדש, יהודה פוקס, שום כוונה לאפשר למבצע להתנהל בלעדיו. בימי ההמתנה הארוכים, פוקס והמג"דים שלו נשמעו נכונים להיכנס, אך לא נלהבים יתר על המידה. הכרזות יהירות הם העדיפו להשאיר למפקדים של חטיבות אחרות. ובזמן שהחיילים בני ה־19, באופן הולם לגילם, היו נרגשים ומלאי ציפייה לאפשרות שיתנסו לראשונה במלחמה, הוריהם הגיבו אחרת. לצד התמיכה וההזדהות בלטה גם החרדה לגורלם, ועמה תמיכה בהפסקת אש.

במשפחתו של תמיר יחזקאל הסנטימנטים הללו היו חזקים במיוחד. תמיר, שיציאתו לקורס מ"כים נדחתה לאחר שסבל מפציעה בידו, התכונן לכניסה יחד עם הפלוגה המבצעית של הגדוד. כשאמו ענת הפצירה בו לאפשר לה לפנות לקצינת הנפגעים של הנח"ל כדי שיישלח הרחק מהחזית, "בהתחשב בהיסטוריה המשפחתית", הוא סירב בתוקף לבקשה. "אל תעשו את זה בשום אופן. אין שום סיכוי שאני עוזב את החברים שלי. לא באתי לנח"ל בשביל להיות ש"ג", אמר, כמו הרבה חיילים לפניו, בהרבה מערכות קודמות. ההורים כיבדו את עמדתו, אבל נשמו לרווחה כשהגיעה ההודעה על הפסקת האש.

"אתה יודע", אמר חברי גיא זהבי, שאמו אילנה דיברה עם הטירונים על השכול פחות משנה קודם לכן, "שמתי לב לדבר מוזר. מכל האנשים ששמעתי לאורך השבוע הזה מסבירים למה חייבים להיכנס לעזה עם כוח קרקעי, לא פגשתי אף אחד שהבן שלו באמת נמצא שם וצפוי להיכנס עם החטיבות".

המאמר מבוסס על פרק 8 של הספר "תדע כל אם עברייה: קווים לדמותו של צה"ל החדש" מאת עמוס הראל, הרואה אור בימים אלה בהוצאת "כנרת זמורה ביתן". עמוס הראל הוא הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ" והמחבר (עם אבי יששכרוף) של שני ספרים נוספים, "המלחמה השביעית" (2004) על האינתיפאדה השנייה ו"קורי עכביש" (2008) על מלחמת לבנון השנייה. הוא זכה (פעמיים) בפרס צ'צ'יק, מטעם המכון למחקרי ביטחון לאומי באוניברסיטת תל אביב, המוענק למחקרים בולטים בתחום הביטחון.