מוגנס טרולה (Mognes Trolle), ביולוג, חוקר יונקים וצלם טבע מדנמרק, מתקרב אל בעלי החיים שהוא מצלם וממש מביט להם בעיניים. הצילומים שלו לוכדים הבעות אנושיות להדהים על פניהם של יונקים מכל העולם - ובאתר שלו הוא מציג סדרות של צילומים שחלקן מוקדשות לבעלי חיים הנמצאים על סף הכחדה.
טרולה מצלם כבר עשרים שנה ומרבה לנסוע לשם כך, מברזיל ועד בורניאו וממקסיקו ועד איי גלפגוס.
סדרת צילומי הפרימאטים שלו היא כנראה האנושית מכולן, אבל אם תדלגו על האחרות לעולם לא תדעו באיזה דיוק אתם מסוגלים לפענח הבעת פנים של איילה. ראיון עם טרולה על עבודתו בטבע תוכלו לקרוא כאן.
דוגמאות:
תגובות פייסבוק
מי בכלל צריך בית מלוכה?
לרגע נדמה היה שכל אמצעי התקשורת בבריטניה חוגגים בצהלות שמחה את יובל ה-70 לשבתה של אליזבת השנייה על כס המלוכה. אפילו Eastenders, אופרת הסבון הוותיקה שאינה מאוכלסת, בלשון המעטה, בטיפוסים מבית הלורדים, אירחה את צ׳רלס וקמילה וכרכרה סביבם בלחיים ורודות, ובכל מרחבי הבי בי סי לא נשמעו ולו ציוצים קלושים של ביקורת על עצם מוסד המלוכה, או תהיות מדוע מדינה דמוקרטית מחזיקה בו עדיין בשנת 2022.
ההיסטוריונית ד״ר קאשה טי (Dr Kasia Tee) ושותפה להגשת הפודקאסט Cursed Objects, ״חפצים מקוללים״ דן הנוקס (Dan Hancox), לקחו על עצמם את המטלה, ובפרק שכותרתו A Jubilee Catastrophe, ״קטסטרופת היובל״ הם מנתחים לעומק את משמעות קיומו של בית המלוכה הבריטי, תוהים איך זה שחלק מבית המחוקקים נתון בידיהם של מי שאינם נבחרי ציבור אלא שכבות עלית מדושנות (הם, למען האמת, השתמשו בביטוי המחמיא פחות ״פרזיטים״), שואלים אם הגיע הזמן שבריטניה תחקה את צרפת, ומנסים לברר איך יתכן ששאלת המונרכיה אינה מטרידה את השמאל הבריטי.
האמת היא שטי והנוקס מנהלים דיון אינטליגנטי, לא מתלהם, אבל ביקורתי מאוד, חכם ומנומק, כפי שהם נוהגים בכל אחד מפרקי הפודקאסט שלהם. השיחות שלהם יוצאות תמיד מחפץ (הוא ״החפץ המקולל״), במקרה זה דוגמאות להדפסת שרשראות קישוט לרחוב שהוצעו באתר ממשלתי (כלומר על חשבון משלמי המיסים) לכבוד חגיגות היובל - ונודדות אל ההשלכות הפוליטיות, כלכליות, פסיכולוגיות וחברתיות, חלקן גלויות לעין ואחרות נסתרות.
ד"ר יוסי יובל
בר חיוןאילו כל מה שהיינו רואים במהלך היום היה הופך אוטומטית לסטטוס בפייסבוק,...
X 7 דקות
אני פמיניסטית, אבל...
״אני פמיניסטית, אבל...״ כך נפתח כל פרק בפודקאסט The Guilty Feminist, כי פמיניזם תמיד מלווה באשמה, ואין פמיניסטית שאין לה ייסורי מצפון. דבורה פרנסס-וייט (Deborah Frances-White) - קומיקאית, מנחה ואקטיביסטית שפרשה את סיפור חייה המטלטל והמפתיע בסדרה משלה ברדיו של הבי בי סי, מנחה את הפודקאסט העצמאי הזה, שבו היא מארחת נשים ממגוון מעמדות, מוצאים, מקצועות, מדינות והשקפות, לשיחות על עניינים בוערים.
וייט - אוסטרלית לשעבר וכיום חיה בלונדון - משתמשת בהומור כדי לרכך את האווירה. למשל: ״אני פמיניסטית, אבל פעם, במהלך צעדה-הפגנה, נכנסתי לחנות כלבו כדי להשתמש בשירותים, ופתאום ראיתי איזה קרם פנים ועמדתי שם וניסיתי אותו וכשיצאתי, ההפגנה כבר חלפה...״. השיחות שלה (למשל, עם קומיקאיות כמו סופי היגן, סינדו וי או ג׳סיקה פוסטקיו) תמיד מצחיקות אבל עוסקות בנושאים חשובים, מזווית ראייה נשית: כסף, מבוכה, אותנטיות, אי שוויון נסתר, מעמדן של נשים בקהילה הצוענית, נשים במקצועות הרפואה בזמן המגפה (בין האורחות בפרק הזה, הקומיקאית והשחקנית ג׳ו ברנד שהייתה במשך שנים אחות פסיכיאטרית), או חייהן של טרנסיות שחורות.
לא הרבה גברים מתארחים בפודקאסט של וייט ולכן הפרק עם אדי איזרד (Izzard) הוא יוצא דופן וגם מומלץ. איזרד הוא אקטיביסט, שחקן, סטנדאפיסט, סופר וגם רץ מרתונים (בעבר רץ 43 מרתונים ב-51 יום, כדי לגייס כספים לצדקה). הוא גם טען כל חייו שהוא לסבית הכלואה בגוף של גבר, והמופעים שלו אתגרו שוב ושוב את גבולות החשיבה על מגדר ועל הבדלים בין גברים ונשים. בשנים האחרונות הוא לא מסתפק בלבוש נשי, ומבקש שיפנו אליו - אליה בלשון נקבה. היא גם אתאיסטית ובכלל חכמה, מצחיקה ויודעת לספר סיפורים נפלאים.