כשהיופי שומט את הלסת

לפני שנים מספר, כשמשפחתי עזבה את ארצות הברית ועברה להתגורר בצפון אנגליה, מיהרנו לאמץ את הנוהג המקומי לצאת לצעידות של סופשבוע בפארק הלאומי Peak District. ה״צעידות״ הללו כללו על פי רוב טיפוס מאומץ למחצה אל פסגתו של לא-ממש-הר, שם ניתן ליהנות מכריך תוצרת בית בזמן שמשקיפים על הנוף. בתנאי מזג אוויר מתאימים ובמקום הנכון אפשר ליהנות מפני סלע משוננים, מגבעות ירוקות ומעמקים עמוקים. אם יש לכם מזל, אתם עשויים להתמלא בתחושה של יראת כבוד, תחושת התפעמות שקשה להסבירה לאחרים.

השיטוטים עזרו לי לשמור על חיוניות נפשית שאחרת עלולה הייתה להבהב ולכבות בזמנים אלה של ריחוק חברתי

הצעידות הללו הן כעת אירוע מרכזי עבור משפחתנו, הכוללת ארבע נפשות. אבל במהלך מגפת COVID-19, הן הפכו עבורי ליותר מזה. זה אמנם נשמע מוזר, אבל השיטוטים הללו היו מנגנון שאין לו תחליף לשימור תחושה של חיבור לאנשים שמחוץ למשפחתי, והם עזרו לי לשמור על חיוניות נפשית שאחרת עלולה הייתה להבהב ולכבות בזמנים אלה של ריחוק חברתי.

בנורבגיה: מרחב לנפש להתפעם בו. תצלום: דוד מלצקי.

מתברר שאני לא היחיד. במחקר הפסיכולוגי מצטברות עדויות לכך שחוויות של התפעמות מן הטבע עשויות לעודד את תחושת החיבור שלנו לאחרים, וגם את תחושת הסיפוק הרוחני. יתרה מכך, המחקרים מראים כיצד כולנו, דתיים או לא, יכולים לרתום באורח פעיל את כוחן של החוויות בטבע כדי לשפר את ההיבטים הללו של חיינו. נקודת משען חשובה בסיפור המחבר את הטבע, השינוי והרוחניות היא הרגשת ההתפעמות.

התפעמות היא רגש רב עוצמה, שנחווה לרוב בנוכחות משהו עצום או מופלא. חוקרים מתייחסים לרגש הזה כאל רגש ״אפיסטמי״ מאחר שסוג האובייקטים המעוררים בנו התפעמות הוא עשיר במידע: כלומר, התפעמות לעתים מאתגרת את ההבנה הקיימת שלנו את הדברים ודוחפת אותנו לחפש הסבר, מדעי או דתי. יראת הכבוד המתפעמת, קשורה ללסת הנשמטת ולפה הפעור. כשאנו חווים רגש כזה, אנחנו המומים ממשהו, נלהבים ממנו. חוויות כאלה הן בדרך כלל חיוביות ואנשים בדרך כלל רוצים שיימשכו.

מדענים ופילוסופים ממשיכים להתווכח בנוגע למקורות האבולוציוניים של ההתפעמות. על פי אחת התאוריות המוכרות התפקיד המקורי שלו היה לקבע היררכיות חברתיות. אבות אבותינו היו חווים יראת כבוד כזו בעיקר בנוכחות אחרים בעלי דומיננטיות חברתית, והדבר היה מסייע להם למצוא את מקומם בסולם החברתי, וכך לחזק את התאמתם.

הנטייה לחוות חוויה מהנה של התפעמות, המופנית כלפי הנוף הפתוח, עשויה לקדם התנהגויות שקושרות את חברי הקבוצה זה לזה ומותירה אותם במקום מורם, עשויה לסייע מאוד להתאמתם לסביבה

חוקרים אחרים, לעומת זאת, מתנגדים לתיאור כזה של התפקיד הקדום של ההתפעמות. הם אומרים שהדבר אינו מסביר מדוע יפי הטבע, ובעיקר נופים פנורמיים, הם מן האובייקטים הנפוצים ביותר של ההתפעמות. הם סבורים כי ההתפעמות צמחה בתגובה לנופים פתוחים: בהקשר של ציידים-לקטים, כדאי לקבוצות קטנות למצוא מקום בטוח שממנו יוכלו לראות את האויבים המתקרבים. לכן הנטייה לחוות חוויה מהנה של התפעמות, המופנית כלפי הנוף הפתוח, עשויה לקדם התנהגויות שקושרות את חברי הקבוצה זה לזה ומותירה אותם במקום מורם, עשויה לסייע מאוד להתאמתם לסביבה.

התאוריה הזו על אודות מקורות ההתפעמות עשויה לתרום גם להסבר של הקשר בין התפעמות לרוחניות. המאמץ הרוחני בעיקרו הכלול בניסיון להבין ולהעריך את מקומנו בהקשר הרחב יותר, עשוי היה לחזק את הקשר של קבוצה למקום מסוים. סגידה כבר נקשרה מזמן ל״מקומות גבוהים״, ואלוהיות רבות מפגינות חיבה מיוחדת למקומות מסוימים. המיצוב העצמי בהקשר רחב הקושר זהות למקום מסוים ובטוח, ולאחרים באותו מקום, יכול היה להעניק יתרון הישרדותי לבני האדם הקדומים.

בלי קשר למקורות האבולוציוניים של יראת הכבוד המתפעמת, המחקר מראה כי היום היא מקושרת לשינוי אישי וגם לסיפוק רוחני. אנשים עם נטיות חזקות יותר לחוות התפעמות מדורגים על ידי חבריהם כענווים יותר, מפגינים התנהגות נדיבה יותר, ועוזרים יותר לאחרים. כשחוויות של התפעמות נגרמות לאנשים בניסוי, למשל כשמציבים את משתתפי הניסוי בחורש של עצי ענק, הן מובילות אנשים להציג דיווח מאוזן יותר של החוזקות והחולשות שלהם, להפגין התנהגות תומכת יותר ותוקפנית פחות כלפי אחרים, ולהיות נכונים פחות לשאת חוויות שאינן נעימות כדי להרוויח כסף.

להתפעם מהתגלמות האלים על הבמה: פולחן-תאטרון Theyyam, קראלה, דרום הודו. תצלום: מניו ורמה.

יתכן שהעובדה שלהתפעמות ישנן השפעות חברתיות חשובות כל כך מפתיעה אתכם. אחרי הכול, כולנו עשויים לחוות תחושה כזו על פסגת הר, לבדנו, או עם מספר אנשים אחרים. ובעודנו חדורים ביראת כבוד, אנו עלולים להקדיש תשומת לב זעירה בלבד לאנשים שסביבנו, מאחר שאנו שבויים בחוויה עצמה. חוויית ההתפעמות אינה בהכרח חוויה חברתית במיוחד, אבל השפעותיה הן כנראה כאלה.

התיאור הנפוץ ביותר של האופן שבו ההתפעמות מובילה להשלכות החברתיות הללו קשור ב״עצמי הקטן״. כשאנחנו נמלאים התפעמות, אנחנו חווים את עצמנו כקטנים יותר ואת העולם שמחוץ לנו כגדול יותר. לעתים הדבר קורה ממש כך: אנשים החווים התפעמות נוטים להעריך את גופם כקטן יותר. והדבר נכון גם פיגורטיבית: העצמי ודאגותיו חשובים פחות, ואילו העולם שמעבר לעצמי הופך להיות משמעותי יותר.

אנשים שחווים התפעמות מדווחים כי הם חשים שהם ״חלק מישות גדולה יותר״. הם גם מדווחים על תחושה חזקה יותר של חיבור לקבוצה שאליה הם שייכים, לאומה שלהם, ולמין האנושי

חשוב מאוד לציין כי בהתפעמות, אנחנו רואים גם את העצמי הקטן שלנו כמחובר יותר לעולם הגדול. אנשים שחווים התפעמות מדווחים כי הם חשים שהם ״חלק מישות גדולה יותר״. הם גם מדווחים על תחושה חזקה יותר של חיבור לקבוצה שאליה הם שייכים, לאומה שלהם, ולמין האנושי. חוויות של התפעמות מעוררות תחושה גדולה יותר של אחדות עם אחרים ועם חברים, וגורמות לאנשים לחוש יותר משולבים בקהילות שלהם. אסטרונאוטים שחשים התפעמות בחלל מדווחים על תחושה גדולה יותר של קשר לאנשים אחרים וגם לכדור הארץ בכלל. במובן זה, ההתפעמות נחשבת לרגש ״המתעלה על העצמי״: כשאנו נתקלים בו, אנחנו מתעלים מעל עצמנו באמצעות חוויית עצמנו כמחוברים לשלמים גדולים יותר.

לאור זאת, לא מפתיע שההתפעמות הכרוכה באורח אינטימי ברוחניות. כשאנשים מתבקשים להיזכר ולכתוב על אודות חוויות רוחניות, הדבר מוביל אותם לחוות יראת כבוד מתפעמת. באותו אופן, כשמעוררים בהם חוויית התפעמות, אנשים מדווחים על אמונה גדולה יותר בעל–טבעי, ואומרים שהם מעדיפים לבקר ביעדים רוחניים כמו טיבט, על פני יעדי נופש. אנשים שנוטים יותר לרוחניות נוטים גם לחוות יותר התפעמות ורגשות של התעלות מעבר לעצמי; והקשר בין התפעמות ורוחניות עוזר להסביר מדוע רוחניות מעודדת תחושת רווחה.

חשוב לציין כי התפקיד הרוחני הזה של ההתפעמות אינו מוגבל לאנשים דתיים. למעשה, חוקרים מציעים כי באמצעות מחקר תפקידיהם של ההתפעמות של העצמי הקטן, נוכל להבין טוב יותר את משמעותה של הרוחניות – בין אם היא קשורה לדת ובין אם לא. הפסיכולוג ויליאם ג׳יימס כתב בשנת 1902 כי הדבר היחיד שהחוויה הדתית ״מעידה עליו ללא ספק״ הוא ש״אנחנו יכולים לחוות אחדות עם משהו גדול יותר מעצמנו, ובאחדות זו למצוא את השלווה הגדולה ביותר״. המחקר שסקרתי כאן מציע כי במידה רבה ניתן לומר זאת גם על החוויה הרוחנית.

ישנם פסיכולוגים ופילוסופים שמרחיקים לכת עוד יותר, וסבורים כי רוחניות היא תכונה אנושית אוניברסלית, ממש כמו הוגנות או חמלה, שהדתיים ומי שאינם דתיים יכולים לטפח. לכן אולי נוכל להבין את המעלה המסוימת של רוחניות כקשורה ליכולת מפותחת להשגת התעלות על העצמי בנוכחות דבר מה המעורר יראת כבוד. במילים פשוטות יותר, מי שאינם ״מוצלחים״ ברוחניות, יהיו מוצלחים בחוויית התפעמות שמאפשרת להם להתעלות מעל לעצמם ולהפוך לאנשים טובים יותר.

אם נחשוב כך על רוחניות, אז – ממש כמו באשר לתכונות אחרות – נוכל לעשות דברים כדי להשתפר בה. ברוח זו, המחקר אכן מגלה כי ישנם מי שנוטים יותר לחוות התפעמות מאחרים. ובאופן מעשי מאוד, הוא מראה כי ישנן טכניקות מסוימות שמגדילות את הסיכוי לחוות חוויות מעוררות התפעמות שיש בהן התעלות כשנתקלים בתופעות טבע.

לשקוע בחוויה פירושו להיבלע לגמרי במה שקורה, כך שכל העניינים המעשיים האחרים נסוגים אל הרקע, ותשומת לבכם ממוקדת בחוויה הנוכחית עם כמה שפחות הסחות דעת

מילת המפתח כאן היא המשוקעוּת, משום שאנשים המשוקעים יותר בחוויות שלהם נוטים יותר לחוות התפעמות. לשקוע בחוויה פירושו להיבלע לגמרי במה שקורה, כך שכל העניינים המעשיים האחרים נסוגים אל הרקע, ותשומת לבכם ממוקדת בחוויה הנוכחית עם כמה שפחות הסחות דעת. הדבר מוכר ממחקרים על מצבי ״זרימה״ שמתרחשים כאשר אנשים משוקעים כל כולם בביצוע מטלה. אבל כאן ״המטלה״ היא פשוט להפנים את חוויית הטבע.

ביער בבלגיה: אנחנו קטנים, מחוברים, משוקעים, ולבנו מתרחב. תצלום: סבסטיאן גולדברג.

טכניקות המגבירות את ההיבלעות בחוויה עשויות להעצים את ההתפעמות. הן עשויות להיות פשוטות למדי: מילוי פשוט של מספר הוראות למיקוד תשומת הלב בפרטים של הסביבה הטבעית הוכח כמסייע לשקוע בחוויה. דרך אחרת, תובענית יותר, היא מדיטציית קשיבוּת. הדבר כרוך בהפניית תשומת הלב לחוויה הנוכחית, דחיית הסחות דעת שעלולות להפריע להתמקדות שלכם, התעשתות ברגע שאתם חשים שדעתכם מוסחת וחזרה להתמקדות בהווה. מדובר בתשומת לב מאומצת. מאחר שתרגול קשיבות מאמן אתכם לשים לב לחוויה הנוכחית שלכם, היא תוארה כ״תרגיל המועדף״ המאפשר משוקעות מוחלטת בחוויה והתפעמות.

שם, בפסגה, מול המראה הברור של סביבתכם, אתם יכולים להפוך לקטנים בעוד העולם גדל והולך; אתם יכולים לראות את עצמכם כמחוברים לשלמויות שאתם חלק מהן; ואתם אולי אפילו יכולים לדמיין אהבת אלוהים חובקת כל

ישנן גם עדויות לכך שפעילות העושה שימוש בדמיון עוזרת לשקוע בחוויה. ישנם אנשים שמסווגים כנוטים יותר למשוקעות כזו יותר מאחרים – הם בעלי רמה גבוה של מה שמכונה ״תכונת משוקעות״. תכונה כזו היא חלק מנטייה להיות מעורבים באורח פעיל בסביבה באמצעות שימוש בדמיון. מי שנוטים לספוג יותר מן הסביבה נוטים יותר לעסוק בפנטזיה ולהשתמש בדימויים מנטליים. גם טכניקות כאלה עשויות להגביר את הסיכוי לחוות התפעמות בטבע. בעוד שהמדיטציה עשויה להקטין את הסחות הדעת המקטינות את תחושת יראת הכבוד לטבע, הדמיון יכול להגביר את המעורבות הפעילה בחוויה. בשני המקרים, ההישקעות מוגברת וישנו סיכוי רב יותר לחוות התפעמות.

במהלך המגפה, רבות מן הטקטיקות הרגילות לבניית מערכות יחסים אישיות ולשמירה על העיסוק הרוחני נלקחו מאיתנו. אפילו לפני הסגר, ההסתמכות על תקשורת דיגיטלית הובילה ליותר בידוד חברתי – ולכן אם וכאשר דברים יחזרו להיות ״נורמליים״, חוויית ההתפעמות על ראש ההר תהיה חיונית כתמיד. שם, בפסגה, מול המראה הברור של סביבתכם, אתם יכולים להפוך לקטנים בעוד העולם גדל והולך; אתם יכולים לראות את עצמכם כמחוברים לשלמויות שאתם חלק מהן; ואתם אולי אפילו יכולים לדמיין אהבת אלוהים חובקת כל.

ט. ריאן בירלי (Byerly) הוא פילוסוף המלמד באוניברסיטת שפילד. הוא עורך רשימות הביקורת בכתב העת European Journal for Philosophy of Religion, גזבר האגודה הבריטית לפילוסופיה של הדת וחבר במרכז לפילוסופיה מעורבת בשפילד. בין ספריו: ​Putting Others First: The Christian Ideal of Others-Centeredness (משנת 2019), ו- ​​Paradise Understood: New Philosophical Essays About Heaven (משנת 2017), שאותו ערך במשותף עם אריק סילברמן (Silverman). ספרו Intellectual Dependability: A Virtue Theory of the Epistemic and Educational Ideal עתיד לראות אור במהלך 2021.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בפסגה, מול הנוף הפתוח. תצלום: קיילם אמסלי, unspash.com

Photo by Kalen Emsley on Unsplash