המראיינים הכי מפתיעים במקום הכי מפתיע, הם כנראה אֶליס ג׳יימס וג׳ון רובינס - שני גברים צעירים (יחסית: בני 41 ו-39 בהתאמה), חובבי כדורגל, קריקט וגולף, קומיקאים ובעבר גם סטנדאפיסטים, שמגישים מדי שבוע תוכנית מוזיקה, קשקשת והרבה שטויות ברדיו 5 של הבי בי סי. בפודקאסט שלהם How Do You Cope הם מראיינים אנשים המתמודדים עם סיטואציות קשות במיוחד: נכויות, מחלות נפש, טראומות מורכבות, מוות - והם מתגלים כמראיינים בעלי אמפתיה, יכולת הקשבה, עדינות ואינטליגנציה רגשית מעוררות קנאה.
בפרק ?Hello body, what can you do הם מדברים עם מייקל רוזן. רוזן הוא מגיש רדיו וטלוויזיה מוכר מאוד בבריטניה, משורר וסופר ילדים אהוב במיוחד, שכתב יותר מ-140 ספרים. בראשית שנת 2020 הוא חש ברע, ואובחן, ממש במקרה, על ידי שכנה שהבינה שלא מדובר בסתם התקררות. רוזן אושפז בטיפול נמרץ, וכשהחלים מקורונה, נותרו בגופו לא מעט סימנים למחלה: הוא איבד את יכולת התפקוד בחלקים מן הגוף, כולל עין ואוזן, ובזמן הראיון עדיין סבל מתשישות קשה וכל פעולה קטנה דרשה ממנו מאמצים גדולים. ג׳יימס ורובינס משוחחים איתו על המחלה, על השיקום, על ההשלמה עם יכולות שאבדו לו, אבל גם על כתיבה לילדים, על ספר מיוחד מאוד שכתב לילדים על מות בנו אדי לפני שנים ספורות, ועל האופן שבו הוא מסביר במפגשיו עם קוראים צעירים את המוות, וגם את האבל שחש. הנושאים שעולים בפרק אינם קלים, אבל השיחה מרחיבת לב ממש.
תגובות פייסבוק
תנאי ללא תנאי
כולנו משתמשים במשפטי תנאי. בשיעורי הלשון - גם אם הם משנים את שמותיהם מדי פעם "דקדוק", "הבעה", "עברית" ועוד כיד הדמיון של משרד החינוך – מלמדים אותנו שיש בעברית מספר סוגים של משפטי תנאי. כך מלמדים אותנו גם באנגלית, שם התבססה התורה הדידקטית שטוענת שיש באנגלית שלושה משפטי תנאי. גם בעברית וגם באנגלית הוראת הדברים נוטה להיות מכאנית, נוקשה. ללומדים את משפטי התנאי בעברית ניתנת רשימת נוסחאות קצרה הכוללת משפטי תנאי שמתאפיינים במילת תנאי (בעברית מדובר ב"אם", "אילו", "אלמלא" וכדומה), פסוקית שמביעה את התנאי ופסוקית שמביעה את התוצאה: "אם ננצח בשבת, נעלה למקום הראשון"; "אילו באת לשיעור, היית יודע את החומר"; "אלמלא ידעתי שהוא בבית, לא הייתי מתעקש לדפוק על הדלת שלו". מעבר לכך מלמדים את התלמידים את עיקרי ההבדלים במשמעות: כלומר לאיזה זמן מתייחס התנאי, ובעיקר מה בין האמת של המציאות וסיכויי הקיום של התנאי (תנאי ממשי, תנאי בטל ועוד). לכאורה, בכך מסתכם הנושא, לפחות מבחינת הלימוד בבית הספר.
אלא שהמציאות שונה מספרי הדקדוק והמידע המתגלה בה רב, מגוון ומורכב בהרבה ממה שנמסר לנו בבית הספר. כל מי שמסתובב במרחב הציבורי נתקל במשפטי תנאי שהמבנה שלהם אינו קשור כלל לתבניות ששליטה בהן תורמות לזכאות לתעודת בגרות של משרד החינוך הישראלי.
לאחרונה בולטת בעיקר התבנית של משפטים מסוג: "הכניסה בהצגת תו ירוק". ברור לגמרי שמדובר בהתניה: אם תציגו תו ירוק, יאפשרו לכם להיכנס לחנות, למסעדה, לקולנוע. ואם לא תציגו, לא ירשו לכם להיכנס. מיטיבי הלכת בתחום הדקדוק הבית ספרי יכולים להסתכל על המשפט "הכניסה בהצגת תו ירוק" ולהבחין בסעיף אחר בתכנית הלימודים. בשעתו הוא כונה "ב' הכלי", כלומר ה"ב-" שמבטאת שימוש באמצעי או בכלי לצורך השגת תוצאה. למשל "לאכול בסכין ומזלג", לא בהם, בתוכם אלא באמצעותם; "לדבר בטלפון"; "לנסוע באוטובוס". אין ספק שהתו הירוק הוא כלי שבאמצעותו אמורה להתאפשר הכניסה לאותם מקומות ציבור. כך אומר המשפט "הכניסה בהצגת תו ירוק". אך כתמיד, יש לראות את המשפט בהקשרו ולנתח את כל חלקיו.
המשפט "הכניסה בהצגת תו ירוק" מופיע על שלטים. הנוסח הוא הודעה מטעם בעלי המקום, שהם בעלי הסמכות והכוח בכל הקשור לאישור כניסה למקום. הכניסה מותנית, והתנאי הוא הצגה של תו ירוק, כלומר שימוש בו, כמו מפתח לדלת: הצגתם תו? תיכנסו. לא הצגתם? לא תיכנסו.
והנה, כך בדיוק, מתגלה לנו מבנה תנאי נוסף בעברית הישראלית. אפשר לקרוא לו בקיצור "שברת, שילמת". כלומר: "אם תשבור משהו בתצוגה, יהיה עליך לשלם את תמורתו". גם זאת תבנית שאינה משתלבת עם ההצגה המכאנית של "משפטי תנאי" בספרי הדקדוק של בית הספר. היא מוכרת לנו גם ממשחק השחמט, שם מוכר הכלל "נגעת, נסעת" – כלומר ״אם אתה נוגע בכלי, אתה חייב לעשות בו מהלך". יש לשים לב לשימוש בצורה של זמן עבר ("שברת", "שילמת") שמובנו כאן אינו עבר אלא "תמיד", כתנאי: אם תשבור, יהיה עליך לשלם. שוב מדובר בהוראה, הודעה וקביעת כללים מטעם מי שיש להם סמכות וריבונות במקום מסוים, במקרה הזה בעליה של חנות. תבנית "שברת, שילמת" אינה מוגבלת רק להוראות אלא קיימת גם בהקשרים אחרים: "ענית לשיחה ממנו, הלך לך היום", אמר לא מזמן מישהו בקרבתי. משפט תנאי? בהחלט. אזהרה? במובן מסוים, כן. צורת זמן עבר כמציינת "תמיד"? ללא ספק.
גם במבנה שצורתו "הכניסה בהצגת תו ירוק" וגם במבנה "שברת, שילמת" (אם כי במידה פחותה) מתגלה לנו משפט תנאי כבעל גוון ברור של הנחיה, הוראה ואף ציווי ופקודה, גוון העולה מן ההקשר והמתממש בבחירה בתבנית המשפט. ככל הנראה לא נמצא מקום ציבורי שבכניסה אליו יהיה שלט ועליו הנוסח "אם תראו לנו תו ירוק, נרשה לכם להיכנס". שלט שנתלה במקום ציבורי נוטה להיות הוראה, פקודה, נוהל מכתיב, והדבר בוודאי קשור גם למאפיינים התרבותיים של דוברי העברית. באותה המידה, לא מפתיע, תרבותית, שעד היום לא ראיתי שלט בחנות שמציגה דברים שבירים שנוסח במלים "אם תשברו פריט מהתצוגה, תצטרכו לשלם עליו בקופה". יתכן שתבניות התנאי הקלאסיות, מסוג "אם... אז...", נתפשות כמותירות מקום לספק, רכות מדי.
אכן, כדאי להשתחרר מהרשימות הסגורות שלימדו אותנו בבית הספר ולראות את התחביר העברי בפעולתו במציאות, בהקשרים אמיתיים, בכתיבה אותנטית של דוברי עברית. שם נמצאת השפה: בטקסטים, מחכה ללומדיה שרוצים להתעמק בה, לגלות את אוצרותיה המקוריים.
הים הזה
כמה יופי מציעות לנו המילים העתיקות ביותר. או לפחות מילים שידוע לנו שהן עתיקות במיוחד, ושרדו והן אף מרכזיות בלשוננו. חוקרי השפות השמיות נוהגים להצביע על עשרות בודדות של מילים שמופיעות בכל השפות השמיות ולכן יש גם סיבות להניח שהן עתיקות במיוחד. ראשיתן אינה יכולה להיות ידועה לנו, כי המילים קדמו לכתב, כמובן. מילות יסוד כאלה נוטות להיות תשתיתיות – אב ואם, אברי גוף וכדומה. מצד אחר, לפני ההשוואה בין שפות קרובות או בעלות היסטוריה קדומה משותפת או בנוסף להשוואה כזאת, קורה שיש לפנינו מילה המתועדת במשך אלפי שנים, והיא עדיין חיה ובועטת.
מקרה כזה הוא המילה "ים". עתיקה ביותר, היא מתועדת משחר הכתיבה. בכתבי אֶבְּלָה, וגם באוגרית. כלומר, באלף השלישי ובאלף השני לפני הספירה, בלשונות שנכתבו בשפת היתדות והיו שמיות לעילא. משם ועד ימינו, במזרח הקרוב, בלשונות שקדמו לעברית ובלשונות שהתפתחו יחד איתה או בסמיכות לה, אנו מוצאים את "ים". היא מציינת את מה שמכונה באנגלית sea, אם כי יש להיזהר במעבר המהיר הזה לשפה האנגלית המאוחרת והרחוקה. מה ראו יושבי מזרח הים התיכון שאולי לא ידעו שהם במזרחו של ים או שהים הוא "תיכון", כינוי שהיה עתיד לדבוק בו מפיהם של אנשים בני תרבויות שונות משלהם, דוברי לשונות רחוקות משלהם, בתקופה מאוחרת בהרבה? אנחנו זוכרים ש"ים" בעברית המקראית הוא צד מערב, וכשוכני החוף של ארץ ישראל הדבר טבעי לנו. אנחנו כאן, הים מולנו, במערב, והשמש שוקעת באופקו של ים. סדרי עולם שחלחלו לעברית במשך אלפי שנותיה, והיו בוודאי מושרשים עמוק גם בטרם נכתבה כאן או בכלל אף לא אחת מהשפות השמיות הקדומות המוכרות לנו, או אפילו השפות השמיות שנעלמות מידיעותינו התלויות בתיעוד המתגלה בארכיאולוגיה. נוכחות המילה "ים" עוד משלבים כה קדומים מבססת לכאורה את זהותה השמית, אך הרעיון ש"ים" בנוי על שורש "י.מ.מ." אינו נראה מוצק ביותר ואולי הוא אינו אלא שיקוף של רצון להביע את השמיות של המילה הקדומה והמסתורית הזאת, כפי שיירמז מיד.
כי אמנם אוקיינוס אין לנו, כלומר מילה עברית ל"אוקיינוס", אך העברית הרשמית מבדילה בין "ים" ו"ימה", כשהראשון הוא פתוח והשני הוא סוג של אגם. נראה שהמקור של "ימה" הוא צורת הקטנה ל"ים" בסורית קלאסית – אבל בעברית מדובר פשוט באגם או בבריכת מים טבעית גדולה. דוגמה יפה לנוכחות "ים" במרחב הגיאוגרפי שלנו אף מעבר לשפות השמיות אפשר למצוא במצרים, במקום ששמו "פאיום" (Faiyum) שאינו אלא "ה-ים". מקור השם הוא בשפה הקופטית, השלב האחרון בהתפתחות השפות של מצרים הקדומה, כשתווית הידוע היא חלק מהשם, "הים". במצרית הקלאסית ym היה בדיוק זה: ים, וגם אגם או מקווה טבעי מים גדול. ואכן, מימים ימימה, סמוך לישוב הקדום והעשיר בהיסטוריה יש אגם. המילה המצרית קודמת לכל תיעוד שמי שיש בידינו, כך שאנו נותרים עם מקום לספק בדבר המקור ה"אמיתי" או ה"אולטימטיבי" שלה.
ואנחנו כאן עם הים. "ים" ביחיד, וברבים "ימים", כמו ב"מכון לחקר הימים", שאינו עוסק במחקר הזמן אלא במחקר הים באשר הוא. בעברית, מזה דורות, ספן הוא "יורד ים", כנראה כיוון שאל הים יורדים מן היבשה, בוודאי בראייה של עם שלא פיתח תרבות ימית ענפה ומשוכללת, וממשיך להביט על המציאות ממקומו ביבשה, שהים לוחך את צדה המערבי. היום, בעברית הישראלית שלנו, אנחנו "הולכים לים", בדיוק במובן שמקובל לומר באנגלית going to the beach. כי אכן: באנגלית ובשפות אחרות באירופה, הולכים לחוף, לחוף הים. אם כי באחדות מהן, כמו בעברית שלנו, הולכים לים. הים הזה הוא אתר בילוי, מעין שם פרטי למכלול של קטע חוף ופיסת ים נגישה להתבוננות, לטבילה, לשחייה. הים שאנו הולכים אליו בעברית המודרנית הוא המכלול הזה, שהרי איננו הולכים אל המים ואל הגלים הקמים בהם. עד כדי כך, ש"ללכת לים", בסלנג של הכדורגל הישראלי, פירושו לוותר על שארית העונה ולא להתייחס אליה ברצינות רבה, לאחר אובדן הסיכויים לזכייה התואר. קבוצה בעלת שאיפות לאליפות, שבחודש מרץ או אפריל ברור שלא תשיג את מבוקשה, נשלחת על ידי הפרשנים והאוהדים הכעוסים "ללכת לים".
אין גם להתפלא שבעברית "ים" משמעותו "הרבה" - "ים של מחשבות", "ים של מתנות" וכו'. גם באנגלית sea משמש לציון כמות גדולה מאוד, כמו בביטוי a sea of change, המציין שינויים רבים ושונים שחלו בדבר מסוים, ודברים דומים מוכרים גם בלשונות אחרות. כי הים, עתיק מכולנו, מסתורי ועצום מאוד.
שנת הבולען
האקדמיה ללשון עברית פרסמה את "מילת השנה" לשנת 2023. המילה לא נבחרה על ידי האקדמיה, אלא על ידי הציבור שנענה לקריאתה ברחבי השופרות העומדים לרשותה להציע מילים "המסמלות בצורה הטובה ביותר את השנה החולפת".
תשע המילים הסופיות, כלומר אלה שזכו למספר המצביעים הגדול ביותר היו: אקלים, בולען, חמלה, הזיה, מגדר, משילות, משכנתה, על מלא, רוגלה. הרשימה היא מסמך המעיד על החברה הישראלית, על הדאגות והשסעים, על השפעתו של השיח הפוליטי-תקשורתי ואולי גם על תחושה מסוימת של אין אונים הפושה בקרב דוברי העברית עם המעבר מ-2022 ל-2023. באורח מוזר, שתי המילים שזכו למספר הבוחרים הגדול ביותר הן "בולען" ו"משילות". ציניקנים יאמרו שמדובר בפחדים מאותו סוג, או בשאיפות הרסניות שדומות זו לזו יותר ממה שהיינו רוצים לפרט כאן. 25% בחרו ב"בולען" ו-21% ב"משילות".
אחריהן מדורגת "הזיה" עם 14%, ואז נוצרת מדרגה משותפת, פחות או יותר, הכוללת את "חמלה", "אקלים", "מגדר" ו"על מלא" - בין 7 ל-9 אחוזים. מתחתן עם 4 ו-5 אחוזים ניצבות "משכנתה" ו"רוגלה".
לפני שנפנה למילה הנבחרת, יש מקום לציין שהרשימה כולה מייצגת התרכזות רבה בענייני פנים, במה שמקומי, קרוב ונוגע ישירות, בוודאי בשתי המילים המובילות. על פי תשע המילים, למשל, אין מלחמה באוקראינה. נעיר גם כי האופציה להציע שתיקה או "ללא מילים" או הרמת גבות מלאת פליאה, זעזוע או תדהמה, לא נכללה במנעד האפשרויות מבחינת הקהל המציע. גם לא רגע של דילוג על נשימה או מועקה בחזה. ובכל זאת, אולי "הזיה" איגדה את הרגשות הללו. תשע המילים ביחד מייצגות 100% מההצבעה. אמנם אין לדעת אם האחוזים חושבו לאחר בחירת תשע המילים או שמא אף מילה אחרת לא התעלתה מעבר לשברירי אחוזים. יתכן שהציפיות למתודולוגיה סטטיסטית מוצקה, במקרה של האקדמיה ללשון עברית, צריכות להיות צנועות.
וכך נותרנו עם מילת השנה מטעם האקדמיה ללשון עברית, מלכת המילים העבריות מבחינת הסמלים לשנת 2022: "בולען". בחירה הגיונית כמטפורה, אבל משונה אם מתייחסים למובן הקונקרטי שלה, כלומר של היפערות באדמה הבולעת את מה שנמצא על פני השטח. אבן שושן מגדיר כך: "חלל תת-קרקעי הגורם לבליעה של עצמים המצויים מעל פני הקרקע", מציין שמדובר במילה מתחום הגיאולוגיה ומוסיף: "תופעת הבולענים התגלתה בעיקר באזור ים המלח". מובן נוסף, משני, הוא מתחום הביולוגיה, שם "בולען" הוא "פָגוֹצִיט", "תא (כמו תא דם לבן) שתפקידו לעטוף חלקיקים זרים או חיידקים מזיקים ולעכל אותם".
יש טעם לנתח את "בולען": מבחינה לשונית תשומת הלב מופנית לסיומת -ָן, שמשמשת לגזירת שמות עצם ותכונות. שמות העצם נוטים לא פעם להיות מקצועות או תפקידים: "להטוטן", "מוכרן", "תצפיתן", "כרטיסן", "שחקן", "חלילן", "פסנתרן", "כלכלן". קשה להצמיד לאלו את "בולען", שכן אין מדובר באדם ואפילו מטפורית לא סביר לטעון שהבור באדמה תפקידו לבלוע עצמים שמצויים מעל פני הקרקע. הסיומת משמשת לגזירת שמות של תכונות ובעליהן, כמו במקרים של "גרגרן", "זללן", "טרחן", "דקדקן", "דברן", "רגזן" ועוד. כל המילים הללו הן תכונות שמיוחסות לבני אדם, וככאלה הן גם שמות עצם המציינות את בעלי התכונות הללו.
מבחינת הניתוח השיטתי יתכן מאוד שלפנינו שתי סיומות זהות צורה, "-ָן", אחת למקצועות ותפקידים ואחרת לתכונות או לבעלי תכונות ונטיות. ההבדל ביניהן דק אך קיים וחשוב. אך היכן משתבץ הבולען? אין מדובר בתפקיד או במקצוע. גם לא בתכונה של אדם. במידה רבה, "בולען" הוא האנשה של החור שנפער באדמה, חור שנוטה להיפער בסלע מסיס בשל פעולתם של מים מתחת לפני הקרקע. הפחד מפני הבולען הנפער בבת אחת והמסכן את חיי מי שנמצאים מעליו, הולכי רגל או נוסעים, והדינמיות של היפערותו המזיקה, גורמת לכך שמייחסים לו כוונה, נטייה כמו רצון לבלוע, מה גם ש"בליעה" היא בעיקר תכונה של בעלי חיים שיש להם פה שהם יכולים לפעור. וכפי שאדם זללן אינו יכול לעמוד בפיתוי ולנהוג במתינות, וכמו חייב לזלול ככל יכולתו, וכפי שאדם דברן אינו יכול לסכור את פיו, כך הבולען "חייב" לבלוע, ואינו יכול לנהוג אחרת.
אלא שלבולענים אין רצון. הם תופעה גיאולוגית. יתרה מכך, בניגוד לטרחנים, לדברנים, לרגזנים ולדומיהם, בולענים פועלים פעם אחת בלבד ולא שוב ושוב באורח אובססיבי. מרגע שהאדמה נפערת ונוצר בולען, הבור פעור, הנזק נעשה או לא נעשה, והבולען איננו עוד. הוא לא ייפער שוב.
ודווקא יתכן שכאן טמונה הסיבה העמוקה יותר לבחירתה ב"בולען" כמילת השנה ל-2022: הפחד. יִחוס הכוונה לדבר דומם, לתופעת טבע, החשש המפעם מפני האיום האורב לנו בלי שנדע עליו דבר ובלי שנוכל לפעול כדי למנוע את נזקו. רבע מכל מי שהציעו מילה לסמל את השנה בחרו ב"בולען". מילה שאינה מאוד מוצלחת מבחינה לשונית, אבל הנה היא כאן, קיימת ומשמשת. בור של תדהמה אפלה נפער בתודעתנו. נביט בו, הוא כבר שם, ואולי אכן כמו הבולען – נזקו יהיה מוגבל והוא לא ייפער שוב.