כן, זה מפריע לי

לפני שנים רבות, בראשית דרכי באקדמיה, עבדתי עד שעה מאוחרת על פרויקט שתאריך ההגשה שלו היה קרוב מאוד. בזמן שישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי, שאל אותי עמית בכיר אם יש לי רגע. ברור, אמרתי. הוא סיפר לי על מאמר מחקרי שהוא מתכוון לכתוב ושאל מה דעתי. השבתי לו. הוא שאלה שאלה. עניתי. כך זה נמשך. האור בחוץ דעך והמסמך שפתחתי נותר נטוש על צג המחשב שלי.  תהיתי איך לחלץ את עצמי מהשיחה הזו. ואז הגיעה ההזדמנות שלי – הוא השתתק רגע ואז אמר: ״אני מצטער, אני מעכב אותך?״ חשבתי ״תודה, כן, אני חייבת שנפסיק לדבר כעת״ – אבל מה שיצא מפי בפועל היה: ״לא! בכלל לא!״

כעבור למעלה משעה, אחרי שלא התקדמתי כלל בעבודתי, יצאתי מהמשרד כשאני כועסת על עצמי. הרי הייתי אמורה להיות מסוגלת למצוא דרך לצאת ממצב כזה בצורה מנומסת, לא? חשבתי על כל האנשים שאני מכירה – חברים, עמיתים, דמויות מספרים – מי היה מצליח יותר ממני להגן על זמנו. אחת מעמיתותיי הייתה בוודאי אומרת ״אני חייבת לחזור לעבודתי״, ולמרות המבוכה, זה היה מאפשר לה להימלט במהירות; והגישה האלגנטית יותר של חברה שהמשפט החמים אבל העיקש שלה ״זה נשמע מרתק, בהצלחה!״ היה סוגר את העניין במהירות. אבל לא יכולתי לדמיין את עצמי אומרת דברים כאלה. כולם ידעו שאני לא כזאת.

הסיפור הזה היה מביך אותי יותר אלמלא ידעתי שאני בחברה טובה. חיפוש בגוגל של ״איך להיות יותר אסרטיבית״ החזיר לי יותר מ-22 מיליון תוצאות. לנשים קשה יותר להפגין אסרטיביות מאשר לגברים: מחקר שנערך על ידי Gender Action Portal באוניברסיטת הרוורד, גילה כי במשאים ומתנים שעניינם שכר, נשים נסוגות מעמדתן מהר יותר מגברים, מצפות לתגובת נגד חזקה יותר, ונרתעות משום שאחרים תופשים את האסרטיביות כתכונה שאינה נשית.

אני אסרטיביות יותר מכפי שהייתי בעבר, בעיקר בגלל שלא הייתה לי ברירה: אני אם יחידנית שעובדת במשרה מלאה, וסירוב לדרישות הוא מבחינתי עניין הישרדותי

אני אסרטיביות יותר מכפי שהייתי בעבר, בעיקר בגלל שלא הייתה לי ברירה: אני אם יחידנית שעובדת במשרה מלאה, וסירוב לדרישות הוא מבחינתי עניין הישרדותי. אבל השתניתי גם במובן אחר. את מחקרי הראשונים בפילוסופיה הקדשתי לסוגיות במטפיזיקה, אבל יותר ויותר אני מגלה שיש לי פחות זמן לפילוסופיה שאינה קשורה ישירות לסוגיות שאנשים רגילים נתקלים בהן מדי יום. הדבר השפיע על סוג המחקר שבו אני עוסקת, ושינה גם את תחומי העניין שלי מחוץ למחקר. אחרי שהבנתי כי ניתוח פילוסופי עשוי לעזור לאנשים לנתח את הבעיות שלהם, התחלתי לעסוק בקואצ׳ינג. אחת האסטרטגיות שבה אני משתמשת לעתים תכופות כרוכה ביישום של הפילוסופיה של אריסטו כדי לעזור לאנשים להיות אסרטיביים יותר.

ב״אתיקה״ שלו, אריסטו ניסה לברר כיצד לחיות חיים טובים. בני אדם נדרשים לשם כך לתכונות טובות. תכונות טובות, מעלות, הן אלה שקיימות בנקודת האמצע שבין שתי מגרעות. טקט, למשל, הוא מעלה, שניתן למצוא על הספקטרום שבין המגרעות אי-יושר וכנות אכזרית. אומץ נמצא בין קלות דעת לבין פחדנות. ידידותיות שוכנת בין אנטיפתיות לבין התרפסות. הבנתם את הרעיון. האמונה כי המעלה נמצאת בעצם המתינוּת אינה ייחודית לאריסטו, כמובן. ניתן למצוא אותה גם בקונפוציוניזם, בבודהיזם ובאסלאם.

איש האיזון והמידה הטובה: "אריסטו ופסל של הומרוס" (1653), רמברנדט. תצלום: ויקיפדיה

המתינות קוסמת לנו אינטואיטיבית. ילדים ממהרים להבין כי שקרים יסבכו אותם בצרות אבל כך גם הערות כנות לגמרי על הצחנה העולה מהשמרטף שלהם. אולם, בכל הנוגע לתכונות שמעוררות בנו חרדה, אנחנו לעתים קרובות מתעלמים מהמתינות. החרדה מובילה לחשיבה של הכול-או-לא-כלום בנוגע לאסרטיביות: היינו רוצים להיות מסוגלים לעמוד על שלנו, אבל אנחנו פוחדים להיראות יהירים, ולכן אנחנו מצטמצמים לבחירה בין שתי אפשרויות, להיות מי שניתן ״לדרוך עליו״ או להיות ״יהירים״, ואנחנו ממשיכים לרַצות יותר מדי.  חשיבה של הכול-או-לא-כלום אשר פסיכולוגים מכנים בשם ״פיצול״ – היא תסמין של הפרעות אישיות שונות. זהו שריד מראיית העולם שהייתה לנו בילדות, כאשר אנשים היו ״טובים״ או ״רעים״. בסופו של דבר, אנחנו לומדים לראות את ההבדלים הדקים בין הקצוות, אבל כולנו חוזרים לעתים ונופלים לחשיבה כזו, בשחור ולבן. אחת הדרכים שבהן הגישה האריסטוטלית עשויה לסייע לנו להיות אסרטיביים כשהדבר נדרש, היא להזכיר לעצמנו שאסרטיביות, כמו כנות, מתקיימת על ספקטרום.

אריסטו עשוי לעזור. בעיניו, את התכונות הטובות יש ללמוד. אנחנו לא מגיחים מן הרחם באיזון מושלם בין אי-יושר לבין כנות אכזרית, פחדנות וקלות דעת, אנטיפתיות וחנפנות וכן הלאה. אנחנו צריכים לפתח הרגלים נכונים, ולשם כך עלינו לתרגל

מי שאינם רגילים בכך, חשים אי נוחות לנהוג באסרטיביות. כיצד יכולים מי שנוטים במיוחד לרַצות לפעול באסרטיביות בלי להרגיש מגושמים ונבוכים? גם כאן, אריסטו עשוי לעזור. בעיניו, את התכונות הטובות יש ללמוד. אנחנו לא מגיחים מן הרחם באיזון מושלם בין אי-יושר לבין כנות אכזרית, פחדנות וקלות דעת, אנטיפתיות וחנפנות וכן הלאה. אנחנו צריכים לפתח הרגלים נכונים, ולשם כך עלינו לתרגל. אריסטו הדגיש את חשיבות הקהילה, החינוך והאנשים המשמשים מודל לחיקוי בתהליך זה. כשאנחנו מקיפים את עצמנו באנשים בעלי מידות טובות, לוקחים מהם דוגמה ומקשיבים לעצותיהם ולהדרכתם, אנחנו לומדים להיות בעלי מידות טובות. זו טענה מוכרת: דורות של הורים ומורים מודאגים בגלל המודלים לחיקוי של ילדיהם; היזם ומאמן המוטיבציה האמריקני ג׳ים רוהן טען כי אנחנו הממוצע של חמשת האנשים שעמם אנחנו מבלים הכי הרבה זמן.

הנה, החלטתי לתת לך פרחים, כי כך אני רוצה. תצלום: שרון מק'קאצ'ן.

מאחר שאת האסרטיביות יש ללמוד, טבעי שהיא מוזרה לנו בתחילה. ממש כפי שאנחנו מגששים את הדרך בבניית משפטים כשאנחנו לומדים שפה חדשה, התנהגות אסרטיבית אינה נוחה למי שרק החל לתרגל אותה. האימון הופך את האסרטיביות לקלה יותר, ממש כפי שאימון משפר את היכולת שלנו להשתמש בשפה.

העמיתה, הסופרת או דמות בדיונית שהיו מסרבות לקחת על עצמן עבודה נוספת, כמו זו שאתם הסכמתם לקחת על עצמכם זה עתה – איך הן היו עושות זאת? מה הן היו אומרות? איזה שפות גוף הייתה משמשת אותן?

אבל איך מתאמנים באסרטיביות? אין אפליקציה ללימוד אסרטיביות וגם לא מילון שניתן להיוועץ בו, אין כללי דקדוק שיגידו לנו מה מותר. זה מקומו של המודל לחיקוי האריסטוטלי. אנשים שאינם אסרטיביים מכירים לרוב אנשים אסרטיביים רבים. ואכן, לעתים נדמה שככל שהיעדר האסרטיביות שלנו מתסכל אותנו, כך אנחנו עסוקים יותר באנשים שמעולם לא משלימים עם מה שאנחנו משלימים איתו. אף שאנחנו נהנים לענות את עצמנו בהשוואות לא מחמיאות לאנשים אסרטיביים, דווקא המודעות לאופן שבו הם מיישמים אסרטיביות עשויה לעזור לנו להיחלץ מחוסר הביטחון שלנו. העמיתה, הסופרת או דמות בדיונית שהיו מסרבות לקחת על עצמן עבודה נוספת, כמו זו שאתם הסכמתם לקחת על עצמכם זה עתה – איך הן היו עושות זאת?  מה הן היו אומרות? איזה שפות גוף הייתה משמשת אותן? ברגע שתבינו, עשו זאת בעצמכם. התמקדות במודל החיקוי היא דרך יעילה להימלט מחשיבה של הכול-או-לא-כלום. כשאתם מוצאים את עצמכם חושבים, ״אם אעמוד על שלי אני איראה שחצן״, זכרו שהמודל שלכם לחיקוי אינו שחצן. בזכות זה הוא ראוי לחיקוי.

אבל מה אם אתם פשוט לא כאלה? מה אם כולם יודעים שאתם מרַצים – ובגלל זה הם מפנים אליכם את הבקשות שלהם? למרבה המזל, זה לא משנה. ההתנהגות שלכם בעבר אינה מגבילה אתכם וגם לא האופן שבו אחרים תופשים אתכם. זכרו: את המעלות יש ללמוד, ואתם לומדים אותן על ידי תרגול. ברגע שתנהגו באסרטיביות, תהיו אסרטיביים, כמובן. אמנם, כשאנחנו אומרים על מישהי שהיא אסרטיבית, אנחנו מתכוונים לרוב לומר שהיא נוהגת באסרטיביות לעתים קרובות ובקלות. אבל זה רק אומר שהיא פיתחה הרגל של אסרטיביות. גם אתם יכולים לעשות זאת, באמצעות אימון, באמצעות מעשה אסרטיבי אחד בכל פעם.

רבקה רואץ׳ (Roache) היא מרצה בכירה לפילוסופיה ברויאל הולוויי, אוניברסיטת לונדון. היא עסקה במגוון נושאים בתחום הפילוסופיה היישומית, והיא מגישה את הפודקאסט The Academic Imperfectionist.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: גרטה גרבו וג'ון ברימור ב"גרנד הוטל" (1932), בהפקת MGM. תצלום: ויקיפדיה