שינוי עומד לבוא

ב-1993, כמו צעירים לבנים רבים לפניי, גיליתי את סם קוּק. החורף הקליפורני היבש והקריר חלחל מבעד לקירותיו של ביתם הרגיל למראה של הוריי. הכול היה שקט. בים לא היו גלים. כבר שמעתי להיטים של קוק, כמובן, כיוון שבנעוריי הם היו חלק מהקנון של המוזיקה הפופולרית בתחנות הרדיו, בפסקולי הסרטים ובתקליטים ישנים של המבוגרים. אבל רק באותם ימים התחלתי להקשיב למוזיקה שלו. בגלל שנמשכתי לעטיפה בחרתי לי עותק משומש של Night Beat, אלבום שהוקלט עשרות שנים לפני סדרת ה"אנפלאגד" של MTV, ובכל זאת התאפיין באותה אסתטיקה חשופה.

בגיל 17 היה כעס הרגש ששלט בחיי המוזיקליים. כבר הבנתי את הזעם הבוטה של הפאנק של שנות ה-70, ה"גנגסטא ראפ" של שנות ה-80 והגראנג'. המוזיקה של קוק אתגרה אותי. הייתי צריכה להקשיב לשירים שלו באמת – לקרוא את המילים היטב – כדי לחוות את מלוא כובד משקלם. הוא נשמע מלוטש – פופ פוגש גוספל ואר-אנד-בי – אבל מתחת למלודיות הנקיות שהוא שר ולעיבודי כלי המיתר התקופתיים הרגשתי משהו אפל יותר. המילים שילבו בין פוליטיקה גזעית לצרותיהם של אוהבים. רוב שיריו עסקו בחוויות שאני עצמי לא חוויתי, ובכל זאת הייתה בהם הרגשה אינטימית, מוכרת. סיפרתי לחבריי. הם גלגלו עיניים וחזרו לדיסקים של "רייג' אגיינסט דה מאשין".

זהו שיר מחאה בלתי שגרתי: הוא לא פרוע וכועס, לא משמיע קולות מן הרחוב. התזמור הדרמטי מעורר דימוי של מועדוני לילה נוצצים ובתי קולנוע גדולים, לא של בריקדות וישיבות מחאה במזללות

אבל אני לא נרתעתי וקיימתי את טקסי המעריצה המתבגרת לבדי: קניתי את כל האוספים של קוק ואז הלכתי לחנויות של אלבומים משומשים כדי לחפש את האלבומים המקוריים. סימנתי לי קטעים ב-Sweet Soul Music, ספרו של פיטר גורלניק מ-1986 על עליית מוזיקת הסול הדרומית (הביוגרפיה רחבת ההיקף שכתב, Dream Boogie: The Triumph of Sam Cooke, תתפרסם רק ב-2005). ביליתי שעות בבהייה בעטיפות של דיסקים ותקליטים, התפעלתי מקו הלסת המפוסל להפליא של קוק וצחקקתי למראה העיצוב המיושן. והשתרעתי על רצפת הסלון לצד הרדיו-טייפ המאובק שלי ולחצתי "פליי" שוב ושוב.

כשמקשיבים היטב לשיר A Change Is Gonna Come ("שינוי עומד לבוא") בפעם הראשונה – עם הראש צמוד לרמקולים, כשמתחת מזמזם רחש החשמל הסטטי מהשטיח – מבינים את הפוטנציאל הטמון במוזיקה שנכתבת במחאה. כשנתקלתי בשיר, בסופו של אוסף "להיטים גדולים" שגרתי, התחלתי להבין כיצד יצירה מוזיקלית יכולה לעורר תחושה של שינוי.

https://www.youtube.com/watch?v=gbO2_077ixs&feature=player_embedded

זה סיפורו של השיר: קוק שמע את בוב דילן שר את Blowin’ in the Wind, וכתב את A Change Is Gonna Come כתגובה וכקריאה לפעולה המופנות כלפי דילן אך גם כלפי עצמו. קוק חשב שגבר שחור – ולא איזה ילד לבן מהפרברים – הוא זה שצריך לשיר שירים כאלה. בשלב הזה קוק כבר עבר משורשי הגוספל שלו לעולם המיינסטרים וההצלחה. הייתה לו חברת תקליטים בבעלותו ושליטה בגורל הקריירה שלו. אבל הוא חווה על בשרו את הפרדוקסים של חיי הכוכב השחור.

בסוף 1963 ניסו קוק ולהקתו להיכנס למלון בשרוופורט, לואיזיאנה, אך הצוות סירב לקבלם. הם הקימו מהומה, נעצרו ונכלאו. השיר A Change Is Gonna Come הוקלט בפברואר 1964 בהפקת הוגו פרטי ולואיג'י קריאטורה, ושולב בשקט באלבום Ain’t That Good News. כפי שכתב גורלניק בביוגרפיה שלו, אחרי ההקלטה השמיע קוק את השיר לבובי וומאק, בן חסותו. וומאק אמר שהשיר נשמע כמו מוות. ב-22 בדצמבר, 1964, A Change Is Gonna Come שוחרר סוף סוף כסינגל. אחד עשר ימים קודם לכן קוק נורה ונהרג במוטל בלוס אנג'לס, במה שהוגדר אחר כך על-ידי בית המשפט כרצח בהגנה עצמית.

השיר לא היה להיט מסחרי ענק; בשיאו הוא הגיע למקום ה-31 במצעד בילבורד של 1965. אבל הוא הפך להמנון של תנועת זכויות האזרח וממשיך להיות, גם בימינו, סמל לאותה תקופה של מחאה. זה היה שירו האחרון של קוק, אך ייתכן שמכל שיריו הוא הותיר את החותם הגדול ביותר.

זהו שיר מחאה בלתי שגרתי: הוא לא פרוע וכועס, לא משמיע קולות מן הרחוב. התזמור הדרמטי מעורר דימוי של מועדוני לילה נוצצים ובתי קולנוע גדולים, לא של בריקדות וישיבות מחאה בקפטריות. קולו הצלול של קוק מחליק על גבי כלי המיתר ותופי הטימפני כמו שמרטיני עם שלושה זיתים מחליק במורד הגרון. העיבוד, שערך רנה הול, הולך ונבנה ונישא מעלה על גבי הכרה ברורה בחשיבותו. זה שיר גדול, מספרת לנו ההפקה. אבל כשקוק שר, הוא עושה זאת בגוף ראשון צנוע ומתאר תמונות יומיומיות של אי-צדק. כל בית מסתיים בפזמון פשוט שבו קוק חוזר על המילים: A change gonna come, "שינוי עומד לבוא". פוטנציאל השינוי מתגלה בבירור באופן שבו קוק מושך את המילים long ו-know, באופן שבו הוא מגלגל את הביטוי והופך בו:

It’s been a long
a long time comin’
but I know-oh-oo-oh
A change gonna come
Oh yes it will

המילים האלה הן תפילה ואזהרה גם יחד.
אחת הסיבות שקשה ליצור אמנות מצליחה העוסקת בשינוי חברתי היא שאנשים חווים אי-צדק כאנשים, ולא כתנועות או כמדיניות או כמסרים. כשיצירת אמנות שוכחת את זה וגולשת לרטוריקה ולסיסמאות, היא עלולה לאבד את יכולתה לגעת בקהל. הסיבה שהשיר הזה מצליח לגעת במאזינים אינה השירה של קוק או התזמון שבו יצא השיר. הוא חזק כל כך, פוליטית, כי הוא נשמע אישי כל כך. קוק התרחק מהשימוש בלשון רבים ומהדימויים המטאפוריים הרחבים שבהם נהגו להשתמש זמרי פולק כמו דילן כדי לגייס את הקהל למען המטרה. הוא לא אמר: "פגשו אותי באלבמה ואנחנו נתפרע כדי להילחם על זכויותינו!" הוא אמר: "אני נולדתי על גדת הנהר באוהל קטן". הוא אמר: "אני הולך לעיר ומישהו כל הזמן אומר לי, אל תסתובב כאן". הוא אמר שזה קשה מדי, לחיות ככה. אז בואו נפסיק.

הסיבה שהשיר הזה מצליח לגעת במאזינים אינה השירה של קוק או התזמון שבו יצא השיר. הוא חזק כל כך, פוליטית, כי הוא נשמע אישי כל כך

זמן קצר אחרי שנשביתי לראשונה בקסמו של סם קוק עברתי לפריז, ושם נער אמריקאי שבר את לבי. זה היה חודש דצמבר: מעל גגות מחודדים וחזיתות מפוארות היו השמיים אפורים תמיד, ומדי פעם בפעם הם זרו על אפי שלג דליל. באותו שבוע פרצה ברחבי המדינה שביתה כללית נגד הקיצוצים במגזר הציבורי. המחאה השביתה את המטרו, הדואר, רוב הרכבות החוץ-עירוניות, ואפילו את הלובר. לפתע היו הרחובות מלאים בפריזאים לאורך כל היום. אנשים שבדרך כלל היו במוניות או ברכבת התחתית או במשרד, גדשו את המדרכות. הם צעדו או תפסו טרמפים לעבודה אם הם עדיין עבדו, או יצאו להפגין אם לא, והרחובות עלו על גדותיהם מרוב אדם.

בתור אמריקאית שרק הגיעה לפריז לא יכולתי לעשות הרבה בלי רכבת תחתית או אטרקציות תיירותיות, ולכן מצאתי את עצמי צועדת ברחובות עם המקומיים. חציתי את העיר ברגל, מהדירה שבה התארחתי ברובע ה-19 למונמארטר. את הסן חציתי כמה פעמים ביום. צעדתי גם כשלא היה לי יעד, גם כשירד גשם, גם בשתיים בלילה כשלא היה בטוח בחוץ. כשהיה לי קר, עצרתי בבתי קפה ובמזנונים. כשהרגשתי בודדה, נכנסתי לאחד מבתי הקולנוע הקטנים שברחבי הגדה השמאלית וצפיתי בחבריי האמריקאים הוותיקים, האמפרי בוגרט וקלינט איסטווד, מככבים בגרסאות מאצ'ואיסטיות בשחור-לבן של האהבה שאיבדתי ושל הבית שהותרתי מאחור. היו לי ווקמן ורק כמה מהקסטות האהובות עליי, ובזמן שצעדתי הקשבתי לקוק שר שוב ושוב על השינוי שעומד לבוא – החזרתי את הקסטה לאחור כל כך הרבה פעמים עד ששחקתי את הסרט ורוקנתי את בטריות ה-AA היקרות שלא ידעתי איך לבקש בצרפתית בחנויות הטבק.

הייתי בת 19, שבורת-לב, ואבודה תמיד. זה נשמע כמעט נדוש עכשיו, כאדם בוגר, להביט בכאב רגשי כלשהו מנעוריי ולומר, "חשבתי שאני הולכת למות, זה כאב כל כך". אני יכולה למנות בקלות קומית את כל המקומות שבכיתי בהם בפריז: תאי טלפון ופתחי בניינים; כנסיות וחנויות ספרים; המיטה הזוגית הקטנה שליד הקיר הדקיק בדירה שהתארחתי בה; המקלחת המשותפת. באותם חודשים בפריז רעדו רגליי ללא הרף. התקשיתי לעלות במדרגות ושחקתי את השיניים הטוחנות שלי עד דק. עמוק בתוך שברון לבי הפך A Change Is Gonna Come לשיר המחאה הפרטי שלי, מעין בלדת פרידה מסוג חדש שבנחישותה הציעה – לא, התעקשה – שאתכונן לדבר טוב יותר. התקווה והציפייה הנאיבית-כמעט שבמילותיו של קוק הרגיעו אותי יותר משיר ערש.

הכאב והמצוקה שהוא שר עליהם לא היו הכאב והמצוקה שלי, אבל יכולתי בקלות להשליך את הייסורים שלי על מילותיו. זאת המטרה של שירי פופ. הם מִקְדשים של אנוכיות המאפשרים לנו, המאזינים, לדמיין שכאב הלב של הזמרים הוא כאב הלב שלנו. מובן שברמה מסוימת ידעתי שהחרדה הרומנטית שלי אינה עניין של זכויות אזרח. אף על פי שחשתי בבירור את המאבק הרגשי שלי בכל אנחה שקוק פלט, לא הייתי מסוגלת להבין את חוויית הקיום של אדם שחור באמצע המאה בדרום ארצות הברית, או בכל מקום אחר.
ובכל זאת, להקשיב יכולתי.

אני זוכרת שהפתיעה אותי היומיומיות, הנורמליות של המפגינים – אנשים שנראו כמו חבריי השמאלנים, אבל גם כמו ההורים של חבריי, ומנהלים בחברות, ונהגי מוניות, ורופאים. הם היו מבוגרים וצעירים, ממגוון גזעים, וכולם שרו וקראו, מלודיים וזועמים בעת ובעונה אחת

באחד מאותם בקרים אפורים בפריז נתקלתי לראשונה בחיי בהפגנה פוליטית. הייתי בעיצומו של הסיבוב היומי שלי והשמיים שוב איימו בשלג. היה נדמה שהרחובות מלאים אף יותר מהרגיל. כשפניתי לרחוב דה בלוויל והתקרבתי לכיכר הרפובליקה, מצאתי את עצמי באזור הבסטיליה בהפגנה אדירת ממדים, בין מאות אלפי אנשים הצועדים ומוחים בקולי קולות על המצב. אני זוכרת שמגע גופם של אנשים אחרים היה חמים ונעים. אני זוכרת שלא הבנתי מה הם אומרים זה לזה ובכל זאת הבנתי את כוונתם. אני זוכרת שהפתיעה אותי היומיומיות, הנורמליות של המפגינים – אנשים שנראו כמו חבריי השמאלנים, אבל גם כמו ההורים של חבריי, ומנהלי חברות, ונהגי מוניות, ורופאים. הם היו מבוגרים וצעירים, ממגוון גזעים, וכולם שרו וקראו, מלודיים וזועמים בעת ובעונה אחת.

כשפילסתי את דרכי אל מרכז ההפגנה, פסלה של מריאן הציץ מעל ההמון. מישהו תלה על חזו של הפסל שלט שעליו היה כתוב solidarité, ואני שאלתי את עצמי אם המילה הצרפתית צופנת בחובה משמעות שונה, משהו שמעבר לשימוש הנעשה במונח "סולידריות" במסגרת המאבק על שיפור תנאי העבודה. זאת הייתה הפעם הראשונה שלי מחוץ לארצות הברית, ולפתע הבנתי עד כמה המקום שבאתי ממנו מפולג, עד כמה הוא צייתני. לא ידעתי שיש מקומות אחרים שבהם אנשי מקצוע מפגינים ברחובות לצד אלה שעובדים בשבילם; שסולידריות, שירותי בריאות וימי חופשה הם דברים שמעניינים כאן את כולם. תהיתי לאיזה מקום מוזר תעיתי, מקום שבו יש מעמד ביניים שמרגיש בנוח להשבית עיר ולעשות שריר, שלא רק שאינו מפחד לדרוש יותר, אלא יודע שיש לו הזכות לעשות זאת.

המשכתי לצעוד לאורך המסלול היומי שלי ברחבי העיר. חלפתי על פני הכיכר שמחוץ להוטל-דה-ויל, שם רובר דואנו צילם פעם זוג מתנשק. חציתי את האי הקטן בסן שבו שוכנת קתדרלת נוטרדאם. מצאתי את עצמי ליד הסורבון, שם היו המחאות תוקפניות יותר. קבוצות של צעירים לובשי-שחורים השליכו אבנים ובקבוקי תבערה על חלונות ראווה. נדמה שכולם רצים לכיוונים שונים, והסירנות האירופיות שרו את שירן הצורמני.

בין כל הגופים הצפופים שבעין הסערה נעטפו מחשבותיי במוזיקה, והבנתי ברעד דבר יסודי, שיש עולם מעבר לשברון הלב שלי. ישנם לבבות הנאבקים רק על הזכות להמשיך לפעום. וזאת הסיבה שקיימים שירי מחאה. הם מאפשרים לאנשים לקשר בין כאב פרטי לפצע ציבורי

השלג התגבש וכשל ושוב ניסה להתגבש. נשארתי בשולי הפעילות והמשכתי לצעוד. חבשתי אוזניות. אלתו השחורה הנוצצת של אחד הז'נדרמים צדה את מבטי כשהונפה בסמוך אליי לעבר צעיר לבוש סווטשירט עם קפוצ'ון. ריח של גז מדמיע עמד בסמטאות. סם קוק שר. ושם, לראשונה בחיי, ברגע של כאב פרטי, אישי מחד גיסא, והתקוממות ציבורית, פוליטית מאידך, הרגשתי את זה: משהו גדול יותר. בין כל הגופים הצפופים שבעין הסערה נעטפו מחשבותיי במוזיקה, ואני הבנתי ברעד דבר יסודי, שיש עולם מעבר לשברון הלב שלי. ישנם לבבות הנאבקים רק על הזכות להמשיך לפעום. וזאת הסיבה שקיימים שירי מחאה. הם מאפשרים לאנשים לקשר בין כאב פרטי לפצע ציבורי – לצרוח את מחאתם מהבריקדות או להבריח אותה לתוך חרוז חמקמק.

כדי שהתנגדות כזאת תהיה יעילה, עליה להימשך, כמו תו מתוק בתקליט ישן מעידן שחלף מזמן, שעדיין מהדהד בתוך העורקים. איננו יודעים עדיין אם דורות חדשים של שירי מחאה קלאסיים יקומו מתוך המתיחות הנוכחית בארה"ב, בתגובה לגזענות ולאלימות המשטרתית. איש האשכולות המוזיקלי קווסטלאב (Questlove) יצא לא מזמן בקריאה לשירי מחאה חדשים: "שירים עם נשמה. שירים עם פתרונות. שירים עם שאלות. שירי מחאה לא חייבים להיות משעממים, או בלתי רקידים, או מוכנים מראש לאולימפיאדה הבאה. הם רק חייבים לומר אמת".
בתקופה שבה נדמה כי כל עיר בארצות הברית עומדת מדי יום על סף פיצוץ, על סף מרד נגד הזלזול בחייהם של אנשים שחורים, קווסטלאב מאתגר את האמנים לעמוד בקצב. אבל היום אני אשלוף את התקליטים של סם קוק ואביט לאחור. אולי כבר יש לנו שירים שמתאימים לרגע הזה, כי הוא המשך של הרגע שתיעד קוק ב- A Change Is Gonna Come. חמישים שנה חלפו, והשיר לא השתנה.

מנג'ולה מרטין היא מייסדת ועורכת מגזין Scratch.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow them on Twitter.