מדקלמים עלינו

אנחנו צופים בהם נואמים. הם נראים נלהבים. הם מבודחים. הם נרגשים. הם מלאי פאתוס. הם עוצרים לרגע ארוך כדי לחשוב. הם חוזרים לדבר. הם זוכים לתשואות. משני צדי הדוכן שלהם נראים שני לוחות שקופים לגמרי, כמעט בלתי נראים. עליהם מוקרן הטקסט שהם קוראים במראית עין של ספונטניות. זהו הטלפרומפטר – מכשיר הקרנה מַרְאֶה-ואינו-נראה.

הטלפרומפטר, שהומצא בשנות החמישים, כופה עלינו סוג מסוים מאוד של יחסים פנומנולוגיים. הוא כרוך בחוזה בלתי כתוב בין דוברים לשומעים: אנחנו יודעים שקוראים בפנינו טקסט כתוב ומוכן מראש, אבל מוכנים להשעות את הידיעה הזאת, כדי לחוש שמדברים אלינו באופן ספונטני ובלתי מתווך. הצפייה בנואם עם טלפרומפטר דומה במובן הזה ליחסים המתכוננים בין הצופה למסך הקולנוע או במת התאטרון, וגם היא דורשת רגעים של "השהיית אי אמון" (suspension of disbelief)  – השהיית הפקפוק באותנטיות של הרגע, לצורך משוקעוּת ברגע עצמו.

הנאום בעזרת טלפרומפטר הוא ספקטקל מתוכנן היטב של בלתי-אמצעיות. הוא מעמיד את תפישת האותנטיות שלנו במבחן: אנחנו נוטים לתפוש את הדיבור החופשי כאותנטי יותר מהכתב, והאותנטיות הזו כה חשובה כדי לעורר את אמוננו, עד שאנחנו מוכנים לקבל אותה גם בגרסת האשליה. הדרישה לנאום בעל-פה אמנם נמסרה לנו מהתרבות האורלית של יוון העתיקה, אבל נדמה שהדיבור החי מעולם לא נכרך באופן הדוק כל כך באתוס של אותנטיות כמו בימינו, והאתוס הזה מעולם לא מומש באופן כל כך מכני. לעומת השיטות המְנֶמוניות המתוחכמות, שהיו נהוגות ביוון וברומא לצורך שינון נאומים פוליטיים, כמו שיטת המסע המרחבי המבוססת על חידוד הזיכרון החושי תוך שימוש בנקודות ציון מדומיינות (loci), הטלפרומפטר יצר תלות במנגנון חיצוני, שביטל במידה רבה את מיומנות הזכירה המנטלית.

הטלפרומפטר עשה דרך ארוכה עד הגילום העכשווי שלו, והשלבים הטכנולוגיים שעבר הם גם שלבים ביחסים בין דוברים לשומעים בזמננו. ב-1950 הוקמה חברת "טלפרומפטר" (TelePrompTer) כתוצר ישיר של התהוות המדיום הטלוויזיוני. הטלוויזיה דרשה ממופיעים לשנן כמויות גדולות של טקסט בזמן קצר בהרבה מהנהוג בתעשיית הקולנוע או בתיאטרון, והטלפרומפטר אפשר להתמודד עם הדרישה הזו, מבלי לאבד מאפקט האותנטיות של המבט הישיר אל הצופים. הפטנט, שהומצא שנתיים לפני כן על ידי עובד באולפני פוקס המאה ה-20, היה בשלב ההוא מכשיר מכני שמוקם ליד המצלמה ועליו יריעת טקסט מודפסת, שדרשה מפעיל אנושי שקידם את הטקסט ידנית עם התקדמות הקריאה. היה זה תחליף מכני לתפקיד המסורתי של הלַחְשָׁן (prompter) – אותו אדם סמוי מעיני הקהל באולם התיאטרון או האופרה, שתפקידו ללחוש לשחקנים את השורות שנשכחו מהם.

הבעיה הייתה שהמכשיר המכני לא מימש באופן מושלם את אשליית הספונטניות, משום שהוא לא יצר מבט ישיר מספיק וגרם להסטה מלאכותית של העיניים לצד אחד. בשל כך התווספה מערכת מראות, שהקרינה את הטקסט על לוח שקוף, שממוקם ממש מול עדשת המצלמה באופן שיצר אשליה מושלמת של מבט ישיר. מפיק סדרת הטלוויזיה "לוסי אהובתי", ג'ס אופנהיימר, רשם פטנט על המכשיר הזה, שנעשה במהרה למכשיר המועדף על קרייני חדשות. במקביל, המכשיר יצא מגבולות הטלוויזיה והשימוש בו נעשה לשיטה המזוהה ביותר עם נאומים פומביים בקנה מידה גדול. בזכותו, הנשיא אייזנהאוור פנה לאומה ב-1952 במסגרת הקמפיין הרפובליקאי ללא השפלת המבט אל הניירות, בנאום שזכה להדים.

המונח "טלפרומפטר" נעשה מאז שהומצא לשם גנרי למכשיר להקרנת טקסט באשר הוא, והוא דבק גם בטלפרומפטר הממוחשב שהגיע בשנות השמונים. השיטה הממוחשבת לא רק הפכה את המפעיל הידני למיותר והעניקה שליטה מרחוק בקצב התקדמות הטקסט, היא אפשרה גם לערוך טקסטים ברגע האחרון ושינתה משמעותית את קצב ההכנה של נאומים פוליטיים. הטלפרומפטר הממוחשב זכה לאחרונה לשכלול משמעותי, עם תוכנות אוטומטיות לזיהוי קול שמניעות את הטקסט בקצב הדיבור. כשאלה יתחילו לתפקד באופן אמין מספיק, הן ישחררו את הנואמים מהתלות בחסדיהם של המפעילים, שעד כה קבעו את קצב התקדמות הטקסט והיו במידה רבה אחראיים לאופיו של הנאום (ההיסטוריה הסודית של מפעילי הטלפרומפטרים צריכה להיכתב!).

הטלפרומפטר השקוף (המכונה "טלפרומפטר נשיאותי"), הממוקם קרוב לדובר בשני צדדיו של הפודיום, שהתווסף כבר בשנות השישים למכשיר המסורבל הממוקם באזור המצלמה ונמצא בשימוש הולך וגובר היום, הביא את אשליית האותנטיות לשיא. לא די שהוא מאפשר לדוברים להניע את מבטם מצד לצד ולשוות לנאום נופך של מגע בלתי אמצעי עם הקהל כולו, הוא גם מהתל במנגנון הראייה: הנואם קורא טקסט מתוך מכשיר שקוף, שהטקסט שעליו גלוי לעיניו שלו אבל לא לעיניי הצופים. הדובר הוא כקוסם המשתמש בדיו-קסם, מבלי להצהיר על כך שמתרחש לנגד עינינו מופע קסמים.

אבל לאחרונה התקדם הטלפרומפטר צעד נוסף. באחת מעצרות הבחירות שלו, דונלד טראמפ עצר את שטף הדיבור, הצביע על הטלפרומפטר ואמר: "דרך אגב, הטלפרומפטרים האלה לא פועלים כבר לפחות עשרים דקות. והאמת שאני יותר אוהב את הנאום שלי בלי טלפרומפטרים". הוא שלח יד אל אחד הלוחות השקופים כדי להרחיק אותו ושבר אותו במו ידיו.

המעשה הזה של טראמפ, מעשה "שבירת הקיר הרביעי", היה רגע של הזרה, שערטל את התכסיס של הטלפרומפטר בפומבי, חשף בפני  הצופים במופע הקסמים את הטריק. טראמפ, שסירב במשך תקופה ארוכה להשתמש בטלפרומפטר, התחיל להשתמש במכשיר הזה בעל כורחו, כשקמפיין הבחירות שלו קרטע, אבל ברגע האמת סירב להיכנע לפרדיגמת הטלפרומפטר שמסמנת את גבולות הקשר של הנואם עם שומעיו. לעיתים קרובות סטה מהכתוב, הוסיף הערות, התפרץ, התבדח, אלתר, סטה מכל כללי הדיבור הנאות והתייחס באופן רפלקסיבי וביקורתי למעמד הדיבור בעזרת טלפרומפטר.

שבירת הטלפרומפטר הייתה השיא של היחס החשדני שטראמפ הפגין כלפי הדיבור המהונדס והמהוקצע, שזוהה עם יריביו הפוליטיים הילרי קלינטון וברק אובמה. לעומת ההתמודדות הפנומנלית שלו עם אובדן הטלפרומפטר (לפחות לכאורה), בפעמים הספורות שבהן אובמה, שנתפש על ידי רבים כנואם בחסד, התמודד עם טלפרומפטר מקולקל, הוא יצא מריכוז וסימן נואשות בידיו למפעילים, כקוסם אבוד שהקסם שלו נכשל. טראמפ שובר-הטלפרומפטר לקח על עצמו לא רק את תפקיד המופיע הפסיבי אלא, בריכוזיות אופיינית, שיחק גם את תפקיד הבמאי, המפיק ופועל הבמה, ובכך הפגין שליטה מוחלטת באפרטוס של הנאום ותעוזה שאפשרה לו לשבור את הקונבנציות השחוקות שלו בזמן אמת. אם הנאום הוא מופע, קלינטון הציעה לא יותר מביצוע מיומן של הז'אנר ואילו טראמפ מיצב את עצמו כאוונגרד. טראמפ זיהה שלאמריקאים נמאס לשמוע נאומים שעברו ליטוש יתר במסווה של קשר חי ובלתי אמצעי. הוא סימן את הטלפרומפטר השקוף כדימוי אולטימטיבי של שקיפות מדומה, מראית עין נלעגת של אותנטיות.

בעידן שאחרי טראמפ פרדיגמת הטלפרומפטר נסדקה עמוקות, ועם זאת סביר להניח שקהלים ברחבי העולם ימשיכו להשהות את אי האמון כבעבר ולאפשר לנואמים להמשיך במופע הקסמים. בעיקר כשיתברר שגרסת האותנטיות של טראמפ אינה טובה מזו של יריביו, ומפוברקת לא פחות. אבל הדור הבא של הטלפרומפטרים כבר יכניס אותם אל הגוף, דרך משקפי תלת-ממד, שבבים, ומכשירים אחרים. השיטות המנמוניות של יוון והטלפרומפטר החיצוני כאחד יוחלפו בקרוב, ולמעשה כבר החלו להתחלף, במנגנוני זיכרון ביו-מכניים. או אז, כשהנואם הסייבורגי יהיה הומו-פרומפטר, היחסים בין הטקסט הכתוב והדיבור ישתנו מן היסוד, וגם תפיסת האותנטיות שלנו תשתנה לבלי הכר.