ירושלים דלונדון

בכל מקום שאני נקלע אליו בנסיעותיי לחוץ לארץ, מתרחבים נחיריי כשריח ארץ ישראל עולה באפי.

בקתדרלת סֵנט פּוֹל בלונדון איני מרים את עיניי אל הכיפה האדירה, האומרת כולה כוח ויציבות, אלא משפילן אל מצבת האבן שמתחתיה טמונות עצמותיו המעונות של הגנרל צ'רלס גורדון. הוא היה גיבור קולוניאלי שבמשך שנים נישא שמו בהערצה על ידי אלה שזכרו את מות הגבורה הטרגי שלו בחרטוּם, כשהגן עליה מפני הסתערות צבא המַהדי, וסופו שנשכח מלב עם התפוררות האימפריה. "האין זה מוזר שרק אצלנו, בירושלים, נותר לך שם וזכר?" אני ממלמל כנגדו, בעוד חבורת נערים, העורכת סיור לימודי בקתדרלה, מדלגת על מצבתו ושועטת הלאה.

בשנת 1883, כשנתיים לפני מותו, ערך גורדון מסע דתי לארץ ישראל, לשם פרישה סגפנית למחצה. בימי שבתו בארץ הקדושה הכין תכנית הנדסית לכריית תעלה שתחבר את מפרץ עקבה עם מפרץ חיפה ותשמש תחליף לתעלת סואץ, ולא זו בלבד אלא שגם ערך מחקר, ספק מיסטי ספק ארכאולוגי, שהטיל ספק בזיהוי הנוצרי המסורתי של כנסיית הקבר כמקום צליבתו של ישו וקבורתו, והציע אתר אחר, מחוץ לחומות העיר העתיקה, סמוך לשער שכם. מאז מושך אליו "קבר הגן" מאמינים פרוטסטנטים רבים, אשר עולים אליו לרגל ונוהגים לכנותו "הגולגולתא של גורדון".

משם אני פונה אל "קפלת כל הנשמות" ומתעכב ליד מצבת הזיכרון של הלורד הוריישו קיצֵ'נֶר. דומה שכיום זוכרים אותו בעיקר הודות לכרזה המציגה את פניו המשופמות ומתחתיהן הכיתוב: "רוצֶה אותך", הכּרזה שעודדה את הבריטים להתגייס בשנת 1914 , וזכתה לחיקוי אמריקאי נודע אף יותר כעבור שלוש שנים, "דוד סם רוצה אותך". אני מתבונן בפסל האבן שעוצב בתבניתו של הפילדמרשל האירי, שהיה שר המלחמה הבריטי ומצא את מותו במעמקי הים בעת שטובעה האנייה שהובילה אותו לשליחות צבאית סודית ברוסיה בזמן מלחמת העולם הראשונה. האם זָכַר קיצ'נר, בשעה שחדרו המים לכלי השיט הטובע, את ימי נעוריו בירושלים, עת היה סֶגֶן צעיר בחיל ההנדסה המלכותי שנשלח מטעם הקרן הבריטית לחקירת ארץ ישראל (. P.E.F) כדי למפות את ארץ ישראל המערבית עם חברו קוֹנדֶר?

לא הרחק משם אני מבקש לראות, בעקבות תצלומים שראיתי באחד מספרי זאב וילנאי, אבנים שנלקחו מירושלים, מחצר המקדש, ונקבעו בקירות הכנסייה למזכרת. האיש שטלטל את האבנים ממקומן והביאן מן המזרח שטוף השמש אל האי הערפלי היה ג'יימס פרגוּסוֹן, שהתפרסם בזכות התיאוריה המשונה שלו, שגרסה כי כנסיית הקבר אינה מצויה במקום שנודע כיום בשם הזה, אלא על הר הבית, וכי כיפת הסלע היא כנסיית הקבר האמִתית — תיאוריה שרק צ'רלס ווֹרֶן הצליח לקעקעה ושם אותה ללעג בספרו המקדש או הקבר.

עיניכם הרואות, לונדון היא גן עדן אמִתי לחובב פלשתינה כמוני. וכך עושה אני את דרכי מאתר לאתר בבקשי את מולדתי הרחוקה והשבויה בין הגויים, הולך לכנסייה שב"טֵמפֶּל" לראות את קברי הצלבנים הבריטים שיצאו אל הארץ הקדושה במאות השתים עשרה והשלוש עשרה, ומשם למעון הראשי של מסדר סֵנט ג'ון, אשר חבריו יסדו את בית החולים לעניים בירושלים, וחוזר אל המסתור של קתדרלת סֵנט פּוֹל, משום ששכחתי לפקוד את קברו של הצייר הוֹלמַן־הַאנט שחי שנים אחדות בירושלים )ברחוב הנביאים, לשם דיוק(, וצייר את נופיה, ואת קברו של בכור חסון, יהודי ספרדי תושב יפו, שנרצח בסיני בשנת 1882 עם חברי המשלחת הבריטית שבראשה עמד אדוארד פַּלמֶר, ועצמותיו נטמנו עם עצמות חבריו בכנסייה הלונדונית.

בווסטמינסטר אֶבּי שבקרבת הפרלמנט אני מסיים את מסעי הארץ־ישראלי. אני מציץ על קבריהם של גנרל אלנבי, משחרר הארץ מידי הטורקים, של הלורד פְּלוּמֶר, הנציב הבריטי השני ושל הכומר ארתור סטֶנלי, שבאמצע המאה הקודמת ערך סיור בארץ, שבעקבותיו כתב את ספרו החשוב ארץ ישראל וסיני.

★

באחד מביקוריי בווסטמינסטר אֶבּי התעכבתי לפני כיסא ההכתרה של מלכי בריטניה, המוצב בהיכל הקודש שבמרכז הקתדרלה.

כומר חביב, מוקף בעדת מבקרים, הצביע על האבן הגדולה הקבועה בבסיס הכיסא העשוי מעץ אלון ואמר כי זהו " Jacob’s pillow ", כלומר כרו של יעקב. זוהי האבן, שעל פי המסורת, הניח עליה יעקב אבינו את ראשו בבית־אל. היא הובאה על ידי יורדי־ים בני עשרת השבטים לסקוטלנד, אל מקום ששמו סְקוֹן, ועליה המליכו הסקוטים את מלכיהם. משכבשו האנגלים את סקוטלנד העביר אדוארד הראשון את האבן ללונדון, ומאז הם ממליכים עליה את מלכיהם.

"אנחנו שומרים עליה יותר מאשר על יהלומי המלכה", אמר הכומר. במלחמת העולם הראשונה העבירו אותה לקתדרלת גלוסטאר, ובמלחמת העולם השנייה הטמינו אותה במקום סתר במעמקי קתדרלת וסטמינסטר.

כל אותה שעה התלחשתי בעברית עם רעייתי ולאטתי באוזניה פרטים שמדריכנו האקראי חיסר.

"אני מבין שאתם מישראל", הפטיר הכומר לעומתנו, ולאחר שבחן את תיק הנסיעות שהתנדנד על מותני הוסיף כי אוי לי אם ארצה להחזיר את האבן למקומה.

"אין לנו תביעת בעלות על האבן", עניתי לקול צחוקם של הנוכחים.

"לעולם אי אפשר לדעת", השיב הרועה האנגליקני. לאומנים סקוטים קנאים, המשיך וסיפר, חדרו לכנסייה בליל חג המולד של 1950, הוציאו את האבן מכיסא ההכתרה ונעלמו, ורק לאחר מאמצים רבים של הסקוטלנד יארד, למרבה האירוניה, הוחזרה האבן למקומה.

★

בביקור אחר בלונדון, בחורף 1982, הוצגה במוזאון המלחמה האימפריאלי תערוכה על המזרח הקרוב בזמן מלחמת העולם הראשונה ועל חלקה של המלחמה ההיא בעיצוב פני המזרח התיכון. התפיסה שעמדה מאחורי התערוכה הייתה בריטית אימפריאלית טיפוסית, כזו שעדיין לא למדה דבר ולא שכחה דבר. לחובבי עברהּ של ארץ הקודש חיכו שם דרישות שלום חמות.

בתוך ארגזי משלוח משנות "המלחמה הגדולה" נקרעו חלונות ובתוכם הוצגו לראווה, בין השאר, סנדלים טורקיים מיוחדים, עשויים מרצועות עור וחוטי ברזל, להליכה בחולות סיני; שלט עץ ועליו הכתובת "כיכר פּיקָדילי", שֵם הקוד של חפיר הכיתור מסביב לעזה; דגלי טורקייה שנלקחו שלל; ואמצעי הגנה בריטיים — כובעי שעם, כילות, מחבטים — כנגד זבובים, ברחשים, יתושים, עקרבים ושאר מרעין בישין.

בין התיבות עמדו בובות של חיילים משורות הצבא הבריטי — חייל הודי מזוקן וצנוף טורבן, חייל שכובעו רחב שוליים, מאנשי האַנזַא"ק — הכוחות האוסטרליים והניו זילנדיים (Australian and New Zealand Army Corps), ועוד.

תיבת התצוגה שלידה התעכבתי יותר מכל אחת אחרת הייתה התיבה הירושלמית, שציינה את כניסת צבא אלנבי בשערי העיר הקדושה בדצמבר 1917 , ערב חג המולד וחג החנוכה.

זה בצד זה הוצגו לראווה שלט רחוב טורקי מן העיר העתיקה, פקודה מטעם שלטונות הצבא של בריטניה שנתלתה בפתח אל־חרם א־שריף והעניקה חסות להר הבית ולמקומות הקדושים, מפתחות הבנק הגרמני בירושלים ומפתחות בית המושל הטורקי, חנוכיית נחושת שאִתה חגגו יהודי ירושלים את השחרור מעול הטורקים, סרט שרוול של הגדודים העבריים, כותפות של מדי שוטר טורקי, ובעיקר: דגל הכניעה של ירושלים. זוהי ציפת כר מהוהה שעליה כתב ראש העיר הטורקי של ירושלים את דבר נכונותו למסור את העיר לידי הכוחות הצרים עליה. מסופר שהוא יצא מערבה לחפש את המפקד האנגלי, ולבסוף מצא טבח ועוזריו שיצאו לקושש עצים, ומסר להם את הציפה.

כמה משונה הגיאוגרפיה האנושית. מעשה שראשיתו בבית העירייה בעיר העתיקה מוצא את מנוחתו הסופית בגדה הדרומית של התמזה.

מיהרתי אל מזכירת העיתונות של המוזאון וביקשתי חומר כתוב ומצולם על התערוכה.

היא חייכה אליי בהבנה, ואמרה, "אתם הישראלים מתעניינים בזה, אבל כאן רוב האנשים עוברים ואפילו לא מעיפים מבט".

עליתי אל הקומות העליונות, שם חוגגים האנגלים את עברם הצבאי המפואר ואת האפופיאה שלהם בימי ההתגוננות האזרחית בזמן ההפצצות הגרמניות במלחמת העולם השנייה.

הִרהרתי בסבתי, בת היישוב הישן וילידת ירושלים, ובכל בני הדור ההוא, שבעיניהם כניסת אלנבי לירושלים בפרוס ימי החנוכה הייתה כמעט כבואו של משיח בשערי העיר. אחרי ייסורים והשפלה של דורות באו סוף־סוף הקִדמה והחופש אל יהודיהָ הכואבים של ירושלים, וכשאמרו "על הנסים [...] ועל הפורקן" בשנה ההיא, התכוונו לנס שאירע להם. והם לא שכחו לאנגלים, למרות כל מה שאירע לאחר מכן, את חסד ימיהם הראשונים. ואילו כאן זוהי רק אפיזודה קטנה ולא חשובה.

מתוך "קשר לאחד: מסעות, בתים ואנשים בירושלים", מאת חיים באר, הוצאת עם עובד, 2017

תמונה ראשית: מתוך "לונדון: טקסטורה על לוח עץ", תצלום: Nicolas LB, ב-unsplash.com

Photo by Nicolas LB on Unsplash