אגם וולטה, המכסה שטח נרחב מאדמתה של גאנה, הוא מקווה מים מלאכותי הגדול בעולם. האגם, באמצעות הסכר האדיר שהותקן בקצהו, גם מספק את מרבית החשמל באזור. הצלם ג׳רמי סנל (Jeremy Snell) מכוון את עדשת המצלמה שלו דווקא אל החלקים האפלים יותר של האגם, אל תעשיית הדיג שמעסיקה אלפי ילדים קטנים, העובדים בעבודה קשה מזריחה עד שקיעה.
נופי האגם מרהיבים. אולם בספרו Boys of Volta, סנל מציג צילומים של אותם ילדים, שרבים מהם נחטפים או נמכרים לעבדות בתעשיית הדיג. את ההכנסות מספרו סנל תורם לארגון International Justice Mission, הנאבק בעבדות ובאלימות נגד ילדים ונשים. צילומים נוספים של סנל אפשר למצוא כאן.
תגובות פייסבוק
הגיע תור הפיצה
אחת המילים הבינלאומיות ביותר. מאכל שקנה לו חסידים נאמנים באזורים עצומים של הכדור, הרבה מעבר לאיטליה, ובוודאי הרחק מנפולי, המקום שנטען שבו הומצאה, נוצרה, פותחה, באה לעולם הפיצה, לפחות בגרסתה המודרנית.
ובכן, pizza. ובלתי-נמנע שרבים יתהו על מקור המילה, שאין לה באמת משענת צורנית או דקדוקית בשפה האיטלקית, לא בשלביה העתיקים יותר ולא כיום. הפיצה האיטלקית אכן נדמת כעיגול סמנטי המכיל את עצמו. אומר מיד: קשה מאוד לקבוע את מקור המילה pizza.
בעצם בלתי אפשרי. ובעצם, כמעט כמו לגבי כל מילה. ובכלל, אנו זוכרים שהדבר הזה שמכונה בפינו בחוסר אחריות ובמידה מפוקפקת מאוד של דיוק, "מילה", אינו מוגדר היטב. אבל הפיצה, הפיצה עצמה היוצאת מהתנורים ברחבי העולם, מוכרת לנו היטב ומוגדרת למדי. לא כן המילה המשמשת לציון המאכל.
שני ענפים יש לניסיון ארוך-הימים למפות את pizza. הדרך הראשונה, והיא המקובלת יותר, גם אם לא ברור מדוע, מגיעה עד ל"פת" בעברית, כשהתחנה שלפני האחרונה היא "פיתא" הארמית. פת, פת של לחם. הגיוני, לא? אולי. למה לא. בערך. אם קצה אחד של קשת הטיעון נטוע בעומק הימים הקדומים שבהם דיברו ארמית בארץ ישראל, אותה כברת עולם שבה התהלך ישוע מנצרת דובר הארמית כמו כולם, וגם צעדו בה הלגיונות הרומיים דוברי הלטינית, מה טבעי יותר מלדמיין מעבר של מילה מארמית ללטינית, בוודאי לגבי עניין כל כך יומיומי ופשוט כמו לחם? והיה זה, כך אומרים, לחם קצת מיוחד. שטוח, עגול, אולי מתובל במלח ובעשבים. כל הדמיון הרומנטי של ארץ ישראל של ימי בית שני מגויס לצורך הטיעון הריחני. למה לא. ולכך מצרפים מידע היסטורי: המנה המוכנה למחצה שחיילים רומאים נשאו בכליהם: בצק כלשהו, ארוז היטב, שהיה מוכן לשיטוח ולאפייה מהירה. כאן יכול להיכנס הסאג' הערבי הידוע, ולתרום את שלו לרומנטיקה ההיסטורית. ואולי הטבון, זהה בכל לתנורים מהימים הרחוקים ההם. הקצה השני של הטיעון נטוע במרחק של כ-1600 שנה, בנפולי של סביבות סוף המאה ה-16, שם נמצאה המילה pizza. וזאת, אולי, אינה אלא השפעה יוונית-ביזנטית – שהייתה חזקה על דרומה של איטליה ולשונותיה – שבה pita ציינה מאפה כלשהו, אולי עוגה, בכל אופן כנראה עגול.
מאפה, עגול, קל להכנה, קשור ללחם, היסטורית ולשונית. האם זה מספיק? התשובה היא עניין של טעם.
לצד התאוריה הזאת, כמעט חלק ממנה, יש ניסיון לקשור את pinctus הלטיני, כלומר "מצובע", שיכול להיות גם "מרוח", כתואר למאפה-הלחם הקדום, העוגה העגולה שהייתה לפיכך, לכאורה, סבתא-של-סבתא-של-הפיצה. הרי לחם בלי שום דבר למעלה לא יהיה פיצה, הלא כן?
לכך יש המוסיפים תבלין אטימולוגי נוסף, צורות לטיניות קרובות שמשמעותן "חבוט", ועל הדעת אמורים לעלות המערוך, או הטפיחה הנמרצת על עוגת הבצק שטפח בעזרת שמרים.
הענף השני בניסיון למפות את pizza פונה לכיוון אחר, צפוני יותר. התאוריה הזאת גורסת ש-pizza מקורה בלומברדיה, בצפונה של איטליה, ממילה שמשמעותה "גוש", "כופתאה" או "נגיסה". זאת, מצדה, ממופה כבעלת מקור גרמאני, המבצר את הצפוניות של הטיעון: בגרמנית של ימי הביניים מוצאים bizzo ו-bizza במובנים הללו שמתועדים בלומברדית. מקורם של אלו, והדבר אכן הגיוני, קשור לנגיסה, שנתנה Bissen בגרמנית ו-bite באנגלית וכדומה. ואפילו את "ביס" שלנו, היידשאי-עברי המוכר כל כך. לכל אלה יש מקור הודו-אירופי קדום מאוד, המשוער בסבירות המקובלת בעניינים הללו, ומבחינה זו הטוענים לטובת התיאוריה הצפונית באים על סיפוקם. הסבירות המקובלת אינה כוללת תיעוד מפורש אלא מסלול של היסק לאחור בעץ ההודו-אירופי, תוך זיהוי תחנות בדרך שבהן יש או אין תיעוד של מילים בעלות משמעות שנראית דומה (ושוב יחזור עניין הסבירות, שגם היא תלויה בטעם).
יש מקומות שבהם מובא הענף הראשון כאמת הסבירה ביותר, ואילו אחרים כותבים על פי הענף השני, וגם הם מציינים את ההשערות כאמת שאין סבירה ממנה.
ואנו? אנו נותרים בספקותינו. האם סביר בעינינו שהמילה pizza התפתחה מ"פת"? האם סביר יותר או פחות שהיא התפתחה מ"נגיסה" גרמאנית, איזו פיסת-משהו-שאוכלים? האם באחת האפשרויות הללו גלומות ומשוקעות די תכונות של הפיצה המוכרת לנו כדי שנוכל להשתכנע באמיתות תיאוריה זאת או אחרת? עד כמה אנו מושפעים מהרגלי הפיצה העכשוויים שלנו? הרי המרגריטה, הפיצה הבסיסית, מייצגת את איטליה כולה בשלושת צבעיה התואמים את צבעי הדגל, יחד עם הסיפור על המלכה מרגריטה שבאה לביקור בנפולי, ביוני של שנת 1889, שלכבודה לכאורה הומצאה הגרסה הזאת של הפיצה. ומה עם מה שעל עיגול הבצק? עד כמה חיוניים חלקיו כדי שנרגיש שאנחנו עדיין בתחומי הפיצה? שום pizza עתיקה לא כללה עגבניות כמובן, שהרי האירופים הגיעו לעולם החדש רק לאחר 1492 והיו איטיים מאוד לאמץ את הצמח המקסיקני החשוד בעל הפירות האדומים-ירוקים (כן, הם היו גם ירוקים). האם די בשמן זית ובצל, ואולי קצת תמצית דגים רומאית שהמליחה ותיבלה כל דבר? ואם אנו מתעקשים על עוגן רומאי, קיסרי, לגיונרי, ועל השפעה ארמית, מה חלקו של הקו המפריד העתיק עוד יותר, בין אוכלי הלחם (במצרים) וקולי הקלי (כנען, ארץ ישראל), בבולטות של ה"פיתא" הארמית? האם יתכן שהבצק המשוטח היה סימן ליוקרה, ודוברי ארמית מיהרו להתפאר בפני הרומאים התפארות מסוג "גם לנו יש"?
מי יודע.
מי יודע? אין איש יודע. אבל אולי כדאי לתאר כאן במשפטים אחדים איך עשוי להיראות תהליך של הגעה לידע כזה. שוו בנפשכם אדם שקורא בטקסטים קדומים. במשך עשרות שנים הוא קורא וקורא, ובכל פעם שהוא נתקל באיזה לחם או דבר דומה ללחם (מבחינת פונקציה, צורה והקשר), ובמילה המציינת אותו או את סביבתו ושדומה (עד כמה? במה? כיצד? לדעת מי?) ל"פיצה" או "pizza" או... – הוא רושם את הדוגמה ואת הקשרה. וכך, לאחר עשרות שנים, בבחינה של החומרים, כלומר של הדוגמאות האמיתיות, אולי אפשר לראות רציפות חלקית, אולי אפילו עדויות ממשיות לאימוץ המילה או המאכל. עשרות שנים? אם אלילת המזל שיחקה לטובת הקורא הבלתי-נלאה. וכל זה היה עטוף במעטפת של סבירות, כי התיעוד אינו יכול להיות שלם. בכל זאת, ההיסטוריה של הכתיבה האנושית לא כולה עסקה במזון, באוכל, ובוודאי לא בפיצה. אך לא פחות מכך נדרש כדי לבנות טיעון שאינו רק התרשמות, רחשי לב, תחושות כלליות וניחוחות של דמיון.
והעיקר, הפיצה. שלא תתקרר באש המפוקפקת של התנור האטימולוגי המייצר לנו כל מיני מאפים מלאים באוויר.
תיאטרון המציאוּת: וילה בריגיטֶה
ג'ון לה קארהבית הכלא היה מצבור צפוף ומוסווה של צריפים צבאיים ירוקים במדבר הנגב,...
X 8 דקות
חיוכו של החתול
בוריס זיידמן— תתחדש, ממחר בערב יש לך תוספת של סיני חדש — הודיע...
X 6 דקות