אז, בנחל אל על, בירידה למפל הלבן, ביום קיצי של תחילת סתיו בתוך מרחב צהוב שהעלווה הירוקה רק החלה לכבוש בו את הקרקע, ראית אותי לראשונה ללא התפאורה שהיא והוא הלבישו עלינו.
כשהשביל נהיה צר הלכת שני צעדים לפניי, נדמה היה לי שאתה מסמן את הבכורה, כפי שעשית תמיד. מדי פעם שלחת יד לעברי, נוגע קלות בבטני, הזהרת: "פה האדמה רטובה, שים לב." כשמעדת ליד שיחי הצבר חשתי הקלה, שלחתי יד ומשכתי אותך. כעבור רגע קראת אליי: "מיקי תראה," והצבעת אל מעבר לשיח אברהם, שעמד בראשית לבלובו והסתיר את הנוף. "אני חושב שזה קרקל שם," קפצת נסער, "תסתכל, תסתכל." הקרקל נעלם לפני שהספקתי לראות, ואני הצטערתי. אף פעם לא ראיתי קרקל בטבע, ואילו ראיתיאחד, הוא היה בוודאי הזיכרון החזק ביותר מהטיול ההוא.
אז עוד ספרתי ניצחונות, כמו שהיא והוא עשו ביניהם ובינינו — אתה ראית קרקל, אבל אני לא מעדתי. אנחנו שווים, בינתיים.
"נשב," הצבעת לעבר סלע תחתינו, כשכבר עמדנו סמוך לבריכת המפל. התיישבת, פרמת את הקשר הכפול בשרוכים. אולי זה עוד אחד מכללי הטיולים של התנועה, קשר כפול ומצב רוח טוב. חלצת נעליים, לאט משכת גרב אחר גרב, רחרחת אותם שבע רצון. לא פעם חשבתי שאתה ראיה ניצחת לכך שמוצא האדם מהקוף. חייכתי אל הגרביים שלך — כמו תמיד, לא היו תואמים לגמרי. גם אם היו באותו צבע או גוון, אף פעם לא היוזהים באורכם או בדוגמה שעליהם. בכל פעם שהערתי לך על זה, הייתה לך אותה תשובה: "מוזר, יש לי בדיוקעוד זוג כזה במגירה."
טבלת את הרגליים במים ומיד הוצאת אותן. "יו, הם קפואים," הרעדת את הקול. הנחתי את התרמיל והושטתי לך את בקבוק המים, וכעבור דקות אחדות גם אני חלצתי נעליים ופשטתי את החולצה. ראיתי את המבט שלך ננעץ בשרירי הבטן שלי, עובר משם אל שרירי היד והזרוע, מחויך, משועשע. "יופי פופאי," צחקת אליי. הובכתי, אבל נהניתי לשמוע בקולך את נימת הקנאה המפרגנת, היא הייתה חדשה לי.
לצידנו, מאחור, על סלע בזלת גדול, ישבו שלושה בחורים במכנסיים קצרים, ציציות ארוכות וכיפות סרוגותשמכסות חצי מהראש. ואולי זה לא היה סלע בזלת, ורק בחרתי לצייר כך את התמונה בראשי: סלע בזלתמחוררת, ובחורים שיושבים סביב גזייה ופינג'אן, ואחד מהם מרים את הפינג'אן רגע אחרי שמפלים של קפה גאו ממנו. "צריך שלוש פעמים כאלה," אמר, "ככה הערבים עושים." "אצל היהודים רק פעם אחת," ענה אחר, לקח את הפינג'אן ומזג. אחר כך קם ובא אלינו, ובכל יד שלו כוס זכוכית קטנה מעוטרת בפסי זהב דקים. "רוצים? זה כשר," גיחך ולא חיכה לתשובה, "קחו, יאללה."
העברת מבט ממנו אל הכוסות. "הבאתם איתכם את הסרוויס של שבת, תיסלם." בלי להסס שלחת יד ולקחת ממנו את כוסות הקפה.
את שלושת הבחורים האלה ראינו קודם כשחלפו על פנינו בריצה בירידה התלולה אל הוואדי, וחשבתי שכך קורים אסונות — מחשבה שמקורה בקנאה, כי אני לא הייתי מעז לרוץ כך בירידה תלולה כזאת. כוס אחתהעברת אליי. "שתה," ציווית. כשהפנית את הראש בחזרה אל הבחור, כבר היה לך משפט פתיחה לשיחה ויד מושטת ללחיצה. "אני דויד," לחצת את ידו והצבעת עליי: "זה מיקי." אני לא יודע לקשור שיחות עם זרים, לאיודע איך עושים את זה, לא מבין לא את הדינמיקה ולא את חוקי המשחק. זה שלך ושל אימא, שניכם יכולים לעמוד בתור לקופה בסופרמרקט, ועד שתגיעו לקופאית העומדים מאחוריכם כבר יהיו ידידיכם הטובים. אבל אצל אימא זה נגמר, מאז היום שעזבת. יכולות כאלה, כמו להתיידד עם העומדים בתור, אבדו לה.
"רגע, אז גם אתה מחטיבה 7?"
"לא, 282," ענית. התברר ששלושת הבחורים יצאו לרגילה והחליטו לבלות אותה ברמת הגולן, וכעבור דקה כבר מצאתם חבר משותף וסיכמתם אותו ב"בחור נהדר." אתה מבין, אלה מין שיחות שלא הייתי שותף להן אז, וגם היום אני לא יודע להשתלב בהן. מעולם לא הייתי חלק מחבורה, לא הדלקתי עם כולם סיגריה ראשונה במקלט שכונתי מסריח, לא תיארתי לכולם כיבוש של נערה, לא ברחתי איתם מבית הספר לתל אביב כדי להתפלח לקולנוע לראות סרט כחול, לשחייה לילית בבריכה, למופע שיתחיל בחצות. אתה והחבר'ה שלך הייתם מתגנבים חמש שעות לפני תחילת המופע ומתגאים בהצלחת המבצע, ועל הדברים האלה בדיוק הוא והיא היו מוכיחים אותך לידי: "אולי תלמד משהו מאחיך הקטן, אתה ראית את מיכאל עושה כאלה דברים?"
לא, אתה לא ראית. לא עשיתי כאלה, גם לא דברים אחרים.
"אז תוכלו לשמור לנו על התיקים והנשק?" הבחור שאל.
"כן, בטח, תביא, בשביל זה יש לנו את פופאי," זרקת ראש לעברי, ואליו חייכת.
לא עניתי לך. כשהבחור התרחק אמרתי: "תיזהר דוידי, פופאי כבר חזק ממך."
אין ספק, גם אתה עוד ספרת ניצחונות, אבל אצלך הם חלק ממשחק. הבכורה היא שלך, נולדת לתוכה, ונדמה לי שעם כל התכונות הנדרשות.
הבחורים צרחו כשקפצו למים הקפואים, ואחר כך שחו אל מתחת למפל.
"אז מה — " אמרת ושתקת, "מה חדש אצלך?" וכעבור רגע התחלת אתה לספר. קילפת עור יבש מהקרסול וסיפרת על אהובה חדשה.
"מישהי שהכרתי בקורס הדרכה, כבר ביום הראשון שמתי עליה עין," אמרת ושוב עצרת, "היא לא ראתה אותי בהתחלה, אבל אתה יודע," נשכת את השפה התחתונה בתגובה לעור העיקש בקרסול, "אני דואג שכולם שם יראו אותי. יום־יומיים, וגם היא — "
הדופק שלי הואץ, נבהלתי מהכיוון שאליו פונה השיחה. העברתי את העיניים ממך לבחור שהושיט לנו את כוסות הקפה. הוא עמד תחת המפל, הניף את ידיו לצדדים ושאג. זו תנועה מלאת ביטחון, תכונה שנואה עליי יותר מכל תכונה אחרת. "הפעם זה רציני," אמרת ואני הנהנתי. "אני אביא אותה מתישהו הביתה, שאבא ואימא יראו אותה, אבל לא עכשיו, רק התחלנו לצאת." הזדקפת בתנועה מהירה, "שמעת את הרעש הזה?"
"לא שמעתי," ובחיוך אמרתי, "זה עוד קרקל?"
"אני חושב שאנחנו יוצאים, אני מתכוון — " השתתקת, אולי כדי לקרוא רגע את הבעת הפנים שלי. "נראה לי שהיא נדלקה עליי," הרמת מעט את הקול, ובאצבעותיך אחזת פיסת עור יבש שתלשת אחרי מאבק ממושך. זרקת אותה למים וחזרת אל הקרסול.
"אתה מוכן להפסיק עם חוג הפדיקור־מניקור מול הפרצוף שלי?"
"עזוב את הרגל, אני לא צריך לראות את זה."
"קוראים לה נעמה, היא מבריקה, ואם היית רואה את החזה שלה — " כאן איבדתי אותך, אבל המשכת לדבר, רק כעבור דקות הפסקת.
"אז נעמה — " המשכת לדבר על החברה החדשה שלך, ואני המשכתי להתמוטט.
זו הייתה שנה גשומה כמו זו שלפניה. אני זוכר אותך ואת אבא מחכים לעיתון הבוקר, פורשים אותו על השולחן הגדול, נצמדים למדד המשקעים, ואחר כך אוספים מהמרפסת את הכלים שהשארתם שם למשך הלילה, משווים את גובה המים לנתונים בעיתון, ואתה אומר בכעס: "תמיד אצלם המשקעים נמוכים יותר משלנו."
שלושה חודשים לאחר הטיול שלנו לנחל אל על פתחו את הסכר בדגניה. נסעתי לשם לראות את הסכר מורם, ואתה רצית להצטרף אליי ולא יכולת. שני סרטי צילום, שבעים ושתיים תמונות צילמתי שם, שתהיה עד לכל רגע ורגע עד לעליית המסך, עד לפרץ המים.
אני ממשיך את מסורת הטיולים שלנו: בכל שנה טיול אחד של חורף, בדרך כלל לרמת הגולן, אבל לא לנחל אל על, מאז הטיול ההוא לא חזרתי אליו. לינת לילה בעין דבשה — גם אם אטייל בצפון הרמה, לשם אחזור לישון. אתה זוכר, באחת הפעמים שנשארנו לישון שם מצאנו בתוך גומחת האבן אקדח, מה עשינו איתו, השארנו אותו שם? דווקא את זה אני לא זוכר. יש גם שניים–שלושה טיולי טרום־קיץ, לנגב, למכתשים. היינו נוסעים אליהם בלילות של מטר כוכבים. הטיולים האלה לדרום מציפים אותי צער. אתה לא כאן. מצלמה אני כבר לא לוקח איתי. בנסיעות המשותפות שלנו היא הייתה בתחום אחריותי.
שאון המפל והמולת הבחורים במים הכריחו אותי להתקרב אליך, להתאמץ להקשיב. פתאום הייתי אדם שאפשר לדבר איתו בגובה העיניים. לראשונה אחרי שנים שהיינו שותפים לחדר, לבית, להורים, לחיים שלמים, וכל מילה שלנו הייתה חלק מתחרות או ממריבה, אנחנו מדברים. אתה משתף אותי בחיי האהבה שלך. שום דבר לא הכין אותי לאינטימיות הזאת, היא נכפתה עליי, כמו כל הטיול ההוא, הטיול הראשון שלנו.
גם אילו הייתה לי אהבה, היא לא הייתה משהו שהייתי יכול לדבר עליו. לא בינינו, לא אז. ניסיתי להיזכר אם אי־פעם אחר כך שאלת אותי שוב על אהבה, ואני חושב שלא, זה ודאי לא מקרי. מתישהו במהלך השניםהבנת, ידעת וחששת מהתשובה שלי, נזהרת שלא לפתוח את הנושא. אני יודע שאיים עליך, הוא איים גם עליי. אולי הצטערתי שלא שאלת, אבל לך זה בוודאי היה קל יותר.
לפני חודשיים רשמתי ביומן תור לרופא שיניים. אצל ד"ר זכריה — הבן, האבא כבר יצא לפנסיה. בפעם האחרונה שהייתי אצלו הוא שאל מדוע אתה לא מגיע שוב לטיפול שיניים. הופתעתי שהוא לא מעודכן, אני לאזוכר מה עניתי לו. כשרשמתי את התור ביומן שמתי לב שאתה לא כאן כבר ארבע שנים, בדיוק פער הגילים בינינו. באחת מארוחות הערב של יום רביעי ציינתי את זה, אימא ואבא הסתכלו בי כאילו רק עכשיו גילו שאתה לא יושב לארוחה איתנו, והארוחה נמשכה בשתיקה. לא שבדרך כלל אנחנו מרבים לשוחח, אבל הפעם תפסה השתיקה את כל המרחב. כשאימא פינתה את הכלים למטבח, אבא קם. "אה, איך כל פעם אתה חייב, נכון? כל פעם — "
"מה, מה, אתה יודע שזה היה מיותר."
ראיתי את הרעד ביד ימין שלו מתגבר ולא הצלחתי לוותר, "למה מיותר?"
"אל תתחיל איתי, אתה יודע שלא צריך את זה."
הוא נעץ בי עיניים צהובות. "לא אמרתי שאסור."
"אבא, זה מה שאתה אומר, כן." הוצאתי את חפיסת הסיגריות, "טוב עזוב אותי, אני חייב, אני תמיד חייב, ועכשיו אני חייב לעשן."
מתוך "לא תאהב", מאת איתן דרור-פריאר, הוצאת "עם עובד", 2022.
תמונה ראשית: בצללים. תצלום: רנה בוהמר, unsplash.com
Photo by Rene Böhmer on Unsplash
תגובות פייסבוק
הטופ
מוזרות ומסתוריות הן דרכי ההשפעה של שפה אחת על חברתה הרחוקה ממנה. אלמנטים משפה אחת מופיעים בשפה אחרת, משמשים באורח דומה, ובכל זאת, ההגירה אינה שלמה. הסיבות האפשריות לכך רבות, והן קשורות לדרכים הספציפיות שבהן האימוץ מתרחש וגם להבדלים המבניים בין שפות, בוודאי אם הן שונות מאוד. לא פעם, האלמנט המקורי מתפקד מעט אחרת בשפה שהוא מצורף אליה, והוא מתממש רק במבנים מסוימים, שגם רומזים על דרכי האימוץ.
דוגמה טובה לכך היא האלמנט top. באנגלית שם העצם top מציין את החלק העליון של משהו, על פי רוב של חפץ תלת-ממדי כמו קופסה או ארון, וגם את משטח העבודה במטבח. עניין המטבח מזמן לנו ניגוד מעניין בין top counterשהוא מדף עליון ובין countertop, שהוא משטח העבודה העיקרי במטבח, מעל ואולי גם מתחת לארונות, כלומר זהו סוג של top. גם פסגה את הר היא top, והעולם הסמנטי של המילה רחב ועשיר מאוד. בנוסף לכך, התואר top מציין פסגה במובן ההישגי ובהקשרים הנוגעים לאיכות, לציון דבר או אדם שנחשב לטוב ביותר או ברמה הגבוהה ביותר. למשל, top player הוא שחקן ברמה הגבוהה ביותר, ובדומה נמצא top expert לציון מומחה מהטובים ביותר ועוד. השימושים הללו מצויים גם באנגלית האמריקנית וגם באנגלית של אנגליה. באי הבריטי זכורה במיוחד תוכנית הטלוויזיה Top of the Pops, שחשפה לקהל שירי פופ שמוקמו בדירוג גבוה ברשימת ההשמעות. התוכנית, של הבי.בי.סי., שודרה בין השנים 1964 ו-2006, והייתה לתוכנית מאריכת הימים ביותר בעולם.
בנוסף לאלו, top משתתפת בציון רשימות ודירוגים של איכות, תוך ציון גודלה של הרשימה. כך אפשר למצוא התבטאויות כמו "She’s one of the top 5 divorce lawyers in NYC", כלומר "היא אחת מחמשת עורכי הדין המתמחים בגירושין הטובים ביותר בעיר ניו-יורק". התמונה הנוצרת היא של רשימת דירוג, שבה עורכת הדין המדוברת נמנית על החמישייה הראשונה. ועל קבוצת כדורסל מליגת המכללות אפשר לומר שהיא מנסה להגיע ל-Top 16, כלומר לשש-עשרה המדורגות במקומות הגבוהים ביותר. בהקשר של דירוג שירי הפופ הבריטיים, התוכנית Top of the Popsהחלה את דרכה בהסתמכות על רשימת ה-Top 20 ועברה עם השנים ל-Top 30 ול-Top 40. אכן, Top n - כלומר כש-nהוא מספר - הוא שם עצם ואף יכול להיות שם פרטי, אם כי הוא יכול גם להופיע כתואר, אם לאחר הצירוף יש שם עצם, כמו בדוגמה של חמשת עורכי הדין שהבאתי כאן.
בשלב כלשהו, ה-top באנגלית זלג וחלחל לעברית העכשווית. אולי בחסות עיתונות הספורט ונטייתה לייבא, להעתיק ולחקות כמעט ללא הבחנה. "הוא בטופ 10 בהיסטוריה" אומרים על שחקן כדורגל מהולל. ונפוץ מאוד גם המבנה: "היא בטופ 5 של מתעמלות הקרקע בעולם", כלומר "טופ n של [שם עצם]", כשה"של" יוצר, כמקובל, מבנה פרטיטיבי, כלומר מבנה המציין מספר או קבוצה מתוך קבוצה גדולה יותר. העברית המשיכה ביצירתיות שלה, כשעין אחת מופנית אל האנגלית הפופולרית של אמצעי התקשורת והטלוויזיה, ויצרה את "הטופ של הטופ", וגם נמצא דוגמאות רבות מסוג "הוא לא ממש בטופ", כשהכוונה אינה לנקודה בפסגה אלא לצמרת הגבוהה של הדירוג או של האיכות המקובלת בהקשר מסוים.
לצד זאת, דומה שהעברית העכשווית לא אימצה כמעט כלל את top כתואר. לא נמצא "הוא טופ מהנדס" וגם לא "רופאה טופ". האימוץ הוא של שם העצם – "זמרת מהטופ העולמי", "הוא רוצה להגיע לטופ" וכדומה. אימוץ המבנה top n, כלומר טופ ואחריו מספר נראה מקיף ועמוק למדי, ולא רק בלשון של עיתונות הספורט. המבנה העברי החדש "טופ n של ה..." מאמץ את שם העצם top ומשלב אותו בתחביר שמתקבל כטבעי בעברית, וללא קושי.
אין טעם או תועלת לשאול "מדוע", כלומר, במקרה הזה, מדוע אומץ top שם העצם ואילו top התואר ככל הנראה כמעט בכלל לא. גם מסילות האימוץ הן עניין שאפשר לחשוף רק חלקית, וכמעט תמיד מדובר בהשערות, ובמידות של סבירות. ההשפעה של האנגלית על העברית העכשווית גדולה, לא רק באוצר המילים אלא גם בתחביר, ו-top הוא דוגמה לכך. ההשערה ששפת התקשורת ובעיקר שפת תקשורת הספורט – מהירה, היסטרית, קולנית, כובשת – היא המסילה במקרה הזה, נראית סבירה למדי. תחום הספורט נוטה ליצור לעצמו מילון משלו ואפילו יש מקום לדבר על שפה בפני עצמה הנוהגת בו. זו אולי שאלה שנמצאת בטופ חמש של הסוגיות המעניינות למחקר בעברית החיה שלנו. בשבילה צריך בלשן מהטופ המקומי.
הלבושים למחצה
גבר נכנס לחנות בגדים ומבקש לקנות מכנס. אישה נכנסת לחנות נעליים ושואלת האם יש נעל עם עקב גבוה. הגבר זוכה לתגובה, שואלים אותו האם הוא רוצה מכנס ארוך או קצר. האישה שומעת שהיום כולן הולכות עם נעל שטוחה.
דברים כאלו קורים אצלנו מדי יום, ורבה התמיהה. ברור לנו, כדוברי עברית בני זמננו, שהאיש אינו מבקש לקנות מחצית זוג מכנסיים כפי שהאישה אינה מתכוונת לצאת מהחנות כשבידה נעל אחת בלבד. וברור לנו שמי שעונה להם יודע בדיוק במה מדובר, מה כוונתם של הקונים ומה הם מצפים לקבל.
כדי לנסות לברר את התופעה, יש צורך לאפיין אותה באורח מדויק ככל האפשר. ראשית, מה שמשותף ל״מכנס״ ול״נעל״ בהקשר המדובר כאן הוא ששניהם פריטי לבוש, ושניהם מופיעים בעברית בצורה זוגית, ״מכנסיים״ ו״נעליים״. לאחר מכן, נשאל את עצמנו האם התופעה מתרחשת גם בפריטי לבוש אחרים שאנו מוצאים בצורה זוגית, בפריטי לבוש בכלל – כלומר כאלו שאינם מופיעים בצורה זוגית – או שמא גם בשמות עצם אחרים, אולי מתחומים אחרים.
לשם כך, נצטרך לחפש דוגמאות במציאות הלשונית הזמינה לנו. וזאת, נזכור תמיד, מיוצגת בטקסטים, ובהם בלבד, בין אם הם כתובים ובין אם הם דבורים. דוגמאות אמיתיות של התבטאות עברית שאינה נעשית בידי מי שמודעים לשאלות שאנו מבקשים לברר הן שיונחו על שולחן הבדיקה הקטנה שלנו.
אני יכול להעיד שנתקלתי גם ב״מגף״ לציון זוג מגפיים. ואם מחפשים פריטים צמודי-גוף אחרים שמצוינים בעברית במילה בצורה זוגית, על הדעת עולה ״משקפיים״, שביחס אליהם אני בטוח שלא נתקלתי בשום טקסט ב״משקף״ שלקוח מבקש לקנות בחנות אופטיקה. מה שמשותף ל״מכנסיים״ ול״משקפיים״ הוא ששניהם סימטריים, עשויים משני צדדים זהים עקרונית, שמחוברים ביניהם – בניגוד לנעליים. נתקלתי גם ב״סנדל״ ו״כפכף״ לציון ״סנדלים״ ו״כפכפים״, בהקשרים זהים ל״נעל״ ו״מכנס״. לגבי ״גרב״ לציון גרביים, אינני יודע וצריך לחפש אם קיימות לכך דוגמאות, אך בתחום ההלבשה התחתונה נתקלתי לא מעט בדוברות (אולי במקרה, אולי לא – דוברות ולא דוברים) שאמרו ״תחתון״ לציון ״תחתונים״, והמילה הופיעה בפרסומות. וכך, לקבוצה הקטנה מצטרפת מילה בצורת יחיד המציינת את הפריט כולו, המצוין במילה בצורת רבים, ולא זוגי.
מכנס ונעל, מגף, סנדל, כפכף ותחתון. ואולי גם גרב. אלו ככל הנראה הראיות שיש בידינו. על סיבות אין מה לדבר, כי בלשון כמעט לעולם אין איזו יד מכוונת שמתעקשת לקבוע, למשל, ש״מכנס״ יציין ״מכנסיים״ אך ש״משקפיים״ יהיו תמיד ״משקפיים״.
בשלב הזה, מה שאנו יכולים לעשות הוא להביט בהקשר. האם צורות היחיד לציון הפריט שהמונח המקובל עבורו הוא בצורת זוגי או רבים, משמשות בהקשר מסוים? בשיחות על אופנה? במצבים של בחירת הפריט בחנות? האם יתכן ש״מכנסיים״ יוזכרו בהקשר של כביסה או בהקשרים מטפוריים (״מי לובש את המכנסיים בבית הזה״) אבל כ״מכנס״ בכל הקשר אחר? הבדלים כאלו קיימים בשפות רבות, וגם בעברית: ״פרה״ היא בעל החיים, ״בקר״ הוא קטגורית הבשר שמופק ממנה, וכך גם ״תרנגול״ ו״עוף״. והאם דבר דומה מתקיים באשר ל״נעל״? למשל, ״נעל״ בחנות ובהקשר לעיצוב ואופנה, ו״נעליים״ בהקשרים של צחצוח ותיקון, ואולי במובנים מטפוריים (״להיכנס לנעליים של...״)? יתכן, אך גם כאן מה שילמד אותנו הוא הדוגמאות הממשיות, שלא הוזמנו במיוחד לצורך הרהור באפשרויות.
שאלות קטנות, הנוגעות לפרטים שנראים שוליים? יתכן. אך בתחום הלשון אין שאלות קטנות, אלא חידות מורכבות שלא תמיד נכנעות לנו – בין אם בשל חוסר נתונים, בין אם בשל קוצר ידנו להבין. בשאלה הקטנה-גדולה שעולה כאן, יתכן שמתגלה שהעברית מגוונת בין צורות יחיד וצורות זוגי (או רבים) לציון הקשרים שונים. מסוג הדברים המתוחכמים שמתגלים במציאות, ולא בספרי הלימוד או בבית הספר.
החיפוש אחר הרצון החופשי
דייוויד טאלבוטאחד מחוקרי המוח המובילים בעולם יכול להראות לנו כיצד יריית הנוירון שמנחה...
X 10 דקות