לא תאהב

אז, בנחל אל על, בירידה למפל הלבן, ביום קיצי של תחילת סתיו בתוך מרחב צהוב שהעלווה הירוקה רק החלה לכבוש בו את הקרקע, ראית אותי לראשונה ללא התפאורה שהיא והוא הלבישו עלינו.

כשהשביל נהיה צר הלכת שני צעדים לפניי, נדמה היה לי שאתה מסמן את הבכורה, כפי שעשית תמיד. מדי פעם שלחת יד לעברי, נוגע קלות בבטני, הזהרת: "פה האדמה רטובה, שים לב." כשמעדת ליד שיחי הצבר חשתי הקלה, שלחתי יד ומשכתי אותך. כעבור רגע קראת אליי: "מיקי תראה," והצבעת אל מעבר לשיח אברהם, שעמד בראשית לבלובו והסתיר את הנוף. "אני חושב שזה קרקל שם," קפצת נסער, "תסתכל, תסתכל." הקרקל נעלם לפני שהספקתי לראות, ואני הצטערתי. אף פעם לא ראיתי קרקל בטבע, ואילו ראיתיאחד, הוא היה בוודאי הזיכרון החזק ביותר מהטיול ההוא.

אז עוד ספרתי ניצחונות, כמו שהיא והוא עשו ביניהם ובינינו — אתה ראית קרקל, אבל אני לא מעדתי. אנחנו שווים, בינתיים.

"נשב," הצבעת לעבר סלע תחתינו, כשכבר עמדנו סמוך לבריכת המפל. התיישבת, פרמת את הקשר הכפול בשרוכים. אולי זה עוד אחד מכללי הטיולים של התנועה, קשר כפול ומצב רוח טוב. חלצת נעליים, לאט משכת גרב אחר גרב, רחרחת אותם שבע רצון. לא פעם חשבתי שאתה ראיה ניצחת לכך שמוצא האדם מהקוף. חייכתי אל הגרביים שלך — כמו תמיד, לא היו תואמים לגמרי. גם אם היו באותו צבע או גוון, אף פעם לא היוזהים באורכם או בדוגמה שעליהם. בכל פעם שהערתי לך על זה, הייתה לך אותה תשובה: "מוזר, יש לי בדיוקעוד זוג כזה במגירה."

טבלת את הרגליים במים ומיד הוצאת אותן. "יו, הם קפואים," הרעדת את הקול. הנחתי את התרמיל והושטתי לך את בקבוק המים, וכעבור דקות אחדות גם אני חלצתי נעליים ופשטתי את החולצה. ראיתי את המבט שלך ננעץ בשרירי הבטן שלי, עובר משם אל שרירי היד והזרוע, מחויך, משועשע. "יופי פופאי," צחקת אליי. הובכתי, אבל נהניתי לשמוע בקולך את נימת הקנאה המפרגנת, היא הייתה חדשה לי.

לצידנו, מאחור, על סלע בזלת גדול, ישבו שלושה בחורים במכנסיים קצרים, ציציות ארוכות וכיפות סרוגותשמכסות חצי מהראש. ואולי זה לא היה סלע בזלת, ורק בחרתי לצייר כך את התמונה בראשי: סלע בזלתמחוררת, ובחורים שיושבים סביב גזייה ופינג'אן, ואחד מהם מרים את הפינג'אן רגע אחרי שמפלים של קפה גאו ממנו. "צריך שלוש פעמים כאלה," אמר, "ככה הערבים עושים." "אצל היהודים רק פעם אחת," ענה אחר, לקח את הפינג'אן ומזג. אחר כך קם ובא אלינו, ובכל יד שלו כוס זכוכית קטנה מעוטרת בפסי זהב דקים. "רוצים? זה כשר," גיחך ולא חיכה לתשובה, "קחו, יאללה."

העברת מבט ממנו אל הכוסות. "הבאתם איתכם את הסרוויס של שבת, תיסלם." בלי להסס שלחת יד ולקחת ממנו את כוסות הקפה.

את שלושת הבחורים האלה ראינו קודם כשחלפו על פנינו בריצה בירידה התלולה אל הוואדי, וחשבתי שכך קורים אסונות — מחשבה שמקורה בקנאה, כי אני לא הייתי מעז לרוץ כך בירידה תלולה כזאת. כוס אחתהעברת אליי. "שתה," ציווית. כשהפנית את הראש בחזרה אל הבחור, כבר היה לך משפט פתיחה לשיחה ויד מושטת ללחיצה. "אני דויד," לחצת את ידו והצבעת עליי: "זה מיקי." אני לא יודע לקשור שיחות עם זרים, לאיודע איך עושים את זה, לא מבין לא את הדינמיקה ולא את חוקי המשחק. זה שלך ושל אימא, שניכם יכולים לעמוד בתור לקופה בסופרמרקט, ועד שתגיעו לקופאית העומדים מאחוריכם כבר יהיו ידידיכם הטובים. אבל אצל אימא זה נגמר, מאז היום שעזבת. יכולות כאלה, כמו להתיידד עם העומדים בתור, אבדו לה.

"רגע, אז גם אתה מחטיבה 7?"

"לא, 282," ענית. התברר ששלושת הבחורים יצאו לרגילה והחליטו לבלות אותה ברמת הגולן, וכעבור דקה כבר מצאתם חבר משותף וסיכמתם אותו ב"בחור נהדר." אתה מבין, אלה מין שיחות שלא הייתי שותף להן אז, וגם היום אני לא יודע להשתלב בהן. מעולם לא הייתי חלק מחבורה, לא הדלקתי עם כולם סיגריה ראשונה במקלט שכונתי מסריח, לא תיארתי לכולם כיבוש של נערה, לא ברחתי איתם מבית הספר לתל אביב כדי להתפלח לקולנוע לראות סרט כחול, לשחייה לילית בבריכה, למופע שיתחיל בחצות. אתה והחבר'ה שלך הייתם מתגנבים חמש שעות לפני תחילת המופע ומתגאים בהצלחת המבצע, ועל הדברים האלה בדיוק הוא והיא היו מוכיחים אותך לידי: "אולי תלמד משהו מאחיך הקטן, אתה ראית את מיכאל עושה כאלה דברים?"

לא, אתה לא ראית. לא עשיתי כאלה, גם לא דברים אחרים.

"אז תוכלו לשמור לנו על התיקים והנשק?" הבחור שאל.

"כן, בטח, תביא, בשביל זה יש לנו את פופאי," זרקת ראש לעברי, ואליו חייכת.

לא עניתי לך. כשהבחור התרחק אמרתי: "תיזהר דוידי, פופאי כבר חזק ממך."

"היית מת."

אין ספק, גם אתה עוד ספרת ניצחונות, אבל אצלך הם חלק ממשחק. הבכורה היא שלך, נולדת לתוכה, ונדמה לי שעם כל התכונות הנדרשות.

הבחורים צרחו כשקפצו למים הקפואים, ואחר כך שחו אל מתחת למפל.

"אז מה — " אמרת ושתקת, "מה חדש אצלך?" וכעבור רגע התחלת אתה לספר. קילפת עור יבש מהקרסול וסיפרת על אהובה חדשה.

"מישהי שהכרתי בקורס הדרכה, כבר ביום הראשון שמתי עליה עין," אמרת ושוב עצרת, "היא לא ראתה אותי בהתחלה, אבל אתה יודע," נשכת את השפה התחתונה בתגובה לעור העיקש בקרסול, "אני דואג שכולם שם יראו אותי. יום־יומיים, וגם היא — "

הדופק שלי הואץ, נבהלתי מהכיוון שאליו פונה השיחה. העברתי את העיניים ממך לבחור שהושיט לנו את כוסות הקפה. הוא עמד תחת המפל, הניף את ידיו לצדדים ושאג. זו תנועה מלאת ביטחון, תכונה שנואה עליי יותר מכל תכונה אחרת. "הפעם זה רציני," אמרת ואני הנהנתי. "אני אביא אותה מתישהו הביתה, שאבא ואימא יראו אותה, אבל לא עכשיו, רק התחלנו לצאת." הזדקפת בתנועה מהירה, "שמעת את הרעש הזה?"

"איזה רעש?"

"זה בא מהשיחים".

"לא שמעתי," ובחיוך אמרתי, "זה עוד קרקל?"

"אני חושב שאנחנו יוצאים, אני מתכוון — " השתתקת, אולי כדי לקרוא רגע את הבעת הפנים שלי. "נראה לי שהיא נדלקה עליי," הרמת מעט את הקול, ובאצבעותיך אחזת פיסת עור יבש שתלשת אחרי מאבק ממושך. זרקת אותה למים וחזרת אל הקרסול.

"אתה מוכן להפסיק עם חוג הפדיקור־מניקור מול הפרצוף שלי?"

"לא."

"עזוב את הרגל, אני לא צריך לראות את זה."

"קוראים לה נעמה, היא מבריקה, ואם היית רואה את החזה שלה — " כאן איבדתי אותך, אבל המשכת לדבר, רק כעבור דקות הפסקת.

"מיקי, הכול בסדר?"

"מה?"

"לא יודע, אתה בסדר?"

"כן, הכול בסדר."

"אז נעמה — " המשכת לדבר על החברה החדשה שלך, ואני המשכתי להתמוטט.

זו הייתה שנה גשומה כמו זו שלפניה. אני זוכר אותך ואת אבא מחכים לעיתון הבוקר, פורשים אותו על השולחן הגדול, נצמדים למדד המשקעים, ואחר כך אוספים מהמרפסת את הכלים שהשארתם שם למשך הלילה, משווים את גובה המים לנתונים בעיתון, ואתה אומר בכעס: "תמיד אצלם המשקעים נמוכים יותר משלנו."

שלושה חודשים לאחר הטיול שלנו לנחל אל על פתחו את הסכר בדגניה. נסעתי לשם לראות את הסכר מורם, ואתה רצית להצטרף אליי ולא יכולת. שני סרטי צילום, שבעים ושתיים תמונות צילמתי שם, שתהיה עד לכל רגע ורגע עד לעליית המסך, עד לפרץ המים.

אני ממשיך את מסורת הטיולים שלנו: בכל שנה טיול אחד של חורף, בדרך כלל לרמת הגולן, אבל לא לנחל אל על, מאז הטיול ההוא לא חזרתי אליו. לינת לילה בעין דבשה — גם אם אטייל בצפון הרמה, לשם אחזור לישון. אתה זוכר, באחת הפעמים שנשארנו לישון שם מצאנו בתוך גומחת האבן אקדח, מה עשינו איתו, השארנו אותו שם? דווקא את זה אני לא זוכר. יש גם שניים–שלושה טיולי טרום־קיץ, לנגב, למכתשים. היינו נוסעים אליהם בלילות של מטר כוכבים. הטיולים האלה לדרום מציפים אותי צער. אתה לא כאן. מצלמה אני כבר לא לוקח איתי. בנסיעות המשותפות שלנו היא הייתה בתחום אחריותי.

שאון המפל והמולת הבחורים במים הכריחו אותי להתקרב אליך, להתאמץ להקשיב. פתאום הייתי אדם שאפשר לדבר איתו בגובה העיניים. לראשונה אחרי שנים שהיינו שותפים לחדר, לבית, להורים, לחיים שלמים, וכל מילה שלנו הייתה חלק מתחרות או ממריבה, אנחנו מדברים. אתה משתף אותי בחיי האהבה שלך. שום דבר לא הכין אותי לאינטימיות הזאת, היא נכפתה עליי, כמו כל הטיול ההוא, הטיול הראשון שלנו.

"אז מה, מיקי?"

"מה?"

"ומה איתך?"

היססתי.

"יש אהבה, יש משהו חדש?"

גם אילו הייתה לי אהבה, היא לא הייתה משהו שהייתי יכול לדבר עליו. לא בינינו, לא אז. ניסיתי להיזכר אם אי־פעם אחר כך שאלת אותי שוב על אהבה, ואני חושב שלא, זה ודאי לא מקרי. מתישהו במהלך השניםהבנת, ידעת וחששת מהתשובה שלי, נזהרת שלא לפתוח את הנושא. אני יודע שאיים עליך, הוא איים גם עליי. אולי הצטערתי שלא שאלת, אבל לך זה בוודאי היה קל יותר.

לפני חודשיים רשמתי ביומן תור לרופא שיניים. אצל ד"ר זכריה — הבן, האבא כבר יצא לפנסיה. בפעם האחרונה שהייתי אצלו הוא שאל מדוע אתה לא מגיע שוב לטיפול שיניים. הופתעתי שהוא לא מעודכן, אני לאזוכר מה עניתי לו. כשרשמתי את התור ביומן שמתי לב שאתה לא כאן כבר ארבע שנים, בדיוק פער הגילים בינינו. באחת מארוחות הערב של יום רביעי ציינתי את זה, אימא ואבא הסתכלו בי כאילו רק עכשיו גילו שאתה לא יושב לארוחה איתנו, והארוחה נמשכה בשתיקה. לא שבדרך כלל אנחנו מרבים לשוחח, אבל הפעם תפסה השתיקה את כל המרחב. כשאימא פינתה את הכלים למטבח, אבא קם. "אה, איך כל פעם אתה חייב, נכון? כל פעם — "

"מה?"

"מה, מה, אתה יודע שזה היה מיותר."

ראיתי את הרעד ביד ימין שלו מתגבר ולא הצלחתי לוותר, "למה מיותר?"

"אל תתחיל איתי, אתה יודע שלא צריך את זה."

"אסור להזכיר אותו?"

הוא נעץ בי עיניים צהובות. "לא אמרתי שאסור."