אמריקה כבר לא מתרוממת

אם, מסיבה מקברית כלשהי, תחפשו מהו הרגע האסוני ביותר בהיסטוריה של המין האנושי, תוכלו בוודאי להתפשר על זה: לפני כעשרת אלפים שנה, כשבני האדם החלו לביית בעלי חיים ולעבד את האדמה במסופוטמיה, הודו וצפון אפריקה, נגיף מוזר דילג מעל המחסום בין המינים. אך מעט ידוע על השנים הראשונות שלו, אבל הנגיף התפשט, ובמוקדם או במאוחר הוא הפך לאלים מאוד. הוא עשה שמות באיברים הפנימיים ואז נדד דרך מחזור הדם אל העור, שם הוא התפרץ בפצעים מלאי מוגלה. רבים ממי ששרדו אותו נותרו מצולקים, מעוותים ואפילו עיוורים.

ככל שהציוויליזציה בכדור הארץ התפתחה, הנגיף הלך בעקבותיה כמו קללה

ככל שהציוויליזציה בכדור הארץ התפתחה, הנגיף הלך בעקבותיה כמו קללה. יש המשערים כי הוא נפוץ בכל מצרים העתיקה, שם ניתן כנראה למצוא את הצלקות שהותר על גופו החנוט של פרעה רעמסס החמישי. במאה הרביעית לספירה, הוא קנה לו אחיזה בסין. חיילים נוצרים הפיצו אותו ברחבי אירופה במהלך מסעות הצלב במאות ה-11 וה-12. בראשית המאה ה-16, הכובשים הספרדים והפורטוגלים הביאו אותה מערבה עד האוקיאנוס השקט, והיא חיסלה קהילות ילידיות ותרמה לנפילת האימפריות של האצטקים, המאיה והאינקה.

בסוף המאה ה-16, המחלה שגרם הנגיף הפכה לאחת המחלות שהעולם פחד ממנה יותר מכול. כשליש ממי שנדבקו בה מתו בתוך שבועות ספורים. הסינים קראו לה ״טינהוּאָה״ או ״פרחי גן העדן״. ברחבי אירופה היא נודעה כ״וריאולה״, שפירושו ״מוכתם״. באנגליה, הרופאים השתמשו במונח ״אבעבועות״ כדי לתאר את תפיחות הקטלניות על העור, ומאחר שהעגבת כבר זכתה לכינוי ״האבעבועות הגדולות״, המחלה הזו נאלצה להסתפק בשם הממוזער שהצניע את ממדי אכזריותה: ״אבעבועות קטנות״ (smallpox ובעברית ״אבעבועות שחורות״).

עם הזמן, קהילות שונות ניסו תרופות שונות. רבים הבחינו כי השורדים היו מחוסנים לכל חייהם מפני המחלה. התגלית הזו נמסרה מדור לדור באפריקה ובאסיה, שם פיתחו התרבויות המקומיות פרקטיקה שהפכה מוכרת בשם ״הרכבה״ – ובאנגלית inoculation, מן המילה הלטינית inoculare שפירושה להרכיב או להשתיל. במרבית המקרים, אנשים נעצו מכשירים חדים אל תוך הפצעים המוגלתיים של החולים באבעבועות שחורות כדי ללקט מעט חומר מן המחלה. לאחר מכן הם נעצו את אותו חוד, רטוב מחומר מזהם, בעורו של אדם בריא. ההרכבה פעלה לרוב – במקום הדקירה היו מופיעים פצעים ואחריהם גרסה מתונה הרבה יותר של המחלה. אבל ההתערבות הזו הייתה פגומה להחריד: היא הביאה למותו של אחד מכל חמישים מטופלים.

רק בראשית המאה ה-18, מפגש מקרי באימפריה העות׳מנית הביא את התהליך לבריטניה ושינה את מהלך ההיסטוריה. בשנת 1717, ליידי מרי וורטלי מונטגיו, אצילה אנגלית שהתגוררה עם בעלה הדיפלומט בקונסטנטינופול, שמעה על ההרכבה ממכרים בחצר הסולטן. נשים צ׳רקסיות, שהגיעו מהרי הקווקז והיו מבוקשות מאוד בהרמונו של הסולטן התורכי, חוסנו בילדותן בחלקי גוף שבהם לא קל היה לראות את הצלקות. ליידי מונטגיו ביקשה את רופא השגרירות שיבצע את ההליך בבנה – וכשחזרה ללונדון שנים ספורות לאחר מכן, גם בבתה הקטנה.

רופאי החצר סיפרו על כך לחברים בבית הספר לרפואה ואלה סיפרו לרופאים בכל רחבי היבשת. בתוך שנים ספורות, ההרכבה נפוצה באירופה. אבל רבים עדיין מתו מאבעבועות שחורות אחרי שהודבקו במכוון, ובמקרים מסוימים ההרכבה הדביקה אותם גם המחלות אחרות כמו עגבת או שחפת.

אחד הילדים שחווה את תלאות ההרכבה היה אדוארד ג׳נר, בנו של כומר מלוסטשייר שבאנגליה. הוא למד רפואה בשלהי במאה ה-18, וביצע חיסוני הרכבה גסים כאלה נגד אבעבועות שחורות באופן שוטף. אבל ג׳נר חיפש גם תרופה טובה יותר. את דמיונו הציתה הסברה כי מחלקה שנפוצה בקרב פרות יכולה לספק הגנה גם נגד אבעבועות שחורות.

באביב של שנת 1796, פנתה אל ג׳נר חולבת, שרה נֶלמֶס, שהתלוננה על פריחה שהופיעה על ידה. היא סיפרה לג׳נר כי אחת הפרות שלה, הקרויה בלוסום, חלתה לאחרונה באבעבועות הפרות. ג׳נר חשד שהשלפוחית שלה תוכל לאפשר לו לבחון אם אבעבועות הפרות היא התרופה שבני האדם חיכו לה בכיליון עיניים.

"אדוארד ג'נר ממליץ לאיכר לחסן את משפחתו" (צייר אנגלי לא ידוע, סביבות 1910), ב-Wellcome Collection, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

ה-14 במאי 1796 היה יום מופלא בהיסטוריה של המדע, אבל יום מבעית עבור ילד אחד בן שמונה. ג׳נר שאב דם, מלא במוגלה, משלפוחית של אבעבועות הפרות והחדיר אותו לזרועו של ג׳יימס פיפס (Phipps), בנו האמיץ והבריא של הגנן שלו.

כעבור שבוע, ג׳יימס הקטן  החל לסבול מכאב ראש, איבד את התאבון והוכה בצמרמורות. כשהילד החלים, ג׳נר חזר עם להב חדש – הפעם הוא היה מצופה בחומר מיקרוביאלי של נגיף האבעבועות השחורות. הוא חתך את הילד עם החוד המזוהם. לא קרה דבר. הילד חוסן נגד אבעבועות שחורות בלי לבוא במגע עם המחלה.

ג׳נר ייזכר בהיסטוריה כמי שהמציא והכניס לשימוש את התרופה לאחד הנגיפים הקטלניים ביותר בהיסטוריה. לאחר מכן הוא המציא דבר נוסף: מילה חדשה. הוא קרא להמצאתו הפלאית בשם Vaccine [חיסון]

ג׳נר ייזכר בהיסטוריה כמי שהמציא והכניס לשימוש את התרופה לאחד הנגיפים הקטלניים ביותר בהיסטוריה. לאחר מכן הוא המציא דבר נוסף: מילה חדשה, משמה הלטיני של הפרה, מילה שתשמש לאורך מאות בשנים לצד פריצת הדרך המדעית שלו. הוא קרא להמצאתו הפלאית בשם Vaccine [חיסון].

מיתוס ה״אאוריקה״

בוא נעצור רגע את הסיפור. את רגע ה״אאוריקה״ של ג׳נר כולם מכירים, מדענים מוקירים אותו והיסטוריונים משוררים בשבחו, והוא אפילו מונצח בציורי שמן התלויים במוזיאונים באירופה.

עבור רבים, הקדמה היא בעיקרה קו רציף המתקדם עם הזמן וכולו פריצות דרך של אנשים יוצאי דופן כמו ג׳נר. המיתולוגיה של המדע והטכנולוגיה מתייחסת לרגע הגילוי או ההמצאה כאל חזון מקודש. בבית הספר, תלמידים משננים את תאריכי ההמצאות החשובות, לצד שמות הממציאים – אדיסון, נורת החשמל, 1879; האחים רייט, מטוס, 1903. המגלים הגדולים – פרנקלין, בל, קירי, טסלה – זוכים לביוגרפיות רבות מכר, ומיליוני בני אדם מכירים את שמותיהם.

זוהי תאוריית האאוריקה של ההיסטוריה. ובמשך שנים, זה היה הסיפור שקראתי וסופר לי. ממציאים ויצירותיהם הם הכוכבים של הספרים האהובים עלי ביותר בנושא ההיסטוריה של המדע, ובכלל זה The Discoverers מאת דניאל בורסטין, והספר They Made America מאת הרולס אוונס. כתבתי מאמרים ארוכים שבהם הצגתי את ההמצאות כאמנות האבודה של הטכנולוגיה האמריקנית וכנקודת המשען של הקדמה האנושית.

כשנולד רעיון טוב, או כשאבטיפוס ראשון של המצאה נוצר, עלינו לחגוג את הפוטנציאל שלו לשנות את העולם. אבל הקדמה קשורה ליישום לא פחות משהיא קשורה להמצאה. האופן שבו יחידים ומוסדות מובילים את הרעיון מאחד למיליארד, הוא הסיפור על האופן שבו העולם משתנה באמת

אבל בשנים האחרונות הגעתי למסקנה שהגישה הזו להיסטוריה היא מוטעית. המצאות, כמובן, חשובות מאוד לקדמה. אבל לעתים קרובות מאוד, כשאנחנו מבודדים את רגעי ההתגלות המפורסמים הללו, אנחנו מתעלמים מהפרקים החשובים ביותר של הסיפור – אלה שבאים אחרי מכת הברק הראשונית של הגילוי. חשבו על קנה המידה האמיתי של ההישג של אדוארד ג׳נר ביום שבו הוא דקר את ג׳יימס פיפס בשנת 1796. אדם אחד בלבד חוסן בעולם שחיו בו אז בערך מיליארד בני אדם. כלומר, 99.9999999 אחוזים מהאנושות לא הושפעה מכך. כשנולד רעיון טוב, או כשאבטיפוס ראשון של המצאה נוצר, עלינו לחגוג את הפוטנציאל שלו לשנות את העולם. אבל הקדמה קשורה ליישום לא פחות משהיא קשורה להמצאה. האופן שבו יחידים ומוסדות מובילים את הרעיון מאחד למיליארד, הוא הסיפור על האופן שבו העולם משתנה באמת.

והוא לא תמיד משתנה, אפילו אחרי תגלית מבריקה באמת. סיפורה של הציביליזציה האנושית בת עשרת אלפי השנים הוא בעיקר סיפור על דברים שלא השתפרו: מחלות שלא רופאו, חירויות שלא הורחבו, אמיתות שלא הופצו, טכנולוגיה שלא מילאה את הבטחתה. הקדמה היא הבריחה שלנו מן הסטטוס קוו של הסבל, כיסא המפלט שלנו מן ההיסטוריה – זהו סיפור נפוץ פחות על האופן שבו ההמצאות והמוסדות שלנו מצמצמים מחלות, עוני, כאב ואלימות ומוסיפים חופש, אושר והעצמה.

זהו סיפור שכמעט נעצר בארצות הברית. תאורטית, ערכי הקדמה מהווים את לב הזהות הלאומית של אמריקה. החלום האמריקני אמור לייצר את היוצא מן הכלל ההיסטורי: כאן, אנחנו אומרים, הדברים באמת משתפרים. במהלך מרבית המאות ה-19 וה-20 אכן כך היה. כמעט כל דור של אמריקנים היה יצרני יותר, עשיר יותר וחי חיים ארוכים יותר מהדור שקדם לו. בעשורים האחרונים, לעומת זאת, ההתקדמות נעצרה, והאמון בה פג.

עוד מטוס נוסעים בואינג אמריקני: והדגם הזה, 737-8 מסוג MAX גם סבל מתקלות תכנון קשות בתוכנת הבקרה וגם בחומרת המטוס, שגבו חיי אדם ולא הוסיפו אמון. תצלום: אולג בליאקוב, ויקיפדיה

ההתקדמות הטכנולוגית קפאה, בעיקר בעולם שאינו וירטואלי, וכך גם ההכנסות הממשיות. תוחלת החיים גם היא צונחת בשנים האחרונות.

האמריקנים המציאו את הכור הגרעיני, התא הסולארי והשבב, אבל היום כולנו מפגרים מאחורי ארצות שונות באירופה ובאסיה בשימוש בטכנולוגיות הללו ושיפורן

מה השתבש? ישנן תשובות רבות, אבל אחת היא שהוקסמנו מדי על ידי מיתוס רגע האאוריקה וליתר דיוק, גם הפסקנו לשים לרב לכל הדברים שצריכים לבוא בעקבות רגע כזה. לארה״ב יש יותר פרסי נובל במדעים מאשר לבריטניה, גרמניה, צרפת, יפן, קנדה ואוסטרליה ביחד. אבל אם היה פרס נובל ליישום ושימוש נרחב בטכנולוגיה – אפילו טכנולוגיה שהמצאנו אנחנו, אפילו טכנולוגיה שכבר אינה חדשה כל כך – המורשת שלנו לה הייתה כל כך נוצצת. האמריקנים המציאו את הכור הגרעיני, התא הסולארי והשבב, אבל היום כולנו מפגרים מאחורי ארצות שונות באירופה ובאסיה בשימוש בטכנולוגיות הללו ושיפורן. היינו ביתן של מערכות הרכבת התחתית שהיו בין הראשונות, אבל כיום ממוצע העלות לקילומטר בפרויקטים של חפירת תעלות הוא מן הגבוהים בעולם. ארה״ב עשתה יותר מכל מדינה אחרת כדי לקדם את יצורים של חיסוני mRNA נגד נגיף הקורונה, אבל היא מובילה את רשימת סרבניות החיסונים בעולם המפותח.

במֵירעה, תאוריית האאוריקה מעוותת את האופן שבו האמריקנים חושבים על קדמה, ומאטה בדרך את ההתקדמות החומרית. כדי להבין את הסיפור העמוק יותר של הקדמה – ולראות כיצד הוא משפיע על בעיותיה של אמריקה במאה ה-21 – בואו נחזור לשנת 1796 וניזכר כיצד נפוץ בעולם החיסון הראשון.

מ-1 למיליארד

אחרי שאדוארד ג׳נר וירא שג׳יימס פיפס היה אכן מוגן מפני האבעבועות השחורות, הוא כתב מאמר קצר כדי להכריז על התגלית שלו. האגודה המלכותית של לונדון סירבה לפרסם אותו. החוברת הקצרה שפרסם בעצמו, ״מחקר בנוגע לגורמים והשפעת של חיסון הווריאולה״, זכתה בתחילה להתעלמות מצד הקהילה הרפואית (ג׳נר היה רופא וגם זואולוג, ויתכן כי המחקרים שלו על התנהגות ציפורי הקוקייה עוררו חשד שהוא חובבן, במקרה הטוב, ואולי קצת קוקו בעצמו).

החיסון התגלה כמוצלח במהירות ובבירור, ולא נדרש לשם כך שכנוע רב. בשנת 1800 כבר בוצעו חיסונים בכל אירופה, בעיקר בגלל שכל כך הרבה בני האליטות תמכו בהם. מלכי דנמרק, ספרד ופרוסיה קידמו את החיסון באופן אישי. האפיפיור כינה אותו 'התגלית היקרה מפז' שאמורה להשיב את אמון הציבור באלוהים

ג׳נר נדרש לנציגים בשדה הרפואה הבריטי כדי להעניק לניסויים שלו משקל רציני. הוא מצא מגן אחד כזה בדמותו של הנרי קליין (Cline), רופא לונדוני עם ראש פתוח שקיבל מג׳נר חומרים לחיסון והחל לבצע ניסיונות כדי לאשר את ממצאיו, ולוודא שהפרקטיקה הזו בטוחה ואמינה. החיסון התגלה כמוצלח במהירות ובבירור, ולא נדרש לשם כך שכנוע רב. בשנת 1800 כבר בוצעו חיסונים בכל אירופה, בעיקר בגלל שכל כך הרבה בני האליטות תמכו בהם. מלכי דנמרק, ספרד ופרוסיה קידמו את החיסון באופן אישי. האפיפיור כינה אותו ״התגלית היקרה מפז״ שאמורה להשיב את אמון הציבור באלוהים.

ולמרות זאת, רופאים עמדו מול אתגר כביר: כיצד לשנע את החומר סביב העולם, בתקופה שלא היו בה אפשרות אחסון בקור, מטוסים או מכוניות. הם הסתפקו בשיטות הפצה שהיו, על פי הערכה הגיונית, מוזרות ביותר וגאוניות למדי. בראשית המאה ה-19, ספרד גייסה 22 נערים יתומים כדי שיביאו את החיסון לאמריקות בגופם. שני נערים חוסנו ממש לפני שהספינה יצאה לדרכה. כשהפצעים הופיעו על זרועותיהם הרופאים אספו משם חומר כדי להזריק לשני נערים נוספים שהיו על הסיפון. הרופאים המשיכו את השרשרת עד שהספינה הגיעה למה שהיא היום ונצואלה, שם הם החלו להשתמש בנוזלי הפצעים הטריים ביותר כדי לחסן את תושבי האמריקות. בלי שום טכנולוגיית אחסון מתקדמת, הם הצליחו לשנע את החיסון הראשון בהיסטוריה למרחק של יותר כ-6500 קילומטרים, במצב מושלם. זרוע-אל זרוע, החיסון נדד עד למקסיקו, מקאו ומנילה. עשר שנים אחרי המאמר של ג׳נר, החיסון הגיע לכל קצוות תבל.

החיסון נגד אבעבועות שחורות נתקל בהתנגדות עממית בכול מקום שאליו הגיע (בבריטניה, קריקטוריסט אחד צייר את המחוסנים כשפרות זעירות צומחות מתוך גופם). אבל האנשים החזקים ביותר באמריקות, ובכללם כמרים ונשיאים, נהגו להלל את החיסון לאחר שחזו במו עיניהם בהשפעתו, והדבר סייע להמון להתגבר על ההתנגדות והפקפוק במדע. אט אט, החיסון דחק את רגלי האבעבועות השחורות מאירופה ומארצות הברית.

תמיד היו מתנגדים לקידמה ולחיסונים: "אדוארד ג'נר ושני עמיתיו נפרדים לשלום ממתנגדי חיסונים" (תחריט צבוע של I. Cruikshank, מ-1808) - סביב, גופות של קורבנות המחלה, שלא זכו להתחסן, אוסף Wellcome Collection, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

למרות זאת, בראשית שנות החמישים – כ-150 שנה לאחר התגלית של ג׳נר – 1.7 מיליארד בני אדם, או כ-60 אחוזים מאוכלוסיית העולם, עדיין חיו במדינות שבהן הנגיף המשיך להתקיים. המנהיגים נהגו לדבר לעתים קרובות על סיום המשימה של חיסול האבעבועות השחורות, אבל מכשולים טכניים וארגוניים חמורים עמדו בדרכם. מאמצי החיסון עדיין לא זכו למימון. עדיין קשה היה מדי לאתר התפרצויות.

ואז הגיעו מספר גיבורים שמקומם שמור בפנתאון ההיסטורי של המדע לצד אדוארד ג׳נר. הראשון הוא ד.א. הנדרסון, מנהל מבצע החיסונים הכלל עולמי של ארגון הבריאות העולמי. הנדרסון היה בן 38 בלבד כשהגיע לז׳נבה כדי לעמוד בראש התוכנית לחיסון למעלה ממיליארד בני אדם ב-50 מדינות תוך עשר שנים. הוא מונה לאחראי על צוות קטן ותקציב צנוע במבוך של בירוקרטיה בינלאומית.

כדי להגיע למיליארד בני אדם בעזרת משאבים מוגבלים נדרשת אסטרטגיה מבריקה של מעקב ותיחום של המחלה. הצוות של הנדרסון המציע טכניקה בשם ״חיסון טבעת״. במקום לחסן כל אדם בכל מדינה, בלשי המחלה שלו חיפשו התפרצויות וחיסנו את כל מי שבא במגע עם החולים ואת כל האנשים האחרים בסבבה. כך, כל התפרצות הוקפה באנשים שהיו מחוסנים נגד נגיף האבעבועות השחורות ולא יכלו להידבק בו.

בשנת 1965, מיקרוביולוג אמריקני בשם בנג׳מין רוּבין יצר מחט מפוצלת שיכלה לאחוז בטיפת חיסון בין שתי שיניה, כמו מזלג זיתים זעיר. הדבר אפשר לחסן 100 איש מבקבוקון בודד (פי ארבע מהמספר הקודם) והוזיל את מחיר החיסונים לכ-10 סנט למטופל

מעל לכול, הנדרסון זקוק היה לאספקה של כמויות יוצאת דופן של חיסונים במחיר זול, ולדרך זולה לחסן באמצעותם אנשים בכל העולם. למזלו בדיוק אז הומצאה המצאה שהתגלתה כחיונית לסיפור חיסול האבעבועות השחורות. בשנת 1965, מיקרוביולוג אמריקני בשם בנג׳מין רוּבין יצר מחט מפוצלת שיכלה לאחוז בטיפת חיסון בין שתי שיניה, כמו מזלג זיתים זעיר. הדבר אפשר לחסן 100 איש מבקבוקון בודד (פי ארבע מהמספר הקודם) והוזיל את מחיר החיסונים לכ-10 סנט למטופל.

הנדרסון וצבא מחסלי הנגיפים הקטן שלו הצליח בסופו של דבר לסלק את האבעבועות השחורות מאפריקה, אסיה הדרומית וברזיל. מאז 26 באוקטובר 1977, לא נרשמו מקרים של הידבקות מקומית באבעבועות שחורות. בשנת 1980, ארגון הבריאות העולמי הכריז שהאבעבועות השחורות, מחלה שהרגה כ-300 מיליון בני אדם במאה ה-20 לבדה, חוסלה סוף סוף.

המצאה אמריקנית קטנה ומבריקה: המחט המפוצלת המאפשרת לחסן 100 בני אדם מבקבוקון אחד: ייעול, הפחתה בעלות והגברת היכולת לחסן אוכלוסיות. תצלום: מייקל פנדרגראס, הצי האמריקני, ויקיפדיה

המצאה ללא יישום

סוף האבעבועות השחורות מציג סיפור שלם להפליא, שבו האנושות ניצחה ללא עוררין את יריבהּ מן הטבע. זוהי סאגה המציעה לקחים באשר לקדמה – שכולם רלוונטיים לאמריקה של היום.

היישום, ולא רק ההמצאה, קובע את קצב ההתקדמות

המהותי מכולם הוא שהיישום, ולא רק ההמצאה, קובע את קצב ההתקדמות – לקח אשר ארה״ב לא הפנימה בדורות האחרונים. החיסון המקורי של ג׳נר לא יכול היה להגיע רחוק בלי עזרה משמעותית ממאמיניו המוקדמים, כמו הנרי קליין; בלי אסטרטגיות הפצה שאפשרו לשמר את החיסון במסע על פני האוקיאנוס; ודחיפה בלתי פוסקת מצד הבירוקרטיות בעולם למעלה ממאה אחרי מותו של ג׳נר.

כמעט כל סיפור של קדמה הוא כזה, ולו במעט, כי אפילו פריצות הדרך המלכותיות ביותר הן לרוב לא מושלמות, יקרות ולא אמינות. ״רוב ההמצאות הגדולות לא פועלות היטב בתחילה,״ אמר לי ההיסטוריון של הכלכלה ג׳ואל מוקיר (Mokyr). ״חייבים לכוונן אותן, כמו שמנוע הקיטור שופר על ידי מהנדסים רבים במשך הדורות. הן חייבות להיטמע בתשתית, כמו שביקוע האטום אינו יכול להפיק אנרגיה רבה בלי כור גרעיני. והן חייבות להיבנות בסדר גודל גדול, כדי להוריד את המחיר ולחולל שינוי גדול בחיי בני אדם״.

במשך עשורים רבים, הממשל האמריקני התמקד באופן גורף בתגליות במקום ביישומים. אחרי מלחמת העולם השנייה, וניבר בוש, האדריכל של מדיניות הטכנולוגיה המצליחה להדהים שלנו במהלך המלחמה, פרסם דו״ח רב השפעה שכותרתו Science: The Endless Frontier , ובו הוא ייעץ לממשל הפדרלי להגדיל את השקעות במחקר הבסיסי. כך נעשה. מאז אמצע המאה ה-20, ההוצאות (אחרי שקלול אינפלציוני) של אמריקה על מדע וטכנולוגיה, באמצעות המוסדות הלאומיים לבריאות וקרן המדע הלאומית, גדלו פי 40.

אבל הממשל לא התאים את ההשקעה בתחום היישום. גם זה נעשה בכוונה. בוש סבר, במידה של היגיון, כי פוליטיקאים אינם אמורים לבחור בעצמם טכנולוגיות חדשות שיהפכו לענפי תעשייה לאומיים חדשים. עדיף לקדם את המדע וטכנולוגיה הבסיסיים ולהניח לחברות פרטיות – שאוזניהן כרויות לאדמה – לבחור מה לפתח וכיצד.

אפשר לומר שאנחנו חיים בעולם שבנה בוש. ״הממשל הפדרלי, באמצעות שני המוסדות הללו, מזרים מיליארדים למדע בסיסי וטכנולוגיה ביטחונית״, אמר לי דניאל פ. גרוס (Gross), כלכלן מאוניברסיטת דיוק. ״אבל באשר לטכנולוגיה אזרחית, הייתה תפישה כי וושינגטון צריכה לממן את המחקר ואז לא להתערב״.

בשנת 1980, אמריקה הוציאה יותר כספים על מחקר בתחום אנרגיית השמש מכל מדינה אחרת. ארה״ב עשתה הכול כמו שצריך. אבל למרות זאת איבדנו את היתרון הטכנולוגי שלנו בתחום, כשיפן, גרמניה וסין אימצו מדיניות שזירזה את הייצור – למשל, על ידי עידוד בנאים מקומיים להציב לוחות סולאריים על הגגות

כתוצאה מכך, המצאות רבות דועכות במה שמכונה ״עמק המוות״, שם לא הממשלה וגם לא הון פרטי (הנמנע מסיכונים ומעדיף להשקיע בפיתוחים שיישאו פרי תוך זמן קצר יחסית), אינם משקיעים מספיק בשלבים שבין הגילוי וההפצה המסחרית. קחו למשל את האנרגיה הסולארית. בשנת 1954, שלושה חוקרים אמריקנים במעבדות ״בֶּל״, אגף המחקר והפיתוח של AT&T, בנו את האבטיפוס הראשון של התא הסולארי. בשנת 1980, אמריקה הוציאה יותר כספים על מחקר בתחום אנרגיית השמש מכל מדינה אחרת. על פי ספר הכללים של בוש, ארה״ב עשתה הכול כמו שצריך. אבל למרות זאת איבדנו את היתרון הטכנולוגי שלנו בתחום, כשיפן, גרמניה וסין אימצו מדיניות שזירזה את הייצור – למשל, על ידי עידוד בנאים מקומיים להציב לוחות סולאריים על הגגות. הטקטיקות הללו סיוע לבנות את השוק והורידו את מחיר האנרגיה הסולארית בכמה סדרי גודל – ובכ-90 אחוזים בעשור האחרון בלבד.

אירופה דינמית, תקנותיה פשוטות וממשלותיה מעורבות כך שהיא מעודדת אנרגית שמש בכל מקום ומוזילה את עלותה: קולטי שמש ענקיים בנמל ברצלונה, שטחם גדול ממגרש כדורגל. תצלום: ג'יימי הנדרסון

ארה״ב היא עדיין בית חרושת למחקר ופיתוח, אבל בכל הקשור לבנייה, אנחנו פשוט צועדים לאחור. מאחר שפעלנו בקפידה על פי הכללים של בוש, איבדנו הזדמנויות תעשייתיות. אבל ישנן בעיות נוספות. מראשית שנות האלפיים, ארה״ב סגרה יותר תחנות כוח גרעיניות מכפי שנפתחו בה. היכולת שלנו לסלק פחמן מרשת החשמל מתעכבת בגלל תקנות סביבתיות שלמרבה האירוניה מגבילות את בנייתן של חוות רוח ואנרגיה סולארית. חלפו כחמישים שנה מאז שאסיה ואירופה בנו את מערכות הרכבת המהירה שלהן, אבל ארה״ב, באופן כמעט מגוחך, אינה מצליחה לקדם את בניית הרכבות אל המאה ה-21. (עלויות התוכנית משנת 2008 לבניית קו רכבות מהיר בקליפורניה כמעט שולשו, והביצוע התעכב בעשור ועדיין לא ברור אם ניתן יהיה להשלים אותו כמתוכנן).

אילו ארה״ב הייתה רוצה להשתמש באנרגיה גיאותרמית, היינו יכולים לפשט את הרישוי לכך. אילו היינו רוצים לבנות את הדור הבא של כורים גרעיניים מתקדמים, היינו יכולים לשנות את הרגולציה בהתאם. האמצעים הללו אינם דורשים המצאות חדשות

״קשה יותר ויותר להשתמש ברעיונות חדשים״, אמר לי העתידן והכלכלן אלי דוראדו (Dourado). אילו ארה״ב הייתה רוצה להשתמש באנרגיה גיאותרמית, היינו יכולים לפשט את הרישוי לכך. אילו היינו רוצים לבנות את הדור הבא של כורים גרעיניים מתקדמים, היינו יכולים לשנות את הרגולציה בהתאם. האמצעים הללו אינם דורשים המצאות חדשות. אבל הם יזרזו את ההתקדמות על ידי כך שיקלו על הוצאה לפועל של הרעיונות הטובים ביותר.

ארה״ב האמינה פעם בשותפות של הממשלה עם התעשייה הפרטית ועם העם כדי לטפח קדמה חומרית. ממשל לינקולן עזר לבנות את פסי הרכבת. הניו-דיל סייע לחבר את האזורים הכפריים לחשמל. דוויט אייזנהאואר חתם על חוק פייס-אנדרסון, שהבטיח כספי ממשל ואחריות מוגבלת לחברות לייצור אנרגיה אטומית במקרה של תאונות קשות, וכך אפשר את בניית תחנות הכוח הגרעיניות. חלומות החלל של  ג׳ון פ. קנדי הפכו את נאס״א לצרכנית מרכזית של שבבי המחשב הראשונים, דבר שסייע להוזיל אותם פי 30 תוך שנים ספורות, והאיץ את מהפכת התוכנה.

״ואז, בסביבות שנת 1980, ממש הפסקנו לבנות,״ אמר לי ג׳סי ג׳נקיס מאוניברסיטת פרינסטון, שחקר את מדיניות האנרגיה. ב-40 השנים האחרונות, לדבריו, ארה״ב בלמה במספר אופנים את היכולת שלנו לבנות את מה שכבר הומצא. בתקופת נשיאותו של רונלד רייגן, המורשת של השותפות המוצלחת בין ההשקעה הציבורית והפרטית נדחקה לטובת ניתוח פשטני שלפיו הממשלה אשמה בכל בעיה חמורה. בשנות השבעים, הליברלים עודדו את הממשל לקבוע תקנות סביבתיות חדשות שיעצרו את הזיהום וימנעו מקבלי בניין לרמוס שכונות עוני. ואז האמריקנים בני המעמד הבינוני השתמשו בתקנות החדשות הללו כדי להאט את בנייתם של בתי מגורים חדשים, פרויקטים של אנרגיה נקייה – וכמעט הכול. התגובות הללו היו מובנות בחלקן. למשל, זהום האוויר והמים בשנות השבעים היה מש בר קטלני. אבל ״כשמשלבים את השינויים הגדולים הללו, בעצם מפסיקים לבנות הכול״, אמר ג׳נקינס.

כדי להבין איך נוכל להתנהל טוב יותר, כדאי להשוות את סיפור החיסון הכלל עולמי הראשון לסיפורו של החיסון האחרון

כדי להבין איך נוכל להתנהל טוב יותר, כדאי להשוות את סיפור החיסון הכלל עולמי הראשון לסיפורו של החיסון האחרון.

במאה ה-19 הרכבת בנתה את ארצות הברית, היום התשתית התחבורתית כולה גרועה ומפגרת והשוק החופשי אינו מצליח לשפר אותה, גם לא הממשלות המוגבלות ביכולת ביצוע. תצלום: כריס ירזב

באפריל 2020, כשנגיף הקורונה החל להקיף את כדור הארץ ולחרב את הנורמליות בכול מקום, הניו יורק טיימס פרסם מאמר שכותרתו ?How Long Will a Vaccine Really Take (כמה זמן באמת ייקח לפתח חיסון?). אף שגורמים רשמיים בממשל טראמפ התכוונו לחשוף חיסון לנגיף תוך שנה וחצי – כלומר עד לסתיו 2021 – העיתונאי סטיוארט טומפסון הזכיר לקוראיו שזמן פיתוח החיסון הקצר ביותר בהיסטוריה היה ארבע שנים. ״האמת הקודרת״, הוא כתב, ״היא שהחיסון כנראה לא יגיע בקרוב״. אבל הוא הגיע. חיסוני mRNA הראשונים חולקו לפני סוף 2020.

את נגיף האבעבועות השחורות לא  חיסלה כנופייה של ממציאים. מדינות חיסלו אותו. וסוכנויות. הקדמה היא לעתים קרובות פוליטית, כי החלטות מדיניוּת של מדיונת ושל ארגונים בינלאומיים הן שלעתים קרובות מגשרות בין הגילוי ליישום

החיסונים נגד נגיף הקורונה מדגישים את הלקח השני מסיפור האבעבועות השחורות. חלק מן המיתוסים הקשורים לתחום הטכנולוגיה מעוררים את הרושם שגאונים לבדם אחראים להתקדמות, בלי שידיהם המזוהמות של פוליטיקאים ובירוקרטיים מעורבות בכך. אבל את נגיף האבעבועות השחורות לא  חיסלה כנופייה של ממציאים. מדינות חיסלו אותו. וסוכנויות. הקדמה היא לעתים קרובות פוליטית, כי החלטות מדיניוּת של מדיונת ושל ארגונים בינלאומיים הן שלעתים קרובות מגשרות בין הגילוי ליישום.

את ראשית סיפורם של חיסוני ה-mRNA אפשר למצוא כבר בשנות התשעים, כשהחוקרת ילידת הונגריה קטלין קאריקו החלה לחקור את הפוטנציאל לייצור תרופות על בסיס mRNA – מולקולה קטנה אך חזקה, שמורה לתאים שלנו איזה חלבון לייצר. המחקר שלה, ביחד עם זה של עמיתה החוקר דרו וייסמן מאוניברסיטת פנסילבניה, הביא אט אט את השליטה שלנו ב-mRNA לרמה שאפשרה להשתמש בו כדי ליצור חיסון. בראשית 2020, תוך 48 שעות מרגע שקיבלו את הרצף הגנטי של נגיך הקורונה, הכינו בחברת ״מודרנה״ את מתכון החיסון שלהם, וחברת BioNTech הגרמנית, שמאוחר יותר חברה לחברת ״פייזר״, החלה לתכנן חיסון אפשרי משלה.

פריצות הדרך הטכנולוגיות הללו, שנסמכו על עשורים של מחקר בסיסי, היו סוג של נס. אבל לא היה בהן די לבדן. ארה״ב נזקקה גם לנס בתחום המדיניות – פרץ של יצירתיות בירוקרטית שיביא לייצור, הפצה ומתן חיסונים חדשנים ביעילות שיא. זה בדיוק מה שקיבלנו במבצע Warp Speed שניצב לצד תוכנית אפולו ופרויקט מנהטן כאחד מתוכניות הטכנולוגיה החשובות ביותר בתולדות המדיניות הפדרלית המודרנית. יש להניח שהוא הציל אלפים אם לא מיליוני בני אדם.

מראשיתו, יעד המבצע נראה כמעט בלתי אפשרי. כדי ליצור את תוכנית החיסונים המהירה אי פעם, על אנשי הממשל היה למפות את מסעה של התרופה החדשה כולו – מן המחקר והניסויים הקליניים ועד האישורים הנדרשים וההפצה – ולהפוך את מסלול המכשולים הזה לדרך חלקה כמעט. הם השקיעו בניסיונות לפתח חיסוני mRNA וגם חיסונים רגילים, שילמו מראש עבור הניסויים הקליניים והשקיעו מיליארדי דולרים בהזמנות מראש כדי לדחוק בחברות התרופות להתקדם בקצב מהיר ככל הניתן. כשחברת מודרנה נזקקה למתקני ייצור נוספים, המבצע סיפק לה מימון לבניית בית חרושת נוסף. כשהממשל זיהה מחסור בחומר המיוחד שנדרש כדי לשנע חיסוני  mRNA בקור מיוחד, המבצע העניק 347 מיליון דולר לשתי היצרניות של בקבוקוני הזכוכית, חברת SiO2 וחברת ״קרונינג״. ומשום שאישור שגרתי של חיסונים על ידי מנהל המזון והתרופות האמריקני עשוי לקחת שנים, ראשי התוכנית הרשו לייצרני החיסון להמשיך בעזרת הרשאות חירום כדי להאיץ את תהליכי הביקורת.

״הדבר החשוב ביותר שמבצע Warp Speed יצר היה לספק בהילות כלל-ממשלתית״ כדי להגיע ליישום מהיר במיוחד, אמר לי קיילב וייטני (Watney), אחד המייסדים של צוות החשיבה Institute for Progress. ״כדי להצליח צריך היה לקבל מיליון החלטות נכונות בסדר הנכון״. אם הממשלה הייתה מהמרת אך ורק על החיסונים המסורתיים, לא היו לנו טיפולי mRNA. אילו הממשלה לא הייתה ממפה ביסודיות את שרשרות ההספקה בקיץ 2020, ההפצה הראשונית של החיסונים הייתה עלולה לארוך חודשים ולא שבועות. ואילו הממשלה לא הייתה קונה את החיסונים מחברות התרופות, הם לא היו ניתנים בחינם לצרכנים. אבל מאחר שהמבצע עשה את כל זה, החיסונים אושרו במהירות, יוצרו והופצו ללא עלות לציבור.

מבצע החירום הראה כי פעולה ממשלתית חכמה יכולה להאיץ גילוי ויישום. הוא הראה כי סוגים של פעילויות חדשניות שהממשל עשוי לקדם, כמו למשל רפורמה במנהל המזון והתרופות, אינם כרוכים כלל בכסף

מבצע Warp Speed היה מקרה מיוחד, מדיניות חירום שיושמה למצב של משבר בריאות. מעטים בלבד היו ממליצים על גישה כל כך אגרסיבית לפיתוח טכנולוגיה צרכנית רגילה. והממשל בוודאי מסוגל לקבל החלטות גרועות בנוגע לאיזו טכנולוגיה בדיוק יש לפתח וכיצד. אבל בעוד שהתערבות ממשלתית רבה מדי בתחום זה יכולה להביא לבזבוז כספים, התערבות מועטה מדי גם היא יכולה לבזבז זמן ואפילו חיי אדם, על ידי מסמוס של פריצות דרך אפשריות.

מבצע החירום הראה כי פעולה ממשלתית חכמה יכולה להאיץ גילוי ויישום. וחשוב באותה מידה, הוא הראה כי סוגים של פעילויות חדשניות שהממשל עשוי לקדם, כמו למשל רפורמה במנהל המזון והתרופות, אינם כרוכים כלל בכסף.

מהר, ביעילות, לחסן, לחסן, לחסן: מבצע Operation Warp Speed בפעולה, יועץ בכיר לרמטכ"ל צבא ארה"ב מתחסן בוושיגנטון. תצלום: (DOD Photo by Navy Petty Officer 1st Class Carlos M. Vazquez II

הנה לכם ניסוי מחשבתי: בואו נדמיין מבצע דומה למניעת סרטן. יתכן שהוא יכלול לא רק תקציב גדול יותר לחקר הסרטן, אלא גם ניסיון למצוא את צוואר הבקבוק בתחום הפיקוח והאישור שביטולו יאיץ את אישורן של תרופות מנע שכבר פותחו. על פי היידי ויליאמס, מנהלת מדיניות המדע ב- Institute for Progress, מאז הוכרזה בשנת 1971 ״מלחמה נגד הסרטן״ ועד שנת 2015, אושרו רק שש תרופות למניעה של סרטן כלשהו. הדבר מעיד על פער ענק בתחום הניסויים הקליניים: משנת 1973 ועד 2011, בוצעו כמעט 30 אלף ניסויים לתרופות המטפלות בסרטן חוזר או גרורתי, בהשוואה לפחות מ-600 לתרופות למניעת סרטן. איך זה יכול להיות?

אפשר להתחיל בהאשמת שיטת רישום הפטנטים והניסויים הקליניים בארה״ב, אמרה לי ויליאמס. אם חברה מגלה תרופה שיכולה למנוע סרטן מעי בגיל העמידה אם המטופלים יתחילו ליטול אותה בגיל צעיר, עלולים לחלוף עשורים עד שיאספו נתונים ארוכי טווח ממחקרים קליניים. בשלב זה, הפטנט על התגלית המקורית כבר יפוג. שינוי בניסויים עבור תרופות מנע וטיפול במחלות בשלביהן המוקדמים ״עשוי להיות הדבר רב הערך ביותר שנוכל לעשות לטובת המחקר הביו-רפואי בארה״ב״, אמרה ויליאמס. מנהל התרופות והמזון כבר מאשר טיפולים במחלות לב, כמו חסמי-בטא, באמצעות בחינת רמת הכולסטרול של מטופלים במקום לחכות לנתונים על שיעורי תמותה. באופן דומה הוא יכול לקבוע אמצעים חלופיים קצרי טווח לאישור תרופות שמונעות סוגי סרטן, אמרה ויליאמס. או שנוכל לשנות את החוק, כך ששעון הפטנטים על טיפולים מונעי סרטן לא יתחיל לתקתק אלא אחרי שחברת התרופות תתחיל למכור את התרופה. כמו במבצע Warp Speed, קווי המדיניות הללו יכולים להאיץ את פיתוחן של תרופות מצילות חיים בלי לבזבז גרוש מכספי משלמי המיסים על מחקר. המפתח הוא לאמץ גישה תוקפנית יותר לפתרון בעיות, מתוך מחשבה על מטרות ברורות.

אחת התכונות המצערות של ההיסטוריה היא שלעתים נדרש אסון כדי להאיץ את הקדמה

אחת התכונות המצערות של ההיסטוריה היא שלעתים נדרש אסון כדי להאיץ את הקדמה. ארה״ב קידמה מאוד את טכנולוגיית המטוסים במהלך מלחמת העולם הראשונה; את הרדא״ר, ייצור הפניצילין והטכנולוגיה הגרעינית במהלך מלחמת העולם השנייה; את האינטרנט ואת הניווט הלווייני במהלך המלחמה הקרה, ואת טכנולוגיית ה- mRNA במהלך המגפה. משבר הוא מנגנון התמקדות. אבל אנו יכולים להחליט במה אנו רואים משבר. ארה״ב יכולה להכריז כבר מחר על מבצע חירום כזה בנוגע למחלות לב, מתוך מחשבה כי הגורם העיקרי לתמותה במדינה הוא משבר לאומי. אנו יכולים להכריז על בחינת חירום מלאה של כללי האישור הפדרליים והמקומיים בנוגע למתקני אנרגיה נקייה, מתוך מחשבה כי שינוי האקלים הוא משבר. ממש כפי שעשתה בשנות השישים בנוגע לאבעבועות השחורות, ארה״ב יכולה להחליט שלמחלה קשה במדינות מתפתחות, כמו מלריה, מגיע שיתוף פעולה בינלאומי מרוכז. אפילו בזמנים שבהם אין מלחמות או מגפות עולמיות, משברים יש בשפע. מתן עדיפות לאומית למשברים הייתה תמיד ועודה החלטה פוליטית.

טורבינות רוח - אפשר להחליט שהמצב הנוכחי מצדיק לתת להן עדיפות: הדבר בידי השלטון. תצלום: Ouwesok

שאלה של תרבות

מבצע Warp Speed היה גאוני, ראוי להערצה והצליח להדהים. אך למרות כל זאת, הוא לא הספיק. אחרי שהתגברנו על משוכות פריצת הדרך המדעית, ההמצאה הטכנולוגית וההפצה המהירה, חיסוני ה- mRNA עמדו בפני המכשול האחרון: קבלה תרבותית. והחיסונים לא הצליחו להתגבר על הסקפטיות של עשרות מיליוני אנשים בוגרים בארה״ב. זהו הלקח השלישי מסיפור האבעבועות השחורות – תרבות היא המכשול האחרון האמיתי לקדמה. לא משנה מה תגלו או תמציאו, אם אנשים לא יהיו מוכנים לקבל את זה.

באפריל 2021 כבר ביצענו יותר זריקות חיסון לנפש מכל מדינה אחרת כמעט. אבל בספטמבר, על פי אחת ההערכות, ארה״ב צנחה למקום ה-36, אחרי מונגוליה ואקוודור. הבעיה לא הייתה בהיצע אלא בביקוש. עשרות מיליוני אמריקנים בוגרים פשוט סירבו לקבל חיסון יעיל בחינם, בלבה של מגפה

בשנת 2021, ארה״ב הייתה בין המובילות בהפצת החיסונים, הודות לפיתוח המואץ של החיסונים תחת ממשל טראמפ והחלוקה המהירה שלהם תחת הנשיא ביידן. באפריל כבר ביצענו יותר זריקות חיסון לנפש מכל מדינה אחרת כמעט. אבל בספטמבר, על פי אחת ההערכות, ארה״ב צנחה למקום ה-36, אחרי מונגוליה ואקוודור. הבעיה לא הייתה בהיצע אלא בביקוש. עשרות מיליוני אמריקנים בוגרים פשוט סירבו לקבל חיסון יעיל בחינם, בלבה של מגפה.

מייקל בנג פטרסֶן, חוקר דני שהוביל סקר בנוגע לגישה כלפי מגפת הקורונה במדינות המערב הדמוקרטיות, אמר לי כי ההיסטוריה האמריקנית של פקפוק בחיסונים – ושל תאוריות הקונספירציה שהופצו סביבם – קודמת כמובן למגפת הקורונה. ואף שההתנגדות לחיסונים בארה״ב נבעה ממקורות שונים, ובכלל זה העלות של חלק מהחיסונים ומורשת הרפואה הגזענית שלנו, פטרסן אמר לי כי אחד הגורמים החשובים ביותר כיום הוא ״רמת הקיטוב בין האליטה הדמוקרטית והרפובליקנית״. דחיית החיסוניים נותרה גבוהה יותר בקרב בוגרים רפובליקנים לעומת כל מאפיין דמוגרפי אחר, ובכלל זה גיל, רמת השכלה, מגדר ומוצא אתני.

במאה ה-19, מנהיגי המדינה והכנסייה ברחבי אירופה ובאמריקות לרוב היללו פה אחד את החיסון נגד אבעבועות שחורות. אבל במאה ה-21, מספר זעום יותר ויותר של נושאים נהנה מהמלצה כוללת כזו מצד האליטות. על אף ההנחה ההיסטורית שרגעים של טרגדיה מביאים לאחדות בעם, המגפה חילקה את האמריקנים היעילות למחנות מנוגדים – בעד ונגד סגרים, בעד ונגד חיסונים. כמעט 90 אחוזים מן האמריקנים אמרו למכון המחקר ״פיו״ כי המגפה הפכה את המדינה למפולגת יותר.

בגלל ההסתייגות מעלייתו של מעמד ליברלי מדעי ומנהלי, אנשי המפלגה הרפובליקנית החלו להתגאות בהתנגדותם למומחים, למדע ולממסד. תמהונים ושוחרי קונספירציות תפסו מקום מרכזי במפלגה. קשה לדמיין מוסדות מדעיים משגשגים תחת ממשל ימני שמסתייג ממדע וממוסדות

האמריקנים מקוטבים עמוקות, זה ברור. ברור פחות, וחשוב יותר לענייננו, הוא האופן שבו הקיטוב הזה עשוי לסבך את הקדמה החומרית כיום. אחת הבעיות הגדולות של אמריקה היא שבעוד האליטות משכילות מאזור החוף מזדהות בעיקר כדמוקרטיות, הרפובליקנים החלו להרגיש שמוסדות המאוישים בעיקר על ידי אלה מתעלמים מהם ונוהגים בהם בהתנשאות. כאילו שבגלל ההסתייגות מעלייתו של מעמד ליברלי מדעי ומנהלי, אנשי המפלגה הרפובליקנית החלו להתגאות בהתנגדותם למומחים, למדע ולממסד. תמהונים ושוחרי קונספירציות תפסו מקום מרכזי במפלגה. קשה לדמיין מוסדות מדעיים משגשגים תחת ממשל ימני שמסתייג ממדע וממוסדות. אבל זהו רק חלק מהבעיה, מבחינה תרבותית.

חברת הקונגרס הימנית קיצונית מרג'ורי טיילור גרין: מסתייגת ממדע ומתרבות, מאמינה בתאוריות קונספירציה, גם בתאוריות אנטישמיות בדבר לייזרים של משפחת רוטשילד שגורמים לאסונות בארה"ב. תצלום: הקונגרס של ארה"ב, ויקיפדיה

הקִדמה תלויה ביכולת של החברה לבנות את מה שהיא יודעת. אבל לעתים קרובות, דווקא הפרוגרסיבים הם שמתנגדים לבניית מה שכבר המצאנו, ובכלל זה טכנולוגיות עתיקות למדי כמו אנרגיה גרעינית או אפילו בנייני דירות

החלק האחר הוא שחלק מן הדמוקרטים – שרבים מהם מכנים את עצמם פרוגרסיבים – מצאו דרכים משמעותיות להביע התנגדות לקדמה, לפחות בכל הקשור לשיפורים חומריים. הקִדמה תלויה ביכולת של החברה לבנות את מה שהיא יודעת. אבל לעתים קרובות, דווקא הפרוגרסיבים הם שמתנגדים לבניית מה שכבר המצאנו, ובכלל זה טכנולוגיות עתיקות למדי כמו אנרגיה גרעינית או אפילו בנייני דירות. ערים ומדינות שמנוהלות על ידי דמוקרטים הקימו כל כך הרבה מחסומים נגד בנייה, שאזורים עירוניים כחולים הם כעת באזורים שבהם משבר בדיוק הוא החמור מכול. חמש המדינות שבהם שיעור חסרי הבית הוא הגבוה ביותר הן ניו יורק, הוואי, קליפורניה, אורגן וושינגטון, שכולן מנוהלות על ידי דמוקרטים. בו זמנית, לעתים קרובות דווקא קבוצות סביבתניות בעלות נטייה לשמאל משתמשות בכללים פתלתלים כדי לעכב בנייה של חוות רוח ואנרגיה סולארית שיצמצמו את התלות בנפט וגז. השמאל המציא את כל הסיסמאות נגד תעשיית הנפט, אבל טקסס מייצרת יותר אנרגיה מתחדשת מקליפורניה ואוקלוהומה הצבועות בכחול כהה, ואיווה מייצרת יותר אנרגיה מתחדשת מניו יורק.

אחד ההסברים האפשריים הוא שהפרוגרסיבים מתרכזים יותר מדי במה שהן בעיקרן המלצות שליליות לשיפור העולם, ובכלל זה העדפה של שימור והקרבה (״הפחיתו, השתמשו שוב, מחזרו״) על פני  צמיחה (״לבנות, לבנות, לבנות״. בצורתו הקיצונית, הסגנון הסגפני הזה מוביל לקריאות לצמצום קבוע ברמת החיים המודרנית, פילוסופיה הידועה בשם ״אַל-צמיחה״ (degrowtherism). המטרה היא נאצלת: להציל את צאצאינו משינוי האקלים על ידי צמצום הטיסות, הקניות והשימוש במשאבים. אבל זהו ניתוק מהותי מההיסטוריה של הקדמה, שמפגינה אופטימיות באשר ליכולתה של החברה לשפר את החיים בקנה מידה גדול באמצעות פעולות נועזות. אין טעם לומר לבוחרים: ״יריבי רוצה לשפר את רמת החיים שלכם, אבל אני מבטיחה שלא אניח לזה לקרות״. טוב הרבה יותר, וכנראה יותר ריאלי, לומר לבוחרים שבניית מקורות אנרגיה מתחדשת רבים יותר הוא מצב שיועיל לכולם, יוזיל את האנרגיה ויהפוך אותה לזמינה יותר.

מלאת ספקות ביחס לתעשייה, יודעת ומעדיפה להתנגד, גם כשאינה שולטת בעובדות, תוך קושי להגיע לעמק השווה ולפשרות מעשיות מתוך אמון בצד הנגדי: חברת הקונגרס מהמפלגה הדמוקרטית, אלכסנדריה אוקסיו קורטס. תצלום: הקונגרס של ארה"ב, ויקיפדיה

כשמוסיפים את הנטייה האנטי מדעית של המפלגה הרפובליקנית לסקפטיות המתנגדת לבנייה של העירוניים הליברלים והשמאל הסיבבתני, נדמה כי ארה״ב ריכזה בלי כוונה סוג של קואליציה דו מפלגתית נגד חלק מהמניעים החשובים ביותר להתקדמות האנושית. כדי לתקן זאת, אנו צריכים שיפורים נוספים בחוקים ובכללים שלנו; אנו זקוקים לתרבות חדשה של קדמה.

פער האמון

נושא מפורסם בתולדות אמריקה, ובצדק, הוא היכולת להסתגל. כשמשהו אינו עובד, לרוב היינו נכונים לנסות משהו אחר. בקיץ 2022, ביידן חתם על סדרה של חוקים, ובכלל זה ״חוק השבבים והמדע״ ו״חוק הפחתת האינפלציה״, שכללו מאות מיליארדי דולרים לייצור שבבי מחשב, לוחות סולאריים, מכוניות חשמליות ותשתית ירוקה ואחרת. בנאום שקידם את החקיקה הזו, שרת האוצר ג׳נט ילן קראה לכך ״כלכלה מודרנית של היצע״. בניגוד לאמירה הנפוצה בעידן רייגן, שהתייחסה לקיצוץ במיסים כדי לעורר את הכלכלה, הנאום שלה התמקד יותר בהשקעות ישירות בייצור אמריקני כדי לשפר את היכולת של ארה״ב לבנות את מה שהיא ממציאה. באוקטובר, בריאן דיס (Deese), יועץ בכיר של ביידן, הכריז על תוכניות הממשל להציג אסטרטגיה תעשייתית מודרנית שתסייע לדרבן טכנולוגיות מפותחות ליישום מהיר יותר, ולהביא את החידושים מהר יותר אל השוק״.

יתכן שאנחנו עוברים מתאוריית האאוריקה של הקִדמה לתאוריית השפע של הקִדמה, שמתמקדת בהפיכת הרעיונות הטובים ביותר לבני השגה וזמינים לכול

אי אפשר לומר בוודאות אם התוכניות החדשות של ביידן יפעלו היטב – ובעוד עשר שנים מהיום, מבקרים ללא ספק ימצאו יוזמות כאלה ואחרות שכשלו או בזבזו כספים. ועדיין, יתכן שאנחנו עוברים מתאוריית האאוריקה של הקדמה לתאוריית השפע של הקדמה, שמתמקדת בהפיכת הרעיונות הטובים ביותר לבני השגה וזמינים לכול. בסך הכול, הכיוון החדש הזה של המדיניות הפדרלית נראה מבטיח.

ובכל זאת, הוא לא פותר את הבעיה של חוסר המוכנות התרבותית לקדמה, בעיה שפוגעת בשמאל ובימין בצורות שונות, אבל בסופו של דבר נובעת מאמון. כל צורות האמון במוסדות הולכות וקורסות כעת. פחות ממחצית מן הרפובליקנים אומרים שהם מאמינים בהשלכה גבוהה, עסקים גדולים, חברות טכנולוגיה, התקשורת, ענף הבידור ואיגודי העוברים. גם בקרב הדמוקרטים האמון בממשל ירד. למה אמון חברתי חשוב כל כך לקדמה? במדינה שבה אנשים אינם מאמינים שהממשל הוא ישר, או שהעסקים מתנהלים באורח מוסרי, או שחברי המפלגה הנגדית מכבדים את שלטון החוק, קשה לבנות משהו במהירות וביעילות, וגם לא משהו שישרוד.

אחד ההבדלים החשובים ביותר בין המצאה ויישום הוא שהראשונה מתרחשת לרוב בפרטיות ואילו האחרון הוא בהכרח פומבי. טכנולוגיית התא הסולארי הראשונה פותחה במעבדה של תאגיד בניו ג׳רזי. בנייה של חווה סולארית לייצור חשמל דורשת הסכמה של גורמים רשמיים ותושבי המקום – במילים אחרות, היא דורשת שאנשים באמת יאמינו שהם עתידים להפיק תועלת, לפחות במשותף, משינויים בסביבת החיים שלהם.

ג'ו ביידן, נשיא ארצות הברית: מחפש הסכמה רחבה, תומך במדע, בקידמה, בתעשייה המיטיבה עם כולם, ועובד קשה כדי למכור את רעיונותיו תוך ניסיון להרחיב ולהעמיק את האמון בחברה. תצלום: גייג' סקידמור

אני רוצה לומר לכם שישנה דרך פשוטה לשיקום האמון באמריקה, אבל אני לא חושב שאני יכול. כשמדברים על מכשולים בדרך לבניית תחנות כוח גרעיניות או על קצב פיתוח התרופות, אפשר לנסות להיות בלשי צוואר בקבוק – לזהות מכשולים לקדמה ולפעול כדי להתגבר עליהם באמצעות שינויי מדיניות חכמים. אבל אי האמון ההולך וגדל של האמריקנים במוסדות וזה בזה מקורו במקומות העמוקים ביותר בחברה: בסידור הגיאוגרפי שמפריד, פיזית, בין ליברלים ושמרנים; ביכולת שלנו למצוא ״חדשות״ אידיאולוגיות שמחמיאות לצורת החשיבה שלנו אבל מונעות פשרה.

אמון הוא משאב משותף שמאפשר לרשתות של בני אדם לבצע ביחד את מה שיחידים אינם מסוגלים לעשות

בשנת 2022, כתב העת הרפואי ״לנסט״ פרסם ניתוח של המשתנים שחוזים בצורה הטובה ביותר את קצב התפשטות נגיף הקורונה לאורך 177 מדינות. מלבד עושר, אחד המשתנים החזקים ביותר היה אמון הציבור בממשלה. ״אמון הוא משאב משותף שמאפשר לרשתות של בני אדם לבצע ביחד את מה שיחידים אינם מסוגלים לעשות״, כתבו מחברי המאמר ב״לנסט״. כשקראתי את ההגדרה שלהם לראשונה, הבטתי בה זמן מה והרגשתי הלם של הבנה. חשבתי שהיא יכולה לשמש גם כהגדרה של קדמה: רשת של אנשים שמבצעים ביחד את מה שיחידים אינם מסוגלים לעשות. הסיפורים על התקדמות גלובלית נוטים להיות דוגמאות נדירות שבהן המדע, הטכנולוגיה, הפוליטיקה והתרבות תואמים זה את זה.  כשאנו רואים את הדרמה כולה מתהווה, אנחנו מבינים בדיוק כמה אנשים, יכולות ותפקידים שונים נדרשים לשם כך.

המחט האחרונה ששימשה במלחמה נגד אבעבועות שחורות, לפני חיסולו של הנגיף לפני כמעט חצי מאה, נשאה מנת חיסון קטנה יותר מאישונו של ילד. ארבע מאות שנה מרוכזות בטיפה קטנה. המסירות של צוות מחסלי המחלה של הנדרסון הייתה בטיפה הזו. וכך גם תרומתם של בנג׳מין רובין והילדים מספרד, והעידוד של הנרי קליין והגילוי של אדוארד ג׳נר, ולפניו האופן שבו הליידי מונטגיו קידמה את הנושא, והשפעת הסוחרם הצ׳רקסים מהרי הקווקז, שהביאו לראשונה את פרקטיקת ההרכבה לחצר העות׳מנית. פס ייצור של תגלית, המצאה, יישום ואמון שעשה את דרכו דרך המאות והגיע אל חוד המחט. אולי זהו הלקח האחרון שלנו, זה שחשוב ביותר למסור הלאה. נדרש גיבור אחד כדי ליצור סיפור נפלא, אבל הקדמה היא הסיפור של כולנו.

דרק תומפסון הוא כותב קבוע ב"אטלנטיק" ואחראי על הניוזלטר Work in Progress 

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

Copyright 2023 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: היום זה ככל הנראה לא היה קורה, בגלל בעיות לקבל אישורים מרשויות החוק והפיקוח, להשיג תקציבים, להתגבר על התנגדויות ותאוריות קונספירציה, להשיג פוליסת ביטוח ולשווק את המוצר שגם ייוצר בייצור המוני - הטיסה המבוקרת הראשונה של כלי טיס כבד מן האוויר: האחים רייט, קיטי הוק, צפון קרוליינה, 17 בדצמבר 1903. תצלום: History in HD, ב-unsplash.com

Photo by History in HD on Unsplash