הבשורה החילונית

"כי הארץ שגילה [דנטה] לא אבדה; רבים באו בשעריה, מקצתם חקרו אותה, אם כי העובדה שהוא היה ראשון מגליה כבר נשכחה או הושכחה במידה רבה. הדבר שעליו אני מדבר, הגילוי שלא אבד, הוא עדותו של דנטה על המציאות שבשירה, על הצורה האירופית המודרנית של חיקוי אמנותי שמדגישה את ממשותם של המאורעות" - אריך אוארבך, דנטה, משורר העולם החילוני, 1929.

בשנת 1929 פרסם אריך אוארבך את ספרו ״דנטה, משורר העולם החילוני״. בעקבות הצלחת ספר זה וההכרה הרחבה שלה זכה בעקבותיה מונה אוארבך בשנת 1929 לפרופסור מן המניין (ordinarius) ולראש החוג לפילולוגיה של הלשונות הרומניות באוניברסיטת מרבורג. הוא היה אז בן 37. אך רק שש שנים עתיד היה לשמש פרופסור בגרמניה. לאחר שנבחר היטלר לקנצלר בשנת 1933, נחקק חוק שמנע מיהודים למלא תפקידים רשמיים. "החוק לתיקון השירות האזרחי המקצועי", היה חלק ממדיניות משפטית נרחבת שנועדה לצמצם את נוכחותם של היהודים בציבוריות הגרמנית, בייחוד ״במקצועות שמעצבים את הגרמניוּת ומבטאים את מהותה ואופיה הארי״, כגון משרות בבתי ספר ובמוסדות להשכלה גבוהה, וכן בתחומי המשפט, הרפואה והאמנות.

תמורות היסטוריות חשובות בגרמניה, וגם בגורל האישי של אוארבך, הביאו לתפנית חשובה בהערכתו את יצירתו של המשורר הפלורנטיני הגדול

אוארבך פוטר ממשרתו בשנת 1935 ושנה לאחר מכן יצא לגלות בתורכיה שם לימד באוניברסיטת המדינה באיסטנבול. בתורכיה, בימי מלחמת העולם השנייה, הוא כתב את ספרו ״מימזיס: התגלמות המציאות בספרות המערב״. כפי שעשה בספרו ״דנטה, משורר העולם החילוני״, גם כאן הוא הציע פרשנות ליצירתו של דנטה מן המאה ה-14, ״הקומדיה האלוהית״, אך הפעם בצורה שונה לגמרי. תמורות היסטוריות חשובות בגרמניה, וגם בגורל האישי של אוארבך, הביאו לתפנית חשובה בהערכתו את יצירתו של המשורר הפלורנטיני הגדול.

אריך אוארבך, תצלום: ויקיפדיה

את ספרו ״דנטה, משורר העולם החילוני״ פתח אוארבך בטענה שהספרות האירופית ראשיתה ביוון העתיקה: "למן ראשיתה ביוון הספרות האירופית ניחנה בתובנה שהאדם הוא ישות אחת לא נחלקת" של "גוף" ו"רוח". לאור מסורת הפילולוגיה הגרמנית בימיו, אוארבך החל את המחקר שלו על דנטה בספר זה בעולם הקלאסי היווני. ״מימזיס״, לעומת זאת, מתחיל דווקא בברית הישנה, בסיפור עקדת יצחק, וזאת כתגובה נגד עיקריה הפוֹלְקיים, השוביניסטיים, הגזעניים והאנטישמיים של הפילולוגיה הארית, שעקרה את התנ"ך העברי – הברית הישנה – מהתרבות הגרמנית ומהציוויליזציה המערבית בכללותה. ״מימזיס״ יוצא נגד הפילולוגיה הארית וההיסטוריוגרפיה הנאצית, שהושתתו על גזענות ושוביניזם, על מיתולוגיות של דם, פולק (Volk) ואדמה, או על "קהילת הדם והגורל" של העם הגרמני, שפיארו את המושג של "תרבות" גרמנית ודחו את המושג של "ציוויליזציה" אירופית. בניגוד לכך, אוארבך כותב אפולוגיה (Apologia) מפוארת על המסורת היהודית-הנוצרית של המערב בעידן של סכנה, עריצות וברבריות, נאצית.

הברית הישנה, או התנ"ך היהודי, קשורים לבלי הפרד בתרבות ובציוויליזציה המערבית בכללותה, בניגוד גמור לטענות הגזעניות והאנטישמיות של הפילולוגיה הארית וההיסטוריוגרפיה הנאצית

אוארבך החל להגן על הברית הישנה כבר בשנת 1933 במאמרו "פיגוּרָה", המבוסס על הפרשנות הנוצרית הפיגוּרָלית של ההיסטוריה – ההשקפה שמאורעות ואישים בברית הישנה מסמלים ומבשרים מאורעות ואישים בברית החדשה. מעניינו להוכיח שלא ניתן להפריד בין הברית הישנה לברית החדשה, ומכאן שהברית הישנה, או התנ"ך היהודי, קשורים לבלי הפרד בתרבות ובציוויליזציה המערבית בכללותה, בניגוד גמור לטענות הגזעניות והאנטישמיות של הפילולוגיה הארית וההיסטוריוגרפיה הנאצית. מאוחר יותר הוא שילב את הממצאים החשובים ביותר ממאמרו בספר ״מימזיס״, כפי שניתן לראות בפרק על ״הקומדיה האלוהית״ בספר זה.

המוטו לספרו על דנטה לקוח מהֶרַקליטוס מאֶפֶסוּס (540-480 לפני הספירה), "אופיו של אדם הוא גורלו", והוא מלמד על כך שבעיני אוארבך "דנטה היה המשורר האירופי הראשון שצייר דמויות באינדיווידואליות שלהן". ואולם מוטו זה, המרמז בין השאר כי האופי שלנו הוא המקור לאומללותנו, בוודאי לא התאים לאוארבך עצמו, שהרי זמן לא רב לאחר מכן נבלעו חייו, ואחר כך התרסקו, בתוך התמורות האדירות בחברה ובפוליטיקה של גרמניה ואירופה, וכמו שהוא לדעת עד מהרה, גורלו שלו לא נבע מאופיו בלבד.

התובנה הגלומה במימרתו של הֶרַקליטוס – "אופיו של אדם הוא גורלו" – או "הידיעה שגורלו המסוים של אדם הוא חלק מאחדות" הגוף והרוח שלו, כמו שאוארבך טוען, מאפשרת להומרוס "לחקות את החיים האמיתיים" באיליאדה ובאודיסיאה. אוארבך אינו מתכוון כמובן להצגה פשטנית של המציאות או ל"העתקת מראית העין" כפשוטה, אלא ל"דרך הסיפור" הייחודית להומרוס. השאלה אינה "סבירותם או אמינותם של המאורעות", שכן "הוא מציג אותם בדרך ברורה ומוחשית כל כך, עד ששאלת סבירותם אינה עולה אלא במחשבה שנייה".

"קריאה בכתבי הומרוס" (1885), לורנס אלמה-טדמה, תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

"אפילו אדם שאינו מאמין הולך שבי אחרי הראָיה של מה שהוא רואה ונאלץ לחוות מאורע פלאי" - אוארבך על אמנות החיקוי

כדי להבהיר את הנקודה הזאת על אמנות החיקוי והריאליזם, אוארבך מביא לדוגמה הדפס של רמברנדט, "המייצג את דמותו של ישו באֶמאוס", ובו מצויר ישו בוצע את הלחם בארוחת הערב. הציור הזה, כתב אוארבך, "הוא חיקוי מוצלח של החיים, מפני שאפילו אדם שאינו מאמין הולך שבי אחרי הראָיה של מה שהוא רואה ונאלץ לחוות מאורע פלאי". בריאליזם הזה, או באמנות החיקוי הזאת, "אנו נתקלים על כל צעד ושעל אצל הומרוס, אפילו כשהוא מספר לנו סיפורי בדים, מפני שהאחדות או הקביעוּת של דמויותיו, מצדיקה את הדברים שקורים להן או מביאה לידי התרחשותם". לדברי אוארבך, ברור שהחיקוי ההומרי – המימזיס, בפי מבקרים בעת העתיקה – אינו בגדר ניסיון להעתיק את התצפית, אלא, כמו המיתוס, מקורו בתפישה  כי הדמויות עשויות מקשה אחת, שאחדותן קיימת עוד קודם שהתצפית מתחילה. כך אומר אוארבך גם על בּיאטריצ'ה, כשזו מדריכה את דנטה בגן העדן של ״הקומדיה האלוהית״: "מבחינת המחקר שלנו אין זה משנה כלל מי הייתה ביאטריצ'ה ואם אכן התקיימה אי פעם ... גם אם היא דמות אלגורית המסמלת חוכמה מיסטית, היא מגלמת מציאות אישית רבה כל כך, עד שיש לנו זכות לראות בה דמות אנושית, בין שהמאורעות הממשיים שתוארו קשורים לאדם מסוים כלשהו ובין שלא".

מימזיס היא האמנות של חיקוי המציאות שבאמצעותה סופרים כדוגמת הומרוס או דנטה, משכנעים אותנו בתיאור הסיפורי המיוחד להם. מאוחר יותר, בעקבות גילוי הפרשנות הפיגוּרַלית של ההיסטוריה, עתיד אוארבך לשנות תכלית שינוי את המושג המוקדם והתמים הזה. הוא ידחה לחלוטין את תפישת הפרשנות האלגורית, בטענה שדווקא שיטת הפרשנות הפיגורלית "היא שלזכותה ראוי לזקוף את הישגה המיוחד במינו של תרבות המערב, לזהות את ה'מציאות' בתור 'היסטוריה'", מפני ש"דברים היסטוריים מתייחסים זה לזה כמו יסודות של מבני פיגורציה". טענה זאת היא אבן יסוד בספרו ״מימזיס״ בדיונו על ייצוג המציאות בתרבות המערב במערך מרשים של יצירות ספרות, שמשתרעות על פני 3,000 שנה: "פרשנות פיגורלית" היא הבסיס שעליו היה אפשר "להסדיר את העולם בכללו כממשות, לפרשו ולתארו"; מכאן נובעת "דמות האדם החי הממשי" שיצרה הפרשנות הפיגורלית הנוצרית.

הדמיון הפיוטי של הומרוס, או "הפנטזיה הפיוטית של דנטה", יוצרים מעין מציאות, שמתבססת על אותה תפישה מוקדמת של טיבן ומהותן של הדמויות ושל הגורל המתאים להן, תפישה של האדם שהניסיון לבדו לא היה יכול להקנות לכותבים

הדמיון הפיוטי של הומרוס, או "הפנטזיה הפיוטית של דנטה", יוצרים מעין מציאות, שמתבססת על אותה תפישה מוקדמת של טיבן ומהותן של הדמויות ושל הגורל המתאים להן, תפישה של האדם שהניסיון לבדו לא היה יכול להקנות לכותבים. הצגת או חיקוי המציאות היא אפוא מושג מורכב מאוד בהגותו של אוארבך, וזאת במובן ההגליאני אשר לפיה מושגים הם אשר יוצרים ומכוננים את המציאות. התפישה האפריורית של האדם וגורלו אצל הומרוס היא שקבעה את ייצוג המציאות ביצירותיו האפיות, ותפישתו האפריורית של דנטה את ביאטריצ'ה – התגלמות החסד העילאי שבאהבה, כמו ששמה מרמז –כשליחת ההשגחה העליונה להדריכו בגן העדן, היא שקבעה את ייצוג המציאות בקומדיה האלוהית.

כך הוא היה כי כך ראה אותו רמברנדט: דיוקן של ישו (1656), מוזיאון Fogg, תצלום: Netherlands Institute for Art History, ויקיפדיה

חשוב לציין כי לאחר מכן, במאמר "פיגורה" ובספר ״מימזיס״, אוארבך מגדיר את ביאטריצ'ה בדרך שונה לחלוטין. בספרו על דנטה היא "דמות אלגורית", אבל במאמר "פיגורה" שוב אין היא אלגורית: "ביאטריצ'ה היא התגלמות, היא פיגורה או ייצוג של ישו – idolo Christi" – או "דמותה הממומשת והתגלמותה של ההתגלות" האלוהית. כמו שכתב דנטה, "רק באמצעותה האנושות מתעלה על כל מה שמוכל בעדן". "כאן מתחילים החיים החדשים" כתב דנטה אחרי פגישתו עם ביאטריצ'ה.

החוויה המדומיינת קושרת את דנטה עם אוארבך, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה והסגנון הספרותי, ההתגלויות שפקדו את שניהם והתגליות הגדולות שגילו בגולה, וכן השליחות הגדולה שכל אחד מהם קיבל עליו בגלותו

לא  ניתן להפריד בין ״הקומדיה האלוהית״ של דנטה ובין חוויית הגלות שלו. הגלות היא ממד מכריע במסעו מן התופת אל העדן. הוא מגורש מן האדמה ונודד בתופת, בכור המצרף ובעדן בחיפוש אחר מלכות האלוהים או חיי הנצח. החוויה המדומיינת הזאת קושרת את דנטה עם אוארבך, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה והסגנון הספרותי, ההתגלויות שפקדו את שניהם והתגליות הגדולות שגילו בגולה, וכן השליחות הגדולה שכל אחד מהם קיבל עליו בגלותו.

בשנת 1301 תפסה את השלטון בפירנצה הסיעה הפוליטית היריבה לסיעתו של דנטה. הגוּאֶלפים והגיבֶּלינים – אלה תומכי האפיפיור ואלה תומכי הקיסר – נאבקו אלה באלה במשך שנים רבות במרכז איטליה ובצפונה, ובמאה ה-12 וה-13 נודעה ליריבות ביניהם השפעה מיוחדת על מדיניותן של ערי המדינה באיטליה. דנטה נמנה עם הגואלפים, אבל סמוך לשנת 1300 התפצלה המפלגה הגואלפית לשתי סיעות – "גואלפים לבנים" ו"גואלפים שחורים". השחורים הוסיפו לתמוך באפיפיורות ואילו הלבנים התנגדו לה, ובייחוד התנגדו להשפעתו של האפיפיור בּוֹניפַציוס השמיני. דנטה נמנה עם הגואלפים הלבנים אשר בשנת 1302 נגזרה עליהם גלות לכל חייהם, לאחר שצבאו של שארל מוַלוּאה נכנס לעיר לפי בקשתו של האפיפיור. בקומדיה האלוהית האפיפיור ואויביו האחרים של דנטה נידונים אפוא לתופת בגלל מלחמותיהם וסכסוכיהם התמידיים; שירה, אידיאולוגיה ופוליטיקה, לא הופרדו מעולם בדעתו וביצירתו של המשורר.

בעיני דנטה הייתה הגלות כמעט צורה של מוות והוא הרגיש שהיא גוזלת ממנו חלק גדול מזהותו ומורשתו. לפיכך בעשרים שבהן הוא נדד ברחבי אירופה וכתב את ״הקומדיה האלוהית״, הוא דיבר על כאב הגלות. כך בספר "העדן", וקַצ'אגווידה, אחד מאבות אבותיו, הזהיר אותו מפני מה שצפוי לו בגלות:

אתה כל מחמדיך תעזוב
שללבך יקָרו; וזה אותו החץ
שקשת הגלות תירה תחילה.
אתה כך תתנסה איך מלח יטעם
לחמם של אחרים, ומה נתיב קשה
עלות ורדת מדרגות של אחרים.
ומה שעל כתפיך יכבידך מכל,
תהא החברה הרשעה, הנבערה
שמִיָדָה תיפוך לתוך הבקעה

הגלות עודדה את היצירה, העקירה סייעה לפרשנות, ובסופו של דבר הביא הסבל לידי גאולה, כלומר לכתיבת הקומדיה

בתקופה רבת ייאוש זו של הגלות, כתב אוארבך, נעשה דנטה "גולה בודד וחסר אונים, שמעמדו החברתי והחומרי היה תלוי בהכנסת האורחים של חבריו האישיים ופטרוניו". למרות זאת, דנטה זכה בגלות להתגלות גדולה ומצא את שליחותו בכתיבת ״הקומדיה האלוהית״. הגלות עודדה את היצירה, העקירה סייעה לפרשנות, ובסופו של דבר הביא הסבל לידי גאולה, כלומר לכתיבת הקומדיה. לימים חווה אוארבך עצמו התגלות בגלותו שלו באיסטנבול, ובעקבותיה כתב את ״מימזיס״. כפי שכתב תיאודור אדורנו, אכן "הכתיבה היא ביתם האמיתי היחיד של הגולים". אוארבך כתב על דנטה שמצבו הביש היה "אחד הגורמים העיקריים שעיצבו את יצירתו". במילים אחרות, "המפעל הספרותי היה תקוותו היחידה", ו"וככל שנמשך והעמיק הסבל שהסב לו גורלו המר כן העמיקה בו המודעות העצמית, ההכרה שהוא ניחן בכישרון יוצא דופן, והמריצה אותו לשפוט ולכוון את המציאות הארצית הממשית באמצעות יצירה אמנותית".

סמל הסיעה הגוולפית בפירנצה. תצלום: Horemhat, ויקיפדיה

תמורה היסטורית היא שחוללה אפוא את הצורה החדשה של השירה או היצירה הספרותית. בגולה אמנם היו חייו של דנטה "אומללים ומרים וגדושים במשברים מסוכנים", ואף על פי כן הם היו "גורם מכריע בחשיבותו בבריאת הקומדיה". "האסון הפוליטי ותוצאותיו, שהעניקו משמעות לגורלו שלו", כתב אוארבך, "הם שהקנו לאישיותו וכישרונו את מלוא העוצמה... הוא התגבר עליו, ומשבר זה העשיר עד מאוד את חווייתו האישית". בדברים המאלפים האלה חזה אוארבך גם את גורלו ושליחותו שלו עצמו בגולה באיסטנבול.

משבר, עקירה ותנאי קיום קשים הביאו לידי כתיבת ״הקומדיה האלוהית״, "היצירה שמסיימת ומסכמת את תרבות ימי הביניים", כמו שכתב אוארבך במאמרו "פיגורה". הממד האישי אינו נפרד מתוכנה ומצורתה של היצירה, והוא המקור העיקרי לייצוג המציאות אצל דנטה (כאן בתרגום ראובן כהן):

״מה שמבדיל הבדל חד בין הקומדיה מכל החזיונות האחרים של העולם הבא [בימי הביניים] הוא שכאן קבועה ונשמרת אחדות אישיותו הארצית של האדם. זירת הפעולה נעשית אפוא למקור ערכה הפיוטי [של הקומדיה] ותורמת לאמיתותה האינסופית ולאיכות ההוכחה האמפירית הישירה שגורמת לנו להרגיש שכל מה שמתרחש ביצירה ממשי ואמין ונוגע לנו עצמנו״.

לפי אוארבך גם אם ביאטריצ'ה היא דמות אלגורית המסמלת את החוכמה המיסטית, מגולמת בה מציאות אישית רבה כל כך עד שיש לנו הזכות לראות בה אדם ממשי, בין שהמאורעות המציאותיים המתוארים מתייחסים לאדם מוגדר כלשהו ובין שלא

נשוב עתה אל השאלה החשובה של ייצוג המציאות בהגותו של אוארבך. ביאטריצ'ה של ׳הקומדיה האלוהית׳ היא יציר רוחו של דנטה, ואין לה דבר עם הנערה בת פירנצה שנישאה לימים לסימונֶה דה בַּרדי", כתב אוארבך. וגם "אם היא דמות אלגורית המסמלת את החוכמה המיסטית, מגולמת בה מציאות אישית רבה כל כך עד שיש לנו הזכות לראות בה אדם ממשי, בין שהמאורעות המציאותיים המתוארים מתייחסים לאדם מוגדר כלשהו ובין שלא". כך גם כאשר דנטה מתאר את העולם הבא, או את עולמן של נשמות בני אדם:

״בכל מקום ב'עולם האחר' המציאות האמפירית נשמרת. היא ממלאה את לבנו שמחה ואימה, אבל לעולם אינה משביעה אותנו עד זרא כמו שעושה לא פעם המציאות של חיינו. ולעולם אין דימוי היחיד מקרי, עיוור ומקוטע; התמונה המוצגת לפנינו שלמה תמיד. מראית העין הארצית, שהשליחות האלוהית מסדרת ומשנה את צורתה, נעשית למציאות האמיתית, המוחלטת, שבעצם מהותה ובמקום שבו היא באה לכלל ביטוי מגלה את שלמות ומלאות הסדר האלוהי, שקובע מראש ומקיף את הכול, והכול מוכל בו״.

״הקומדיה האלוהית״, "שהשליחות האלוהית מסדרת ומשנה את צורתה", מבוססת על טלאולוגיה תיאולוגית גדולה, או על סדר אלוהי מקודש של היקום, שמבטאה היה תומאס אַקווינַס ביצירתו המהוללת ״מכלול התיאולוגיה״. אקוווינס – המכונה Doctor Angelicus, Doctor Communis או Doctor Universalis – היה אחד הפילוסופים והתיאולוגים החשובים ביותר בימי הביניים ודנטה הושפע רבות מיצירתו. מבחינה זו אכן "הקומדיה משקפת את האחדות הגשמית, המוסרית והפוליטית של היקום הנוצרי הסכולסטי", או כמו שכתב אוארבך ב"פיגורה", בעיני דנטה "למשמעותם של כל חיים יש מקום שמור בהיסטוריה האלוהית של העולם, שקוויה הכלליים מותווים בהתגלות שהוענקה לכל נוצרי, והיא מפורשת למענו בחזון הקומדיה". מאחר שהסדר האלוהי מתואר בדמיונו הפיוטי של דנטה יש בכך כדי להסביר את התפקיד ההתגלותי המיוחד במינו שיצירתו מייחסת לשירה: "רק השירה לבדה קרובה להתגלוּת [אלוהית] ומסוגלת להביעה. שירה שכזאת אינה אשליה יפהפייה בלבד; שוב אין היא בגדר חיקוי, שלישי בדרגתו לאמת. כאן האמת הנגלית ודמותה הפיוטית היו לאחד". במובן הזה ״הקומדיה האלוהית״ מציגה "את תמונת העולם הארצי בכל רבגוניותו כשהיא מועתקת לעולם של הגורל הסופי והסדר המושלם". לפיכך "אף שהקומדיה מתארת את מצב הנשמות אחרי המוות, הרי נושאה, בסופו של דבר, הוא החיים הארציים על כל רוחב יריעתם ותוכנם".

דנטה בציור קיר בגלריה אופיצי בפירנצה (1450), Andrea del Castagno, תצלום: ויקיפדיה

״הקומדיה האלוהית״ עוסקת במציאות הארצית בצורתה האמיתית והמוחלטת, אומר אוארבך, וזו הסיבה שבכותרת המשנה לספרו הוא מכנה את דנטה "משורר העולם החילוני". ולהפך, ה"שאלה: איך רואה אלוהים את העולם הארצי? – והתשובה: על כל פרטיו ודקדוקיו ערוכים לפי ראיית המטרה הנצחית – אלה היסודות של הפואמה העמוקה ועזת הרגשות הזאת". זאת ועוד, למרות מסעו המפורסם ברחבי התופת, כור המצרף והעדן, כך אומר אוארבך, המשורר האיטלקי הוא הריאליסט הראשון, ואולי הגדול מכולם: ״אדם, לא גיבור אגדי מרוחק, לא נציג מופשט או אנקדוטי מן הסוג המוסרי, אלא אדם כמו שאנו מכירים אותו בחייו בתוך המציאות ההיסטורית, יחיד מסוים בכל אחדותו ושלמותו; ובכך הלכו בעקבותיו כל הצגות האדם שלאחר מכן, בין שעסקו בנושא היסטורי, מיתי או דתי, שכן אחרי דנטה היו גם המיתוס והאגדה להיסטוריה״. בקצרה, אוארבך מבקש מאתנו לראות ב"שירתו הגדולה של דנטה לא קומדיה אלוהית בלבד אלא גם קומדיה אנושית".

אוארבך ראה בדנטה את אבי הספרות המודרנית כולה: לעדותו על המציאות שהיא שירה נודעה השפעה עצומה על הצורה האירופית המודרנית של החיקוי האמנותי, שמדגישה את ממשותם של המאורעות

חשוב לציין, כי בכל ניתוחיו המפורטים של היצירה אוארבך אינו מאבד אפילו לרגע את מטרתו הסופית – להאיר את  התרבות והספרות ההומניסטית של אירופה. הנרטיב הפואטי בקומדיה, על "חמש-עשרה אלף שורותיה", כתב אוארבך, "דומה לחלום שמפרש את המציאות, חושף את אחדות האופי האירופי בתוך רוח של כיבוש העולם שעברה מדור לדור מיוון הקדומה ועד ימינו". אחר כך, ב״מימזיס״, הוא עתיד לתקן את הטענה הזאת, ולטעון שדווקא הברית הישנה היא זו שתרמה תרומה גדולה וחיונית לחשיפת "אחדות האופי האירופי", ואילו שירתו של הומרוס, לפי ההעדפה האנטי-קלאסית החדשה של אוארבך, עדיין שייכת לתרבות אלילית וברברית. אוארבך ראה בדנטה את "אבי הספרות המודרנית כולה": לעדותו על המציאות שהיא שירה נודעה השפעה עצומה על "הצורה האירופית המודרנית של החיקוי האמנותי, שמדגישה את ממשותם של המאורעות". במובן הזה "גילה דנטה את הייצוג (Gestalt) האירופי של האדם".

הספר על דנטה היה יריית הפתיחה במאבקו של אוארבך לקידום הרעיונות ההומניסטיים לנוכח חשרת העבים האפלה של הנאציזם, בימים שהגזענות והאנטישמיות חוללו מהפך בדרכי החשיבה וההתנהגות של הגרמנים, והפילולוגיה הארית ורעיונות פולקיים על דם וגזע קנו להם אחיזה ותנופה. אוארבך הלך כאן בעקבות ביקורתו של יקובּ בּוּרקהַרט (Burckhardt) בספרו ״תרבות הרנסאנס באיטליה״ (משנת 1860), שטען  כי הרנסאנס היה ראשיתו של "גילוי האדם". בדמותו של דנטה מצא אוארבך את אחד הסמלים ההומניסטיים הגדולים ביותר בתולדות הספרות והתרבות של אירופה. עד אז היה האדם גיבור אגדתי מרוחק, "מייצג מופשט או אנקדוטי של טיפוס אדם מוסרי". דנטה, לעומת זה, היה הראשון להעמיד את האדם כמו שהוא מוכר לו מן המציאות ההיסטורית, בתור יחיד מסוים באחדותו ובשלמותו, ורק אחריו "החלו לנהוג באגדות הנוצריות כבמציאות היסטורית אימננטית; האמנות חתרה לייצג אחדות מושלמת יותר של גוף ונפש, שארוגה בתוך גורל האדם, ולמרות השינויים ... נותרה החתירה הזאת על כנה ... עד ימינו". קיומו של האדם בא לכלל מימוש אצל דנטה "בגורלו הסופי: היחיד בקיומו הארצי והיחיד בנצחיותו, שניהם מציאותיים וממשיים". בהקשר הזה הקומדיה היא "אפוס בחסותם של וֶרגיליוס ואפולו, ושירה קדושה (poema sacra) בחסותו של ישו". מאחר שדנטה מממש את הפרשנות הפיגורלית של ההיסטוריה, אין תמה שהוא "המשורר האהוב (diletto) המובהק" בעיניו של אוארבך.

הסמל והמציאות ההיסטורית: "דיוקן גבר עם מדליה של קוזימו הזקן" (1474), סנדרו בוטיצ'לי - המדליה היא הטבעה של תבנית גבס אמיתית של המדליה. תצלום: The Yorck Project, ויקיפדיה

המשורר בן פירנצה הוא שהחל בגילוי העצמי של אישיות האדם בנוסח הרנסאנס

על דנטה, כתב אוארבך, הוטל "לחשוף את כל האמת על בני אדם היסטוריים יחידים, ובכך להראות את אישיותם ואופיים השלמים". במילים אחרות, המשורר בן פירנצה הוא שהחל ב"גילוי העצמי של אישיות האדם" בנוסח הרנסאנס. אצלו אנו רואים ש"גורל אישי אינו חסר משמעות, אלא בהכרח טראגי ורב-משמעות, כיוון שההקשר של העולם כולו מתגלה בו". אם לפני דנטה "היה האדם מנותק מבית גידולו הטבעי, ההיסטורי", אצל דנטה "היחיד ההיסטורי שב ונולד באחדות מוצהרת של גוף ורוח". בתוך ההקשר של ההיסטוריה והמציאות מתנתו של דנטה לדורות הבאים, על פי אוארבך, היא יצירת ה"מימזיס" המודרני, ש"מצא את האדם בתוך גורלו האישי; הוא רומם את האדם מתוך חוסר המציאות והדו-ממדיות של ארץ חלומות מרוחקת, עקר אותו מתוך ההפשטה הפילוסופית, ונטע אותו בתוך המרחב ההיסטורי שבו הוא חי באמת". עכשיו "חייו הארציים הממשיים של האדם מוכלים בגורלו הסופי". ולבסוף, אצל דנטה "האדם האמפירי, היחיד על כל עולמו הפנימי, יכול להיעשות מושא לחיקוי". ההומניזם ולא הגזענות, המציאות ולא הבריחה מן ההיגיון והמציאות כמו שהיא באה לידי ביטוי בגרמניה הנאצית, אלה מאפייניה האמיתיים של תרבות אירופה.

הספר על דנטה היה הישג למדני מן המעלה הראשונה, ובו פרש אוארבך את תחומי העניין שלו יחד עם מסכת השירה של דנטה והציבם בתוך ההקשר הנרחב של התפתחות התרבות באירופה. זה היה גם ניסיונו הראשון לתאר את ייצוג המציאות בתרבות המערב. עשרים שנה לאחר מכן הוא כתב שהספר הזה היה "מחקר על הריאליזם של דנטה":

״כך למעשה הקומדיה מציירת תמונה של חיים ארציים. עולם האדם על כל רוחבו ועומקו אסוף בתוך מבנה העולם הבא, ושם הוא נשאר: שלם, לא מזויף, ועם זה מוכל בתוך הסדר הנצחי; מהומת החיים הארציים אינה מוסתרת ואינה מתמתנת וחשיבותה אינה פוחתת, אלא היא נשמרת בכל ממשותה ומושתתת על תוכנית שמקיפה אותה ומרוממת אותה מעל לכל חוסר ודאות. דוקטרינה ודמיון, היסטוריה ומיתוס נארגים יחד לכלל פקעת שכמעט אי אפשר להתירה ... מרגע שאתה מצליח לסקור את השלם, את מאה הקַנטוס על חריזת הטֶרצה רימָה [terza rima, צורת חריזה בבתים של שלוש שורות] הקורנת שבהם, המתהדקים ומשתחררים בלי הרף, אתה עומד על הריחוק והקלילות החלומית של השלמות, המרחפת כמדומה מעלינו כמו מחול של דמויות שלא מן העולם הזה״.

בפרק השמיני של ״מימזיס״ שכותרתו "פארינָטה וקַוואלקַנטֶה", הכניס אוארבך תיקונים חשובים והעמיק באורח מרשים את הפרשנות ואת התובנות שהביא בספרו הראשון על דנטה, לאור תפיסתו החדשה על הפרשנות הפיגורלית של ההיסטוריה שהוצגה לראשונה במאמרו "פיגורה". אוארבך מביא ניתוח של ״הקומדיה האלוהית״ המבוסס על הטענה ש"האופי והתפקיד של האדם יש להם מקום מוגדר במחשבת הסדר האלוהי, כפי שהוא מסומל [בתור פיגורה] עלי אדמות ומתגשם בעולם הבא". תפישות אלה חושפות את המהפך הגדול שעברה מחשבתו של אוארבך בשנות השלושים. עכשיו הפרשנות הפיגורלית, ולא העולם החילוני, היא שעומדת בראש מעייניו ביחס לדנטה. תמורות מרחיקות לכת בנסיבות ההיסטוריות תרמו אם כן לניתוח המבריק החדש הזה של הקומדיה, ובזכותן הפרק הזה הוא אחד הטובים והמרשימים ביותר בספרו. במילים אחרות: פילולוגיה קשורה הדוקות בפוליטיקה והיסטוריה, ולהפך.

היסטוריה, פוליטיקה, דת, מוסר, אתיקה ורוחניות כרוכים יחד: "באטריצ'ה מבקרת את המטיפים של הדור" (1440), מיניאטורה מאת ג'ובאני די פאולו, מתוך כתב יד בספרייה הבריטית. תצלום: ויקיפדיה

הפסקה בקומדיה שבה הפרק עוסק לקוחה מתוך הקַנטו העשירי והיא מתארת את המעגל השישי של התופת, "עיר הלהבות", או עיר היסורים והמתים, שנועדה לכופרים ולאתאיסטים, ביניהם אפיקורוס. הדמות הראשונה המוצגת בפסקה זו היא פארינָטה דֶלי אוּבֶּרטי איש פירנצה, ראש סיעת הגיבלינים, ולכן אויב לסיעת הגואלפים של דנטה ואבותיו. השנייה היא קַוואלקַנטֶה דה קוואלקנטי, בן משפחת תומכי גואלפים עשירה ורבת השפעה, וכמו אבותיו של דנטה עצמו אויבם של פארינטה והגיבלינים. כשדנטה פוגש את שניהם בתופת, מעייניו של פארינטה עדיין נתונים לפוליטיקה, ואילו קוואלקנטה חרד לגורל בנו, שביצירה אחרת דנטה אומר שהוא חברו הטוב ביותר.

על סמך התפתחותה הסמנטית, מילה יכולה לצמוח לכלל מצב היסטורי ולאפשר תבניות לשוניות שהשפעתן תימשך מאות שנים רבות

אוארבך מיטיב להראות כאן את שיאו של הפירוש הפיגורלי של ההיסטוריה במחצית השנייה של ימי הביניים. הוא טוען שלשונו של דנטה "היא כמעט פלא שלא ייאמן", ולעומת קודמיו סגנונו ניחן ב"עושר, כיוון, עוז וגמישות לאין ערוך", עד שאנו "באים לכלל הכרה שהאדם הזה [דנטה] חזר וגילה מחדש את העולם בכוח לשונו". ואכן דנטה גילה את העולם מחדש באמצעות הפרשנות הפיגורלית, וכמוהו גם אוארבך, אשר נעזר ב"לשון כדי לגלות את העולם מחדש", או כדי להציג מסלול מיוחד במינו של ייצוג המציאות בתרבות המערב. היחס החשוב שבין השפה ובין המציאות – המילה, העולם וההיסטוריה – מבוסס על מטרתו הפילולוגית העליונה של אוארבך: "להראות איך, על סמך התפתחותה הסמנטית, מילה יכולה לצמוח לכלל מצב היסטורי ולאפשר תבניות [לשוניות] שהשפעתן תימשך מאות שנים רבות". לגבי דנטה עצמו, אוארבך טוען, כי הוא היה ״הראשון שקרא שוב את דברי המשוררים העתיקים לשם אמנותם הם והתבשם מנעימתם, הראשון שהגה את רעיון שפת האם המהוללת (volgare illustre), או של השירה הגדולה בשפת האם, ואף הוציא אותו מהכוח אל הפועל״.

לאחר מכן אוארבך דן במשמעות המילה "קומדיה" בשם ספרו של דנטה, ומציין כי  שהמשורר כתב לידידו קַנגראנדֶה שהטרגדיה מתקדמת "מהתחלה שקטה ונעלה אל סוף נורא, ואילו בקומדיה להפך, מתקדמת מהתחלה מרה אל סוף מאושר". וחשוב יותר מבחינתו של אוארבך, סגנונה של הקומדיה, כמו שאמר דנטה, מושתת על "שפת העם היומיומית השגורה", כלומר על "סגנון נמוך".

"הקומדיה היא גם בין שאר הדברים שירה דידקטית אנציקלופדית בהיקפה, שבה מוצג סדר העולם כולו, מבחינת הטבע והקוסמולוגיה, המוסר, הפוליטיקה וההיסטוריה. נוסף על כך היא מעשה אמנות המחקה את המציאות ובה מופיעים כל תחומי המציאות ויצוריה העולים בדמיון: עבר והווה, שגב נעלה ושפלות בזויה, היסטוריה ואגדה, אירועים טראגיים וקומיים, אדם וטבע; ולבסוף היא תולדות התפתחותו וגאולתו של אדם יחיד, של דנטה, ומן הבחינה הזאת היא סמל [פיגורה] לתולדות גאולת האנושות בכללותה"

נושא הפואמה כולה הוא מצב הנפשות לאחר המוות, אשר משקף את "פסק דינו הסופי של אלוהים" או את "תכלית המעשה של התוכנית האלוהים". במילים אחרות, המערכת האחידה בעולם הבא, לדברי אוארבך, יכולה להיחשב כמסכת מוסרית מחמת חלוקת הנפשות שבה: התופת, כור המצרף והעדן, המבוססים על פי עקרונות המוסר של אריסטו ותומס אקווינס. ובהקשר רחב זה של ההשגחה העליונה והמוסר,

"חבורת הנבחרים בשושן הלבן של האֶמפּירֵאום [the white rose of the Empyrean – השמיים העליונים מקום משכנו של האלוהים] היא גם התכלית העליונה של תהליך הגאולה האלוהית, המהווה את העיקרון המנחה של כל התיאוריות ההיסטוריות-הפוליטיות, ולאורה צריך גם לבחון את כל התיאוריות ההיסטוריות-הפוליטיות."

החזיונות האפוקליפטיים והאסכטולוגיים של הקומדיה בנויים לפיכך על טלאולוגיה תיאולוגית של ההיסטוריה, או על תפישה היסטורית המבוססת על התקדמות לאור עקרונות התיאולוגיה הנוצרית של ההשגחה והגאולה האלוהית.

היצוג של היצוג של היצוג: דנטה אוחז בעותק של "הקומדיה האלוהית" בשערי התופת, וברקע כור המצרף, העיר פירנצה וגם רקיעי העדן ממעל (1465), דומניקו די מיקלינו. תצלום: ויקיפדיה

אחד ממאפייניהם המהותיים ביותר של מי שחיים עלי האדמות הוא שיש להם היסטוריה ומכאן שהם משתנים ומתפתחים. וגם אם לאמן המחקה יש את החירות המרבית בעבודתו, הרי שאין הוא יכול לשלול מן המציאות את התכונה הזו, שהיא מעצם מהותה

תרחיש אפוקליפטי ואסכטולוגי זה מביא אותנו, לדברי אוארבך, אל "אותה פליאה, ואפילו פרדוקס, המכונה הריאליזם של דנטה": איך המשורר יכול ליצור חיקוי של המציאות בעולם הבא, אשר שייך דווקא לממד הנצח ולא להיסטוריה? "חיקוי המציאות משמעו חיקוי הניסיון החושי של החיים עלי אדמות", קובע אוארבך, שאחד ממאפייניהם המהותיים ביותר הוא שיש להם היסטוריה ומכאן שהם משתנים ומתפתחים. וגם אם לאמן המחקה יש את החירות המרבית בעבודתו, הרי שאין הוא יכול לשלול מן המציאות את התכונה הזו, שהיא מעצם מהותה.

בעיני אוארבך, מהותה של המציאות היא ההיסטוריה, או העובדה שיש לה היסטוריה. אך למרות זאת הוא טוען כי "תושבי שלוש המלכויות של דנטה נתונים ב'הוויה בלתי משתנית'", וזאת בעקבות הביטוי היפה שטבע הגל בהרצאותיו על האסתטיקה, ספר שראה אור אחרי מותו, ב-1835. כבר נוכחנו בהשפעתו העצומה של הגל על אוארבך בנוגע למושגי המציאות וההיסטוריה. דנטה, כתב הגל, "משקיע את העולם החי של מעשי האדם וייסוריו ואת מעשיו וגורלותיו האישיים בתוך הוויה בלתי משתנית זו". אוארבך כותב, בעקבותיו, כי דנטה אמנם מציב את פארינטה וקוואלקנטה בממלכת הנצח, אך אין הם נטולי היסטוריה, וכמוהם גם איניאס ופאולוס ואפילו ישוע, שכולם כאחד מבקרים בתופת. התופת, שהיא נצחית, אמנם משאירה מאחור את העולם הזה, ובכל זאת אנו מוצאים כאן תופעות ממשיות והתרחשות ממשית. הדבר אמנם נבדל מן המופיע והמתרחש עלי אדמות, אך בכל זאת יש לו אליו יחס מחויב המציאות, קבוע ומוצק. "דנטה העביר אפוא את ההיסטוריוּת הארצית אל העולם הבא", וכך דווקא "המימוש המוחלט של האופי הארצי במקום המיועד לו [התופת, כור המצרף וגן עדן] הוא שמשקף את גזר הדין האלוהי".

אוארבך כתב כי הוא מצא את הרעיונות הללו אצל הגל  והשתמש בהם כדי "לחקר את הריאליזם של דנטה" בספרו משנת 1929. לאור זאת הוא מהרהר עכשיו בשאלה "מהי תפישת מבנה ההתרחשות, מהי תפישת ההיסטוריה שעליה מבוסס הריאליזם של דנטה, המוקרן אל הנצח הלא-מתחלף". ריאליזם והיסטוריה משמשים אותו לחילופין. כדי לעמוד על מבנה ההתרחשות אצל דנטה, אוארבך שב אל דיונו הקודם על אוגוסטינוס וכיווני ההיסטוריה, האנכי והאופקי. דנטה, לטענתו, אינו רואה את ההיסטוריה "כהתפתחות ארצית גרידא, כמערכת של מאורעות עלי אדמות" שכיוונה הוא אופקי בלבד, "אלא דווקא כמשולבת תמיד בתוכנית אלוהית, אשר אליה מכוונים כל ההתרחשויות עלי אדמות", כלומר כתהליך אנכי, שבו "כל תופעה ארצית כרוכה במישרין... בתוכנית הגאולה של ההשגחה האלוהית". לדברי אקווינס, כותב אוארבך, "כל הבריאה היא שיכפול והאצלה מתמידים והולכים של פעולת אהבת אלוהים... ופעולת אהבה זו היא מעבר לזמן ומשפיעה על כל עולם התופעות בכל התקופות והעיתים". בטלאולוגיה תיאולוגית מקיפה זו של הסדר והחסד האלוהיים, מטרתה העליונה של פרשת הגאולה האלוהית ששוב איננה נסתרת אלא גלויה עתה, היא לא רק תקווה מסוימת אלא היא מושלמת מנצח נצחים באלוהים, וכך היא מהווה גם סמל מַטְרִים לבני אדם, כישוע באדם הראשון.

כותב אוארבך: "במאמרי ['פיגורה'], שכבר הזכרתיו בסוף הפרק השלישי, הצלחתי כמדומני להוכיח שהקומדיה מבוססת על תפישה פיגורלית של הדברים". עכשיו, ב״מימזיס״, הוא חותר להראות שהופעתן של הדמויות הראשיות – קאטו איש אוּטיקה [קאטו הצעיר, 95 שומר כור המצרף], וֶרגיליוס וביאטריצ'ה – "בעולם הבא יש בה משום הגשמת הופעתם הארצית, שאינה אלא בחזקת פיגורה של הופעתם בעולם הבא". תפישה זו מושתתת על היחס המהותי שאין לנתקו בין הפרשנות הפיגורלית, הריאליזם וההיסטוריה: "המבנה הפיגורלי מבטיח ששני הקטבים, הפיגורה והגשמתה, ישמרו על המאפיינים של מציאות היסטורית ממשית, בניגוד לפרסוניפיקציה סימבולית או אלגורית". במסגרת פרשנות זו "הפיגורה וההגשמה אמנם 'מרמזות' זו על זו, אבל הדבר איננו שולל את דבר המציאות של שתיהן".

בפירנצה תמיד יכולה להיות באטריצ'ה, והדבר תלוי במשורר המתבונן, המרגיש. תצלום: HelenHates Peas

בעבר הראה אוארבך בעזרת הפרשנות הפיגורלית את ההמשכיות וההתאמה המהותית שבין הברית הישנה לחדשה; ב״מימזיס״ הוא נעזר בה כדי לפתור את חידת "הפרדוקס המכונה הריאליזם של דנטה". "מאורע שנתפש כפיגורה שומר על המשמעות ההיסטורית שלו כהווייתו ואינו הופך לסמל סתם," הוא כותב. והוא שב ואומר שאבות הכנסייה, בייחוד טֶרטוּליאנוס, הירונימוס ואוגוסטינוס, הגנו בהצלחה על הריאליזם הפיגורלי; הם שמרו על הקיום העקרוני של האופי ההיסטורי המציאותי של הפיגורות כנגד כל המאמצים לפרש אותן באורח ספיריטואלי או אלגורי, פירוש שמרוקן "את המאורע מן האופי המציאותי שלו ואיננו רואה בו אלא סמל וערך הנמצאים מחוץ להיסטוריה". אמנם אפשר למצוא בקומדיה עקבות רבים לאלגוריה ולסימבוליזם של ימי הביניים, אך "בחיים הנוצריים של סוף ימי הביניים שלט במיוחד הריאליזם הפיגורלי ... והוא גם זה הרווח בתפישתו של דנטה".

"העולם שמעבר", לפי הפרשנות הפיגורלית של ההיסטוריה, הוא לדברי אוארבך, התוכנית האלוהית בעצם התגשמותה. תופעות ארציות "מעיקרו של דבר הן רק פיגורליות, הן בכוח, בגדר אפשרות וטעונות הגשמה". רק בעולם שמעבר "הנפשות האינדיבידואליות של המתים ... זוכות להגשמת המציאות האמיתית של הווייתן: הופעתן עלי אדמות לא הייתה אלא בבחינת פיגורה של ההגשמה הזו". ומאחר שקיומו של האדם עלי אדמות הוא ארעי וחייב בהגשמה בעולם הבא, הרי "רק בעולם שמעבר של דנטה הנפשות זוכות להגיע למלוא מציאותן אמיתית, בהתאם לתפישה הפיגורלית ולמושג הצורה של אריסטו ותומס אקווינס".  במילים אחרות: "לאופיו ותפקידו של האדם יש מקום מיועד בתפיסת הסדר האלוהי; הם בבחינת פיגורה בעולם הזה ומגיעים להתגשמותם בעולם שמעבר".

העולם הבא הוא נצחי, אך בכל זאת הוא תופעה, תופעה שאינה משתנה והיא על-זמנית ואף על פי כן מלאה בהיסטוריה

בפרק על דנטה, אוארבך מבקש לחשוף את הריאליזם ביחס לעולם שמעבר אצל דנטה. מבחינה זו "העולם הבא הוא נצחי, אך בכל זאת הוא תופעה", תופעה שאינה משתנה והיא על-זמנית ואף על פי כן מלאה בהיסטוריה. מצבו הקיומי של האדם הוא "מצב נצחי, שאינו אלא סיכום ותוצאה של כל מעשיו, והוא מגלה לו מה היה העיקר בחייו ובמהותו". אך אי אפשר להפריד בין הדרמה של האדם היחיד ובין הדרמה הקדושה והכוללת של אלוהים, הדרמה של הגאולה והישועה או הטלאולוגיה התיאולוגית הרחבה של הסדר האלוהי הטבועה ביקום, שבה "הדרמות הרבות מוצגות ומתאחדות כולן לדרמה אחת גדולה, הכוללת את הדרמה האישית שלו ושל כלל האנושות, וכולן כאחד הן רק בגדר משל ודגם לרווח או להפסד האדם את האושר האלוהי הנצחי". במובן זה, כותב יפה אוארבך, אצל דנטה "נשברים גלי ההיסטוריה על חופי העולם הבא". אך בכל המקרים, הקומדיה מציגה זמניות פיגורלית השמורה בנצח שמעבר לזמן. בדרך זו כל מת רואה את מצבו בעולם שמעבר כמערכה האחרונה והנצחית בדרמה הארצית שלו, שמשחקה נמשך לנצח.

גישתו הפיגורלית של דנטה וסגנונו הם "ניב עניו וצנוע" כדבריו, וכך ראוי לסגנון נוצרי להיות אפילו בתחום הנשגב. השאלה היא כמובן מהי התכלית ומה היא הגישה שאותן משרתים אמצעי האמנות, והתשובה לכך ברורה: הסגנון הצנוע נועד להציג ולייצג את המציאות: פארינטה וקוואלקנטה הנידונים לתופת "מוצגים בסגנון רם וחייהם עלי אדמות השתמרו במלוא המציאות במקומם בעולם הבא ... כך רצה אלוהים, וכך הולם הדבר את הריאליזם הפיגורלי של המסורת הנוצרית". זה התפקיד המיוחד שמילא דנטה בייצוג המציאות בספרות המערב:

״מעולם לא התפתח והתקדם הריאליזם הנוצרי כל כך. מעולם לא הושקעו כוחות אמנותיים וכוחות ביטוי מרובים כל כך, אפילו לא בעולם העתיק, כדי לתאר את המציאות הארצית של בני האדם בצורה כה חודרת ואפילו כואבת. דווקא הרעיון הנוצרי בדבר אי האפשרות להרוס את האינדיבידואל האנושי בכוללותו הוא שהעניק לדנטה את האפשרות הזאת״.

את הרעיון הזה פיתח אוארבך כבר בעמוד הראשון בספרו על דנטה: "מאז ימי יוון הראשונים נכחה בספרות האירופית התובנה שהאדם הוא אחדות אחת של גוף ונפש". עכשיו הוא טען באורח פרדוקסלי שעצם הרעיון הזה סלל גם את הדרך לשאיפה זו לאוטונומיה של האינדיבידואל האנושי, אשר חובקת את כל הקיום עלי אדמות. כך מכוח הפרשנות הפיגורלית יצר דנטה "בלב היקום שמעבר עולם של דמויות ארציות רווי יצרים כה חזק עד שהוא שובר מוסכמות ומכריז על עצמאותו". מבחינה זו אכן "הפיגורה עולה על ההגשמה; או, יותר נכון, ההגשמה משמשת להדגשת הפיגורה בצורה יותר מרשימה".

דנטה הפך על פיה את דרך המחשבה המסורתית כשהציג את העולם שמעבר הצגה ריאליסטית

הריאליזם אינו שייך אפוא לארצי, להיסטורי ולעולם הזה בלבד, אלא, בזכות "כוחו הכביר" של דנטה, הוא שייך גם לעולם שמעבר. דנטה הפך על פיה את דרך המחשבה המסורתית כשהציג את העולם שמעבר הצגה ריאליסטית; "הוא חש כה בחוזקה בטראגיות של דמויות כאלה", כדוגמת פארינטה וקוואלקנטה. ולפיכך "עולה תיאור היצרים הארציים" של השניים האלה ורבים אחרים "על תיאור העונש הקיבוצי, והעונש משמש לאמיתו של דבר לא פעם רק בכדי להגביר את רושם היצרים. דבר זה חל אפילו על הנבחרים בכור המצרף ובעדן". בקומדיה, אם כן, "העולם הבא הופך לתיאטרון של האדם ויצריו". בניגוד לאמנות הפיגורלית הקודמת, שלא העזה, כך הוא טוען, "כמעט בכלל, או בהיסוס בלבד, לחרוג אל מעבר למסופר ממש בסיפורי כתבי הקודש", דנטה "מחייה במסגרת הפיגורלית את כל העולם ההיסטורי, ובתוכו ... גם כל אדם יחיד הנקרה בדרכו!" אוארבך ממהר לציין כאן שהמקור לתיאור הממד ההיסטורי של העולם שמעבר אינו אלא מה שדרשה מלכתחילה הפרשנות היהודית-הנוצרית של עולם התופעות, אותה פרשנות "שתבעה לה תוקף אוניברסלי".

הריאליזם הפיגורלי של המסורת הנוצרית מגיע אם כן לשיאו בהיסטוריוּת שדנטה מקנה לעולם שמעבר. אך למרבה הפרדוקס, כשאנו קוראים את הקומדיה תשומת לבנו מוסטת מן הסדר האלוהי המקודש של היקום אל גורלם של בני האדם המשוקעים בתוכו: "לבו נתון לבני אדם ולא דווקא לסדר האלוהי שבו מצאו את הגשמתם". ברור שדנטה אינו תיאולוג כתומס אקווינס, אלא משורר שעניינו העיקרי נתון לבני אדם. על כן הקומדיה מבטאת ניסיון חיים ממשי, תפישה רבגונית ועמוקה של האדם, תנועותיו ויצריו, המגיעה עד שורשי הרגש שלנו ומביאה אותנו ליטול חלק בהם ללא הגבלה ואף להעריץ את רבגוניותם וגדלותם. שום סופר אחר אינו זוכה ב״מימזיס״ להצגה כה נהדרת ומבריקה של יצירתו והשפעתה על תרבות המערב.

"ששה משוררים טוסקנים" (1544), ג'ורג'ו וזארי. משמאל לימין: מרסיליו פיצ'ינו, כריסטופורו לנדינו, פטררקה, בוקאצ'יו, דנטה, גווידו קוולקנטי

סימן מובהק להומניזם של דנטה הוא שאפילו בתופת מצויות נפשות גדולות, ובכור המצרף יש נפשות המסיחות את דעתן לשעה קלה מדרך מירוקן ומתענגות בנועם על דברי שיר מעשה ידי אדם בן תמותה

אנו מגיעים עכשיו אל הפרדוקס האחרון של הקומדיה: בשל הערצתו הגלויה של דנטה את האדם, חשוב לציין ש"הנצחיות של האדם השלם, ההיסטורי והאינדיבידואלי, המבוססת על הסדר האלוהי, ניצבת בניגוד לסדר הזה, הופכת אותו לתלוי בה, ומטשטשת אותו". אוארבך רואה בכך מסר הומניסטי גדול, "צלם האדם מאפיל על צלם אלוהים". אך לצד כל זאת נמצא גם פרדוקס גדול: "יצירת דנטה, המגשימה את המהות הנוצרית הפיגורלית של האדם והופכת אותה למציאות, הורסת אותה בעצם תהליך זה". משמע, "בהגשמה זו [של הפיגורה היא] הופכת את הפיגורה לעצמאית". סימן מובהק להומניזם של דנטה הוא ש"אפילו בתופת מצויות נפשות גדולות, ובכור המצרף יש נפשות המסיחות את דעתן לשעה קלה מדרך מירוקן ומתענגות בנועם על דברי שיר מעשה ידי אדם" בן תמותה. למרבה הפרדוקס אם כן, "בגלל התנאים המיוחדים של הגשמת האדם בעולם שמעבר, המציאות האנושית שלו מקבלת אישור ואפילו ביתר תוקף, בצורה ממשית ומיוחדת מכפי שנמצא לדוגמה בשירה של התקופה העתיקה". הגשמה עצמית זו, "הכוללת בחובה את חיי העבר גם מבחינה אובייקטיבית וגם בזיכרון", כרוכה ב"התפתחות היסטורית עצמית, ההיסטוריה של התפתחות האינדיבידואל". במילים אחרות, "ניתן לנו לראות בעולם הנצחי את חיי ההיסטוריה הפנימית של האדם ושל התפתחותה". אוארבך כותב עוד: "דנטה הוא אדם שלגביו (כמו לרבים מבני דורו) תכנון חילוני ויזומה מדינית מצד יחידים וחברה בכללותה היו הגורם החשוב ביותר מבחינה מוסרית ומכריע לישועה נצחית".

יצירתו של דנטה פקחה בפעם הראשונה את העין אל העולם הרבגוני של המציאות האנושית. בפעם הראשונה מאז ימי העולם העתיק נראית המציאות משוחררת ורב-צדדית ללא כל הגבלות מעמדיות

אצל דנטה – וזו משמעותו הגדולה בעיני אוארבך ב״מימזיס״ – הגיע ייצוג המציאות אל העולם שמעבר; הוא לא מוגבל רק לעולם הגשמי, היומיומי וההיסטורי. לדעת אוארבך, המשורר הביא לשיא את הפרשנות הפיגורלית של ההיסטוריה, האמצעי הספרותי הבולט ביותר בתולדות אירופה באלף השנים שקדמו לו. התגלית הזאת, המקובלת גם היום, הייתה "עדותו שלו למציאות שהיא השירה, לצורה האירופית המודרנית של חיקוי אמנותי שמדגישה את ממשותם של המאורעות".

וכך מסכם אוארבך: ״יצירתו של דנטה פקחה בפעם הראשונה את העין אל העולם הרבגוני של המציאות האנושית. בפעם הראשונה מאז ימי העולם העתיק נראית המציאות משוחררת ורב-צדדית ללא כל הגבלות מעמדיות ... בלי ׳הקומדיה האלוהית׳ לא הייתה כתיבת דֶקאמרוֹן בגדר האפשר. אף אחד לא מכחיש זאת. אף שגם ברור הוא שהעולם העשיר של דנטה הועתק בכתבי בוקאצ'ו לרמת סגנון נמוכה יותר״.

אביהו זכאי הוא פרופסור אמריטוס להיסטוריה באוניברסיטה העברית

הערה: התרגום לעברית של ציטוטים מהספרים והמאמרים של אריך אוארבך נעשו על ידי מחבר המאמר. הציטוטים מתוך ״הקומדיה האלוהית״ הם בתרגומו של ראובן כהן, מתוך ״הקומדיה האלוהית״, הוצאת מאגנס.

תמונה ראשית: מתוך: "ששה משוררים טוסקנים" (1544), ג'ורג'ו וזארי. משמאל לימין: בוקאצ'יו, דנטה, גווידו קוולקנטי, תצלום: Minneapolis Institute of Art at Google Arts & Culture