המדינה כפתרון זמני

נסו, רק לרגע אחד, לדמיין עולם ללא מדינות. דמיינו מפה שאינה מפוצלת לחלקות בצבעים נבדלים, כל אחת עם גבולות, ממשלות וחוקים ברורים משלה. נסו לתאר לעצמכם כל דבר שהחברות שלנו עושות – מסחר, תיירות, מדע, ספורט, שמירה על שלום וביטחון – בלי להזכיר מדינות. נסו לתאר את עצמכם: אתם זכאים להחזיק בלאומיוּת אחת לפחות, וזכאים לשנותה, אבל אינכם זכאים להיות אדם ללא לאום. החלקות הצבעוניות שעל המפה עשויות להיות דמוקרטיות, דיקטטורות, או משהו כאוטי הרבה יותר, אך לכולן טענה אחת משותפת: אנחנו מדינת לאום, טריטוריה ריבונית של "עם" או אומה בעלת זכות הגדרה עצמית תחת מדינה המושלת בעצמה. כך אומר האו"ם, שמונה כעת 193 מדינות.

יתר על כן, עוד ועוד עמים רוצים מדינה משלהם, החל מהסקוטים, שהצביעו לאחרונה על עצמאותם, ועד לג'יהאדיסטים המכריזים על מדינה חדשה במזרח התיכון. ידיעות חדשותיות רבות, מהעימותים בעזה ואוקראינה ועד למחלוקות בנושא הגירה וחברות באיחוד האירופי, קשורות בצורה כלשהי למדינות לאום.
למרות הגלובליזציה, מדינות הלאום הן עדיין המוסד הפוליטי המוביל בכדור הארץ. הקולות הרבים שקיבלו מפלגות לאומניות בבחירות שנערכו השנה באיחוד האירופי מוכיחים שהלאומיות חיה ונושמת – אף על פי שהאיחוד האירופי מנסה ליצור מסגרת גג שונה.

אך בקרב כלכלנים, אנשי מדעי החברה ואף ממשלות לאומיות, גוברת התחושה שמדינת הלאום אינה בהכרח קנה המידה הנכון ביותר לניהול עניינינו. עלינו לטפל בנושאים חיוניים כמו אספקת מזון ואקלים בקנה מידה גלובלי, אך האג'נדות הלאומיות גוברות שוב ושוב על טובת הכלל העולמית. בקנה מידה קטן יותר, נדמה שערים וממשלות אזוריות משרתות את תושביהן טוב יותר מאשר ממשלות לאומיות.

אימפריות אירו-אסיאניות עתיקות הגיעו לשיא צמיחתן במקומות שבהם הלחימה הייתה העזה ביותר. מכך אפשר ללמוד שמלחמה הייתה גורם מרכזי בהגדלת כוח פוליטי

אז באיזו מסגרת עלינו להתארגן? האם מדינת הלאום היא מוסד טבעי ובלתי נמנע? או שמא מדובר באנכרוניזם מסוכן בעולם גלובלי? אלה בדרך כלל אינן שאלות מדעיות – אך זה הולך ומשתנה. חוקרי תורת המורכבות, אנשי מדע המדינה והיסטוריונים עונים על שאלות אלה בעזרת טכניקות חדשות, והתשובות לא תמיד צפויות. מדינת הלאום היא למעשה תופעה חדשה. וככל שרמת המורכבות הולכת ועולה, המדינה משנה את צורתה ומאמצת מבנים פוליטיים חדשניים. היכונו לניאו-מדיאבליזם.

לפני סוף המאה ה-18 לא היו מדינות לאום אמיתיות, אומר ג'ון ברויי (Breuilly) מבית הספר לכלכלה של לונדון. אם הייתם מטיילים אז ברחבי אירופה, אף אחד לא היה מבקש מכם דרכון בעת המעבר בין גבולות; לא היו אז דרכונים או גבולות כפי שאנו מכירים אותם כיום. לאנשים הייתה זהות אתנית ותרבותית, אך אלה לא הגדירו את הישות הפוליטית שבה חיו. נקודה זו מתקשרת לאנתרופולוגיה והפסיכולוגיה של ראשית הפוליטיקה האנושית. התחלנו כמשפחות מורחבות נודדות, הקמנו חבורות גדולות יותר של ציידים-לקטים, ואז, לפני כ-10,000 שנה, התיישבנו בכפרים חקלאיים. לבריתות אלה היו יתרונות הסתגלותיים מכיוון שאנשים שיתפו פעולה במאמץ להאכיל את עצמם ולהגן על עצמם.

מלחמה ושלום

אך לבריתות בין אנשי הכפר היו גם מגבלות. רובין דנבאר (Dunbar) מאוניברסיטת אוקספורד הוכיח שאדם בודד מסוגל לשמר אינטראקציות חברתיות עם מעט יותר מ-150 אנשים. הראיות לכך כוללות מחקרים של כפרים ויחידות צבאיות לאורך ההיסטוריה, וכן את ממוצע חברי הפייסבוק שלנו. אבל הייתה סיבה חשובה אחת שבגינה היה עלינו לרצות מספר רב יותר של חברים: מלחמה. "בחברות בקנה מידה קטן, 60-10 אחוז ממקרי המוות של גברים קשורים ללחימה," אומר פיטר טורצ'ין (Turchin) מאוניברסיטת קונטיקט בסטורס. בעלי ברית רבים יותר הגדילו את סיכויי ההישרדות.

טורצ'ין גילה שאימפריות אירו-אסיאניות עתיקות הגיעו לשיא צמיחתן במקומות שבהם הלחימה הייתה העזה ביותר. מכך אפשר ללמוד שמלחמה הייתה גורם מרכזי בהגדלת קנה המידה הפוליטי. הארכיאולוג איאן מוריס (Morris) מסטנפורד טוען שככל שאוכלוסיות גדלו כך אנשים התקשו למצוא מקומות המוגנים מפני אויבים. מפסידי הקרבות נבלעו בתחומו של האויב – ולכן התחומים האלה הלכו וגדלו גם הם. איך חצו אוכלוסיות אלה את הנתון של דנבאר? התשובה האוניברסלית שסיפקה לכך האנושות היא המצאת ההיררכיה. כמה כפרים התאגדו תחת מנהיג; כמה מהתאגדויות אלה חברו תחת מנהיג רם יותר. כדי לגדול הוסיפו הבריתות האלה כפרים נוספים ובמידת הצורך גם שכבות נוספות של היררכיה.
בזכות ההיררכיות הצליחו המנהיגים לתאם קבוצות גדולות של אנשים בלי שייאלצו להכיר אישית יותר מ-150 בני אדם. כל אדם, בנוסף למעגל המכרים המידי שלו, עמד בקשר עם אדם אחד מהדרג ההיררכי שמעליו וכשמונה אנשים מהדרגים שמתחתיו, אומר טורצ'ין.

לפני העידן המודרני, אומר ברויי, אנשים רבים הגדירו את עצמם "אנכית", לפי זהות שליטיהם. לא הייתה אינטראקציה אופקית רבה בין האיכרים מלבד בשווקים המקומיים

הבריתות האלה המשיכו לצמוח ולהיעשות מורכבות יותר כדי לבצע סוגים נוספים של פעולות קולקטיביות, אומר יניר בר-ים מהמכון למערכות מורכבות של ניו אינגלנד בקיימברידג', מסצ'וסטס. כדי שחברה תשרוד, על התנהגותה הקולקטיבית להיות מורכבת לא פחות מהאתגר שבפניו היא ניצבת – כולל תחרות מצד שכנים. אם קבוצה אחת אימצה גישה היררכית, גם מתחרותיה נאלצו לעשות זאת. ההיררכיות התפשטו ורמת המורכבות החברתית עלתה. היררכיות גדולות ניצחו יותר מלחמות, ואף האכילו אנשים רבים יותר בעזרת היתרון לגודל שאפשר להן לפתח חידושים טכניים וחברתיים כגון השקיה, אחסון מזון, תיעוד מסודר ומסגרת דתית מאחדת. לאחר מכן הופיעו ערים, ממלכות ואימפריות. אך אלה לא היו מדינות לאום. אימפריה יכלה לספח אליה עיר או מחוז כבושים בלי להתחשב בזהות ה"לאומית" של תושביהם. "התפיסה שאומרת כי המדינה היא מסגרת הכרחית לפוליטיקה, מסגרת עתיקה לא פחות מהציביליזציה עצמה, אינה עומדת בבדיקה מעמיקה," אומר ההיסטוריון אנדראס אוסיאנדר (Osiander) מאוניברסיטת לייפציג.

חשוב לציין שחברות אגרריות לא דרשו ממשל אמיתי. תשעה מכל עשרה אנשים היו איכרים שדאגו לעצמם (אחרת היו גוועים ברעב). ממשלות התערבו כדי לגבות את חלקן, לאכוף חוקים פליליים בסיסיים ולשמור על השקט בשטחיהן הבלתי מעורערים. מעבר לכך, תפקידן המרכזי היה לצאת למלחמה - כדי להגן על הטריטוריות או לרכוש נוספות.

ג׳ינגיס חאן פולש להונגריה, 1285. איור מסביבות המאה ה-14. אמן לא ידוע

גם בשלב מאוחר למדי לא הקדישו השליטים זמן רב לניהול המדינה, אומר אוסיאנדר. במאה ה-17 שלח לואי ה-14 חצי מיליון חיילים להילחם במלחמות זרות, אך השאיר רק 2,000 בבית לשם שמירה על הסדר. במאה ה-18 ההולנדים והשוויצרים כלל לא היו זקוקים לממשל מרכזי. מהגרים מזרח אירופאים רבים שהגיעו לארצות הברית במאה ה-19 יכלו לנקוב בשם הכפר שהגיעו ממנו, אך לא בשם המדינה: זה לא היה חשוב להם. לפני העידן המודרני, אומר ברויי, אנשים רבים הגדירו את עצמם "אנכית", לפי זהות שליטיהם. לא הייתה אינטראקציה אופקית רבה בין האיכרים מלבד בשווקים המקומיים. זהות שאר נתיניו של המלך והדמיון ביניהם לבינכם לא היו חשובים במיוחד.

מערכות אלה שונות מאוד מהמדינות של ימינו, שבין גבולותיהן המוגדרים היטב שוכנים אזרחים רבים. במערכת של נאמנות אנכית, אומר ברויי, הכוח מגיע לשיאו במקום שבו השליט גר, ודועך באזורי ספר הזולגים לתוך מחוזות שכנים. אימפריות עתיקות נצבעות במפות המודרניות כאילו היו להן גבולות ברורים, אך לא כך היה בפועל. יתרה מזו, אנשים וטריטוריות מצאו את עצמם לעתים קרובות תחת תחומי שיפוט שונים מסיבות שונות.

חברות פשוטות

בגלל שליטתן הרופפת, אומר בר-ים, היחידות הפוליטיות הטרום-מודרניות ביצעו בקנה מידה גדול רק כמה פעולות פשוטות: גידול מזון, לחימה, גבייה ושמירה על הסדר. חלקן, כמו האימפריה הרומית, עשו זאת בקנה מידה גדול מאוד. אבל מורכבותן – הפעולות השונות שהחברה הייתה מסוגלת לבצע באופן קולקטיבי – הייתה נמוכה יחסית. המורכבות הוגבלה על-ידי כמות האנרגיה שהחברה הצליחה לרתום. לאורך רוב ההיסטוריה, אנרגיה הייתה כוח עבודה בדמות בני אדם ובהמות. בימי הביניים המאוחרים רתמה אירופה אנרגיה מסוגים אחרים, ובייחוד מים. המורכבות החברתית גברה – המסחר התרבה – ודרשה השתכללות ממשלתית. המערכת הפיאודלית המבוזרת התחלפה במונרכיות ריכוזיות בעלות כוח רב יותר.

 ב-1648, עם שלום וסטפליה, הסתיימו מאות שנות לחימה באירופה והוגדרה "ריבונותם" של ממלכות, אימפריות ומשטרים אחרים. אבל הישויות הריבוניות האלה עדיין לא הוגדרו על-ידי הזהות הלאומית של תושביהן

אבל גם אלה עדיין לא היו מדינות לאום. המונרכיות הוגדרו על-ידי השליט, והשליטים הוגדרו על-ידי הכרה הדדית – או להיפך, על-ידי לחימה כמעט בלתי פוסקת. אבל ככל שהמסחר התרבה באירופה הבינו המלכים שעושר יקנה להם כוח רב יותר מלחימה. ב-1648, עם שלום וסטפליה, הסתיימו מאות שנות לחימה באירופה והוגדרה "ריבונותם" של ממלכות, אימפריות ומשטרים אחרים: אף אחד מהם לא היה אמור להתערב עוד בענייניו הפנימיים של אחרים. זה היה צעד לקראת המדינה המודרנית – אבל הישויות הריבוניות האלה עדיין לא הוגדרו על-ידי הזהות הלאומית של תושביהן. אומרים ששלום וסטפליה הוא רגע לידתו של החוק הבינלאומי, אך המילה "בינלאומי" נטבעה רק 132 שנים לאחר מכן. עד אז כבר הגיעה אירופה לנקודת המפנה של המהפכה התעשייתית. בר-ים מסביר שהאנרגיה הרבה שהופקה מפחם אפשרה להפוך התנהגויות מורכבות של יחידים, כגון אריגה, להתנהגויות קולקטיביות מורכבות יותר.

מפת אירופה לאחר הסכמי וסטפליה ב-1648, שהביאו לסיום מלחמת 30 השנה ביבשת

התפתחות זו דרשה ממשלה מסוג חדש. המהפכות שהתחוללו בארצות הברית ובצרפת ב-1776 ו-1789 הולידו את מדינות הלאום הראשונות; מדינות המוגדרות על-ידי הזהות הלאומית של אזרחיהן ולא על-ידי השושלות של שליטיהן. לפי אחד המחקרים ההיסטוריים הבולטים על התקופה, אומר ברויי, "ב-1800 כמעט ולא היה אדם אחד בצרפת שתפס את עצמו כצרפתי. אבל ב-1900 כולם כבר תפסו את עצמם כך." ברויי מסביר כי מסיבות שונות, תושבי אנגליה פיתחו תחושה של "אנגליות" כבר בשלב מוקדם יותר, אך תחושה זו לא באה לידי ביטוי כאידיאולוגיה לאומית.

עד סוף מלחמת העולם הראשונה ב-1918, לאחר שהתפרקו האימפריות הרב-לאומיות האחרונות של אירופה (כמו ההבסבורגים), שורטטו מחדש גבולותיהן של המדינות ביבשת לפי חלוקה תרבותית ולשונית בעיקרה. באירופה, לכל הפחות, הפכה מדינת הלאום לנורמה החדשה. אחת הסיבות לכך הייתה הסתגלות פרגמטית לקנה המידה הפוליטי שנדרש לניהול כלכלה תעשייתית. בניגוד לחקלאות, התעשייה זקוקה לפלדה, פחם ומשאבים אחרים שמפוזרים במקומות שונים, מה שפגע ביכולתן של מיקרו-מדינות לכלכל את עצמן. בה בעת, האימפריות נעשו מסורבלות מדי בעקבות תהליך התיעוש הגובר שדרש ממשל פעיל ומסודר יותר. כלומר במאה ה-19 מיקרו-מדינות התאחדו ואימפריות התפרקו.

לפי אחד המחקרים ההיסטוריים הבולטים על התקופה, ב-1800 כמעט ולא היה אדם אחד בצרפת שתפס את עצמו כצרפתי. אבל ב-1900 כולם כבר תפסו את עצמם כך

לא רק שמדינות הלאום החדשות היו יעילות יותר מבחינה כלכלית, אלא שהן גם הגשימו את הגורל הלאומי של תושביהן. ובכל זאת, היסטוריונים רבים הסיקו שהמדינות הן אלה שמגדירות את האומות ששוכנות בהן, ולא להיפך. צרפת, למשל, לא הייתה ביטוי טבעי של אומה צרפתית שהתקיימה עוד קודם. בעת המהפכה ב-1789 חצי מתושבי צרפת כלל לא דיברו צרפתית. ב-1860, כשאיטליה אוחדה, רק 2.5 אחוז מהתושבים דיברו איטלקית תקנית. מנהיגיה דיברו צרפתית זה עם זה. ידוע כי אחד מהם אמר שלאחר יצירת איטליה כעת עליהם ליצור איטלקים – תהליך שבעיני רבים עדיין נמשך.

הסוציולוג סינישה מאלשביץ' מיוניברסיטי קולג' דבלין שבאירלנד מאמין שתהליך "בניית האומה" היה צעד מהותי באבולוציה של מדינת הלאום המודרנית. הוא דרש ניסוח אידיאולוגיה לאומית שהעניקה למדינה מעמד רגשי זהה לזה של מעגל המשפחה והחברים של דנבאר. התהליך הזה הסתמך רבות על טכנולוגיות של תקשורת המונים. בנדיקט אנדרסון (Anderson) מאוניברסיטת קורנל מתאר את האומות כקהילות "מדומיינות": הן גדולות בהרבה מהמעגל המידי שלנו ולעולם לא נפגוש את כל החברים בהן, ובכל זאת אנשים מוכנים למות למען האומה כפי שהם מוכנים למות למען המשפחה.

בעת המהפכה ב-1789 חצי מתושבי צרפת כלל לא דיברו צרפתית. ב-1860, כשאיטליה אוחדה, רק 2.5 אחוז מהתושבים דיברו איטלקית תקנית. מנהיגיה דיברו צרפתית זה עם זה

לטענתו, רגשות לאומיים אלה התעוררו לאחר שספרים בתפוצה המונית יצרו שפה מתוקננת וקהילות לשוניות. עיתונים אפשרו לעם ללמוד על אירועים הנוגעים לכל האזרחים ויצרו קהילה "אופקית" גדולה שלא הייתה יכולה להתקיים בעבר. וגם הזהות הלאומית טופחה על-ידי מערכת חינוך רחבה במימון המדינה. גורם המפתח בתהליך האידאולוגי הזה, אומר מאלשביץ', היה גורם מבני יסודי: פיתוח הביורוקרטיות הנרחבות הנדרשות לניהול חברות מתועשות מורכבות. לדוגמה, אומר ברויי, בסביבות 1880 הפכהה פרוסיה לממשלה הראשונה שמשלמת דמי אבטלה. בתחילה הם שולמו רק בכפר הולדתו של הפועל, שם לא היה קשה לזהותו. אך כשאנשים החלו להגר למטרת עבודה, הממשלה החלה לשלם דמי אבטלה בכל רחבי פרוסיה. "רק אז הם נאלצו להגדיר לראשונה מיהו פרוסי," הוא אומר, ולשם כך הם היו זקוקים לביורוקרטיה. ואז הגיעו תעודות זהות, מפקדי אוכלוסין ושיטור גבולות.

מבני השליטה ההיררכיים התנפחו וצברו שכבות ביניים נוספות. הביורוקרטיה הזו היא מה שבאמת איגד אנשים ביחידות בגודל אומה, טוען מאלשביץ'. אך לא באופן מתוכנן: זה קרה בעקבות התנהגותן של מערכות היררכיות מורכבות. ככל שאנשים עוסקים בפעילויות מסוגים רבים יותר, אומר בר-ים, מבנה השליטה של החברה שלהם נעשה באופן בלתי נמנע דחוס יותר ויותר. במדינת הלאום החדשה באה תופעה זו לידי ביטוי בעליית מספר הביורוקרטים לנפש. הפיקוח הביורוקרטי ההדוק עודד אנשים להרגיש קשר אישי למדינה, בייחוד בתקופה שבה הקשרים לכנסייה ולכפר דעכו. ככל ששליטתן של ממשלות גברה, האזרחים קיבלו בתמורה עוד ועוד זכויות, כגון זכות ההצבעה. לראשונה בהיסטוריה הרגישו אנשים שהמדינה שייכת להם.

מצב עניינים טבעי?

ברגע שאירופה הקימה את מודל מדינת הלאום ושגשגה, אומר ברויי, כולם רצו ללכת בעקבותיה. למען האמת, קשה לדמיין איך הדברים היו עשויים להתפתח בצורה שונה. אבל האם מבנה שצמח ספונטנית מתוך מורכבותה של המהפכה התעשייתית הוא באמת הכלי המוצלח ביותר לניהול עניינינו? לפי בריאן סלאטרי (Slattery) מאוניברסיטת יורק בטורונטו, מדינת הלאום ממשיכה לשגשג בזכות התפיסה המקובלת שאומרת כי "העולם מתחלק באופן טבעי לקבוצות לאומיות או שבטיות, מובחנות והומוגניות, שתופסות חלקים נפרדים בעולם ומהוות את מושא נאמנותם העיקרי של רוב האנשים." אבל מחקרים אנתרופולוגים מוכיחים שזה לא נכון, הוא אומר. גם בחברות שבטיות תמיד היה פלורליזם אתני ותרבותי רב. רב-לשוניות היא עניין נפוץ, תרבויות מתמזגות זו בזו ואין תאימות בין שפה לקבוצות תרבותיות.

יתר על כן, אנשים תמיד חשים שייכות לכמה קבוצות שונות בהתאם לדת, תרבות, רקע ועוד. "הטענה שזהותו ורווחתו של אדם קשורות מהותית לרווחתה של הקבוצה הלאומית שגויה ברמה עובדתית היסטורית בסיסית," אומר סלאטרי. אז מה הפלא שמודל מדינת הלאום כושל לעתים קרובות כל כך: מאז 1960 התרחשו יותר מ-180 מלחמות אזרחים ברחבי העולם. נהוג להאשים מתחים אתניים או כיתתיים בעימותים אלה. מדינות כושלות, כמו סוריה כיום, סובלות לא אחת מאלימות הקשורה למתחים אלה. לפי התפיסה שאומרת כי מדינת לאום אמורה להכיל אומה אחת בלבד, רבים אומרים שהאשמה בכישלונות האלה תלויה במורשת הקולוניאלית שקיבצה יחד עמים רבים בגבולות בלתי טבעיים.

מאז 1960 התרחשו יותר מ-180 מלחמות אזרחים ברחבי העולם. נהוג להאשים מתחים אתניים או כיתתיים בעימותים אלה. מדינות כושלות, כמו סוריה כיום, סובלות לא אחת מאלימות הקשורה למתחים אלה

אבל על כל סוריה או עיראק ישנה סינגפור, מלזיה או טנזניה, שמסתדרות מצוין אף על פי שהן מכילות כמה קבוצות "לאומיות". ומדינות מהגרים, כמו אוסטרליה ואחרות באמריקה, לקחו מגוון התחלתי אדיר והפכו אותו לאומה יחידה.
מה ההבדל? מסתבר שעל אף חשיבותן של אתניות ושפה, הדבר החשוב באמת הוא ביורוקרטיה. הדבר ניכר בגורלותיהן השונים של המדינות העצמאיות שקמו לאחר שהאימפריות האירופיות שמעבר לים התפרקו בעקבות מלחמת העולם השנייה.
לפי המיתולוגיה של הלאומיות, כל שנדרש להן הוא טריטוריה, דגל, ממשלה לאומית והכרה באו"ם. למעשה מה שנדרש להן הוא ביורוקרטיה מורכבת.

יש מושבות לשעבר, בעלות ביורוקרטיה מורכבת, שהפכו לדמוקרטיות יציבות. הודו היא דוגמה לזה. אחרות לא, ובייחוד מדינות כמו קונגו הבלגית לשעבר ששליטיהן הקולוניאליים רק סחטו מהן משאבים. חלקן הפכו לדיקטטורות, שדורשות ביורוקרטיות פשוטות הרבה יותר מאשר דמוקרטיות. דיקטטורות מחריפות סכסוכים אתניים כי מוסדותיהן לא מעודדים את הזדהות האזרחים עם המדינה. במצבים אלה אנשים חוזרים לבריתות מוכרות המבוססות על קרבת דם ומעודדות נאמנויות נוסח דנבאר. ממשלות בלתי יציבות המבוססות על קבוצות אתניות מעדיפות את בני קבוצתן. לכן הן רק מלבות את קובלנותיהן של קבוצות אחרות – מצב עניינים שמוליד סכסוכים עזים.

הפגנה המונית בעיראק ב-2013 נגד ממשלת אל-מאליקי. צילום: Voice of America News

מחקרים שנערכו לאחרונה מאשרים שהבעיה אינה הגיוון האתני עצמו, אלא מידה לא מספקת של הכללה. מדינות ללא היסטוריה משמעותית של גיוון אתני נאלצות ללמוד זאת כעת מכיוון שאנשים רבים מהגרים אליהן כדי למצוא עבודה בכלכלה הגלובלית. תוצאות תהליך זה ייקבעו לפי מידת הסתגרותם של עמים. בני אדם אוהבים להיות בחברת אנשים הדומים להם, נטייה שעלולה להוביל ליצירת מובלעות אתניות. ג'ניפר ניל (Neal) מאוניברסיטת מישיגן סטייס באיסט לנסינג השתמשה במודל מבוסס-סוכנים כדי לבחון את תופעה זו בשכונות עירוניות. עבודתה מראה כי מובלעות מעודדות לכידות חברתית, אך המחיר הוא ירידה במידת הסובלנות בין קבוצות. ייתכן שהפתרון הוא מובלעות קטנות בסמיכות רבה.

אך מה קנה המידה הרצוי? בר-ים אומר שבקהילות מעורבות מאוד – כמו סינגפור השלווה, שבה השלטון מתנגד באופן פעיל למובלעות – לא מתרחשים בדרך כלל סכסוכים אתניים. מובלעות גדולות יותר עשויות לעודד יציבות גם כן. הוא השתמש במודלים מתמטיים כדי לבחון את הקשר בין גודל המובלעות לתקריות של סכסוכים אתניים בהודו, שווייץ ויוגוסלביה לשעבר, ומצא שמובלעות במרחק של 56 קילומטר ומעלה זו מזו מאפשרות דו-קיום שליו – בייחוד אם מחסומים גיאוגרפיים טבעיים מפרידים ביניהן.

לדוגמה, 26 הקנטונים של שווייץ, שלכל אחד מהם שפות ודתות שונות, עומדים כולם במבחן היציבות המרחבית של בר-ים – מלבד אחד. מובלעת דוברת צרפתית בברן דוברת הגרמנית היא היחידה שסבלה לאחרונה מאי-שקט משמעותי. הסכסוך נפתר על-ידי הפיכתה לקנטון בפני עצמה, ז'ורה, שעומד כעת בקריטריונים של בר-ים. אבל גם כאן אתניות ושפה הן רק חלק מהסיפור. לארס-אריק סדרמן (Cederman) מהמכון הפדרלי לטכנולוגיה בציריך טוען שהקנטונים השוויצריים לא שומרים על שלווה בזכות שינויים גיאוגרפיים בגבולותיהם, אלא בזכות הסדרים פוליטיים המעניקים לקנטונים אוטונומיה רבה וכוח השפעה על החלטות קולקטיביות.

סדרמן השתמש בבסיס נתונים שנבנה לאחרונה כדי לנתח מלחמות אזרחים שהתרחשו מאז 1960, וראה שהסבירות לסכסוך אכן גבוהה יותר במדינות בעלות גיוון אתני רב. אבל ניתוח דקדקני מוכיח שמקור הסכסוכים אינו בגיוון לבדו, אלא בהדרה שיטתית של קבוצות מסוימות ממוקדי הכוח. ממשלות עם מדיניוּת מבוססת-אתניוּת מועדות בייחוד לסכסוכים. ארצות הברית הקימה ממשלה כזו בעיראק אחרי הפלישה ב-2003. בגלל הדרת הסונים על-ידי השיעים קמו מורדים והכריזו על מדינה סורית בשטחים כבושים בעיראק ובסוריה. ובהתאם למיתולוגיה של מדינות הלאום, מדינה זו דוחה את הגבולות הקולוניאליים של עיראק וסוריה מכיוון שהם מקבצים בתוכם בכוח "אומות" שונות.

בחזרה לימי הביניים

ובכל זאת, לא ייתכן שהפתרון הוא לכפות אחידות אתנית. לאורך היסטוריה היו הטיהורים האתניים מאורעות עקובים מדם, ואחידות "לאומית" לא הייתה ערבות להרמוניה. ובכל מקרה, אין הגדרה מוצלחת לקבוצה אתנית. לאנשים רבים יש רקע אתני מעורב המשתנה בהתאם לאקלים הפוליטי: מספר האנשים שטענו שהם גרמנים בחבל הסודטים הצ'כי, אשר סופח על-ידי היטלר, השתנה דרמטית לאחר המלחמה. ותביעתה העכשווית של רוסיה לחזקה על דוברי רוסית במזרח אוקראינה גם היא אינה משכנעת במיוחד.

המחקרים של בר-ים וסדרמן מצביעים על מענה ברור לגיוון בתוך מדינות לאום: העברת הכוח לקהילות מקומיות, כפי שעשו מדינות רב-תרבותיות כמו בלגיה וקנדה. "אנו זקוקים לתפיסה של המדינה כמקום שבו זיקות, שפות ודתות מרובות יוכלו לפרוח בעת ובעונה אחת," אומר סלאטרי. "זה האידיאל שטנזניה אימצה ונראה שזה עובד היטב." בטנזניה יש יותר מ-120 קבוצות אתניות וכ-100 שפות. בסופו של דבר ייתכן שאתניות, שפה או דת יהיו חשובות פחות מקנה המידה הכלכלי. אמנם קנה המידה הנדרש לשגשוג השתנה בזכות הטכנולוגיה – אסטוניה הקטנה היא כוח מוביל בעולם ההיי-טק – ובכל זאת למדינה קטנה לא בהכרח יש מספיק כוח להתחרות.

אן-מארי סלוטר (Slaughter) מאוניברסיטת פרינסטון, בכירה לשעבר במחלקת המדינה של ארצות הברית, חושבת גם היא שההיררכיות יפנו את מקומן לרשתות גלובליות שינוהלו ברובן על-ידי מומחים וביורוקרטים ממדינות הלאום

זו אחת הסיבות שאסטוניה היא חברה נלהבת באיחוד האירופי. לאחר המלחמות ההרסניות של המאה ה-20 ניסו מדינות אירופיות למנוע לחימה נוספת על-ידי מיזוג התעשיות הבסיסיות שלהן. פרויקט זה, שהפך לאיחוד האירופי, מציע כיום לחברותיו כלכלה רווחית המבוססת על "יתרון לגודל" ומאפשר להן לייצור ולמכור באחד השווקים הגדולים בעולם. האיחוד האירופי לא מעודד נאמנות בנוסח-לאומי – שלפי מאלשביץ' מבוססת כיום על הלאומיות ה"בנאלית" של ספורט, המנונים, תוכניות טלוויזיה ואף תחרויות שירה. משמעות הדבר היא שנאמנויותיהם של תושבי אירופה אינן מזוהות עוד עם היחידה הפוליטית שמטפלת בחלק גדול מענייניהם.

למרבה האירוניה, אומר יאן זילונקה (Zielonka) מאוניברסיטת אוקספורד, האיחוד האירופי הציל את מדינות הלאום של אירופה, שחלקן קטנות מדי בשביל להתחרות כעת בכוחות עצמן. לטענתו, זעקתן של מפלגות לאומניות "לקחת בחזרה את הכוח מבריסל" תוליד מדינות חלשות, לא חזקות. הוא מזהה בעיה אחרת. מדינות הלאום צמחו על בסיס ההיררכיות המורכבות של המהפכה התעשייתית. האיחוד האירופי מוסיף שכבת היררכיה נוספת – אבל ללא האינטגרציה המספקת שתעניק לו כוח אמיתי. חסרים לו שני התנאים ההכרחיים של מאלשביץ': אידיאולוגיה לאומית וביורוקרטיה אינטגרטיבית נרחבת.

ובכל זאת, ייתכן שהאיחוד האירופי מספק לנו הצצה לעולם שאחרי מדינת הלאום. זילונקה מסכים שיש צורך באינטגרציה נוספת של מערכות הממשל האירופיות מכיוון שהתלות ההדדית של הכלכלות הולכת וגוברת. אבל הוא אומר שההיררכיה האירופית, המשותקת-לעתים, לא תוכל להשיג את האינטגרציה הזו. הוא מתאר לעצמו דווקא את החלפת ההיררכיה האירופית ברשתות של ערים, מחוזות ואף ארגונים לא ממשלתיים. נשמע מוכר? חסידי הגישה הזו מכנים אותה ניאו-מדיאבליזם. "מבנה הכוח הפוליטי העתידי יהיה דומה למודל הימיביניימי יותר מאשר למודל הווסטפאלי," אומר זילונקה. "המודל הווסטפאלי מבוסס על ריכוז כוח, ריבונות, וזהות ברורה." הניאו-מדיאבליזם, לעומת זאת, כולל רשויות חופפות, ריבונות מפוצלת, ריבוי זהויות ומוסדות ממשל, וגבולות מטושטשים.

אן-מארי סלוטר (Slaughter) מאוניברסיטת פרינסטון, בכירה לשעבר במחלקת המדינה של ארצות הברית, חושבת גם היא שההיררכיות יפנו את מקומן לרשתות גלובליות שינוהלו ברובן על-ידי מומחים וביורוקרטים ממדינות הלאום. לדוגמה, הממשלות מנהלות כיום בעיות גלובליות דרך רשתות גמישות כגון ה-G7 (או 8, או 20), ולא דרך ההיררכיה של האו"ם. איאן גולדין (Goldin), שמכהן כראש בית הספר אוקספורד מרטין באוניברסיטת אוקספורד ועוסק בניתוח בעיות גלובליות, חושב שרשתות כאלה הן בלתי נמנעות. הוא חושב שהמוסדות הקיימים, כגון סוכנויות האו"ם והבנק העולמי, אינם בנויים בצורה המאפשרת להם להתמודד עם בעיות הנובעות מקשרים גלובליים הדדיים, דוגמת אי-יציבות כלכלית, מגפות, שינוי האקלים ולוחמת סייבר – בין השאר כי הם היררכיות המורכבות ממדינות לאום שבעצמן לא מסוגלות להתמודד עם הבעיות הגלובליות האלה. הוא מצטט את סלוטר: "בעיות מרושתות דורשות תשובה מרושתת."

שוב, ההתנהגות הבסיסית של מערכות וגבולות המוח האנושי מסבירים לנו מדוע זה המצב. בר-ים מציין שבכל היררכיה, האדם שבצמרת חייב להיות מסוגל לתפוס את כל המערכת לעומקה. כשמערכות נעשות מורכבות מדי בשביל מוח אנושי יחיד, עליהן להפוך מהיררכיות לרשתות שבהן אין אחראי בלעדי בודד. ומה משמעות הדבר מבחינת מדינת הלאום? "הן עדיין מסגרות הכוח המרכזיות בעולם," אומר ברויי. ואנו זקוקים לכוחן כדי לשמר את הביטחון האישי שבזכותו רמות האלימות האנושית הן הנמוכות ביותר אי פעם.

מערכות חברתיות ואקולוגיות מתנהלות בצורה טובה יותר כשמשתמשיהן מתארגנים בעצמם ולא מנוהלים על-ידי מנהיגים חיצוניים. עם זאת, קשה לראות כיצד תוכל המערכת הפוליטית שלנו להתפתח לכיוון הזה בצורה קוהרנטית

יתרה מזו, אומר דני רודריק (Rodrik) מהמכון למחקר מתקדם של פרינסטון, אותה כלכלה גלובלית שמאפשרת לרשתות החדשות להתפתח צריכה משהו או מישהו שינסח ויאכוף חוקים בשבילה. מדינות הלאום הן עדיין הישויות היחידות בעלות הכוח לעשות זאת. אך מגבלותיהן ברורות בפתרון בעיות גלובליות וסכסוכים מקומיים גם יחד. פתרון אפשרי אחד הוא להקדיש תשומת לב רבה יותר לקנה המידה הממשלתי. קונספט זה ידוע בשם "סובסידיאריות", והוא עיקרון בסיסי באיחוד האירופי: התפיסה שאומרת שהממשלה צריכה לפעול ברמה שבה היא היעילה ביותר – ממשלות מקומיות לבעיות מקומיות וגורמים רמים יותר לבעיות בקנה מידה גדול יותר. ראיות אמפיריות מוכיחות את יעילותה של גישה זו: מערכות חברתיות ואקולוגיות מתנהלות בצורה טובה יותר כשמשתמשיהן מתארגנים בעצמם ולא מנוהלים על-ידי מנהיגים חיצוניים. עם זאת, קשה לראות כיצד תוכל המערכת הפוליטית שלנו להתפתח לכיוון הזה בצורה קוהרנטית. מדינות הלאום עלולות לשבש גם את העברת הכוח לרמה המקומית וגם את תהליך הרישות הגלובלי. ויש הטוענים שהן כבר שיבשו את הטיפול בנושא שינוי האקלים.

ישנה חלופה למעבר לעולם גלובלי של רשתות משולבות, ניאו-מדיאבליות או אחרות. החלופה הזו היא קריסה. "רוב המערכות ההיררכיות נעשות דחוסות מדי בצמרת ויקרות מדי ומאבדות את היכולת להגיב לשינויים," אומר מרטן שכפר (Scheffer) מאוניברסיטת וחנינגן בהולנד. "והמתח המצטבר עלול להשתחרר בקריסה חלקית." מבחינת מדינות הלאום זה עלול להתבטא בדרכים רבות, מעלייה מחודשת של הערים כמוקדי כוח ועד לאנרכיה נוסח-עיראק. אך גם לזה יש צד חיובי. יש האומרים שקריסה היא הרס יצירתי המאפשר למבנים חדשים להתפתח. יכול להיות שהשינוי הזה כבר בעיצומו. אנחנו עדיין לא מסוגלים לדמיין עולם ללא מדינות. אך אם נכיר בהיותן פתרון זמני למצבים היסטוריים ספציפיים, יהיה לנו קל יותר לנהל את המעבר לפתרון הבא. יהיה גורלן של מדינות הלאום אשר יהיה, מבני הממשל שלנו צריכים להשתנות. הגיע הזמן שנתחיל לדמיין.

@2014 New Scientist Magazine, Reed Business Information Ltd. All rights reserved. Distributed by Tribune Media Services, Inc.