המוסר שלי הכי בעולם

קשה להתעלם מן המרכיב הפונקציונלי של המוסר: הסכמה על נורמות מוסריות ונורמות פסולות היא אחד התנאים הדרושים להתארגנות  ותפקוד בחברה. שיתוף פעולה רחב, כפי שמתקיים בחברה, הכרחי להצלחה פרויקטים שאדם יחיד או תא משפחתי בודד לא היו מצליחים לבצע לבדם. ניתן לשאול האם הפונקציונליות של המוסר עודדה אותנו לאמץ תורות מוסר המאפשרות לנו למדוד את האחר בביצועיו או בעקרונותיו? האם תורות אלה מטיבות עם החברה והאדם שבתוכה? והאם יש דרך אחרת לחשוב על היחסים שבין אדם, מוסר וחברה?

האם מותר לחצות את הכביש ברמזור אדום כשאין מכוניות? מדוע לא להציץ בתשובות למבחן בית אם לא יתפסו אותי?

האדם החי בחברה, נתקל בשאלות מוסריות על בסיס יומיומי – האם מותר לשקר לחבר כדי לגרום לו להרגיש טוב יותר? האם מותר לחצות את הכביש ברמזור אדום כשאין מכוניות? האם להצביע למפלגה אשר מעדיפה את זכויותיי על פני זכויות האחר? מדוע לא להציץ בתשובות למבחן בית אם לא יתפסו אותי? אם כולם משלמים לשיפוצניק במזומן ללא קבלה ותשלום מע"מ, אז למה לא אני?

איפה עובר הגבול המוסרי? תצלום: Chuttersnap

את מרבית התשובות אפשר לשייך לשתי תורות מוסר מוכרות: תועלתנות ודאונטולוגיה – האם מה שיעיל יותר הוא שעדיף? או לחילופין, העמידה בעקרונות עדיפה. תורות מוסר אלו ואחרות, בין אם אנחנו מאמצים אותן כמשנה סדורה ובין אם לאו, משפיעות על יחסי האדם עם החברה שבה הוא חי. האדם בחברה פועל כסוכן מוסרי, אשר נדרש להכריע בסיטואציות חברתיות בחיי היומיום, וגם כסוכן מוסרי המשפיע על עיצוב הנורמות המוסריות, החוק והמשפט של החברה שבה הוא חי, למשל בבחירות דמוקרטיות או בפעילות פוליטית. הנורמות המוסריות המתקבעות בחברה מאפשרות לה למדוד את מוסריות הפרט, ולוודא שהוא לא יסטה ממה שנחשב לדרך הישר.

אציג בקצרה שתי תורות מובילות, תועלתנות ודאונטולוגיה: אבדוק היכן התורות מציבות קשיים זו לזו, אבחן את השפעותיהן אלה על האדם והחברה, אחפש אחר המרכיב אשר הופך את התורות למוסריות, ואציע אפשרות שלישית לתורה מוסרית.

על תועלות ועקרונות

התוצאתנות אשר בבסיס התועלתנות, שמה דגש על המידה שבה מעשים מובילים לתוצאה רצויה. הפעולה המוסרית ביותר היא הפעולה היעילה ביותר להשגת התוצאה

התיאוריה המובילה אשר מאפשרת בדיקה של ביצועי האחר היא תועלתנות. התועלתנות, או ליתר דיוק התוצאתנות אשר בבסיס התועלתנות, שמה דגש על המידה שבה מעשים מובילים לתוצאה רצויה. הפעולה המוסרית ביותר היא הפעולה היעילה ביותר להשגת התוצאה. כך למשל, הפילוסוף הבריטי התועלתן ג'רמי בנת'ם אימץ את ״עקרון האושר הגדול ביותר״ לפיו מטרתו של אדם היא תמיד להגדיל את אושרו, ולפיכך תפקיד המדינה הוא להגדיל את האושר של אזרחיה.

הגדלת האושר (או העושר) היא מטרה ראויה, כביכול. אך באיזה מחיר? האם מוסרי לפגוע באדם אחד על מנת לשפר את חייהם של רבים אחרים? האם מותר להעליב אדם אם זה עושה אותי מאושר? האם מותר לרמות כדי להתעשר? האם עלינו להעריך יותר מי שמפיקים תוצאות טובות יותר? או לחילופין, את מי שנאמנים לעקרונותיהם גם במחיר פגיעה ביעילות?

מי המצווה? התבונה האנושית. מה היא מצווה? "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו, תוכל לרצות כי יהיה לחוק כללי" - כך לפי קאנט

כאן מרימה את ראשה הדאונטולוגיה, תיאוריה אשר מאפשרת לחברה לבדוק את המידה שבה אדם נאמן לעקרונותיו. שמה של האסכולה נגזר מן המילה היוונית δέον ״חובה״, והיא מעבירה את הדגש מן המטרה המוסרית אל המעשה המוסרי והחובה לבצע את המעשה. ההוגה החשוב ביותר הקשור לדאונטולוגיה הוא עמנואל קאנט. עבור קאנט, הקריטריון למעשה מוסרי הוא התאמת המעשה ל״צו קטגורי״. מי המצווה? התבונה האנושית. מה היא מצווה? "עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי, אשר בקבלך אותו, תוכל לרצות כי יהיה לחוק כללי" במילותיו של קאנט. במילים שלנו, עלינו לפעול על פי עקרונות אשר נהיה מעוניינים שעל פיהם יפעלו כל בני האדם, בכל זמן, בכל מקום ובכל מצב.

כך נולדים צווים על פי התבניות: "אף פעם לא" ו"תמיד כן". לדוגמה: אף פעם לא לשקר, תמיד כן לציית לחוק, אף פעם לא להרוג, תמיד לכבד את אדם מבוגר ממך וכן הלאה. בדרך זו קאנט מעניק למוסר הנובע מהתבונה מעין מעמד אוניברסלי, מעמד אשר היה שמור בעבר לציווים מוסריים הנובעים מרצון האלוהים בלבד.

אמנם, הצווים הקטגורים אמורים להיות נכונים בכל זמן ובכל מצב, אך ניתן בקלות לחשוב על סיטואציות אשר מאתגרות כל כלל אוניברסלי. דוגמה מוכרת היא השאלה הבאה: האם עליי לא לשקר לרוצח אשר שואל אם אני מחביא את האדם אשר הוא מעוניין לרצוח? האם עלינו לקבוע כלל נוסף "מותר לשקר לרוצחים"? כמה פעמים עוד נצטרך לפצל את אותם צווים קטגורים נצחיים וכלליים? על כמה אושר, עושר, איכות חיים ומאמץ אנחנו מוכנים לוותר כדי לעמוד בעקרונות שהצבנו לעצמנו? בכמה תועלת עולים העקרונות שלכם?

שאלת התועלות כנגד העקרונות נוכחת בצמתי החלטות רבים של יחידים ושל חברות אנושיות. כך למשל, לאור מגפת הקורונה, מדינות רבות נדרשו להחלטה האם עליהן לצמצם את הפעילות הכלכלית ובכך לעמוד בעיקרון של שמירה על בריאות האזרחים וחייהם, או לחילופין להשאיר את המשק פתוח גם במחיר פגיעה בבריאות האזרחים וחייהם.

לא רק לטובתי האישית: לטובת הכלל, כולנו. תצלום: NCI.

במדינה אשר השיח בה נוטה לטובת יעילות על פני עקרון השמירה על בריאות הציבור, רוב אזרחי המדינה יפעלו בהתאם ולא יפגעו ביעילותם – האזרחים ישאירו את עסקיהם פתוחים, יצאו לרחובות ולמרכזי הקניות. מאחר שניתן למדוד את האחר במידת התועלת הכלכלית שהוא מייצר, אדם אשר לא יפעל כדי לייצר תועלת כלכלית יבחין ברווחים ובתועלת הכלכלית של חבריו אשר עובדים ומייצרים ויקבל תחושה שהוא מפסיד ונשאר מאחור. "איום" זה עשוי לעודד התנהגות בציבור בהתאם לתועלת, גם ללא אמונה מוחלטת בקדושתה. התוצאה הצפויה היא שהתועלת הכלכלית לא תפגע, אך אולי במחיר של תחלואה גוברת.

במדינה אשר השיח בה נוטה לטובת עקרון השמירה על בריאות הציבור על פני יעילות – רוב אזרחי המדינה יפעלו בהתאם לעקרון השמירה על בריאות הציבור. הם ישמרו על ההנחיות, ייעדרו מעבודתם, יישארו בבתיהם. מאחר שניתן למדוד את האחר במידת העמידה בעקרונות שקבעה המדינה, אדם אשר לא יעמוד בעקרונות המוסכמים מסתכן בפגיעה במוניטין שלו ובקשריו עם האזרחים האחרים. "איום" זה עשוי לעודד התנהגות בציבור בהתאם לעקרונות, גם ללא אמונה בקדושתם. התוצאה עשויה להיות תחלואה פחותה, אך התועלת הכלכלית תהיה בהתאם.

כאשר מדינות או יחידים אינם מצליחים להתמיד ולפעול על פי תורה מוסרית אחת בסוגיה מסוימת אחת, כגון המאבק בקורונה, הם עשויים להפסיד הן את העמידה בעקרונות והן את התועלות

כאשר מדינות או יחידים אינם מצליחים להתמיד ולפעול על פי תורה מוסרית אחת בסוגיה מסוימת אחת, כגון המאבק בקורונה, הם עשויים להפסיד הן את העמידה בעקרונות והן את התועלות. הסתירה בין תועלות לעקרונות ניכרת, כאמור, במצבים רבים, אך האם ניתן להכריע? האם באמצעות בחינה מדוקדקת ניתן יהיה לחלץ ולמצוא את המרכיב אשר הופך מעשה למוסרי?

מהו המרכיב אשר הופך מעשים למוסריים?

איזו תבנית מתארת נכון יותר התנהגות מוסרית: פעולות בהתאם לצווי "אף פעם לא" ו"תמיד כן", או "הפעולה המוסרית ביותר היא הפעולה היעילה ביותר להשגת התוצאה"? ואולי ישנה אפשרות שלישית?

כדי לבחון אם מעשה מוסרי הוא זה שנועד להשיג תוצאה נכונה או זה שנעשה מכוונה נכונה, ניתן לבדוק האם יש הבדל מוסרי בין אי מניעת אירוע לבין גרימתו של אירוע, כאשר התוצאה זהה. אם נצליח לזהות הבדל מוסרי, למשל בין אי מניעת מוות של אדם  לבין גרימת מות של אדם, על אף  התוצאה הזהה (מוות), נדע שהמרכיב המוסרי קשור לפעולה ולא לתוצאה. אם לא נצליח למצוא הבדל מוסרי בין העשייה והמחדל, סימן שהמרכיב המוסרי קשור לתוצאה.

למה הכוונה? במאמרו הדן בהמתת חסד אקטיבית ופאסיבית, מביא הפילוסוף ג'יימס רייצ'לס (Rachels) מספר טיעונים לכך שאין הבדל בין המתת חסד פאסיבית ואקטיבית. רייצ'לס מציג שני מקרים: במקרה הראשון, אדם בשם סמית' מעוניין לרצוח את אחיינו כדי לקבל ירושה, ולכן הוא מטביע אותו באמבטיה. במקרה השני, אדם בשם ג'ונס רוצה גם הוא להרוג את האחיין שלו כדי לקבל ירושה, אולם כאשר ג'ונס נכנס לחדר האמבטיה כדי להטביע את האחיין, הוא מוצא את האחיין שכוב על הרצפה ומדמם לאחר שהחליק ונחבל בראשו. ג'ונס בוחר לא לעשות דבר, יוצא מהחדר והאחיין מת.

במקרה זה ייתכן שרוב הנשאלים יאמרו כי אין הבדל בהתנהגותם של ג'ונס ושל סמית'. לשניהם היו תוכניות פעולה זהות והעובדה שאחד מהם גרם למוות והאחר בסך הכול לא מנע מוות, קשורה לדבר המכונה לעיתים ״מזל מוסרי״ (moral luck) – לג'ונס היה ״מזל״ שלא נדרש לבצע את הרצח בעצמו, אך אין הדבר מעיד על הבדל במוסריות דרכי הפעולה שלהם.

היעדר הבדל בין עשיית מעשה לבין אי מניעתו, כאשר התוצאות זהות, הוא כאמור סימן שהמרכיב המוסרי קשור לתוצאה ולא לפעולה. זה גם טיעונו של רייצ'לס בנוגע להמתות חסד. בעיניו, אין זה משנה אם מדובר בהמתת חסד פאסיבית כמו הפסקת טיפול שהחולה נזקק לו כדי להישאר בחיים, או אקטיבית, למשל, הזרקת רעל מהיר וקטלני, מאחר שהתוצאה זהה – סיום סבלו של החולה.

עם זאת, ניתן לדמות מצב אחר אשר עשוי להאיר את הנושא באור שונה:

דמיינו מצב שבו בעלי של חברת תרופות מקבל החלטה לא לעשות דבר ומוביל לדליפת המתכון להכנת החיסון. דליפת המתכון תביא להגברת יכולת הייצור של החיסון  – רבים יותר יוכלו לקנות את החיסון וחיי רבים יינצלו

נדמה לנו מצב שלפיו מר כהן, המנהל והבעלים היחיד של חברת תרופות, מגלה כי קיימת פרצת אבטחה במערכות המידע של המעבדה. אם מר כהן לא יעשה דבר בנוגע לפרצת האבטחה – ידלוף החוצה המתכון להכנת חיסון למגפה קטלנית שמשתוללת בעולם. המנהל מקבל החלטה לא לעשות דבר ומוביל לדליפת המתכון להכנת החיסון. דליפת המתכון תביא להגברת יכולת הייצור של החיסון  – רבים יותר יוכלו לקנות את החיסון וחיי רבים יינצלו.

ג'ונס סאלק, מפתח החיסון נגד מחלת הפוליו: ויתר על רישום פטנט ועל הכנסות אדירות כדי לאפשר לחיסון להגיע לכל העולם, מהר ובזול. תצלום: SAS, ויקיפדיה.

נדמה לנו מצב נוסף, שלפיו מר לוי, המנהל והבעלים היחיד של חברת תרופות אחרת, מקבל החלטה לשתף את שאר חברות התרופות בעולם במתכון להכנת חיסון למגפה קטלנית אחרת אשר משתוללת בעולם. שיתוף המתכון יביא להגברת יכולת הייצור של החיסון – רבים יותר יוכלו לקנות את החיסון וחיי רבים יינצלו.

בשני המקרים, התוצאה של החלטות המנהל הועילה לרבים, אולם מר לוי גרם לטוב ומר כהן רק לא מנע טוב. האם אפשר לומר שהפעולה של מר לוי ראויה יותר מוסרית מהפעולה של מר כהן?

ניתן לומר כי עשיית טוב ועשיית רע כרוכות גם בהחלטה לפעול וגם בכוונה, לעומת אי מניעת רע ואי מניעת טוב, אשר כרוכות בהחלטה בלבד (ההחלטה לא למנוע). מר לוי התכוון לעשות טוב והחליט לעשות טוב, ומר סמית' התכוון לעשות רע והחליט לעשות רע. לעומתם, מר כהן, ללא כוונות טובות קודמות החליט לא לעשות דבר ועל אף זאת התקבלה תוצאה טובה, ומר ג'ונס, שהיה מלא  כוונות רעות, החליט לא לעשות דבר וכך התקבלה תוצאה רעה.

ההצעה: ירוק: מעשה מוסרי ; אדום: מעשה לא מוסרי ; אפור: מעשה ללא ערך מוסרי מובהק.

למה הכוונה?

צמדי הדוגמאות (סמית' וג'ונס, לוי וכהן) מלווים בתוצאות זהות (מוות, הצלת חיים), אשר נגרמו ממעשים שונים (הרג/הימנעות מהצלת חיים, שיתוף תרופה/הימנעות מאי שיתוף תרופה). עם זאת, הבדל בכוונה מראש ניתן לזהות רק במקרה של לוי וכהן. קבלת הטענה כי התנהגותו של מר לוי מוסרית יותר מהתנהגותו של מר כהן, מרמזת כי המרכיב המוסרי קשור לכוונה של האדם בפעולותיו – לא לתוצאות ההתנהגות (תועלתנות) שלו ולא למידה שבה ההתנהגות תואמת צווים מוסריים נצחיים (דאונטולוגיה).

העיסוק הפילוסופי בכוונות מתקיים כיום בעיקר בתחום הפילוסופיה של הנפש. אינטנציונליות, או התכוונותיות, הוא מושג הבא לתאר את היחס המיוחד שיש למצב נפשי כלפי האובייקט שלו (למשל: כאשר אני חושב – אני חושב על משהו ומתכוון אליו). על כן, ייתכן וכדאי לקרוא לתורה המוצעת כאן ״אינטנציונליות מוסרית״: כאשר אני פועל, אני פועל ומתכוון למטרה מוסרית מסוימת.

במישור המעשי, לקבלת "הכוונה" כקריטריון להתנהגות מוסרית עשויות להיות השלכות על תפישת האדם את יכולתו לנהוג באמת בצורה מוסרית. אם עד כה סביר היה לטעון שאי אפשר לדבוק ולהתמיד בתורה מוסרית אחת, מאחר שתמיד ישנם מצבים שאינם מתאימים לתורה, ״אינטנציונליות מוסרית״ עשויה להיות תורה מוסרית אשר קל יותר לאמץ ולדבוק בה. כל שדרוש הוא כוונות מוסריות כנות, ופעולות כנות הנובעות מאותן כוונות.

במישור הפסיכולוגי, ״כוונה״ כקריטריון מוסרי עשויה לפטור את האדם מתחושות אשם העשויות להיגרם הן מתוצאות לא רצויות שאינן בשליטתו

במישור הפסיכולוגי, ״כוונה״ כקריטריון מוסרי עשויה לפטור את האדם מתחושות אשם העשויות להיגרם הן מתוצאות לא רצויות שאינן בשליטתו, והן מהדרישה הבלתי מידתית לפעול על פי צווים שיהיו נכונים בכל מקום ובכל זמן.

בנוסף, ״כוונה״ היא מאפיין נלווה לפעולה של האדם ואינה מאפיין של התוצאה בפועל, אך היא קשורה קשר הדוק לתוצאה הרצויה. במובן זה, הכוונה כקריטריון למוסר שוכנת בין בקשת הדאונטולוגיה לשים דגש על הפעולה לבין בקשת התועלתנות לשים דגש על תוצאת הפעולה. אם תרצו, זוהי דרך האמצע בין התועלתנות לדאונטולוגיה.

"השומרוני הטוב" (1616), יקוב יורדנס. תצלום: ויקיפדיה

דרך האמצע, או המידה הטובה, היא בעצמה מושג השייך לאתיקה של אריסטו. אריסטו סבר כי בין כל שתי מידות השייכות לאותה תכונה נמצאת המידה הטובה והמוסרית. למשל, בין פזרנות לקמצנות נמצאת מידת האמצע – נדיבות. בראייה זו, בין תועלתנות לדאונטולוגיה נמצאת מידת האמצע - ״אינטנציונליות מוסרית״. כל עוד אנחנו מבצעים פעולה מתוך כוונה אמיתית וכנה שהפעולה תביא לתוצאה עדיפה מוסרית, די בכך כדי לומר כי התנהגנו בצורה מוסרית.

אולי זו צריכה להיות כוונתה של המדינה – לספק יציבות, ביטחון וחופש, כדי שכל אדם יוכל לפעול על פי כוונותיו המוסריות

לבסוף, כוונתו האמיתית של אדם היא עניין פרטי – בניגוד לתועלות או נאמנות לעקרונות, הניתנות למדידה. משמעות הדבר היא, שכל ניסיון לקבוע את המוסריות של אדם אחר (או תרבות אחרת) הוא בלתי אפשרי, ועל כן, מיותר. במודל זה, המוסר הופך להיות אישי.

כיצד נראית ומתנהלת חברה הרואה במוסר תחום אישי של אדם מול עצמו? צריך כמובן לחשוב על הדבר לעומק רב יותר, אך ניתן להציע כי החוקים בחברה שכזאת לא ישאפו לשקף תפישות מוסריות אלא יהוו מעין "כללי משחק" למשתתפים בחברה. כללים אלו אמורים לשמור על החופש והביטחון של הפרטים בחברה, אך הם גם אמורים לאפשר לפרטים בחברה לפעול בכוונה לקדם את מה שעדיף מוסרית לדעתם, במסגרת האפשר בכללי המשחק. אולי זו צריכה להיות כוונתה של המדינה – לספק יציבות, ביטחון וחופש, כדי שכל אדם יוכל לפעול על פי כוונותיו המוסריות.

את התשובה לשאלה מה עדיף מוסרית ולאילו מטרות עדיף להתכוון בפעולותינו, נשאיר כאן להחלטתם האישית של כל קורא וקוראת.

תומר בר עוז הוא מחבר הספר "שירוסופיה – המסע אל אי המשמעות", סטודנט לפילוסופיה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב, ובעל עמוד הפייסבוק "שירוסופיה"

תמונה ראשית: אני זוהר כמלאך טהור. תצלום: תום מורל, unsplash.com

Photo by Tom Morel on Unsplash