אלים, אנשים וחיות אחרות

בעלי חיים מופיעים מכל עבר ב"פופול וו". הם מזנקים ומלקקים וזוחלים ונושכים ומקרקרים ומצווחים וקוראים ומייללים. הם נחשבים מקודשים, לא כיצורים חסרי גוף במקום רחוק כלשהו, אלא לצד בני האדם, יום ביום, ביערות. המושל העליון ונחש הקֶצָאל עם נוצותיו הכחולות-ירוקות הנהדרות, הולידו את העולם מתוך אוקיינוס אדיר ושליו. ה"פופול וו" מספק את סיפור הבריאה הזה של המין האנושי ואת המיתולוגיה, ההיסטוריה והתרבות שנובעים ממנו, המאגר הגדול של בני הקיצ'ה (K’iche’), שהם בני המאיה ברמה המרכזית של גואטמלה.

עולמות של בעלי חיים, עולמות אנושיים ועולמות כמו-אלוהיים יוצרים מכלול שלם וזורם, ומתקיימת ביניהם תקשורת וגם שינוי צורה, והם נמצאים בקשרים של אהבה, חברות, יריבות ואינסטינקט

עולמות של בעלי חיים, עולמות אנושיים ועולמות כמו-אלוהיים יוצרים מכלול שלם וזורם, ומתקיימת ביניהם תקשורת וגם שינוי צורה, והם נמצאים בקשרים של אהבה, חברות, יריבות ואינסטינקט. ב"פופול וו", בני אדם אינם מבייתים בעלי חיים וגם אינם נוקטים כלפיהם גישה סנטימנטלית, אלא מכירים בצורת הקיום שלהם. הם צדים אותם, שולחים אותם לבצע שליחויות, רושמים את ההודעות שהם מביאים מן האלים, מקריבים אותם ומשחקים איתם משחקים. בעל החיים אינו יצור ירוד יותר, שכפי שהאירופים האמינו, אשר אלוהים נתן לאדם את השלטון עליו. עבור בני מאיה הקיצ'ה, בעלי החיים היו שכנים, אלטר-אגואים וצורה של תקשורת עם האלים.

המחצית הראשונה של ה"פופול וו" היא מעגלית ומיתולוגית, והיא שואבת מתפישת זמן מיסטית שקשורה לרקיע. המחצית השנייה יותר היסטורית ולינארית, והיא מתעדת אירועים מתקופות מלוכה של מלכים בני מאיה ועד להגעתם הטראגית של הכובשים הספרדים. ה"פופול וו", המבוסס על מסורות שבעל-פה ומסורות פרפורמטיביות, מפגין כמכלול מודעות עצמית מרתקת באשר ליחסים המשתנים עם אלים ובעלי חיים, שבהם רעיונות חדשים בדבר מוסריות, ישיבת קבע, כפיפות לאלים שמציעים מיני אושר זמני כגון מזון ונשים, וכן שליטה על בעלי חיים, שונים מההסדרים הנזילים יותר של זמנים עברו, זמנים שקדמו לכיבוש הספרדי וככל הנראה גם צפו אותו.

כיום, עדיין מתייחסים אל ה"פופול וו" כאל "התנ"ך של המאיה", גם אם תיאורו באמצעות ספר הקדוש של מסורת אחרת אינו עושה צדק לאופן שבו הרעיונות של ה"פופול וו" באשר לעצמיות ולקיום החייתי לעתים מקבילים לאלו של המסורת הקתולית אך לעתים קרובות הם נבדלים מהם

ה"פופול וו", שנכתב במקור על קליפות עצים או עור של צבי, נערך על ידי האצולה בעיירה סנטה קרוס דל קיצ'ה (Santa Cruz del Quiché) בסביבות שנת 1550, במהלך השנים הראשונות לקולוניאליזם. היצירה נשענת על נרטיבים אבודים מעבר קדום יותר, פרה-קולומביאני. כיום, עדיין מתייחסים אליו לא פעם כאל "התנ"ך של המאיה", גם אם תיאורו באמצעות ספר הקדוש של מסורת אחרת אינו עושה צדק לאופן שבו הרעיונות של ה"פופול וו" באשר לעצמיות ולקיום החייתי לעתים מקבילים לאלו של המסורת הקתולית אך לעתים קרובות הם נבדלים מהם.

במחצית הראשונה של ה"פופול וו", בעלי חיים הם שליחים של אלים ושל בני-אדם, והם מסוגלים לתקשר עם שתי הקבוצות וגם אלו עם אלו. הם נקמנים ומשתפי פעולה, ולחלופין הם עובדים ביחד כדי לסכל תכניות (באמצעות התנפלות מתואמת) או כדי לקדם אותן (עזרה משותפת ומתואמת). בעלי חיים יכולים להיות יצורים שעושים רצונם של אחרים; עדר של נמלים עוזר להונאהפו (Hunahpú) ולשבאלאנקה (Xbalanqué), תאומים שהם גיבורי ה"פופול וו", לדחוק את אויביהם מן המצוק אל הדרך. בעלי החיים אינם בהכרח יצורים פלאיים, אלא הם מעשיים ותחבולניים. קופים מסוג שאגנים שחורים, יגוארים, נחשי מטבעות, ארמדילים, עטלפים, פשפשים, קרפדות, נחשים, בזים, ינשופים, חזירי בר, צבים, ארנבות, תורים, יתושים, נמלים שחורות ואדומות ומינים אחרים – יש יותר משלושים – מופיעים על הבמה ולעתים קרובות אף גונבים את ההצגה.

תארו לעצמכם טור של נמלים החולף בריצה מהירה, הבזק של פרווה, זוג עיניים בוהקות בחשכה. פרפר בעל דוגמה מרהיבה בצבע טורקיז מנופף בכנפיו. אלו יצורים יפהפיים, בני חלוף, הכרחיים

תארו לעצמכם טור של נמלים החולף בריצה מהירה, הבזק של פרווה, זוג עיניים בוהקות בחשכה. פרפר בעל דוגמה מרהיבה בצבע טורקיז מנופף בכנפיו. אלו יצורים יפהפיים, בני חלוף, הכרחיים. ב"פופול וו" בני אדם נבראים תודות לבעלי החיים. הונאהפו ושבאלאנקה נולדים בגלל שינשופים זממו עם אמם להערים על אדוני שיבלבה (Xibalba). לפני כן, אלים מנסים לברוא את בני האדם הראשונים מבוץ, ולאחר מכן מעץ, אך הם נכשלים במאמציהם. לבסוף, חתולי הרים, זאבי ערבות, תוכים קטנים ועורבים מביאים את התירס שהאלים משתמשים בו כדי לעשות עיסה של קמח תירס, כשהם טוחנים את חומר הגלם ועושים ממנו משקאות מזינים דיים שמאפשרים לצבור כוח. בתרבות הזאת, תירס הוא הבסיס לכל.

בעלי חיים גם מבצעים מעשי אלימות, באורח לא מוסרי, לעתים קרובות – ולעיניים אנושיות מודרניות – גם ללא צורך, בדיוק כפי שלעינינו, חתול שמטלטל עכבר ימינה ושמאלה נראה כמי שעושה דבר מיותר. בני האדם מתחרים בטבע ותוקפים את הטבע ואת האלים בדיוק כפי שנוהגים בנים בגיל מסוים, כשהם לוקחים פסק זמן ממשחק כדורגל או מירי חיצי נייר מתוך צינורות נשיפה, והם אינם עושים זאת מתוך רשעות, אלא רק כיוון שהם נמצאים באותה החצר בשעת ההפסקה. במקום עולם שבו יש אל דומם שמושל כאדון על אנשים שמתנהגים יפה, פה יש לפנינו בני אדם ואלים במצב של תקשורת שבורה ומלאת עימותים, עולם שבו נוכחותם של בעלי החיים בתוך כל המהומה היא נוכחות מתמדת, בעלי חיים שמודעים למה שמתרחש ונוטלים חלק באירועים. בעלי החיים לעולם אינם נמצאים ברקע: הם חיוניים לעולם התוסס, הפועם והמתנשם של הטקסט.

בני אדם סוגדים לכלבים אבל גם הורגים אותם לשם הספורט, ולפעמים משיבים אותם מן המתים (בלי להיוועץ בהם). צוחקים על פרצופים של קופים ואילו יצורים אחרים נשחטים, נצלים, נמרחים בגיר לבן, מוצעים כמתנות שקריות ומוטלים בהם מומים גופניים מידיהם של בני אדם ואלים, לעתים קרובות כסיפורי מקור לצורתם הנוכחית

בני אדם סוגדים לכלבים אבל גם הורגים אותם לשם הספורט, ולפעמים משיבים אותם מן המתים (בלי להיוועץ בהם). צוחקים על פרצופים של קופים ואילו יצורים אחרים נשחטים, נצלים, נמרחים בגיר לבן, מוצעים כמתנות שקריות ומוטלים בהם מומים גופניים מידיהם של בני אדם ואלים, לעתים קרובות כסיפורי מקור לצורתם הנוכחית – זנבה של החולדה נשרף באש כדי להפוך לזנב נטול שיער, פיו של הינשוף נחצה לשניים כעונש. בעלי חיים מופסים בקלות כשנותנים להם עצמות ומזון, וגם הורגים אותם ומרמים אותם, מגייסים אותם לסייע בתכניות של אחרים. ראשיהם של פומות ושל יגוארים משמשים למשחק כדור, גחליליות משמשות להדלקת סיגרים, וחרקים וינשופים נדחפים אל העולם הקשוח, במעין שירות דואר חינמי.

מה יכול להסביר את הפסיביות הזאת? מדוע שבעלי חיים יעבדו לטובת אחרים? מדוע אין הם פוצחים במרד גדול ומתואם? הרי בסופו של דבר בעלי החיים הראו שיש להם הכוח להתארגן בקבוצות והם מסוגלים לתקשר בין מינים שונים. בהגות של בני המאיה, גופים פיזיים זוכים לעתים ליחס אדיש כיוון שהרוח היא ששורדת ונותרת בחיים, בעוד שהיותו של הגוף בן חלוף נתפשת כחלק מהחיים. כך בעולם הזה ובשיבלבה – העולם התחתי או מקום המוות שבו חיים האלים, המחולק לששה בתים: הבית האפל, הבית המקרקש, בית היגואר, בית העטלף, בית הלהב והבית החם – בעלי חיים מוצאים את מותם כל העת.

בתוך העולם המורכב של המיתולוגיה של המאיה, בעלי חיים הם תמיד חלק חיוני ומקודש של העולם, והם ניחנים בתכונות הן של בני אדם והן של אלים

ואולם בתוך העולם המורכב של המיתולוגיה של המאיה, בעלי חיים הם תמיד חלק חיוני ומקודש של העולם, והם ניחנים בתכונות הן של בני אדם והן של אלים. אין הפרדה ברורה בין שלוש הקבוצות, ומתקיימת תנועה בין הגופים הפיזיים בדיוק כמו במסגרות הגוּתיות כמו ההינדואיזם, שבה נפש מתגלמת בצורות פיזיות שונות. כשהתאומים הגיבורים מתים בשיבלבה, לאחר שהם מתמודדים עם אדוני המוות במגרש הכדור, האפר שלהם מושלך אל הנהר ושב לחיים כיצורים היברידיים, אנשים-דגים. בני המאיה מקבלים את כוחם החיוני והאנימיסטי של בעלי החיים המקיפים אותם, כוח הזורם דרך גוף פיזי בודד אך אינו מוגבל אליו.

לאורך ה"פופול וו", יחסו של האדם לבעלי החיים משתנה, במקביל לתהליך שינוי שעובר על בני האדם עצמם. יש מבול גדול. בין החלק הראשון והשני של כתב היד, בני האדם מנותקים מהקשר שלהם לחיים לא-אנושיים, הכוללים בעלי חיים, צמחים והיסוד האלוהי. האלים מתחילים להרגיש מאוימים על ידי בני האדם החדשים, ונוטלים מהם אחדות מהיכולות שלהם:

"ואז לב הרקיע נשף אוויר לח לעיניהם, שהעכיר את ראייתם כמו כשנושפים אוויר חם על מראה. עיניהם טחו והם יכלו לראות רק את מה שהיה קרוב אליהם, רק מה שהיה להם ברור. כך, החוכמה וכל הידע של ארבעת בני האדם, המקור והראשית, נחרבו".

בבורותם, בני האדם אינם מעריכים עוד את האחדות, והם נחלקים. הם ממקור משותף, אך כעת הם מתפצלים לשפות שונות ולאלים שונים

בבורותם, בני האדם אינם מעריכים עוד את האחדות, והם נחלקים. הם ממקור משותף, אך כעת הם מתפצלים לשפות שונות ולאלים שונים. הם נעשים רעבים. הם אוכלים קליפות של עצים ומרחרחים את קצות מקלות ההליכה שלהם כדי להטעות את קיבותיהם. הם מהגרים. לאחדים מהם יש אש, לאחרים לא. קר מאוד; אלו שאין להם אש, רועדים. לבסוף, תודות למנחות של קטורת, השמש יוצאת, ומשמחת לא רק את בני האדם אלא גם את בעלי החיים – גם להם בוודאי היה קר. הפומה והיגואר נוהמים, הנשר והציפורים האחרות שרים ופורשים את כנפיהם. אך כעת השמש עזה מדי. היא מייבשת הכול והופכת את בעלי החיים העזים ביותר לאבן.

תירס: כי ממנו נברא האדם המוכר לנו (בתצלום: מיני תירס מאמריקה המרכזית). תצלום: ויקיפדיה

"הדור החדש של בני האדם" ששורד, מתחיל לסגוד לרקיעים רחוקים ונידחים. בתוך כך, קורה משהו מוזר. לבני האדם נוספות נשמות, ועם זאת, איכשהו, הם גם נעשים יותר "חיות", הם מתואמים כקבוצות אך אינם תוהים על מצבם. הם אינם חושבים, אלא עובדים עבור השבט. בה בעת, מינים שאינם אנושיים נסוגים מן הנוף הכללי.

בעלי החיים בחלק השני של ה"פופול וו" כבר אינם מתווכים, והם הופכים לדבר-מה שאפשר לחקות אותו, לכוח שאפשר לתעל. בני האדם החדשים כבר אינם עובדים איתם

בעלי החיים בחלק השני של ה"פופול וו" כבר אינם מתווכים, והם הופכים לדבר-מה שאפשר לחקות אותו, לכוח שאפשר לתעל. בני האדם החדשים כבר אינם עובדים איתם. בני האדם הללו רוצים להיות בעלי החיים. סמלי המלכות של המלכים האנושיים החדשים, וכן סמליהם של האלים, הם ממקור חייתי: טלפיים של פומה ושל יגואר, ראשים ורגליים של צבאים, שריונות של חלזונות והרבה מאוד נוצות – של תוכים, של אנפות, של ציפורי מקאו אדומות וכחולות, של ציפורי רקסון וקוטינגה, ושל ציפורי קֶצאל. המלכים נוטלים לעצמם שמות של בעלי חיים, ולמלכים מסוימים יש היכולת להפוך ליצורים אחרים. המלך גוקומאץ (Gucumatz), למשל, מסוגל להפוך לנשר או ליגואר, וגם לדם קרוש. בני אדם פחות מורמים מעם לובשים עורות של צבי ואוכלים כל בעל חיים שהם מצליחים למצוא.

בני האדם החדשים, הסוגדים לאלים, רואים בבעלי החיים יריבים שיש לצרוך אותם, או לחקות אותם כדי לרכוש את כוחותיהם. כעת הקורבנות, הן של בעלי חיים והן של בני אדם, נעשים רבים ונפוצים הרבה יותר. אלים רודפים אחרי בנות אדם ומבקשים מנחות. ראשית, הם לוקחים לעצמם יצורים מן היערות והשדות, נקבות של צבי ושל מיני ציפורים. לאחר מכן הם רוצים עוד. כוהני דת דוקרים את בשרם שלהם בעוקצים של מנטה כדי להפיק דם אנושי, אך האלים נותרים רעבים. בלאם-קיצֶה, בלאם-אָקאבּ, מַהוּקוּטָה ואיקי-בלאם, בני האדם הראשונים מתירס, מתחילים לחטוף גברים, והורגים שבטים שלמים לצורך קרבנות. אלים מתחזים לזאבי ערבות, לחתולי ההרים, לפומות וליגוארים, ומשמיעים קולות כדי להטעות את בני האדם. בני-האדם מחזירים מלחמה, מכינים ברדסים שעליהם רקומות דוגמאות של בעלי חיים. דם רב נשפך. העמודים האחרונים של ה"פופול וו" הם דקלום עגום של שושלות, של שמות של מלכים ושל בתי אצולה.

זהו השלב שבו מגיעים הספרדים, תולים את מלכים והופכים את הבניינים לחורבות, למשכנם של ינשופים וחתולי פרא. ה"פופול וו" הוא סיפור האירועים כפי שנערך על ידי מחברים אלמונים בני קיצ'ה, עשרות שנים אחדות לאחר מכן. וכך אנו קוראים:

"פה נכתוב. נתחיל לספר את הסיפורים הקדומים של הראשית, המקור של כל מה נעשה במבצר של הקיצ'ה בקרב אנשי אומת הקיצ'ה. פה נאסוף את הביטוי, את ההצהרה, את הסיור של הזריעה והעלייה על ידי הממסגר ונותן הצורה, היא-שילדה-ילדים והוא-שהוליד-בנים, כפי שהם נקראים; יחד עם הונאהפו האופוסום והונאהפו הקויוטה, הפקארי הלבן הגדול וקואטי, המושל המולך ונחש הקצאל, לב האדם ולב הים, בורא הארץ הירוקה ובורא השמיים הכחולים, כפי שהם נקראים".

העניין של בני המאיה בעבר שלהם קדם להגעת הכובשים הספרדים, וה"פופול וו" מגיע ברגע של משבר כפול, שכן הגעת הספרדים מביאה איתה אלימות, הרס ומוות של התרבות

העניין של בני המאיה בעבר שלהם קדם להגעת הכובשים הספרדים, וה"פופול וו" מגיע ברגע של משבר כפול, שכן הגעת הספרדים מביאה איתה אלימות, הרס ומוות של התרבות. קשה למפות את האירועים הללו על פי לוח שנה נוצרי, לאור לוחות השנה המחזוריים המתוחכמים של בני המאיה עצמם, בנוסף למערכות האסטרונומיות שלהם, וללוחות השנה המקודשים שהם ניהלו, ולכל אלו יש להוסיף את הניסיונות של בני המאיה לבטא את ההיסטוריה באמצעים פיקטוגרפיים, בצורת הירוגליפים, וכן עלילות דברים שכתובות בצורת חלום או חיזיון – שכולם משתמשיםבצורות שונות של ארגון היסטורי, שלעולם אינו הזמן הכרונולוגי. יחד עם זאת, הנרטיב המיתולוגי של בני המאיה עצמם כן מתעד שינוי במערכת היחסים עם בעלי החיים, עולם הטבע והאלים. אלא שמדובר בספר פתוח, המותיר פתוחה גם את האפשרות שהאירועים הללו עשויים לבשר על חזרה או על טרנספורמציה נוספת.

כמאה וחמישים שנה לאחר הפלישה הספרדית לגואטמלה, ב-1701, הכומר הדומיניקני פרנסיסקו חימנס (Ximénez) נתקל בטקסט של הקיצ'ה-מאיה, בעיירה צ'יצ'יקסטננגו (Chichicastenango), לשם הועבר כתב היד. הוא התחיל לתרגם את הכתובים לספרדית כחלק מפרויקט שתכליתו לנצר את הילידים – "contemplare et contemplata aliis tradere" ("ללמוד ולהעביר את פירות הלימוד שלך") הוא המוטו של המסדר הדומיניקני. בתחילה, חימנס לא נתן כותרת לתרגום שלו, אלא פשוט כלל אותו בכרך הגדול שלו "Historia de la provincia de San Vicente de Chiapa y Guatemala" ("תולדות מחוז סן ויסנטה דה צ'יאפה וגואטמלה"). במאה ה-19, חוקר הארצות האוסטרי קרל פון שרצר (Scherzer) נתקל בטקסט והעתיק אותו. הסופר הצרפתי שרל-אטיין ברסר דה בורבור (Brasseur de Bourbourg) הקל על עצמו ופשוט גנב את הספר מהספרייה של אוניברסיטת סן קרלוס בגואטמלה, בזמן שהמדינה הייתה נתונה במהומה כללית, זמן שבו, כפי שדה בורבור עצמו אמר, כתבי יד "הושלכו לרצפה בחדר חשוך ולח", ו"כל אחד היה חופשי לבזוז ולשדוד". התרגום שלו הוא שסיפק את הכותרת הקליטה יותר, Popol Vuh. בסופו של דבר, העותק הגנוב מצא את דרכו לספריית ניוברי בשיקגו. שכבות רבות של תרגום וקבלה גם הן חלק מה"פופול וו".

כתב היד העתיק ביותר שנותר בידינו של ה"פופול וו" (1701), בספריית ניוברי,שיקגו. הטקסט מובא בשתי עמודות: משמאל בקיצ'ה, מימין בספרדית. תצלום: ויקיפדיה

האימפריה הספרדית, הפרויקט הקולוניאלי הספרדי, שהיו מזוהים מאוד עם הכנסייה הקתולית, הביאו איתם מעשי הרס רבים שפגעו בעמים הילידים. ביוקטאן (חצי האי שגם הוא ביתם של עמים בני המאיה), הנזיר הפרנציסקני בן המאה ה-16 דייגו דה לנדה (Landa) רכש את אמונם של עמים ילידים לפני שהוא שלח מספר עצום של ספריהם, שהיו כתובים בהירוגליפים, לשריפה.

כלמדן מובהק, חימנס ראה בעמים הילידים בני אדם ששכלם שלם פחות מאשר בני האדם במסורת הקתולית שלו, אך לא כברברים חסרי שכל

חימנס הגיע לאמריקה המרכזית כמאה וחמישים שנה לאחר לנדה. הוא היה דומיניקני, וככזה הוא האמין שלאדם יש שכל שניתן לו על ידי אלוהים. הוא היה קשור לתרבות אינטלקטואלית וצידד באמצעי שכנוע רכים ולא באלימות פיזית. הדומיניקנים העלו על נס את השכל שניתן בחסד האל כדי להיות התכונה החשובה ביותר של בני האדם, וכאמצעי להביא את הטבע לשלמות, כפי שסבר ההוגה הדומיניקני תומאס אקווינס. בעיניו של חימנס, תפקידו של הכומר הוא לסייע ולעודד את השימוש בשכל בקרב אלו שזכו למנה קטנה יותר של התכונה הנעלה. כלמדן מובהק, חימנס ראה בעמים הילידים בני אדם ששכלם שלם פחות מאשר בני האדם במסורת הקתולית שלו, אך לא כברברים חסרי שכל.

על הרקע הזה, העבודה של חימנס, שלמד את שפת הקיצ'ה, תרגם את ה"פופול וו" וסיפק לו פירוש, הצילה את היצירה המקודשת של בני המאיה מתהומות הנשייה. חימנס אכן האמין שיש להמיר את דתם של הילידים, שכן הם נתונים להשפעת "אבי השקר", השטן. אך הוא התייחס ברצינות לדתם של בני המאיה, ולכן השתדל במבוא שלו להשוות בינה ובין הכפירות האירופיות של אריוס, לותר, קלווין ומוחמד, יריבים אדירים שהדומיניקנים ניהלו איתם ויכוחים סוערים. חימנס היה מוכן להתייחס להיגיון של יריביו, ולא פשוט לשרוף את ספריהם, כפי שעשה לנדה.

משמעות ההנחה הדומיניקנית לפיה לכל בני האדם יש שכל, הייתה שלפחות בתיאוריה, אפשר לנצר בדרכי שלום על ידי שכנוע האחר לעבור לצד שלך. אלא שבחמש מאות השנים מאז הקמת המסדר, התפתחה המודעות לכך שכדי להצליח בפועל, הניצוּר דורש אמצעי כפייה

אירוניה עצומה יש בעובדה שחימנס הציל יצירה שהעניקה לבעלי חיים תפקיד פעיל ומרכזי כל כך, אישיות וכוח, בתקופה שבה "חיה", "בעל חיים" ("animal") הפך לביטוי של בוז וחוסר כבוד. כך קרה שחימנס עצמו הפך לחלק מביקורת על הקולוניאליזם האירופי, ביקורת שצמחה במאה ה-18, ושהתגבשה בתוך המסדר הדומיניקני, כהתקוממות פנימית, בשעה שהמסדר כולו היה נתון במשבר פנימי. בתיאוריה, משמעות ההנחה הדומיניקנית לפיה לכל בני האדם יש שכל, הייתה שלפחות בתיאוריה, אפשר לנצר בדרכי שלום על ידי שכנוע האחר לעבור לצד שלך. אלא שבחמש מאות השנים מאז הקמת המסדר, התפתחה המודעות לכך שכדי להצליח בפועל, הניצוּר דורש אמצעי כפייה. אלימות כזאת הייתה ברורה וגלויה בצפון אמריקה ובדרומה, וגם באינקוויזיציות של ספרד ופורטוגל. תומאס דה טורקמאדה, האינקוויזיטור הנודע לשמצה, הרי היה דומיניקני.

חימנס לא היה המיסיונר היחיד שהיו לו ספקות ביחס לאימפריאליזם האירופי ולשיטותיו. מספר נזירים דומיניקניים, ובהם אנטוניו דה מונטסינוס, פדרו דה קורדובה וברתולומה דה לאס קאסס, תיעדו כיצד ניסיונות להמיר את דתם של הילידים היו כרוכים אלימות. על אף שהדומיניקנים לא היו מיליטנטיים בגלוי כמו מסדרים אחרים, הם ראו שהפניות השקטות שלהם ל"שכל" מעורבות במצבים שדרשו הפעלת כוח.

השכל תמיד מגולם בגוף, ומה שמשפיע על הגוף משפיע על הדעת. תנאים פיזיים וגם תנאי הסביבה משפיעים על המחשבה. רגשות ותחושות יכולים להיות תוצאות ישירות של תנאים כאלו בדיוק כמו היסקים לוגיים

השכל תמיד מגולם בגוף, ומה שמשפיע על הגוף משפיע על הדעת. תנאים פיזיים וגם תנאי הסביבה משפיעים על המחשבה. רגשות ותחושות יכולים להיות תוצאות ישירות של תנאים כאלו בדיוק כמו היסקים לוגיים. לכן, עבור בני המאיה, "שכל" מעולם לא היה קטגוריה בעלת חשיבות עליונה. הגוף הפיזי והקהילה היו חשובים יותר, בלתי נפרדים מכל תפישה של הנפש.

ב"פופול וו", ההפרדה של בני האדם מן האלים ומעולם בעלי החיים מסמנת שינוי שמרתק להשוות בינו ובין אבדן החסד בדת הקתולית. הדת של בני המאיה התרכזה בגוף – לא רק בגוף האדם, אלא בגופם של בעלי החיים ושל האלים. בני המאיה ראו במציאות מהות נזילה בין גופים של אלים, של בעלי חיים ושל בני אדם, והקינה על ההפרדה ביניהם הייתה למעשה קינה על אובדן החירות הפיזית הזאת.

על פי איזה טקסט עבד חימנס? נראה כי או שהוא עבד על פי טקסט שניתן לו על ידי יליד אלמוני, תעתיק – שלא התגלה מעולם – של שפת הקיצ'ה הדבוּרה לאותיות, או שהוא תעתק ישירות דקלום בעל פה. לאחר מכן הוא תרגם את הדברים לספרדית, כשבתוך כך סביר שהוא שינה או התאים היבטים אחדים כדי שהם ייטיבו להתאים לפרויקט הקתולי, והוא גם ליווה את הטקסט במסה על אודות אוצר המלים בקיצ'ה, בטקסט מיסיונרי, בהקדמה של המתרגם ובהערות. כך, ה"פופול וו", יצירה ילידית מיתית, הפך, באמצעות חימנסה, לחלק מהפרויקט של הכנסייה להביא את הבשורה הנוצרית אל הילידים.

כפי שטוען המלומד נסטור קירואה (Quiroa), חימנס היה חלק מפרויקט שנועד "לעקור" את דת המאיה-קיצ'ה, והוא מצטט משפט מפיו של הנזיר אנטוניו דה רמסאל (Remesal), הכרוניקאי הרשמי של המסדר הדומיניקני: "Ut prius evellant de inde plantent", כלומר "קודם לעקור ולאחר מכן לשתול" (יש לומר שכפי שיודע כל גנן, לעקור שורש כדי לשתול משהו אחר הוא פעולה פיזית שדורשת יותר מה"שכל" וה"היגיון" של הדומיניקנים). מאמצי הניצור המוקדמים רמזו למקבילה אפשרית, אולי לסינתזה אפשרית, בין התאולוגיה של המאיה והקתוליות, תוך הקבלה בין Tz’aqol-B’itol והאל הנוצרי, אך כשחימנס כתב, הקבלה כזאת כבר לא הייתה נוהג מקובל. קתולים מראשית המאה ה-18 בדרך כלל ראו באדם (האירופי, הנוצרי), לשיטתם, כנעלה על היליד, ועל היליד כנעלה במעט על בעל החיים.

הפורמט מעלה על הדעת אוטופיה אפשרית של השוואה בין תרבויות, שבמסגרתה התרבויות נתונות בדו-שיח בין שוות. אפילו אם הדבר לא התרחש בהיסטוריה, הנה לפנינו מפגש רב-עוצמה, מוחמץ, בין שתי מערכות אמונה עשירות

יחד עם זאת, בכתב היד של חימנס, הדבר הראשון שבולט לעין הוא מערך שתי העמודות – קיצ'ה וספרדית – שממקם פיזית את שתי המסורות הלשוניות והתרבויות זו לצד זו. מובן שהלכה למעשה, הדבר לא היה כך, שכן איש דת ספרדי הוא שערך את כתב היד ופירש את החומרים. בכל זאת, הפורמט מעלה על הדעת אוטופיה אפשרית של השוואה בין תרבויות, שבמסגרתה התרבויות נתונות בדו-שיח בין שוות. אפילו אם הדבר לא התרחש בהיסטוריה, הנה לפנינו מפגש רב-עוצמה, מוחמץ, בין שתי מערכות אמונה עשירות: הקוסמולוגיה של המאיה והתאולוגיה הקתולית.

ספרות השוואתית והיסטוריה הן תחומים חיוניים ככך שבני-אדם ממשיכים לשאול שאלות בנוגע לרלוונטיות של העולם הלא-אנושי במסגרת נרטיב של קידמה טכנולוגית, בהקשר שהולך ונעשה גלובלי

נותרה עדיין עבודה כדי לבנות מסגרת השוואתית שתהיה מסוגלת להציב בדיאלוג את המסורות והקוסמולוגיות הללו, עם הביקורת הפנימית והספקות של כל אחת מהן. ספרות השוואתית והיסטוריה הן תחומים חיוניים ככך שבני-אדם ממשיכים לשאול שאלות בנוגע לרלוונטיות של העולם הלא-אנושי במסגרת נרטיב של קידמה טכנולוגית, בהקשר שהולך ונעשה גלובלי. יש צורך ללמוד מסורות זו לצד זו במקום לעשות להן רדוקציה מוסרית לקטגוריות של כובש ונכבש, ובוודאי במקום למסגר אותן כמחלקות רחוקות זו מזו. כמו בלשנים באזורים אחרים באמריקה הלטינית, כגון רודולפו לנץ (Lenz) שבשנים 1905-1910 ערך מילון של שפות ה-Araucanian בצ'ילה ואנטוניו רואיס דה מונטויה (Ruiz de Montoya) שבשנות ה-30 וה-40 של המאה ה-17 ערך מילון של גוארני בפרגוואי, העבודה של חימנס בתחום הלשונות היא חלק מהכיבוש האירופי של אמריקה המרכזית. הפרויקטים הללו כרוכים במה שאנשים מכנים היום "הטיה", אך באמצעותם נשמרו מסורות ילידיות.

ופה בדיוק בעל החיים שב בכל הדרו הנוהם, הצועד לנגד עינינו, המזמזם והשואג. כיום, רבים מסכימים שהאתגר שאנו ניצבים בפניו הוא כיצד להביא לכך שבני אדם וצורות חיים שאינן אנושיות, מצמחים ועד וירוסים, יוכלו להתקיים ביחד, לחיות במצב של קיימות משותפת. מערכת היחסים שלנו עם הטבע יכולה לכלול אלימות ואי-שוויון, אך היא יכולה גם לכלול איזון, אמפתיה, הדדיות ומחשבה מחזורית. בעלי חיים, כפי שהם מופיעים ביצירות החל באריסטו ועד ל-Atharvaveda ולכתביה של חנה ארנדט, תמיד היו ביסוד הפוליטיקה, כיוון שנראה שהקטגוריה "בעלי חיים" גם כוללת אותנו, בני האדם, וגם אינה כוללת אותנו.

הטקסט בוחן אלטרנטיבות לשכל ולהיגיון של הנאורות, כשנקודת המוצא שלו אינה הומניזם הקשור להגדרה של עם ואומה וזכויות אדם, אלא תפישה קוסמולוגית של שייכות לצורות קיום מרובות

ה"פופול וו", תוצר היברידי באורח בלתי נמנע, תוצר רב שכבות של שתי התרבויות, המאיה והדומיניקנית, מספק לנו גנאלוגיה מורכבת ומעודנת של מערכת היחסים המשתנה בין עולמות: עולם החי, העולם האנושי והעולם האלוהי, ומשיבה לקדמת הבמה תנועה נזילה בין שלושת העולמות. הטקסט בוחן אלטרנטיבות לשכל ולהיגיון של הנאורות, כשנקודת המוצא שלו אינה הומניזם הקשור להגדרה של עם ואומה וזכויות אדם, אלא תפישה קוסמולוגית של שייכות לצורות קיום מרובות ומחשבה פלנטרית השואבת את מהותה מרעיונות אוניברסליים שאינם הקפיטליזם המוכר לנו. ה"פופול וו" הוא ספר של קהילה במלוא מובן המלה, והוא גם מעשה רב שכבות של דמיון. ככזה, הוא ממשיך לאתגר תפישות בדבר מחבר יחיד, בידוד תרבותי ושליטה הנתונה בידי בני האדם.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי אדם הררי