גאונים בלילה

רגע לפני שאת רואה ינשוף, מתעוררת בך מעין אינטואיציה. אני לא אשכח את הערב שבו עמדתי על מרפסת בפרברי סידני, וכל היצורים הליליים בערבה שמסביב קפאו לפתע. נדמה שאפילו הצפרדעים מעוניינות להתכחש לגופן הקולני. מי שם? אחרי כמה שניות, ינשוף חזק (שם של מין ינשופים ילידי לאוסטרליה) נחת על המעקה, וגם אני כמעט זינקתי מתוך עורי ונמלטתי משם. הינשוף היה בגודל של כלב טרייר, אבל היה בו משהו רחפני ולאה, כמו בלון בן יממה, וככל ששמעתי הוא היה שקט לחלוטין. הוא קיפץ על המעקה בדממת המוות. כלל לא שמעתי את טפריו נוגעים במתכת. ידעתי שלינשוף עצמו יש שמיעה חדה כל כך שהוא יכול לשמוע לב של אופוסום פועם מתחת לפרוותו. ינשופה נוספת, בלתי נראית – הנחתי שהיא בת זוגו של הראשון – השמיעה קריאה חלילית עמוקה שנישאה עד אליי.

קריאת הינשוף נדמית לעתים כנשיפת רפאים, ישות חסרת צורה. יש בה כישוף כפול: ינשופים יכולים לטעת בנו ספק באשר לצלילות דעתנו, אך גם לטעת בנו פליאה על רזי תבונתם

קריאת הינשוף נדמית לעתים כנשיפת רפאים, ישות חסרת צורה. יש בה כישוף כפול: ינשופים יכולים לטעת בנו ספק באשר לצלילות דעתנו, אך גם לטעת בנו פליאה על רזי תבונתם. מתוך כ־260 מיני ינשופיים הפועלים בלילות, או בשעות בין הערביים, ולעתים רחוקות גם באור היום, יש רבים שעוטים הסוואה ומחופים בנוצות מחרישות, וצווחותיהם כאילו נישאות ברוח ללא מקור ברור. הגוזלים של אחדים מהמינים האלה מתאמנים על כך ממושכות. גוזלי אוח וירג'יניה מוצאים את קולם כשהם עוד מקופלים בחשכת ביצה בצורת ירח. לאחר שהם מנקבים את תא האוויר הקטן שבקרום הביצה בעזרת המקור הראשוני שלהם, הם מנפחים את ריאותיהם  ומתחילים לצייץ כל אחד ברִיק הפרטי שלו, קיטון שנעשה יותר ויותר צפוף ככל שהם גדלים. אם צלילי רפאים הם קולות שמגיעים מן העולם הבא, באיזו מילה נשתמש כדי לתאר את להגן של צורות חיים עובריות שכוחן עודו זעום כל כך עד שהן אינן מצליחות להיחלץ מקליפתן?

גוזלי אוח וירג'יניה, מיד מוכנים לעזוב את הקן: העולם מחכה! תצלום: קו בוסמה

ההילה החוצנית של הינשוף – הרי קריאתו דומה יותר לפסקול אווירתי מאשר לקול של בעל חיים – הולידה אמונה טפלה אצל בני האדם: היש אות הולם יותר לבשורות רעות מנשיפותיהם האווריריות? אך במקביל לכך, הינשופים מעוררים בנו תגובה נוספת, שונה בתכלית. בעת העתיקה כינו אותם לעתים "ציפורים בעלות ראש אדם". ראשיהם דמויי הכיפה, ארובות העיניים הרחבות (המקנות להם ראיית מִשקפת), ופניהם השטוחות – הייחודיות במחלקה הביולוגית שלהם – כל אלה מאפיינים שמזכירים פנים אנושיות. האם התיאור המיתולוגי שלהם כבריות נבונות, ואף פילוסופיות, נבע מהדמיון החיצוני הזה בלבד? זאת אין לדעת.

ביצה של אוח וירג'יניה שחולצה מאתר בנייה: המחלצים שמעו את הגוזל, ולאחר זמן באינקובטור הוא בקע ויצא לעולם. תצלום: מייק ווטקינס, חיל ההנדסה של צבא ארה"ב.

כבר זמן רב שחוכמתם של הינשופים נחשבת כחריגה במיוחד בעולם שבו 'מוח של ציפור' הוא עלבון מובהק

אפשר אולי לשער שהאפיון הזה נובע מראייתם של הינשופים כמי שמתעוררים לפעילות בסופו של יום העבודה המקובל, אחרי רדת החשיכה, בשעות שבהן יש לנו מרחב למנוחה ולהרהור. ואולי רגישותם של הינשופים לגירויים שמעבר לתפישה האנושית מלמדים על ידע השוכן מחוץ להישג ידינו, על איזו תבונה חריפה הנדרשת כדי לנווט בחושך. כך או כך, כבר זמן רב שחוכמתם של הינשופים נחשבת כחריגה במיוחד בעולם שבו "מוח של ציפור" הוא עלבון מובהק.

כך או כך, בין אם הם ראויים לפחד או להערצה, הינשופים זוכים לאחרונה להתבוננות מעמיקה של עיתונאי מדע ואורניתולוגים המעוניינים להסביר את חדות התפישה שלהם, את תפוצתם הגיאוגרפית הנרחבת (אנטארקטיקה היא היבשת היחידה שבה אי אפשר למצוא ינשופים) ואת הקשר בין שני הדברים. בספרה רב המכר משנת 2016, The Hidden Lives of Owls: The Science and Spirit of Nature’s Most Elusive Birds, לי קאלוֵוי (Calvez) מתמקדת בינשופים של צפון-מערב ארצות הברית. היא מספרת על חקירותיה הליליות המותחות, שבהן היא בוחנת את הביולוגיה וההתנהגות של ינשופיים במגוון גדלים, מה־Saw-whet owl, הקטן כל כך שניתן להכניסו לכוס תה, ועד ללילית האפורה המאיימת (המכונה לעתים "אימת הצפון"). פעיל השימור ג'ונתן סי. סלאט (Slaght) הקדיש עשרות שנים למחקר של אוח בלקיסטון, "ברז כיבוי אש עם מוטת כנפיים של כמעט שני מטר", כמו שהוא מגדיר אותו. בספרו Owls of the Eastern Ice: A Quest to Find and Save the World’s Largest Owl (משנת 2020), סלאט מחבר בין מחקר מדעי להרפתקה מאצ'ואיסטית שמטרתה חיפוש אחר "השדון הגמיש" בעל העיניים בצבע צהוב-חשמל, באזור פרימוריה הקפוא שבמזרח רוסיה – בית גידול שהולך ומצטמק, כפי שקורה גם לאזורי הציד של הציפור הזאת במספר מהנהרות הקרים ביותר ביפן.

ללא מילים: אוח שלג בחורף הקנדי. תצלום: טוד שטייטל

שני פרסומים חדשים בתחום הינשופים מצביעים על קשר קרוב יותר ביניהם ובני האדם, ואף על פי כן עדיין חוששים מפני ביות מוגזם של דרי החושך הללו. בספרה The Wise Hours: A Journey Into the Wild and Secret World of Owls (משנת 2023), המשוררת ועיתונאית הטבע מרים דרלינגטון (Darlington) מזהירה מפני הדחף "להחמיד" את הינשופים, וכותבת שקל מאוד לראות מתיקות תינוקית ולא רק תבונה בעיניהם הגדולות הפעורות של הינשופים. היא חושבת על תדמית הינשוף בתרבות הממים, בסרטונים ויראליים ביוטיוב, טאמבלר וטיקטוק; הינשוף שמשולב באמנות מעריצים בפורומים של רדיט; שזמין כאווטאר במשחקי רשת רבי־משתתפים. ברשת, הינשופים מככבים כיצורים מתקתקים דמויי־אדם, רחוקים שנות אור מהמקור המסתורי שמיילל ביערות לאור הכוכבים. אם תצאו לסיור ברשתות החברתיות, תיתקלו בינשופים מבוישים רטובים מגשם, בינשופים משתטים, בגוזלים פרוותיים מתחננים לחטיף המשתלשל מעליהם, בינשופים שמעווים את פניהם ומקפיצים את ראשיהם, בינשופים המשמשים כבני לווייתם הקולניים של חיות המחמד שלנו. מדובר באנטיתזה לזרוּת, ודרלינגטון טוענת שהייצוגים האלה – כמו ייצוגים שובביים וילדותיים של בעלי חיים אחרים – הם מעין הזמנה לגזול מהטבע את פראותו החיונית.

עד כמה הינשופים חכמים בעצם, ואיך קרה שדווקא הם מייצגים את הפאר העל־טבעי של עולם הנשגב מבינתנו?

אך אף שדרלינגטון שואפת לשמר את הילת היראה של הינשופים, היא עצמה מגייסת אותם למטרות טיפוליות. בנה הבוגר של דרלינגטון חולה, וסיפור אבחנתו והטיפול שלו ("זמזום מתמיד של דאגות") נשזר במסעהּ אל תוך הלילות הינשופיים נטולי השינה בעיצומו של משבר משפחתי. בין ניסיונותיה לעקור את החמידות מהינשופים ומאמציה לקדש אותם כנסים של הטבע, דרלינגטון מגלה שהם הופכים גם לגרגוילים האישיים שלה: הם משמשים כבריות מאיימות שמגלמות את חרדותיה של המחברת ועוזרות לה לנפנף את הפחדים מעליה או להתעמת עמם.

ג'ניפר אקרמן (Ackerman), האהובה על חובבי ציפורים בכל העולם כמחברת של שני ספרים פופולריים על בינת הציפורים – The Bird Way: A New Look at How Birds Talk, Work, Play, Parent and Think (משנת 2021) ו־The Genius of Birds (משנת 2017) – מגישה לנו בחינה מעשית יותר של הינשופים, ושל פולחן הינשופים, בספרה החדש What an Owl Knows: The New Science of the World’s Most Enigmatic Birds (משנת 2023). היא ממקמת את הינשופים שלה במגרשי הנדל"ן הריקים של פרברי מרינגה שבדרום ברזיל; בצמרות עצי עוזרר ביערות מונטנה; בשיקום מפגיעת מכוניות במינסוטה; במחצבת אבן סיד במאסטריכט שבהולנד. חקירותיה מובילות אותה לשאול: עד כמה הינשופים חכמים בעצם, ואיך קרה שדווקא הם מייצגים את הפאר העל־טבעי של עולם הנשגב מבינתנו?

חוקרים גילו שלמרות היעדרה של קליפת מוח מרובדת, מוחותיהן של אחדות מהשושלות הציפוריות מקנים להן יכולות כמו זיכרון, לוגיקה, זיהוי ואפילו יכולת חישוב

כפי שאקרמן כתבה בעבר, ממצאים מפתיעים עולים מחקר הקוגניציה של בעלי הכנף בעשרים השנה האחרונות. חוקרים גילו שלמרות היעדרה של קליפת מוח מרובדת, מוחותיהן של אחדות מהשושלות הציפוריות מקנים להן יכולות כמו זיכרון, לוגיקה, זיהוי ואפילו יכולת חישוב. אוכלוסיות של עורביים שונים ידועות כיום ביכולתן להשתמש בכלים, לפתור בעיות, ואף לערוך טקסי אזכרה למתים – עורבים אמריקניים מתכנסים בהמון מקרקר סביב גופות של ציפורים מאותו מין, ואחר כך נמנעים לאכול מזון שנמצא באזור. עורבנים מסוג Gymnorhinus cyanocephalus מסוגלים לזכור אלף מקומות שבהם הטמינו פעם זרעים; העקעק הזנבתן עובר את מבחן המראה: הוא מזהה את עצמו כפרט נבדל; יכולות השפה של מיני תוכים עולות בהרבה על חיקוי גרידא; וכשאימנו יונים במעבדה – והרי מדובר בציפורים הידועות כבריות חסרות שכל במיוחד – התברר שיכולתן לספור שקולה לזו של פרימטים (הן הצליחו לארגן חפצים לפי סדר של יחיד, זוג ושלשה).

יפה להפליא, אבל יותר מכך: מסוגל לזהות את עצמו במראה - עקעק זנבתן. תצלום: נטשה מילר

אקרמן רוצה לדעת מה אומרים המחקרים העדכניים ביותר על יכולותיהם של הינשופים בהשוואה לציפורים החכמות ביותר. יחסית לגודל הגוף שלהם, לינשופים יש מוח גדול, ומקובל לחשוב שהמאפיין האנטומי הזה התפתח יד ביד עם "אספקת מזון הורית" לגוזלים. וגוזלי הינשופים אכן בוקעים לפני שהם יכולים לצוד או לאסוף מזון בכוחות עצמם, כלומר הם תלויים לגמרי בבוגרים שיספקו את האנרגיה הנדרשת להם להתפתחות רקמת המוח. אך באופן כללי, כוח המוח של הינשופים הוא נגזרת של יכולות החישה שלהם, כלומר אין מדובר בבינה שזוהתה אצל ציפורים המפגינות כושר המצאה, עצמיוּת, יכולת זיכרון, או יכולת מספרית. כ־75 אחוזים מהמוח הקדמי דמוי הקורטקס של הינשוף מוקדש לשמיעה ולראייה, ויכולותיו אלה נרחבות ומדויקות כל כך עד שלעתים הן נדמות לנו ככישוף של הטבע.

במיני ינשופיים מסוימים, חלק מעצב השמיעה מסתעף אל המרכז האופטי של המוח, והחוקרים משערים שמסיבה זו הינשופים יוצרים אות חזותי מדבר מה שהם שמעו אך אינו גלוי לעיניהם

יש מינים של ינשופים המוגדרים כ"בעלי אוזניים", או "בעלי קרניים", אבל אין להם אפרכסות אוזן כמו שלנו, או קרניים עשויות עצם כמו של אנטילופה. קווצות הנוצות המזדקרים מראשיהם משמשות כדי לאותת לינשופים אחרים, או אולי כדי לשבור את המתאר העגלגל של ראש הינשוף במטרה להסוות אותו, כך שיראה כמו בדל ענף מחוספס או שבור. אף שאוזניהם האמיתיות הן בסך הכול נקבים שמסתתרים מתחת לנוצות, מעטים בעלי החיים שניחנים ברגישותם הצלילית של הינשופים. הלילית האפורה יכולה לשמוע את הרחש שמשמיע צעד של נברן המגיח ממחילה בתוך תלולית שלג, ואף להבין מה גובהו במרחב של מקור הקול, וכך היא יודעת לעוט על הנקודה המדויקת בשלג. במיני ינשופיים מסוימים, חלק מעצב השמיעה מסתעף אל המרכז האופטי של המוח, והחוקרים משערים שמסיבה זו הינשופים יוצרים אות חזותי מדבר מה שהם שמעו אך אינו גלוי לעיניהם.

ינשופים רואים היטב גם בתנאים החשוכים ביותר, ויש מינים שאף שמרו על תאי קנה קולטי אור שהופכים אותם לרגישים לאור על־סגול – הם רואים צבעים שאנחנו איננו רואים. האוח המצוי מנצל את החלק הזה בספקטרום הראייה שלו באמצעות כתמים על פלומת צווארו שמחזירים אור על־סגול ומשמשים כדי להפגין יריבוּת. גם לגוזלים יש על הגרון כתמים שמחזירים אור על־סגול, ההופכים אותם לבולטים יותר כשהם פוערים את פיהם למזון.

הם רואים מצוין, אבל אנחנו רק מתחילים להבין מה הם רואים, באילו תדרים ועד כמה ראייתם מדהימה. תצלום: קווין מילר

ינשופים קטנים יודעים אף להבדיל בין קבוצות של בני אדם, והם אינם מגיבים בפחד למשל לנוכחותם של חקלאים, אבל בורחים ברגע שהם רואים חוקרי ציפורים, שלוכדים וכובלים אותם

אקרמן חושבת שהחושים החדים של הינשופים הם "סוג של גאונות" – מתת אבולוציונית – אבל היא גם מודה שלא כך מדענים מגדירים תבונה. במדע, תבונה מזוהה באמצעות ראיות להתנהגות יוצאת דופן שמלמדת על גמישות שכלית או שפע שכלי כלשהם. ינשופים אכן עוסקים בסוגים מסוימים של פעילות המקודדים כ"חכמים", ואקרמן מדווחת גם על הרפרטואר הזה. הינשופים סקרנים בנוגע לחידושים בסביבתם, ובגלל שיטוטי המחקר הנועזים הם נלכדים לא אחת בצינורות, במפוחי חציר ובתעלות אוורור. ינשופים קטנים יודעים אף להבדיל בין קבוצות של בני אדם, והם אינם מגיבים בפחד למשל לנוכחותם של חקלאים, אבל בורחים ברגע שהם רואים חוקרי ציפורים, שלוכדים וכובלים אותם.

פניהם של הינשופים אמנם נראים סטטיים, אבל יש מינים שמביעים דריכות או רוגע על ידי כיווץ והנעה של הדסקות המנוּצות שסביב עיניהם. ינשופים, בעיקר הצעירים, משחקים. הם גם לומדים: אוח וירג'יניה מבלה כחצי שנה עם הוריו בזמן שהוא מפתח מיומנויות שיסייעו להישרדותו, כמו היכולת לטוס בינות לחופות עצים צפופות, וגם היכולת להתנפל על טרף ולהרוג. גוזלי תנשמת לבנה, בניגוד לבוגרים, ישנים שנות REM ארוכות, סוג השינה שאצל בני אדם מתרחשים בו חלומות מפורטים ועמוסי רגשות. אם התנשמוֹת הלבנות אכן חולמות, החוקרים חושדים שהחלומות האלה נועדו לקבע מיומנויות שהן רוכשות בשעות הדמדומים. זה מזכיר את מה שקורה אצל העכברים, שמבצעים בשנת REM עיבוד שכלי שבמהלכו הם לומדים ככל הנראה איך לתפוס מחסה מעופות דורסים (ובהם ינשופים).

אז אם נצליח להביט מעבר לדימוי החוכמה הינשופית, אולי נגלה את התכונה האנתרופומורפית ביותר שלהם – הוורסטיליות שלהם. ינשופים נדדו בלי כוונה כנוסעים סמויים בספינות ושגשגו בטריטוריות החדשות שלהם. מסדרונות של קרקע חקלאית סייעו גם הם להפצתם. מינים מספר הסתגלו היטב לאדריכלות ולתשתית שלנו, והם דרים באורוות ובמגדלי פעמונים, מתנחלים בחפירות ובסוללות דרכים, מקננים במאות הכיכרות ובתי הקברות העירוניים (הקברים, עם המנחות האכילות המונחות עליהם, מושכים מכרסמים).

הזכרים של כוֹס המחילות תועדו כשהם מקשטים את מחילותיהם בתפוחי אדמה, פיסות בטון, קלחי תירס, כפפות ישנות ובד גנוב (אדום, לבן, כחול, ירוק, זהו סדר העדיפות שלהם) – חדרי אוצר תת־קרקעיים קטנים

הזכרים של כוֹס המחילות תועדו כשהם מקשטים את מחילותיהם בתפוחי אדמה, פיסות בטון, קלחי תירס, כפפות ישנות ובד גנוב (אדום, לבן, כחול, ירוק, זהו סדר העדיפות שלהם) – חדרי אוצר תת־קרקעיים קטנים. מצלמות ציד מגלות שמקורות המזון של הינשופים הרבה יותר מגוונים משחשבנו בעבר. הם אינם אוכלים רק עכברים, דגים, דו־חיים וחרקים, אלא גם תולשים בשר מגופות של דולפינים מתים ותנינים מרקיבים על שפת הים, ועוקרים קוצים מגופות של דורבנים מצויצים כדי להגיע לבשר. מיני הינשופיים הגדולים ביותר צדים עופות אחרים (כולל ינשופים), וגם בואשים, עופרים ואפילו חתולים.

צובר פריטים בחדר אוצרות משלו, ומגלה העדפה לצבעים בסדר מסוים: אוח מחילות ברזילאי. תצלום: דריו סנשס, ויקיפדיה

איזו חיה מגלמת טוב יותר מהינשוף את הצורך העמוק שלנו לדלג מסמליות לסמליות, כשרגע אחד היא מעוררת בקריאותיה את דחפינו האפלים העזים, וברגע הבא פונה בחמידותה וברכותה אל הצד השובבי שלנו?

בסיכומו של דבר, אקרמן כותבת שאין הצדקה למעמדם המהולל של הינשופים כצופני סודות החוכמה. אבל לפי אמות המידה של המדע המודרני הם גם אינם טיפשים. הינשופים הם מנצלי הזדמנויות. כשפְלאקוֹ, אוח מצוי, ברח מגן החיות סנטרל פארק בניו יורק, שרירי התעופה שלו עדיין לא היו חזקים מספיק כדי לעוף למרחק של יותר מארבעה צמתי רחובות, והוא לא ידע לנחות כמו שצריך. במשך עשור הוא חי משאריות בשר של בני אדם ומעכברים מתים.

היום פלאקו צד מזיקים בכוחות עצמו, וחולש במיומנות על אזור צפון סנטרל פארק. צפרים משבחים את הפראות שהשתמרה בו, על אף השהות הארוכה בשבי. אבל הדבר המכשף ביותר בפלאקו, שתואר בימיו בגן החיות כ"שמנמן" ו"חמוץ", הוא המהירות שבה השתחרר, לא רק מהמתחם שבו הוחזק אלא גם מהצורך להקסים. אז אולי הינשופים אינם האלטר-אגו שלנו רק מבחינת היכולת שלהם לפרוח במגוון בתי גידול. הרי איזו חיה מגלמת טוב יותר מהינשוף את הצורך העמוק שלנו לדלג מסמליות לסמליות, כשרגע אחד היא מעוררת בקריאותיה את דחפינו האפלים העזים, וברגע הבא פונה בחמידותה וברכותה אל הצד השובבי שלנו? זוהי הכפילות שבינשופים: הם דו־פרצופיים כמונו.

רבקה גיגס (Giggs) היא עיתונאים מפרת' שבאוסטרליה ומחברת הספר Fathoms: The World in the Whale (משנת 2021).

Copyright 2023 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article appeared here.

תרגם במיוחד לאלכסון: תומר בן אהרן

תמונה ראשית: תנשמת לבנה בלילה. תצלום: Langton-DaviesPhotography, אימג'בנק / גטי ישראל