הו תנומה מתוקה

לפני חודשים מספר, הגיעו שני אמריקנים לפגישה במתחם המוריק של תאגיד גדול במחוז סצ׳ואן בסין (הם ביקשו שלא אנקוב בשמותיהם כי עבודתם היא סודית). כדי להגיע לחדר הישיבות, הם חצו חלל רחב ידיים שכולו קוביות משרדיות, שם ישבו ועבדו מאות מהנדסים צעירים – תמונה שחזרה על עצמה בכל קומה בבניין בן עשר הקומות. הפגישה נועדה לדון במסמך צפוף ועמוס בטקסט, והיא החלה בכך שהלקוח סקר את סדר היום: הם ידברו עד לשעה אחת עשרה לפני הצהריים, יצאו להפסקת צהריים, ינמנמו קלות והדיונים יתחדשו בשעה שתיים.

ארוחת הצהריים התקיימה בקפטריה בגודל של מגרש כדורגל, שבו ניהלו נשים ששערן אסוף ברשת ובידיהן מצקות את תנועת טור בני האדם. המבקרים איבדו קשר עם מארחיהם ולכן נעמדו בתור, אכלו במהירות וחזרו אל הבניין שבו התקיימה הפגישה שלהם. כשדלת המעלית נפתחה, הם ראו כי הווילונות מוסטים, צגי המחשבים כבויים והקומה כולה הייתה אפופה צללים אפורים. נדמה היה כי יום העבודה הסתיים, אלא שבכל מקום שכבו אנשים, כבויים ממש כמו הנורות שבתקרה.

האמריקנים לא ראו דבר דומה לזה מאז הבקרים שאחרי מסיבות שיכורים באחווה בקולג׳. הם נאלצו לדלג מעל גופות העובדים. היו שם אנשים שישבו בכיסאותיהם, רכונים קדימה, פניהם מונחות על שולחן הכתיבה, כאילו מישהו היכה בהם מאחור, ואילו אחרים נאלצו לפנות את השולחן כדי לשכב עליו, על הגב.

האמריקנים קיוו למצוא את המארחים שלהם, שהיו מנהלים בכירים, ערים, בחדר הישיבות, אבל הם ישנו שינה עמוקה, בדיוק כמו כולם. אחד מן האמריקנים השתעל קלות. איש לא זז

האמריקנים קיוו למצוא את המארחים שלהם, שהיו מנהלים בכירים, ערים, בחדר הישיבות, אבל הם ישנו שינה עמוקה, בדיוק כמו כולם. אחד מן האמריקנים השתעל קלות. איש לא זז. נותרו שלושת רבעי שעה עד לפגישה של השעה שתיים. לכן הוא התיישב והעמיד פנים שהוא מצטרף לנמנום ההמוני. הוא לא רצה לישון, וגם אילו היה רדום, הוא חשש להיות פגיע מדי במצב כזה, אבל המרחב היה צפוף מדי והאישה שמולו, עורך דין נחרה בקול והוא חשש שאם היא תתעורר היא תחשוב שהוא נועץ בה מבט. ״החלטתי שבטוח יותר פשוט לעצום עיניים״, הוא אמר לי.

ייסוריהם הסתיימו, בסופו של דבר, כשנשמע צליל הגונג. האורות נדלקו שוב, מוזיקה (שיר לכת צבאי) נשמעה, ואנשים פשוט פקחו את עיניהם וחזרו לתנוחת עבודה. זמן הנמנום תם.

יום העבודה במסלולו, כולל מנוחה: Qingdao, סין. תצלום: גוטייה דלקרואה

העובדה שהאירוע נראה מוזר מבהירה מה אנשים שגדלו בארצות הברית (או המזדהים עם ערכיה) חושבים על שינה: אנחנו יכולים לקבל את מרותם ואפילו התנהגות בריונית מצד משכימי קום, ואנו נוטים לזלזל במנהגים אחרים כמו הסייסטה.

אלה חלק מהמוסכמות שלנו: אדם אינו אמור לישון יותר מדי – לשינה מועטה ככל האפשר יש ערך חברתי והיא נחשבת לתכונה טובה. האמריקני הממוצע ישן שש שעות ושלושים ואחת דקות בימות השבוע. הגבול העליון של שינה שאפשר להודות בו הוא שמונה שעות

אלה חלק מהמוסכמות שלנו: אדם אינו אמור לישון יותר מדי – לשינה מועטה ככל האפשר יש ערך חברתי והיא נחשבת לתכונה טובה. האמריקני הממוצע ישן שש שעות ושלושים ואחת דקות בימות השבוע – וזה משך הזמן הקצר ביותר לעומת כל מדינה מלבד יפן (שש שעות ו-22 דקות). הגבול העליון של שינה שאפשר להודות בו הוא שמונה שעות. שינה היא בזבוז זמן, היא גוזלת מכם משאבים סופיים של מודעות וזמן פרודוקטיבי. זמני שינה קולקטיביים או שינה בציבור מעלה בדעתנו בתי תינוקות ובתי אבות. לא ישנים ביחד עם עמיתים לעבודה, לעולם לא, בכל מובן אפשרי. אם אתם ממש חייבים לישון, יש למצוא מקום רחוק מן העין ואם מישהו שואל, תמציאו אליבי, או תגידו משהו כמו ״רציתי רק לעצום עיניים״, כאילו אתם מתחננים שיראו במעשיכם עבירה זעירה יותר. או שתקראו לזה ״תנומת כוח״ (power nap), כאילו מדובר בעצם באימון כוח בחדר הכושר.

״כל חברה היא שיפוטית בנוגע לנושאים מרכזיים הקשורים לערכיה״, אומרת קרול וורת׳מן (Worthman), אנתרופולוגית ביולוגית מאוניברסיטת אמורי באטלנטה. אבל בכל הנוגע לשינה, הצורך בביטחון – לעומת שיפוט ערכי – כנראה נפוץ לא רק בתרבות שלנו. ואכן, במחקריה של וורת׳מן ברחבי תבל, שינה התגלתה כגמישה וחברתית מן הצפוי על פי נקודת המבט המערבית. ״השינה של בני אדם התפתחה בנסיבות מסוכנות שהביאו לאימוץ הסדרי שינה מורכבים והקפדה על דריכות בעת השינה כדי להתאים לנסיבות המקומיות״, היא כותבת ב-Frontiers Reviews. ונסיבות אלה השתנו ממקום למקום.

בקרב לקטים, רועי צאן וחקלאים ברחבי העולם השינה ביחד מייצרת שינה בטוחה משום שהיא מספקת חום, נוחות וביטחון שמישהו תמיד ער או נכון להתעורר במקרה של סכנה או מצוקה

כשוורת׳מן החלה לבחון את האנתרופולוגיה של השינה, לפני למעלה מעשור, הנושא היה לגמרי מתחת לרדאר של עמיתיה, שהאמינו כי תרבות היא משהו שעושים בעת הערוּת בלבד. אבל היא גילתה שלא כך הוא. במחקר של עשר קבוצות ובכלל זה לקטים, רועי צאן וחקלאים מדרום אמריקה, אפריקה, מרכז אסיה ודרום מזרחה, וכן מאזור האוקיאנוס השקט, וורת׳מן גילתה כי התזמון, המקום, האופן והחברה שבה אנשים ישנים הם רבים ומגוונים. באופן כללי, בתרבויות שאינן שלנו, החיפוש אחר ביטחון היה חשוב מכול. ״בכל הקבוצות הללו, השינה ביחד מייצרת שינה בטוחה משום שהיא מספקת חום, נוחות וביטחון שמישהו תמיד ער או נכון להתעורר במקרה של סכנה או מצוקה״, היא מסבירה. ״חללי שינה משותפים כאלה הומים מישנים אחרים, חיות המשק, אח מבוערת לחימום והגנה, ופעילויות לילה של אחרים בקרבת מקום. מזרנים, שפע מצעים וכריות הם נדירים או לא קיימים כי הם יש בהם טפילים וכינים.

ההסדרים הפרגמטיים הללו משוחררים לרוב מן הערכים שאנשים במערב מקשרים לשינה, שבהם המחשבה כי ״זמן שווה כסף״ היא חזקה במיוחד. היא מתאימה לתפישתנו את היחידים כמקבלי החלטות אחראים ועצמאים. הערכים הכפויים הללו, ולא הצורך הבלתי פוסק בביטחון, ״מעצבים את האופן שבו אנחנו ישנים ואת צורת המחשבה שלנו על השינה כאן״.

הרודן, שומר המוסר הקורא "שלוש-ארבע לעבודה!". תצלום: מוסטפא מחמודי

בעצם, בארצות הבית לא רק השינה מזמינה תגובות שיפוטיות. גם העישון (של כל דבר, המזון (הרבה מדי, מעט מדי והשפעתו על הבריאות), אלכוהול (יותר מדי, כמובן, ומי מסוגל להסתפק במועט, שופטי השופטים?), התעמלות וסקס, וישנם כינויים לאנשים שנתפשים כפעילים מידי או אחרים שאינם פעילים מספיק. עם זאת, השיפוטיות הזאת מבוססת על רעיונות על בריאות ומתינוּת. חלק ממה שהופך אותם למבחילים הוא שהם לא לגמרי מוטעים וההתערבות בחיינו נוגעת בעצב חשוף.

בנג׳מין פרנקלין, 'האב המייסד', המליץ ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם, ובעקבותיו, אבות מן השורה הטיפו שוב ושוב שלא לבזבז את החיים בשינה, כשהם יוצרים קישור בין שינה לבין עצלות

בכל הקשור לשינה, לעתים קרובות אנחנו משליכים את המדע ונאחזים ברעיונות מסוימים שנראים לנו נכונים – ״האב המייסד״ בנג׳מין פרנקלין המליץ ללכת לישון מוקדם ולקום מוקדם, ובעקבותיו, אבות מן השורה הטיפו שוב ושוב שלא לבזבז את החיים בשינה, כשהם יוצרים קישור בין שינה לבין עצלות.

אבל הנתונים המדעיים הקשיחים בנוגע לשינה צריכים לרכך את הרעיונות השיפוטיים שלנו. הנה מספר ממצאים בסיסיים. כל אחד מאיתנו – אנשים אבל גם בעלי חיים, צמחים, פטריות ואפילו אצות כחוליות – הוא כרונטיפ: ההתנהגות שלנו נקבעת על ידי באופן שבו השעון הצירקדי שלנו מווסת את האנרגיה במהלך מחזוריות של 24 שעות. התאים מודדים בעצם את הזמן בגרעין העל תצלובתי במוח, איבר שמפרש מידע על אודות אור וחושך, הנאסף כל ידי קולטני אור ברשתית. הרשתית, בתורה, מכילה תאי גנגליון שמסנכרנים את השעון הצירקדי כשהם מאותתים לבלוטת האצטרובל להפריש מלטונין. זרם המלטונין מאט את קצב פעימות הלב, מוריד את טמפרטורת הגוף ומודיע לנו שהגיע זמן לישון.

ברור שאנו יכולים לטפח הרגלי שינה – היגיינת שינה אינה המצאה מופרכת – אבל הנטיות שלנו הן מה שהן. כארבעים אחוז מבני האדם הם עפרונים (אנשים המקדימים להתעורר), שלושים אחוז הם ינשופים והשאר נמצאים במקום כלשהו באמצע.

ישנו טיעון אבולוציוני המנסה להסביר את סוגי השינה השונים להדהים בתרבויות שונות. על פי השערתו משנת 1966 של הפסיכולוג פרדריק סניידר, לאורך מרבית ההיסטוריה האנושית, שינה הפכה את בני האדם פגיעים לחיות, אנשים אחרים וסכנות סביבתיות – שלא לומר זעם עולם הרוחות. לכן, הקהילה שיש בה כרונוטיפים שונים יכלה לוודא שמישהו היה תמיד דרוך להשגיח ולהשמיע אזעקה. מול כל כך הרבה איומים אפשריים, האידיאל היה לא לישון שינה עמוקה, שאנו כה כמהים לה כעת, אלא לטפח שינה קלה. (כולנו עובר מחזוריות של שלבי שינה, עם פרקי זמן ארוכים של שינה קלה המובילים לתנועת עין מהירה, או שנת חלום, ההולכת ומתארכת ככל שהלילה מתקרב אל הבוקר).

אף שהכרונוטיפ של אדם דומה יותר לסוג דם מאשר לבחירה אישית, אפשר לעצב הרגלי שינה, ויתרה מכך, יש בכך תפקיד לתרבות ואמונה

ההשערה זכתה לאישוש במחקר שנערך בשנת 2017, ועקב אחר אנשי הדזה, קבוצה אתנית של ציידים-לקטים בטנזניה. החוקרים, בראשות האנתרופולוג דייוויד סמסון מאוניברסיטת טורונטו שבקנדה, השתמשו באקטיגרפיה – מעקב אחר תנועות הקבוצה בעזרת מכשיר שאינו פולשני – והגיעו למסקנה כי במהלך עשרים לילות, הקבוצה כולה ישנה בו זמנית רק ב-18 משכי זמן של דקה. ״במהלך האבולוציה האנושית״, כתבו החוקרים, ״קבוצות ישנות המורכבות מתערובת של גילאים, סיפקו צורה של דריכות וערנות. מגוון כרונוטיפים... באוכלוסיות מודרניות עשויים לכן לייצג מורשת של ברירה טבעית שבעבר נועדה לצמצם את הסכנות שבשינה״.

אף שהכרונוטיפ של אדם דומה יותר לסוג דם מאשר לבחירה אישית, ממחקר ההדזה עלה כי אפשר לעצב הרגלי שינה, ויתרה מכך, שיש בכך תפקיד לתרבות ואמונה.

הזדמנות נהדרת להיכרות עם בני ההדזה: חיים פעילים ביותר, רבי סכנות ואתגרים, ותבנית שינה מיוחדת.

העובדה שהרגליהם של אנשי הדזה התגבשו סביב האמונות בדבר מה שנחוץ להישרדותם היא פחות מדהימה מן הסיפור על המהגרים לארה״ב, שאמונותיהם בנוגע לשינה הביאו למותם. ברמות של לאוס, ״טְסוג טסוּאָם״ מתאר סיוטים קטלניים. בשנות השבעים והשמונים, גברים מקרב אנשי המונג שסיעו לצבא ארה״ב במלחמת וייטנאם, הורשו להתיישב במרכז קליפורניה. הם היו בריאים למדי, והגיל החציוני שלהם היה 33. אבל המרחק מהבית והחיים בתרבות זרה, גרמו להם להרגיש נתק ממנהגיהם. הדבר גרם להם לחוש שהם בסכנה, והגברים חשו פגיעים לרוח הרעה, הכועסת והקטלנית של אבותיהם.

ואכן, 117 מהם מתו, בזה אחר זה, במה שזכה לשם ״תסמונת המוות הבלתי צפוי בשינה״. בסופו של דבר, חוקרים זיהו את הגורם כשילוב קטלני של הפרעות קצב לב גנטיות הנפוצות בקרב בני המונג, ושיתוק שינה, תופעה מוכרת בתרבויות רבות, המתרחשת כשהמוח מתעורר לפני תום שנת החלום. אבל כפי שמציינת שלי אדלר (Adler) בספרה על אנשי המונג משנת 2011 Sleep Paralysis: Nightmares, Nocebos, and the Mind-Body Connection, מחלת הלב התעוררה על ידי מערכת אמונות, שהיא זו שהרגה אותם בפועל.

מרבית האנשים יחשבו, כמובן, שמוות בשינה אחרי חיים ארוכים הוא עניין חיובי, והם אינם מפחדים שהשינה תהרוג אותם – הם מפחדים רק ממה שיגידו אחרים אם ישנו יותר מדי

גם אם לנו במערב אין מחלת לב כזו, חלומות עדיין ממלאים את לילותינו. נדמה לי כי בתרגיל של אסוציאציות מילוליות, מעטים המערביים שיענו על המילה ״שינה״ במילה ״סכנה״. ועם זאת, רוח הרפאים הזו נמצאת שם, ממנורות הלילה של הילדים ועד המנהג לבדוק אם ביתנו בטוח לפני שאנו הולכים לישון. מרבית האנשים יחשבו, כמובן, שמוות בשינה אחרי חיים ארוכים הוא עניין חיובי, והם אינם מפחדים שהשינה תהרוג אותם – הם מפחדים רק ממה שיגידו אחרים אם ישנו יותר מדי.

כדאי לכולנו להיפטר מהשיפוטים המוסריים, וממדיניות שנובעת מהם באופן בלתי נמנע. למה, למשל, אנחנו ממשיכים לשלוף את המתבגרים מו המיטה כדי שיגיעו לבית הספר בזמן, בעוד שממחקרים עולה כי עדיף שיתחילו את הלימודים מאוחר יותר? אף שאיננו יכולים לשנות את הכרונוטיפ שלנו, המקצבים הצירקדיים שלנו משתנים בשלבי החיים השונים. לכן ילדים קטנים מתעוררים בשעה מוקדמת כל כך. אבל בגיל ההתבגרות המינית, החלק הטוב ביותר ביממה מגיע בלילה, ואין שום דבר משמח בללכת לישון מוקדם.

מתבגרים זקוקים לרוב לתשע שעות שינה, כך שאם ילכו לישון באחת עשרה בלילה, בתי הספר לא אמורים להיפתח לפני תשע בבוקר

מתבגרים זקוקים לרוב לתשע שעות שינה, כך שאם ילכו לישון באחת עשרה בלילה, בתי הספר לא אמורים להיפתח לפני תשע בבוקר. אבל במרבית בתי הספר בארה״ב תלמידי הכיתות הגבוהות יותר מתחילים את יום הלימודים מוקדם יותר. האקדמיה האמריקנית לרפואת שינה מאשימה את חוסר השינה של מתבגרים ברשימה ארוכה של בעיות ובכלל זה בריאות נפשית לקויה, התנהגות בלתי ראויה וציונים גרועים, ירידה בפעילות גופנית, אכילת יתר ונהיגה מסוכנת. באזורים שבהם התחילו את הלימודים בשעות מאוחרות יותר נרשמו תוצאות טובות. כשבאחד האזורים בקנטקי פתחו את יום הלימודים שעה מאוחר מן הרגיל, תאונות הדרכים של תלמידים ירדו ב-16.5 אחוז בשנתיים שלאחר מכן, אף שבמדינה כולה חלה באותה תקופה עלייה של 7.8 אחוזים בתאונות שבהן היו מעורבים בני אותו גיל. אולם, שינוי הוא עניין קשה כשבתי הספר ממשיכים להאמין שעלינו להכין את המתבגרים לעולם האמיתי לכאורה – בלי קשר לכרונוטיפ – ואסור שיתעוררו כשמתחשק להם.

לקום לשעת אפס? מזיק. תצלום: היילי פין

ברור למדי שהשינה הפכה לשדה מוקשים של שיפוטים מוסריים. לא לגמרי ברור למה, אבל אולי יש לך קשר לנטייה שלנו לבושה וביושם של אחרים. אנו הרי מכנים אדם שאינו מקבל את תקופת שיפוטם של אחרים בשם ״חסר בושה״ – וקל מאוד לגרום למישהו לחוש בושה בהרגלי השינה שלו. יתכן שהגישות שלנו לעניין השינה הן שיירים מתקופה שבה השינה הייתה מסוכנת יותר, כשאדם שחרג מן הציפיות היה מסכן את כולם. אולי התביעה להיות דרוכים פינתה את מקומה לסוג אחר של ערנות – הדאגה בנוגע ליצרנות – וסוג אחד של חרדה תפס את מקומו של אחר.

כך או כך, לשיפוטים במוסריים שלנו בנוגע לשינה יש שורשים עמוקים והם צפים אל פני השטח במקום שבו אנו חיים. וכמו שקורה עם כל הטפות המוסר, אחת הסיבות לכך שכדאי לחשוב מחדש על הגישות הישנות הללו הוא שבסופו של דבר, השופטים עשויים ליפול באותה מלכודת שבה נמצאים האנשים שעליהם הם מעבירים ביקורות. שינה, או במקרים רבים הדאגה בשל חוסר שינה, כבר אינה רק פעילות אלא תעשייה – הכריות, הסדינים, המזרון ואביזרי שינה אחרים, וכן מומחים, יועצים, פסיכולוגים ואפילו עורכי דין התובעים בשמם של הסובלים ממחסור בשינה. ישנה חרדת שינה המונית, והנזיפות המוסריות מתעצמות.

נדודי שינה הם דבר נורמלי, והם מהווים בעיה רק אם אנשים משריעים את עצמם בבעיה. ישנה תפישה מוטעית כי התעוררות באמצע הלילה היא בעיה. אנחנו חושבים שעלינו לישון במשך שמונה שעות. אבל זה בסדר לפצל את השינה. זה מה שבני אדם עשו לרוב במשך אלפי שנים. ופרקי זמן של נמנום קצר הם טובים מאוד

״בכל הקשור לשינה ישנו רעש רב״, אומר כריסטופר לינדהולסט (Lindholst), מנכ״ל ומיסד שותף של MetroNaps, חברה ניו יורקית המייצרת תחנת שינה בשם Energy Pod, ואחד הדוברים הנלהבים בנמנום. ״העובדה היא שאנחנו באמת לא מבינים היטב את השינה. הדבר הנפוץ ביותר שאנו שומעים הוא ׳אני לא מסוגל לישון׳. אחד העיתונים דיווח על 40 מיליון בני אדם שמתקשים לישון. באחר נאמר שמדובר ב-80 מיליון. עבור רבים מדובר פשוט בתפישה״.

נדודי שינה, טוען לינדהולסט, הם דבר נורמלי, והם מהווים בעיה רק אם אנשים משקיעים את עצמם בבעיה – באופן שאינו שונה לגמרי מתופעת אנשי המונג, אף כי פחות קטלני. ״ישנה תפישה מוטעית כי התעוררות באמצע הלילה היא בעיה״, הוא אומר. ״אנחנו חושבים שעלינו לישון במשך שמונה שעות. אבל זה בסדר לפצל את השינה. זה מה שבני אדם עשו לרוב במשך אלפי שנים. ופרקי זמן של נמנום קצר הם טובים מאוד. הם מעניקים דחיפה ליצרנות אחר הצהריים, כי הם מאזנים את לחץ השינה. הם משפרים את מצב הרוח, הלמידה והזיכרון. יש לכך יתרונות לטווח ארוך״.

אישה מבנות המונג (Hmong): בעיות הבריאות ודפוסי השינה של ההמונג חשובים לשיפור ההתנהלות של כולנו. תצלום: רוד וודינגטון

רוב בני האדם חווים נפילה באנרגיה בשעות אחר הצהריים, ורבים פותרים זאת באמצעות קפאין. לינדהולסט, שמייעץ לתאגידים ולספורטאים מקצוענים, ובכלל זה לקבוצת הכדורסל ״אינדיאנה פייסרס״, מזהיר כי אף שקפאין עשוי לעזור לכם להישאר ערניים, תרגישו ותתפקדו טוב יותר אם פשוט תעצמו עיניים ותיכנעו לשינה קצרה. רבע שעה או עשרים דקות יספיקו, ומחקרים אחרים תומכים ברעיון כי שינה קצרה יכול לעזור לכסות גרעונות שינה. גם במקרה זה יש ראיון לכך שסייסטה או כל צורה אחרת של נמנום, פועלת. מחקר משנת 2007 הראה ירידה בשיעור של 37 אחוז במקרי מוות הקשורים לבעיות לב אצל אנשים שנהגו לנמנם באופן קבוע.

השיפוט המוסרי בנוגע לשינה מוטמע בנו כל כך, שהוא מעצב את תפישת העצמי שלנו. בגלל שגדלנו עם שיפוטים בנוגע לשינה, הרגלי השינה עלולים להוות טריגר לבושה

ברור שאף כי מספר הולך וגדל של תאגידים שוקלים אט אט מחדש את הביקורת שלהם על הפסקות הנמנום, או מאמצים מדיניות גמישה המאפשרת לאנשים לעבוד בשעות התואמות לכרונוטיפ שלהם, למרבית מי ששעות העבודה שלהם מוגדרות אין אפשרות כזו. (אצל רבים, התביעות החיצוניות עיצבו את הרגליהם במידה כזו שהם כבר אינם יודעים מהו הכרונוטיפ האותנטי שלהם). עם זאת, השיפוט המוסרי בנוגע לשינה מוטמע בנו כל כך, שהוא מעצב את תפישת העצמי שלנו. בגלל שגדלנו עם שיפוטים בנוגע לשינה, הרגלי השינה עלולים להוות טריגר לבושה. חברה, סיליה מוריסון, שהיא בת 25, סיפרה לי איך בקולג׳ היא נהגה להתכרבל עם ספר באזור משותף והתעוררה כשהיא מוצאת את עצמה מוקפת בקבוצה של תלמידים לעתיד והוריהם. אפילו כשסיפרה את הסיפור, היא הסמיקה, ואמרה כמה נורא הרגישה משום שיצרה רושם רע בנוגע לקולג׳. חבר אחר, ססיל ג׳ונס, המתקרב לגיל 80, קורא (הרבה) עד הרבה אחרי חצות, ומתעורר אחרי שמונה בבוקר. הוא קורא ללוח הזמנים שלו, ולא לגמרי בצחוק, אזור הכישלון.

כשאמרתי לו שזה אינו עניין לבושה או גאווה, הוא ביטל את דבריי כאילו, בגלל שאני מתעורר בשעה מוקדמת ונוהג לצאת לריצה עם עלות השחר, כל מה שאומר יישמע כמו ניסיון לנחם אותו – כמו שאדם שמרוויח הרבה כסף יגיד למישהו שאינו מרוויח הרבה שלכסף אין חשיבות, בעוד שניהם יודעים שזה לא כך.

כשהילדים שלי ישנו בסופי שבוע עד הצהריים, הרגשתי חסר סבלנות והתעורר בי רצון ״לשפר״ אותם על ידי כך שאעיר אותם. מה שריסן אותי היה הזיכרון של הקוד המוסרי של אבי בנוגע לשינה – שהיה גורם לי בגילם לגלגל את עיניי, אילו רק הייתי מסוגל לשמור אותן פקוחות.

״הם עדיין ישנים?״ שאלתי פעם את אשתי, כי אף שלא עשיתי דבר בעניין, עצם האמירה שיפרה את הרגשתי. בתשובה, היא נעצה בי מבט של מי שאינה נופלת בפח – יכולתי לראות במבט שלה השתקפות של מחשבותיי: מתחת לכללים חשתי חרדות בנוגע למי שהם ילדינו, בנוגע להרגלים ולשגרה שלהם, למוסר העבודה ותחושת האחריות שלהם. הרי רק אדם שטחי ושיפוטי יכול לחבר את הדברים הללו עם שעת הקימה שלהם, נכון?

״מה?״ אמרתי, ״רק שאלתי אם הם עדיין ישנים״.

״תניח להם״, היא אמרה. ״הם לא הציקו לך כשהלכת לישון מוקדם, נכון?״

טוד פיטוק (Pitock) הוא כותב עטור פרסים שרשימותיו העיתונאיות התפרסמו בין השאר בכתבי העת ״אטלנטיק״, ״דיסקאבר״ ו״סמית׳סוניאן״. הוא מתגורר בפילדלפיה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: עובד במפעל עיבוד כותנה בתנומה במהלך יום העבודה: מחוז שינג'יאינג, האזור האוטונומי האויגורי, סין. תצלום: Xinhua News Agency, אימג'בנק / גטי ישראל