הטוב טוב, והרע רע

על תחומי מחקר אקדמיים רבים ניתן לומר שהם עוסקים ב״חקר המוסר״. מבין אלה, האתיקה הנורמטיבית, תחום המשנה הפילוסופי, חוקרת את המוסריות באופן שהוא כנראה המנוכר מכולם. במקום להתמקד באופן שבו בני אדם וחברות חושבים ומדברים על מוסר, חוקרי המוסר הנורמטיבי מנסים להבין אילו דברים הם פשוט טובים או רעים מבחינה מוסרית ולמה. תחום המשנה הפילוסופי של המטא-אתיקה מאמץ, באורח טבעי, פרספקטיבת-על ומביט ממנה בסוגי החקירות שאתיקנים נורמטיביים עוסקים בהם. התחום שואל אם ישנן תשובות נכונות אובייקטיבית לשאלות בנוגע לטוב או רע, או שהמוסר אינו אלא תחום של אשליות ודעות בלבד.

לא ההסתייגות שלי או שלנו היא שהופכת את העינויים לרעים מבחינה מוסרית. במילים פשוטות, עינויים הם רעים משום שהם פוגעים מאוד בבני אדם. אני סבור כי אמיתות מוסריות אובייקטיביות כאלה ניתנות לידיעה

רוב המחקר שלי בעשור האחרון התמקד במטא-אתיקה. אני סבור כי ישנן אמיתות בנוגע למה שנכון או לא נכון מבחינה מוסרית. אני סבור כי חלק מן האמיתות הללו הן אובייקטיביות, או כפי שאומרים בספרות, ״אינן תלויות-עמדה״. כלומר, לא ההסתייגות שלי או שלנו היא שהופכת את העינויים לרעים מבחינה מוסרית. במילים פשוטות, עינויים הם רעים משום שהם פוגעים מאוד בבני אדם. אני סבור כי אמיתות מוסריות אובייקטיביות אלה ניתנות לידיעה, וכי ישנם מי שטובים מאחרים ביכולתם להכיר בהן. אם תרצו, אפשר אפילו לקרוא לאנשים אלה ״מומחי מוסר״.

לא כולם, כמובן, מסכימים עם כל זה. ישנם מי שפשוט מבולבלים. הם כורכים יחד ״אובייקטיביות״ עם ״אוניברסליות תרבותית״ או ״מאפיין מולד״ או ״נכלל בקבוצה של מספר עקרונות שאין להם יוצאים מן הכלל״ וכיוצא באלה. אולם הסתייגויותיהם של רבים מן האפשרות של אובייקטיביות מוסרית הן ברורות ועמוקות יותר. בעיקר, אני מגלה כי יש המסתייגים כי הם חושבים שבכדי שיתקיימו אמיתות מוסריות, ובוודאי כאלה שהן אובייקטיביות וניתנות לידיעה, המוסר צריך מעין ״בסיס״, שלדעתם אינו בנמצא. אחרים הלהוטים לסייע, מנסים להראות כי על אף הכול, ישנו בסיס מוצק או מוחלט למוסר.

"האבל הראשון" - אדם וחווה מתאבלים על הבל בנם, (1888), ויליאם-אדולף בוגרו. תצלום: ויקיפדיה

לדעתי, שני הצדדים בוויכוח הזה יוצאים מנקודות הנחה מוטעות. המוסר הוא אובייקטיבי, אבל הוא אינו דורש בסיס וגם אינו נשען על בסיס כלשהו. הוא פשוט צף שלו שם, במרחב ההערכתי הכללי, ואינו נתמך על ידי דבר. חלקים ממנו אפשר להסביר באמצעות חלקים אחרים, אבל רשת הטוב והרע השלמה עומדת בפני עצמה. יתכן שאתם חושבים שזה מוזר ואפילו ממש ראוי לזלזול. פעם גם אני חשבתי כך. מטרתו של מאמר זה, המבוסס על Pragmatist Quietism: A Meta-Ethical System, ספרי משנת 2022, היא לעודד אתכם להתחיל לראות את הפן הזה בעולם כפי שאני רואה אותו כעת.

על פי התועלתנות, פעולות הן צודקות במידה, ורק במידה, שהן מקדמות את הרווחה הכללית. לכן, האם התועלתנות מועמדת לשמש בסיס למוסריות? ובכן, היא בהחלט מתיימרת להסביר הרבה בכל הקשור לטוב ורע

השאלה הראשונה שעלינו לשאול היא: מהו בדיוק ״בסיס״? אנחנו יכולים לברר את המושג על ידי בדיקה אם תאוריה של מוסר כמו תועלתנות עשויה לשמש בסיס. על פי התועלתנות, פעולות הן צודקות במידה, ורק במידה, שהן מקדמות את הרווחה הכללית. לכן, האם התועלתנות מועמדת לשמש בסיס למוסריות? ובכן, היא בהחלט מתיימרת להסביר הרבה בכל הקשור לטוב ורע. למה לתת לעניים? כדי לקדם את הרווחה. למה לא להרביץ לשכן? כי הדבר אינו מקדם את הרווחה. האם הבנק של קנדה צריך להעלות את שיעור הריבית ברבעון הנוכחי? לא ברור, כי לא ברור אם הדבר מקדם את הרווחה. וכן הלאה, וכן הלאה.

עם זאת, לא על תועלתנות חשבתי כשאמרתי ״בסיס״. לא משום שהתועלתנות היא שגויה, אלא משום שהיא תאוריה מוסרית. אבל בסיס אינו תאוריה מוסרית. הוא מסוג הדברים שאמורים לבסס, או לתמוך, או להצדיק תאוריות מוסריות, וטענות מוסריות בכלל, בלי שיש לו עצמו מעמד בתחום המוסר.

הנה דרך אחרת לחשוב על כך. נניח שמפקפקי המוסר היו טוענים, בדומה לדייוויד יוּם: ״אינכם יכולים לגזור רציונלית את מה ש״ראוי״ מתוך מה ש״ישנו״!״. כעת דמיינו שאני עונה: ״דווקא אפשר! התועלתנות צודקת, ולכן, מהעובדה שפעולה מקדמת את הטוב הכללי, אפשר לגזור כי ראוי לעשות אותה״. אני חושד שהמפקפקים שלנו יראו בכך תשובה בלתי מספקת. ״אי אפשר להראות שיוּם טעה בנוגע ל׳ראוי׳ ו׳ישנו׳ רק על ידי שליפה של ׳ראוי׳ נוסף״, הם עשויים לענות. ״כדי להראות שהמעבר מ׳ישנו׳ ל׳ראוי׳ יכול להיות רציונלי, צריך לצאת לגמרי מתחום הדיון במה שראוי, ולספק... אה....״... ״ולספק,״ הייתי משלים את המשפט, ״את מה שאני מכנה בשם ׳בסיס׳״.

דייוויד היום: ספקן, גם באשר לקשר בין מה שיש ובין מה שראוי. דיוקן מאת אלן רמזי (1754). תצלום: ויקיפדיה

אם כך, תורה מוסרית אינה יכולה לשמש בסיס. אז מה כן? הנה מועמדת אפשרית. אחד הדברים שפילוסופים של השפה מנסים לעשות הוא להסביר למה מונחים ומושגים מתייחסים [או מצביעים] לדברים מסוימים בעולם. רבות מתאוריות ההצבעה הללו מדברות על הקשר בין הסדרה סיבתית – כזו שעוסקת באופן שבו אנחנו ״מסמלים״ את המושג ״חתול״ או משתמשים במילה ״חתול״, למשל על ידי התייחסות למעשיהן של חיות מחמד ארוכות זנב שאוהבות להשתרע על אדן החלון. ישנם פילוסופים שיישמו את תאוריית ההצבעה הזו למונחים ומושגים מתחום המוסר, ועל פי תפישתם מושג כמו ״טוב״ מתייחס לתכונה או צבר של תכונות שיש להן קשר סיבתי לשימוש בו. מכאן שכל מה שיש לו את התכונה (או צבר התכונות) המסוימת יהיה טוב. שימו לב שנקודת ההתחלה שלנו כאן אינה טענה או תאוריה אשר, במונחים אינטואיטיביים, היא נושאו של המוסר. לעומת זאת, התחלנו בתאוריה של הצבעה – משהו השייך לפילוסופיה של השפה – המתיימרת להסביר כיצד מונחים ומושגים בכלל מעוגנים בעולם. ניתן לומר שעל ידי כך הענקנו למוסר בסיס.

יתכן כי ישנו, כפי שניסחה זו פיליפה פוּט, 'טוּב טבעי'. רופאים מדברים על כליה המתפקדת היטב, חקלאים מדברים על עגל שלא התפתח כראוי ואיש אינו חושב שהם פולשים אל תחום הלא נודע

הנה צעד תאורטי נוסף שעשוי להיחשב לניסיון להציע בסיס למוסר. בימינו אלה, פילוסופים רבים אינם ששים לקבל את קיומם של אובייקטים, תהליכים או תכונות שהם מחוץ לסדר ״הטבעי״. נראה כי הדבר עשוי להציב בעיות בפני תורת מוסר, כי טוב ורע נדמים כאילו הם על-טבעיים, כמו רוחות רפאים והילות, ואינם טבעיים כמו צדפות או פחמן. אבל מספר פילוסופים טענו כי מדובר בצעד מהיר מדי. יתכן כי ישנו, כפי שניסחה זו פיליפה פוּט ״טוּב טבעי״. רופאים מדברים על כליה המתפקדת היטב, חקלאים מדברים על עגל שלא התפתח כראוי ואיש אינו חושב שהם פולשים אל תחום הלא נודע. אמנם ישנם פילוסופים החושדים בתכונות ״טלאולוגיות״ לכאורה וב״יעדים סופיים״, אולם אחרים טענו כי בבחינה קפדנית יותר של הפרקטיקה המדעית מתברר כי יש לאלה ערך הסברי. אבל אם אין דבר בעייתי בטוּב בנוגע ללב, אין סיבה שתהיה בעייתיות בטוּב בנוגע לאורחותיו של האדם. בתמונה הזו, המכונה לעתים ״ניאו-אריסטוטלית״, תכונות מוסריות הן חלק מן העולם הטבעי.

מה הופך דיווח סמני כמו תאוריה סיבתית של הצבעה או תפישה מטפיזית כמו הנטורליזם הניאו-אריסטוטלי למועמדים לשמש בסיס למוסר, בניגוד לתאוריה כמו התועלתנות? הם מסוגלים לשמש כבסיס למוסר משום שבעיקרון, הם אינם מוסר. הם תחביר – הם עוסקים במשמעות של מילים ומושגים – או שהם מטפיזיקה והם מקטלגים את סוגי הדברים הקיימים בעולם. תועלתנות, לעומת זאת, היא מוסר, ומוסר, ממש כמו כל דבר אחר, אינו מסוגל למשוך את עצמו מעלה בציצית ראשו. אולם נדמה לי שאנו יכולים להתקדם מעט. בעוד שתאוריה כמו התועלתנות מציעה לנו הסבר ישיר – והוא עשוי להיות מוצלח או גרוע – למה הוא טוב או לא טוב וכדומה, תאוריית ההצבעה הסיבתית שלנו אינה עושה זאת. היא מציעה תאוריה בנוגע למה שמונחים ומושגים מתייחסים אליו, שיש לה השלכות בנוגע לאילו טענות מוסריות הן אמיתיות, ולאלה בתורן יש השלכות בנוגע למה שטוב או ראוי. אבל בסופו של דבר, היא מספרת לנו על משמעות הדברים, ואילו תאוריות כמו התועלתנות מספרות לנו מה נכון. ראיה אחת להבדל בין תפקידן ההסברי של התאוריות הללו ניתן למצוא בהבדל ביניהן, במונחים של מה שאנו עשויים לכנות בשם ״כלליות התחום״. לתאוריות כמו ״מונחים מתייחסים לתכונות שמסגירות באופן סיבתי את השימוש בהם״ או ״רק דברים שקיומם מוגדר על ידי הצלחתו של מדע הטבע קיימים״ יש השלכות שמעבר למוסר – בנוגע למשמעותו של ״חתול״ או בשאלה אם רנה דקארט טען כי קיים ״דבר חושב״ – ואילו התועלתנות היא אך ורק תאוריה של טוב ורע, לא יותר.

אם מישהו יטען כי פעולה היא רעה מוסרית אם ורק אם אלוהים אוסר עליה, אתייחס לכך כאל תאוריה מוסרית רגילה, בדיוק מאותו סוג הטוען כי פעולה היא רעה מוסרית אם ורק אם היא אינה מקדמת את הרווחה האנושית

ובכן, אם תיכנסו לאתר האינטרנט שנודע בעבר בשם טוויטר ותחפשו ״בסיס המוסר״ או משהו דומה, תמצאו דיונים רבים על אלוהים או דת. לכן כדאי לשאול: האם אלוהים הוא מסוג הדברים שאנשים כמוני חושבים עליהם כשאנחנו מדברים על ״בסיס״? זהו נושא הראוי לדיון רחב, אבל על פניו, התשובה שלילית. אם מישהו יטען כי פעולה היא רעה מוסרית אם ורק אם אלוהים אוסר עליה, אתייחס לכך כאל תאוריה מוסרית רגילה, בדיוק מאותו סוג הטוען כי פעולה היא רעה מוסרית אם ורק אם היא אינה מקדמת את הרווחה האנושית. אם התועלתנות אינה מסוג הדברים שראויים לשמש בסיס, אז גם גרסה פשוטה של תאוריה בדבר ציווי מוסרי ראויה לכך. יש, כמובן, דרכים לשפר תאוריה בדבר ציווי אלוהי כך שהיא תוכל להיחשב כניסיון של ממש לשמש בסיס מוסרי – למשל על ידי הצגת מטפיזיקה של ״אלוהים הוא הטבע״. (יש לציין: ישנן דרכים מקבילות לשפר באורח דומה גם תאוריות מוסר נורמטיביות). הדבר היחיד שברצוני לומר כאן הוא ש״אלוהים מצווה X״ אינו מוציא אותנו מתחום המוסר יותר מ״אלוהים ממקסם את הרווחה הכללית״. הרלוונטיות המוסרית של כל אחד מאלה נתונה לוויכוח, והוויכוח יתקיים בזירה הנושנה של החשיבה המוסרית מן הסדר הראשון, עם כל הגלדיאטורים האחרים של המוסר הנורמטיבי.

אני חושד שרבים חושבים שנדרש בסיס למוסר כי הם מדמים את חקר מה שמכונה 'מוסר נורמטיבי' לחקר רגיל של עובדות

אז למה נדמה לעתים קרובות כל כך שלמוסר דרוש בסיס? יתכן כי קשה להסביר צורת מחשבה שנדמית לנו נכונה באופן כל כך מובן מאליו. אני, בכל אופן, איני חושב שהיא נכונה ובוודאי לא מובנת מאליה, ולכן הרשו לי לנסות להסביר. במילים פשוטות, אני חושד שרבים חושבים שנדרש בסיס למוסר כי הם מדמים את חקר מה שמכונה ״מוסר נורמטיבי״ לחקר רגיל של עובדות, שבו אכן נדמה כי ישנם יסודות/הסברים עבור מרבית הטענות השנויות במחלוקת. בין אם אתם מקבלים או דוחים עמדות פילוסופיות יומרניות כמו עקרון הסיבה המספקת, אני משער כי תביטו בחשדנות במי שיאמר שמחר ירד שלג אבל אז יטען שאין לכך הסבר– שזוהי עובדה פשוטה ותו לא. אבל אם הטענה הזו נשמעת תמימה, אז התפישה שלפיה המוסר בכללו ״פשוט צף לו שם״, כפי שניסחתי זאת, ללא קשר לדבר שעשוי לשמש לו הסבר, עלולה להיראות לכם אבסורדית לגמרי.

"אלוהים, כלומר הטבע", קבע שפינוזה, ולא פלא שחוזרים אליו היום. דיוקן של ברוך שפינוזה, 1664, מאת פרנץ וולפהגן. תצלום: ויקיפדיה

במקביל, הסיבה המהותית לכך שאיני חושב שנדרש בסיס למוסר, היא שאני מכחיש את הטענה כי ויכוחים מוסריים רלוונטיים דומים לוויכוחים רגילים על אודות עובדות. יש לוויכוחים הללו מאפיינים שגורמים לנו לטעות בקלות ולחשוב כך, אולם בעצם הם שונים בתכלית. ליתר דיוק, ויכוחים שמכונים ״מוסר נורמטיבי״ דומים ביותר לוויכוחים שרבים מכנים ״מילוליים בלבד״ או ״לא מהותיים״. דוגמה קלאסית אפשר למצוא ב״פרגמטיזם״, ספרו של ויליאם ג׳ימס משנת 1907. אדם רודף אחרי סנאי סביב עץ. האם מכאן נובע שהוא רץ סביב הסנאי? אחד המתווכחים אומר ״לא״, כי האיש נמצא תמיד מאחורי הסנאי. אחר אומר ״כן״, כי האיש נמצא קודם צפונית לסנאי ולאחר מכן מערבית לו ואז דרומית ומזרחית לו. כמובן, לאנשים בוויכוח הזה ישנן אמונות שונות. הקונפליקט שלהם אינו קשור בתשוקות או ברגשות. ובכל זאת, ישנה תחושה ברורה כי הם אינם ממש מייצגים את העולם בדרכים שונות. הצד שאתם נוקטים בוויכוח כזה אינו קובע, ישירות או בעקיפין על ידי רמיזה, את האופן שבו אתם חושבים שכל אספקט של העולם נראה, מריח, נשמע וכדומה. נקיטת צד כזה או אחר בוויכוח הזה גם אינו מדריך אתם לפעול באופן שמגשים את מטרתכם, בלי קשר למהות המטרות הללו ובלי קשר לשאלה אם מה אתם מסוגלים לעשות. האמונה, במילים אחרות, אינה מתפקדת באופן ייצוגי כפי שמתפקדת מפה.

האופן שבו העולם יראה, יריח, יישמע וכן הלאה אם התועלתנות אמיתית הוא זהה לגמרי לאופן שבו העולם יראה, יריח, ישמע וכדומה אם התועלתנות אינה אמיתית

אני חושב שוויכוחים הנוטים להיות מכונים על אודות ״מוסר נורמטיבי״ דומים מאוד לכך. האופן שבו העולם יראה, יריח, יישמע וכן הלאה אם התועלתנות אמיתית הוא זהה לגמרי לאופן שבו העולם יראה, יריח, ישמע וכדומה אם התועלתנות אינה אמיתית. נקיטת עמדה בעד או נגד תועלתנות אינה מסייעת לנו לקדם את המטרות הסופיות שלנו, בלי קשר למהותן, באורח שבו מפה עושה זאת. להפך, היא פשוט משנה את המטרות הסופיות שלנו.

עם זאת, ישנם גם מספר הבדלים חשובים בין הוויכוח הנוגע לתועלתנות לוויכוח הנוגע לסנאי. אמרתי שלעתים אנו קוראים לוויכוחים כמו זה בנוגע לסנאי ״מילוליים בלבד״ או ״לא מהותיים״. לעתים אנו גם אומרים עליהם דברים כמו ״אפשר לומר כך, או אפשר לומר אחרת. מה הטעם?״ זאת משום שלא רק שמהוויכוחים הללו לא עולה דיוק ייצוגי – נדמה שהם אינם מציעים דבר בעל ערך. נדמה שהם, שוב, חסרי טעם. לא כך הם רוב הוויכוחים שלנו בנוגע למוסר ופוליטיקה. זאת משום שוויכוחים כאלה משפיעים על המניעים שלנו ושל אחרים, וגם על השבחים שלנו, האשמה, ההערכה וכן הלאה, באופן שוויכוחים כמו ויכוח ״הסנאי״ כנראה אינם משפיעים. אנו עשויים לומר שהם חשובים אבל לא מהותיים. להבדיל מוויכוח ״הסנאי״, יש להם משמעות. אבל להבדיל מוויכוחים רגילים על עובדות, החשיבות שלהם אינה נובעת מכך שהם מציעים ייצוג מדויק של העולם.

החיבורים הללו עם מניעים ורגשות הם שגורמים לנו לטעות ולזהות בין ויכוחים על אודות תועלתנות או ״בעיית הקרונית״ או צדק חלוקתי או ויכוחים יומיומיים על עובדות. משום שהם משפיעים על מה שאנחנו עושים ועל הרגשתנו, נדמה לנו שאיננו יכולים ״פשוט לבחור צד״ בלי מחשבה מעמיקה. במילים אחרות, איננו רואים בהם אפשרויות אקראיות, כפי שאנחנו רואים בוויכוח ״הסנאי״. אנו גם לא חושבים שראוי ליישב אותם באמצעות הוראה מושגית, כפי שנוכל ליישב וויכוחים מסוג ״הסנאי״.

ראוי לזכור שוויכוחים בתחום המוסר הנורמטיבי, על אף שהם אינם בעלי חשיבות ייצוגית, הם משמעותיים באופנים מעשיים ומשפיעים

הרשו לי להסביר. אילו מצאתי את עצמי מעורב בדיון העוסק בשאלה אם אדם מסתובב סביב סנאי, הייתי בוודאי מנסה להפסיק את הדיון ולומר: ״תראו, כל מה שאני מתכוון במונח ׳מסתובב׳ הוא...״. לעומת זאת, נניח שהיינו מוצאים עצמנו מתווכחים בשאלה אם ראוי שהתקשורת תעלים ידיעה חדשותית בניסיון להבטיח שמועמד שאינו מועדף לא ייבחר. במקרה כזה, לא הייתי מנסה ליישב את הוויכוח באמצעות אמירה כזו למשל, ״תראו, כל מה שאני מתכוון כשאני אומר ׳נכון׳ הוא ׳למקסם את הרווחה הכללית׳...״ בעיניי יש ליישב ויכוח כזה באמצעות טיעון ולא באמצעות התניה. ושוב, אני חושב שאנחנו יכולים לזקוף את ההבדל הזה לעובדה שוויכוחים בתחום המוסר הנורמטיבי, על אף שהם אינם בעלי חשיבות ייצוגית ממש כמו ״הסנאי״, הם משמעותיים באופנים מעשיים ומשפיעים שבהם ויכוח ״הסנאי״ אינו משמעותי.

אחרי מי רץ כל אחד מהם? האם הם מסתובבים? סביב מה? האם הם ממקסמים תועלת? איזו? למי? - והאם זה חשוב? רצים באליפות העולם באתלטיקה באנגליה (2017). תצלום: ויליאם וורבי

כל אלה מציבים את הוויכוחים בתחום ״המוסר הנורמטיבי״ בקטגוריה משונה, ומקשים עלינו לדעת מה לומר בנוגע אליהם במושגים של תאוריה פילוסופית. אני עצמי רואה בכך יתרון, משום שלא ברור מאליו מה לומר בנוגע לאמת ואובייקטיביות וידע בכל הקשור למוסר! עדות לכך היא העובדה שישנם פילוסופים חכמים-להדהים שחושבים שישנן אמיתות אובייקטיביות בנוגע למוסר, אחרים חושבים שמוסר הוא קשקוש ממש כמו אלכימיה, יש מי שחושבים שוויכוחים בתחום המוסר הם בעצם סתירות בין גישות מסוות שבבסיסן תשוקות, וכן הלאה. כל מי שחשב כי וויכוחים בנוגע למוסר פועלים כך שפרשנות תאורטית אחת היא פשוט מובנת מאליה וטבעית וקלה להצהרה, חייב לנו הסבר לכך שכל כך הרבה אנשים חכמים טועים באופן כל כך חמור בשלב מאוחר כל כך בתולדות המחשבה האינטלקטואלית.

לא ניתן לייצג או לשקף או להעתיק את העולם בשום מובן מוצק הראוי להתייחסות על ידי הגעה למסקנה כזו או אחרת כתוצאה מוויכוח מוסרי

וכך, מתוך הכרה כי אין כאן דבר מובן מאליו, הנה הפרשנות התאורטית שלי. הסיבה לכך שהמוסר אינו תובע ואינו מאפשר בסיס מחוץ לעצמו היא, שכמו ״הסנאי״, אבל בשונה מכל ויכוח עובדתי אחר, הסוגים הרלוונטיים של הוויכוחים המוסריים אינם ייצוגיים, או, כפי שאני מעדיף לנסח זאת, הם אינם מצליחים להיות בעלי ״ערך ייצוגי״. כלומר, לא ניתן לייצג או לשקף או להעתיק את העולם בשום מובן מוצק הראוי להתייחסות על ידי הגעה למסקנה כזו או אחרת כתוצאה מוויכוח כזה. אבל סוגי השיקולים החוץ-מוסריים הנובעים ממטפיזיקה, סמנטיקה וכן אלה שאנשים מנסים להשתמש בהם כ״יסודות״, יכולים להיות רלוונטיים למוסר רק בהצבעה על אילו אמונות מוסריות, אם בכלל, הן טובות או רעות מבחינה ייצוגית. הם אינם חשובים מוסרית באופן שבו אושר, חירות, שוויון, כבוד ודברים כאלה חשובים מוסרית. אבל מאחר שערך או חוסר ערך ייצוגי אינם רלוונטיים בכל הקשור לוויכוחים בתחום המוסר הנורמטיבי, השיקולים הללו ביחס למטפיזיקה של תכונות מוסריות, המובן והסימוכין של מונחים מוסריים וכן הלאה, אינם רלוונטיים למוסר בסיסי.

לכן תהיה זו טעות לחשוב, ביחד עם מי שמכונים ״תאורטיקנים של טעות״ או ״ניהיליסטים״ בנוגע למוסר, שלא קיימות תכונות מוסריות בעולם, ולכן כל ייחוס של טוב או רע הוא שקרי. העולם אינו חייב שיהיו בו סימנים קטנים מפורשים למוסריות כדי שדברים יהיו רעים או טובים. די שישנם אושר ואומללות, חירות ועריצות וכן הלאה. זו תהיה טעות לחשוב, כמו שחשבה אליזבת אנסקומב במאמרה רב ההשפעה Modern Moral Philosophy משנת 1958, שהוראה מוסרית (״ought״) היא נעדרת כל משמעות, ולכן אין דבר שחובה לעשות מבחינה מוסרית.

השאלה אם דבר מה ״נעדר משמעות״ היא עניין סמנטי, והסמנטיקה אינה משפיעה על המוסר הנורמטיבי. היא הייתה משפיעה על המוסר רק אילו קידמה אותנו בהכרעה על ערכם הייצוגי של אמונות בנוגע למוסר, אבל הדבר אינו עומד על הפרק. כפי שאמרתי מלכתחילה, הוויכוח שלי אינו עם המפקפקים בלבד. כל מי שמנסים להפיק מסקנות מוסריות חיוביות מטענות סמנטיות (למשל, בנוגע למובן או הקשר של מונחים מוסריים) או מטפיזיות (למשל, בנוגע לאופן הטוב ביותר להשיג בו צמצום של המוסריות למין צבר של תכונות ״טבעיות״ מתאימות) טועים באותה טעות בסיסית. הם מתייחסים לחקירה בתחום המוסר הנורמטיבי כאילו היא ייצוגית, אף שהיא אינה כזו.

אולם, אם שום צד בוויכוח המוסרי-נורמטיבי אינו מייצג או ״משקף״ את העולם בהצלחה רבה יותר מן האחר, אז למה איננו יכולים לבחור צד אקראי, כמו שנדמה שאפשר בוויכוח ״הסנאי״? כיצד יכולה להיות כאן אמת, אם אין אפשרות לייצוג מדויק או לא מדויק בשום מובן ברור?

ניתן למצוא ערך ומשמעות בוויכוחים המוסריים הללו, אף שהערך אינו נובע מייצוג העולם במובן חד משמעי. מדובר במה שאני מכנה 'ערך מוסרי ספציפי' – ערך של עשיית המעשה הנכון מהסיבה הנכונה

התשובה הבסיסית שלי היא שמה שמעניק לוויכוחים הללו בתחום המוסר הנורמטיבי, את מראית העין של החשיבות – העובדה שהמסקנות שלהם משפיעות על מניעים ורגשות – גם גורם לכך שהם חשובים באמת. ניתן למצוא ערך ומשמעות בוויכוחים המוסריים הללו, אף שהערך אינו נובע מייצוג העולם במובן חד משמעי. מדובר במה שאני מכנה ״ערך מוסרי ספציפי״ – ערך של עשיית המעשה הנכון מהסיבה הנכונה. ומסוג כזה של ערך אני מנסה להוציא את סוג האמת או האמיתיות השייכות למוסר. דמיינו סוג של יועצת שהיא אידיאלית בכל המובנים שאינם מוסריים – אמונות אמיתיות בנוגע לעניינים שאינם ערכיים, יכולות הסקה מושלמות וכן הלאה. אם נשתול בתוכה אמונה מוסרית מסוימת והיא תייעץ לכם לעשות את כל המעשים הנכונים ורק אותם, אז האמונה תיחשב כאמיתית במובן של שייכותה למוסר, אף שהאמונה אינה ״תמונה״ או ״שיקוף״ של העולם.

שימו לב שהתיאור שלי את האמת המוסרית מגיע לגבולו התחתון בטענות על אודות ערך ״מוסרי ספציפי״, ושהטיעון שלי לאי הרלוונטיות של המטפיזיקה, הסמנטיקה וכן האלה, מגיע לגבולו בטענות על אודות מה שאני מכנה ערך ״ייצוגי״. יתכן שתחשבו שכאן מתבקש לשאול את המפקפקים שאלה בנוגע לאמת וידע הערכתיים – במילים אחרות, כפי שהנחתי מלכתחילה בדיוק מה שאני מתכוון להדגים למפקפקים כאלה. תשובתי: כן, השאלה אכן מתבקשת, אבל זה כשלעצמו אינו מציב אותי בחברה מפוקפקת. כל מי שמנסה לטעון טענה חיובית בנושא כלשהו – העולם החיצון, אינדוקציה, ידע מתמטי, מה שתרצו – במקום להימנע לגמרי משיפוט, חייב בשלב מסוים להתמודד עם מה שמכונה ״הטרילמה האגריפאית״: להניח עובדות מסוימות כבלתי ניתנות להסבר או לעורר את השאלה, או להשלים עם רגרסיה אינסופית. אם אלה הבעיות, הן אינן ייחודיות לי, ומולן ניצב כל מי שחושב [על] דברים.

יש עוני. הוא לא טוב, ולא היינו רוצים להיות במצב כמו של הילד בשכונת העוני בהאיטי. תצלום: Zoriah

פרגמטיזם מציע דרך להבין אמת, אובייקטיביות וידע מוסרי על ידי עיגונם של אלה בתמונת עולם שלמה יותר, אבל לא באופן שייחשב כמתן בסיס למוסר מתוך תחום חקר שהוא לכאורה בסיסי יותר

לכן אני אומר שהחטא האמיתי אינו נמצא במקום שמעורר שאלות, אלא באי הכללה של היבטים מסוימים של העולם בתוך מסגרת הצדקות כללית יותר. למשל, תאוריה של ידע א-פריורי שמסבירה כיצד ידיעת התאוריה הזו אפשרית, עשויה לעורר שאלה, אבל כל עוד היא מסבירה ידע א-אפריורי בכלל – למשל, במתמטיקה, לוגיקה ומוסר – ולא רק ידע א-אפריורי של עצמה, היא אינה בהכרח בעייתית. תאוריה של ייצוג מנטלי מדויק של העולם, המסבירה כיצד האמונות שלנו בתאוריה זו עצמה מייצגות במדויק את העולם גם היא מעוררת שאלה, אבל אין בכך מקור לדאגה כל עוד היא מסבירה במדויק את הייצוג המנטלי בכלל. התאוריות הללו מצדיקות את עצמן משום שהן מבהירות את מה שאחרת היה נותר מסתורי, ולכן אל לנו להיות מוטרדים אם תוך כדי כך הן מצדיקות את עצמן.

אני מציע לשמור על סוג דומה של אחידות הסברית על ידי אישוש מהותי של כל הטענות והתחומים הראויים לכך – לא רק המוסר, אלא הכול, מביוכימיה ועד ניבוי תוצאות בספורט – במונחים של ערך, בין אם הוא ייצוגי, מוסרי ספציפי או כל ערך אחר. למחשבה המחודשת הזו במונחים של ערך-תחילה על חקירות אני מייחד את התואר ״פרגמטיזם״. פרגמטיזם מציע דרך להבין אמת, אובייקטיביות וידע מוסרי על ידי עיגונם של אלה בתמונת עולם שלמה יותר, אבל לא באופן שייחשב כמתן בסיס למוסר מתוך תחום חקר שהוא לכאורה בסיסי יותר. מה שעולה הוא ספירה של הערכה המרחפת לה בחופשיות, משולבת בהסבר על האופן שבו כל זה אינו מוזר ומסתורי כל כך למרות הכול.

אנדרו ספיאלי (Spielli) מלמד פילוסופיה באוניברסיטה של טורונטו, קנדה, ומשמש מרצה אורח במרכז לערכים אנושיים של אוניברסיטת פרינסטון בארה״ב. הוא מחבר הספר Pragmatist Quietism: A Meta-Ethical System (משנת 2022).

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: ילד וויטנאמי, פליט, עומד בצד הדרך בזמן המלחמה בארצו בשנות ה-70 של המאה העשרים. תצלום: הנרי בירו, סיגמה-קורביס, אימג'בנק/גטי ישראל