זמן תמנון

כתמי אור על קרקעית הים יוצרים קלידוסקופ נע של ירוקים, כחולים וגווני בז׳ בעת שעשבי ים מתנודדים קדימה ואחורה בזרם המים. להקות דגים מנצנצות מתוך ואל תוך מסלעות בזמן שדגי חתול ים עפים מעל, מטילים צלליות על סרטנים הגורפים את מישורי הבוץ בחיפוש אחר פתיתי מזון. ומבעד לזוג עיניים מוארכות בוחן את כל זה התמנון, הגולש במים הפתוחים כמו ספינת חלל, ללא כל התנגדות. סילונית בעלת שמונה זרועות, שאינה נראית ואינה נעה כמו חבריה לסביבת הים. מעלה, מטה, שמאלה, ימינה, קדימה או אחורה – הכול נגיש לתמנון. ואף שאלגנטיות או שלמות מבנית הן לרוב בלתי נפרדות בטבע, התמנון מסוגל לפרק את צורתו החלקלקה בכל רגע, ולפרוש את גופו או לקרוס אל (או אל תוך) הסלעים שתחתיו. ממקום המחסה שבחרכי הסלעים, הוא מתבונן וממתין בסבלנות. כשהטרף חולף על פניו, הוא עשוי לשגר החוצה זרוע או שתיים כדי ללכוד את החסילון חסר המזל, או להגיח ממקום מסתורו ולפרוש את כל גופו כמו רשת דייגים.

התמנון אמנם מתנהל ברחבי ביתו שבאוקיינוס בקלות, אבל הוא עשוי להיראות כמו יצור מכוכב אחר. הוא מככב בדמיוננו כאחד מן היצורים הקוסמיים, החייזריים, עם שמונה זרועותיו, שלושת הלבבות וגופו חסר העצמות המשנה צורה

התמנון אמנם מתנהל ברחבי ביתו שבאוקיינוס בקלות, אבל הוא עשוי להיראות כמו יצור מכוכב אחר. הוא מככב בדמיוננו כאחד מן היצורים הקוסמיים, החייזריים, עם שמונה זרועותיו, שלושת הלבבות וגופו חסר העצמות המשנה צורה. ויתרה מזאת, יכולתו להסוות את עצמו, בשילוב נטייתו להסתתר בנקיקים צרים, הופכת אותו לאמן ההסוואה. אם הוא מתגלה, זרם עז של מים שהתמנון שאף יכול לדחוף את היצור למרחקים, הרחק מן הסכנה, בכל כיוון בחלל האקווטי התלת ממדי. רשת הזרועות הסימטרית המקיפה את גופו מאפשרת לו לזחול בכל כיוון באותה יעילות, בלי קשר לכיוון שאליו מופנה ראשו. גופו הרך, המשנה צורה בקלות, יכול לעבור בקלות דרך כל חרך הרחב ממקורו. ומאחר שעיניו מוצבות בשני צדי ראשו, שדה הראייה שלו כמעט מושלם בלי שדבר יכול להסתתר ״מאחוריו״. היכולות הללו מעניקות לתמנון מערכת יחסים שונה מאוד עם סביבתו, בהשוואה למינים אחרים, אנושיים או שאינם כאלה. זוהי מערכת יחסים חסרת מגבלות.

תמנון: בנוי אחרת מכל בחינה - כיצד זה משפיע על תפישת הזמן שלו? איור של Comingio Merculiano מ-1896. תצלום: ויקיפדיה

ומה בנוגע לגופנו שלנו? בהשוואה לתמנון, בני האדם מוגבלים מאוד על ידי גופם. אין לנו מוביליות משתנה ושדה ראייה רחב כמו אלה של הקרוב הרחוק (מאוד מאוד רחוק) הסילוני שלנו. במקומם יש לנו שתי עיניים הנעוצות בקדמת הראש. יש לנו שתי רגליים עלובות, שנועדו לנוע קדימה. ואנחנו כבולים לנישה האקולוגית הארצית שלנו, שבה גופנו חייב להתנגד ללא הרף לכבידה המושכת אותו מטה.

אילו היינו דומים יותר לתמנון, האם נוכל להיות חופשיים מן הזמן – מבחינה מטפורית – וממגבלותיו? האם היינו יכולים לחוות אותו כרב ממדי, זורם וחופשי?

לא רק חוויית המרחב שלנו שונה. חוויות הזמן שלנו כנראה שונות גם הן. אנחנו חושבים על חלוף הזמן מבעד לחוויות הארציות שלנו, חוויות התנועה החד כיוונית במרחב – מטפורות הזמן שלנו כמעט כולן נעוצות באופן שבו גופנו נע קדימה בסביבתו. לאור זאת, מה יהיו מושגי הזמן של תמנון, שיכול בקלות לראות ולנוע בכל כיוון? שיטות המחקר הנוכחיות מסוגלות, כנראה, לתת לנו תשובה חלקית בלבד, אבל עדיין אנו יכולים לשקול אפשרות קיצונית: אילו היינו דומים יותר לתמנון, האם נוכל להיות חופשיים מן הזמן – מבחינה מטפורית – וממגבלותיו? האם היינו יכולים לחוות אותו כרב ממדי, זורם וחופשי?

המחקר הבלשני מראה כי מטפורות שמשמות את בני האדם לדיבור על אודות זמן קשורות עמוקות בגוף. הגוף האנושי הוא בעל כיוון, כלומר לפיזיולוגיה שלנו יש כיוון: היא פונה קדימה. חשבו על מיקום העיניים או הגפיים שלנו, שכולן מכוונות לכיוון אחד. המציאות הגופנית הזו פירושו שאנחנו מסוגלים לנוע ולפעול יותר על אובייקטים שנמצאים לפנינו ולא מאחורינו. אנחנו גם חושבים על הזמן בדרך דומה. חשבו על הבעות כמו ״השארנו את האירוע מאחורינו״, או ״נכנסים לעידן חדש״. בשני המקרם אנחנו נעים קדימה אל העתיד ומתרחקים מן העבר. אלה דוגמאות למה שמוכר כמטפורה של ״תנועת אגו״, שבה הזמן נבנה כחד גיווני, כשהעתיד הוא לפנינו והעבר מאחורינו. המטפורה הזו משפיעה על רעיון מופשט יותר, שלפיו אנו יכולים לפעול רק על אירועים בעתיד, ולא בעבר. ממש כפי שמבחינה גופנית בלתי אפשרי לבצע פעולה על אובייקטים במרחק של מטר מאחורי גבנו, כך בלתי אפשרי – על פי מטפורה זו – לבצע פעולה על אירועים שהתרחשו אתמול.

צורת מחשבה ודיבור נפוצה נוספת על אודות הזמן היא מטפורת ״הזמן הנע״. על פי מטפורה זו, אנחנו נותרים ללא תנועה, ואילו הזמן חולף דרכנו. ביטויים שנגזרים מן המטפורה הזו כוללים, למשל ״בואו ניפגש ביום שישי הבא״ או ״החופשה חלפה במהירות״. בביטויים כאלה, העתיד נתפש כמשהו שחולף דרכנו, בניגוד למשהו שאנו נעים לעברו באופן פעיל.

גורמים מסוימים יכולים להשפיע על השימוש שלנו במטפורה הראשונה או השנייה. באחד המחקרים, חוקרים ניסחו שאלה דו משמעית על הזמן שניתן לענות עליה מנקודת מבט של תנועת האגו, או תנועת הזמן:

״הפגישה של יום רביעי הבא הוזזה קדימה ביומיים. לאיזה יום שובצה כעת הפגישה?״

ככל שאדם חווה יותר תנועה קדימה, כך הוא נוטה יותר לחשוב על עצמו כעל מי שנע בזמן

מנקודת מבט של תנועת-אגו, הפגישה של יום רביעי שובצה מחדש ביום שישי. מנקודת מבט של תנועת הזמן, היא שובצה מחדש ביום שני. החוקרים שאלו את אותה שאלה אנשים שעמדו בתור לארוחת צהריים שאורכו עשר דקות, וגילו שמי שעמדו בחלקו האחורי של התור נטו יותר לאמץ את נקודת המבט של תנועת הזמן, ואילו מי שקרבו לקצה הקדמי של התור, קרוב יותר למזון, העדיפו את נקודות המבט של תנועת האגו. במילים אחרות: ככל שאדם חווה יותר תנועה קדימה, כך הוא נוטה יותר לחשוב על עצמו כעל מי שנע בזמן.

תנועת הזמן או תנועת האגו? הדבר תלוי במקום שלנו בתור. תצלום: דאקו הואנג

מה שניתן ללמוד מכך הוא שחוויית הזמן שלנו קשורה עמוקה בגופנו, אבל היא גם גמישה במידה: המטפורה שבה נשתמש תלויה באופן שבו אנחנו נעים בחלל המקיף אותנו. והגמישות הזאת אינה קשורה רק לאופן שבו אנחנו נעים. היא קשורה גם לאופן שבו אנחנו תופשים את העולם. מי שנולדו עיוורים אינם מפגינים התנהגות המעידה על ייצוג הזמן כמתקדם באופן לינארי, מה שעשוי להעיד כי אינטראקציות של ראייה את העולם התלויות בגוף הן הכרחיות לביסוס בזמן לאורך צירים אלה.

גם להקשר יש חשיבות. בסין, אנשים מעדיפים את נקודת המבט של תנועת הזמן, כי התרבות הסינית שמה דגש רב יותר על הקולקטיב ולא על היחיד, דבר ההופך מטפורות מבוססות אגו לנפוצות פחות. אימוץ מטפורת תנועת הזמן בסין, כפי שטוען הבלשן היישומי נינג יוּ, מבוססת כנראה על החשיבות התרבותית של נהר יאנג-צה, שמספק דגם פיזיקלי לזרימה איטית אך מתמדת של חומר (ולא של יחידים הנעים דרך הזמן).

מטפורות הזמן שלנו אינן קבועות. הן עולות מתוך האינטראקציות הגופניות שלנו עם סביבתנו וגם מתוך ההקשרים התרבותיים שלנו. אולם, על אף שישנה גמישות מסוימת במושגי הזמן שלנו, המבנה הבסיסי החד כיווני של מטפורות הזמן נותר זהה

אף שהמנגנונים המדויקים בגללם אנו מאמצים את מטפורת תנועת האגו או את מטפורת תנועת הזמן אינם מוכרים לנו במלואם, דבר אחד ברור: מטפורות הזמן שלנו אינן קבועות. הן עולות מתוך האינטראקציות הגופניות שלנו עם סביבתנו וגם מתוך ההקשרים התרבותיים שלנו. אולם, על אף שישנה גמישות מסוימת במושגי הזמן שלנו, המבנה הבסיסי החד כיווני של מטפורות הזמן נותר זהה. כמעט בכל המטפורות שלנו, הזמן כבול לכיוון אחד, ממש כמו שפועל גופנו, שעיניו ורגליו מושכות אותנו קדימה ולעולם לא לאחור.

לתמנון אין עיניים או רגליים שמעדיפות תנועה קדימה. גופו מאפשר תנועה בכל כיוון, אדפטציה נדירה יחסית בממלכת החי. התמנון שימש נושא למחקר מדעי אינטנסיבי, שרובו התמקד באינטליגנציה המופלאה של הייצור. מחקרים הראו כי יש לו יכולות למידה, זיכרון, פתרון בעיות וזיהוי יוצאות דופן, ההופכות את התמנון, ואת הסילוניות הקרובות לו כמו הדיונונאים, ראויים להכרה כבעלי יכולת חישה ומודעות.

במקום לשאול אם התמנון מפגין היבטים של תבונה אנושית, יתכן שעדיף לשאול אם בני אדם יכולים להפגין היבטים של התבונה התמנונית

האינטליגנציה של התמנונים היא דוגמה לאבולוציה מתכנסת, כלומר היא דומה להפליא לתבונה האנושית, ועם זאת השתיים התפתחו באופן נפרד לגמרי זו מזו. האב הקדמון המשותף שלנו הוא תולעת נימית שחייתה על קרקעית הים לפני כשש מאות מיליון שנה, והמורכבות העצבית שלה לא התקרבה לזו של התמנונים או שלנו. רבים מן החוקרים החוקרים את האינטליגנציה של התבונה בחרו לשאול אילו היבטים של האינטליגנציה האנושית יכול הייצור לשחזר. אבל יתכן כי זו גישה מוטעית. במקום לשאול אם התמנון מפגין היבטים של תבונה אנושית, יתכן שעדיף לשאול אם בני אדם יכולים להפגין היבטים של התבונה התמנונית.

תמנון: הרבה מוחות, הרבה לבבות, הרבה חישה, הרבה תבונה ויכולות. תצלום: דיאן פוקטינו

ישנה סיבה טובה לחשוב שהתמנון חושב על הזמן. ראשית, מתוך תצפיות על התנהגותו, אנו יכולים להניח שמבחינה מנטלית, התמנון נע קדימה ואחורה בזמן

שאלה זו מקבלת חשיבות מיוחדת כשחושבים על הדרך שבה התמנון חושב על אודות הזמן. וישנה סיבה טובה לחשוב שהתמנון חושב על הזמן. ראשית, מתוך תצפיות על התנהגותו, אנו יכולים להניח שמבחינה מנטלית, התמנון נע קדימה ואחורה בזמן. ״מסע מנטלי בזמן״ מתייחס ליכולת הקוגניטיבית לחזור ״לאחור״ על ידי היזכרות בחוויות עבר, או לנוע ״קדימה״ כדי לדמיין תרחישים עתידיים. ראיות לכך שהתמנון נע, מנטלית, אחורה בזמן נצפו כשהוא נמנע זמנית מלחזור למקום בו התרחש לאחרונה ציד מוצלח. התמנון יודע שאם הוא קילף צדפה מסלע מסוים, או שלף סרטן מרווח כלשהו בין סלעים, סביר שלא יופיע באותה נקודה יצור נוסף לפחות בזמן הקרוב, ולכן יש להימנע מלחזור לאותו אתר. דוגמה נוספת ניתן לראות כשהתמנון לוכד טרף. אם הוא מצליח לתפוס טרף במקום מסוים, המרחק למאורה שלו הוא מנבא משמעותי להחלטתו לאכול את הטרף במקום מסתור קרוב או במקום זאת לחזור למאורה. ככל שתמנון מתרחק מביתו, הסבירות שהוא יאכל את ארוחתו לפני שישוב הביתה גדלה. הוא ״חוזר בזמן״ מנטלית לפני שהוא מחליט בתשומת לב מה עליו לעשות.

ראיות נוספות לכך שתמנון יכול ״לנוע לאחור״ בזמן, מנטלית, ניתן למצוא בתצפיות על יכולות הניווט שלו. כשזרם חזק מושך את התמנון למרחק שממנו הוא אינו מסוגל לראות את המאורה שלו, הוא עדיין מסוגל לנווט הביתה, כנראה על סמך מאפיינים בנוף (למשל, סלעים גדולים, חלקי קרקע מכוסים באצות ים) וקישורם לחוויות עבר, כדי לבנות מפה קוגניטיבית. ממש כפי שהיינו עושים אילו הלכנו לאיבוד ללא טלפון או מכשיר ניווט לוויני – כשאנו טועים ופונים במקום לא נכון, אנחנו בוחנים את הסביבה בחיפוש אחר סימנים בנוף דוגמת בניין מכור או גשר בכביש המהיר. ברגע שאנו מבחינים בהם, אנו יכולים לבנות מפה קוגניטיבית שתראה לנו איפה אנו ביחס ליעד, אם אנו יודעים את המרחק שלנו מאותו ציון דרך. העובדה שהתמנון מסוגל לעשות כך גם הוא, מעידה כי יש לו יכולת לחשוב על אירועים בעבר.

ישנן גם ראיות לכן שתמנונים יכולים לחשוב על העתיד: הם צופים אירועים ותרחישים אפשריים, נערכים להם מראש

ישנן גם ראיות לכן שתמנונים יכולים לחשוב על העתיד. Amphioctopus marginatus, זן של תמנונים רכי גוף שחי במי הים הטרופיים של אינדונזיה, נראה נושא חצאי אגוזי קוקוס בזמן שהוא נע בחלקים חשופים של קרקעית הים. כשהם מאוימים, תמנונים מזן זה עורמים את חצאי האגוזים הללו ויוצרים מעין מקלט כדי להתגונן מפני מתקפה – מבצר קוקוס בנוף שאין בו הרבה מקומות מחסה. זוהי התנהגות יוצאת דופן משתי סיבות. ראשית, היא מעידה על שימוש בכלים, שהוא נקודת ציון לתחכום קוגניטיבי. ושנית, היא מעידה על כך שהתמנון יכול ״לנוע קדימה״ מנטלית, כדי לדמות תרחישים עתידיים, כמו עתיד אפשרי שבו הוא עלול להיטרף בחלקים חשופים של קרקעית הים. בדומה לכך, אנחנו חוגרים חגורת בטיחות לא משום שכרגע מתרחשת תאונת דרכים אלא בגלל שאנחנו יכולים ״לנוע קדימה״ מנטלית ולדמות את האפשרות שתקרה תאונה כזו, ולכן אנחנו מתגוננים בהווה.

משתמש בכלים ומדמיין תרחישים עתידיים: תמנון הקוקוס, ליד חופי אינדונזיה. תצלום: כריסטיאן גלור

כל אלה יחד, מהווים ראיות מוצקות למדי לכך שיש לתמנון יכולת לייצוג מנטלי של זמן. אבל כיצד הוא עשוי לבנות את ייצוג הזמן שלו?

התחשב ביכולת הזהה של התמנון ליצור אינטראקציות עם אובייקטים מאחורי או לפני גופו, יתכן כי מבחינה מטפורית, הוא עשוי לתפוש אירועים בעבר כניתנים לתמרון לא פחות מאירועים עתידיים

אם האינטראקציות הגופניות שלנו עם סביבתנו עומדות בבסיס המטפורות האנושיות של הזמן, אפשר רק לדמיין את המטפורות שעשויות לשמש את התמנון. בהתחשב ביכולת הזהה שלו ליצור אינטראקציות עם אובייקטים מאחורי או לפני גופו, יתכן כי מבחינה מטפורית, הוא עשוי לתפוש אירועים בעבר כניתנים לתמרון לא פחות מאירועים עתידיים. ביטויים כמו ״בואו נשאיר את העבר מאחור״ יהיו עבור תמנון חסרי משמעות. יתרה מזאת, בהתחשב בכך שתמנון יכול לשנות את נקודת המבט שלו על הסיבה על ידי שחייה מעלה, כל האירועים בזמן – העבר, ההווה והעתיד – ניתנים לצפייה מנקודת מבט מטפורית אחת רחבה, שמאפשרת זיהוי תבניות באירועים שמתרחשים לאורך תקופות זמן ממושכות.

אם בני האדם יאמצו מטפורות של זמן בהשראת התמנון, מערכת היחסים שלנו עם העבר האישי שלנו תוכלי אולי להפוך למשמעותית יותר. יתכן שהיא תאפשר לעבר שלנו להיות קשור בקשר סיבתי להווה. ויתכן שהיא תאפשר לתשומת הלב שלנו לנטוש את האובססיה התרבותית שלנו להתקדמות הממוקדת בעתיד. היא תוכל אולי לאפשר לנו לשלוף שוב רעיונות היסטוריים ולהשתמש בהם כמקור לחדשנות בכל תחום, מרפואה ועד פוליטיקה. ויתכן אפילו שהיא תאפשר לנו המשגה נרחבת יותר של אירועים שעשויים להיחשב למשמעותיים, וכל זאת בזכות מטפורות של זמן החופשיות ממגבלות.

דרך אחת לחשוב על האופן שבו הדבר עשוי להיות אפשרית היא דרך מחקר של הנרטיבים שאנחנו יוצרים על אודות חיינו. על פי פסיכולוגים של נרטיבים, מושג יציב של עצמי תלוי בנרטיב רציף שבונה מחוויות החיים סיפור קוהרנטי, המחובר בזמן. חוויות טראומטיות עלולות לקרוע את הנרטיב, והתוצאה היא הפרעת אישיות דיסוציאטיבית, שגורמת לאדם לאמץ אישיות שונה לגמרי בעקבות חוויה שהיא קשה מכדי שאפשר יהיה לשלב בסיפור. טיפולים בהפרעה כזו כוללים תנועה גמישה דרך העבר והעתיד – בדמה לאופן שבו התמנון נע במרחב – כדי לבנות מחדש את העבר של אותו אדם, שהופרע, ואז להפנות את תשומת הלב את העצמי הרצוי בעתיד.

בשנת 1945, קרל יונג כתב כי המשימה המרכזית של העם הגרמני היא להתמודד עם האשמה הקולקטיבית הקשורה בזוועות שארצו ביצעה במהלך מלחמת העולם השנייה, כדי להתקדם לעבר עתיד ליברלי יותר

תאורטיקנים של התרבות כתבו על הפרעת אישיות דיסוציאטיבית בקנה מידה חברתי, בעקבות תקופות של טראומה המונית כמו מלחמות. בשנת 1945, קרל יונג כתב כי המשימה המרכזית של העם הגרמני היא להתמודד עם האשמה הקולקטיבית הקשורה בזוועות שארצו ביצעה במהלך מלחמת העולם השנייה, כדי להתקדם לעבר עתיד ליברלי יותר. באורח דומה, בארצות הברית של ימינו, כותבים כמו טא-נהאסי קואוטס מציגים את העוולות שנעשו לאמריקנים ממוצא אפריקני, וטעונים כי הדרך היחידה שבה ארה״ב תוכל להתמודד כעת עם אי השוויון הגזעי ולהתקדם, היא להכיר בפשעי העבר ולתקן אותם.

להביט אל העבר ולהתמודד עם אשמה קולקטיבית: קרבן לינץ' בידי המון בארצות הברית (1925). תצלום: ספריית הקונגרס

באמצעות תפישה בלתי מוגבלת של הזמן, הדומה יותר לזו של התמנון, ניתן לשלוף הצלחות מן העבר ולהשתמש בהן גם כמקור לחדשנות. הדמוקרטיה המודרנית עצמה, שנוסתה לראשונה בצרפת ובארה״ב לקראת סוף המאה ה-18, הייתה החייאה של רעיון שהומצא ביוון העתיקה למעלה מאלפיים שנה קודם לכן.  יתרה מזאת, המשגה של אירועי עבר כאובייקטים בעלי משמעות שניתן ליצור עמם אינטראקציה תאפשר לנו להסיט את תשומת לבנו מן האובססיה התרבותית שלנו להתקדמות, שכותבים כמו ביונג-צ׳ול האן טענו כי היא שורש חוויית השחיקה המזיקה והנפוצה. ברור שדבר מכל זה אין פירושו שאסור לנו להתמקד גם בהווה. אפילו התמנון עושה זאת כשהוא מחכה בסבלנות לטרף חולף. אבל הדברים מדגישים את הצורך בהמשגה רחבה יותר של אירועים לאורך הזמן – ובמטפורות חדשות שעשויות לשחרר את הזמן ממגבלותיו.

ניתוח של מטפורות ידועות פחות של הזמן בתרבויות אנושיות אחרות מגלה כי ישנן כבר כעת דרכים לחשוב על החוויה הגופנית שלנו, אשר מתקרבות קצת יותר לתנועה הבלתי מופרעת של התמנון

הניסוי המחשבתי הזה עשוי אמנם להיראות כמו ספקולציה פרועה, או תקוות שווא. נדמה שנפער פער בלתי אפשרי בין בני האדם והתמנון. אולם, ניתוח של מטפורות ידועות פחות של הזמן בתרבויות אנושיות אחרות מגלה כי ישנן כבר כעת דרכים לחשוב על החוויה הגופנית שלנו, אשר מתקרבות קצת יותר לתנועה הבלתי מופרעת של התמנון. בשפת האימארה, המדוברת בפרו, העבר מתואר כ- nayra timpu (״הזמן שלפני עיניי״) ומחר נקרא q’ipi uru (״היום שמאחורי״). המטפורה הזו מבוססת על העובדה שאירועי העבר הם מוּכרים (ניתנים לראייה) ואפשר לדון בהם, ואילו העתיד אינו ידוע (ואינו גלוי לעין).

מטפורה שונה ומורכבת עבור הזמן נמצאת בשפת הטוֹבָּה המדוברת בחלקים של בוליביה ופרגוואי. בשפה זו, הזמן נע במעגל שנודד באופן מטפורי בכיוון השעון סביב האדם, וחולף מקדימה לאחור. בטובה, ההווה הקרוב נתפש כנמצא בדיוק מול האדם, נמתח בקשת מעל ראשו אל עבר העבר הרחוק וחולף ממש מאחוריו עד לעתיד המרוחק. המילה סוֹ (״נעלם מן העין״) משמשת כדי לציין את העבר הקרוב, ואילו המילה קָה (״מרוחק״ או ״בלתי נראה״) מציינת את העבר הרחוק ואת העתיד הרחוק גם יחד, שאת שניהם אי אפשר ״לראות״.

מה שמשותף לשפות אימארה וטובה היא ההכרה כי העבר נותר אובייקט שניתן ליצור עמו אינטראקציה, כפי שהיה קורה במטפורה של זמן בהשארה תמנונית – יתכן שלמרות הכול, הזמן התמנוני אינה בלתי אפשרי לחשיבה. אולם, כדי לא למהר מדי, עלינו להכיר בכך שישנו תחום אחד שבו חוויות הזמן של בני האדם ושל התמנון עשויות להיות באמת בלתי ניתנות להשוואה.

במטפורות האנושיות של הזמן ישנה אמנם שונות מסוימת, אבל ישנה חוויה זמנית אחד שכל בני המין שלנו חולקים: הסופיות. כל בני האדם מתים בסופו של דבר, ופיתחנו מבחר עשיר של מטפורות על אודות המוות, שמתאימות להמשגת הזמן שלנו, הנעוצה בגוף. לעתים המטפורות הללו מעודנות וכמעט לא מורגשות. קחו למשל את המילה ״סופיות״ עצמה, finitude באנגלית, שמקורה במילה הלטינית finitūdō.  מתייחסת ל״היות סופי״ או ״מוגבלוּת״. שני אלה הם גם מושגים מרחביים שמבוטאים באמצעות מטפורות שבהן המוות מובן כהיעדר תנועה, כמו בביטוי ״הגיע למבוי סתום״.

כולנו סופיים, מוגבלים ומגיעים גם למבוי סתום: "מטדור מת" (1864-65), אדואר מאנה, The National Gallery, וושינגטון. תצלום: ויקיפדיה

כמו במטפורות הזמן שלנו, מטפורות המוות שלנו נסמכות גם הן על החוויות הגופניות שלנו

כמו במטפורות הזמן שלנו, מטפורות המוות שלנו נסמכות גם הן על החוויות הגופניות שלנו. ביטויים כמו ״הוא צנח ומת״ או ״היא נחה בשלום״ משתמשים בחוויות העמידה הזקופה או הערנות שלנו כדי להעניק משמעות למצב הנגדי. וכמו שניתן היה לצפות ממטפורת תנועת האגו של הזמן, המוות הוא משהו ש״מולו״ אנחנו עומדים (בניגוד למשהו שאנחנו ״מתרחקים״ ממנו). מרחב, תנועה וגוף ממלאים תפקידים מרכזיים בהבניית מטפורות המוות שלנו, אז אילו מטפורות עשוי ליצור התמנון – שהמציאות הגופנית שלו משוחררת באורח קיצוני ממגבלות – כדי לבנות לעצמו ייצוג של המוות?

כמו בני האדם, זמנו של התמנון על פני כדור הארץ גם הוא מוגבל. אולם, מותו מגיע במהירות. מרבית המינים אינם חיים בטבע יותר משלוש שנים בערך. המוות גם מגיע אל התמנון בתנאים שונים. מרבית מיני התמנונים מתרבים רק פעם אחת במהלך חייהם, ומתים זמן קצר לאחר מכן. נראה כי אצל הנקבה הלידה מעוררת שינויים כימיים שמתחילים לפרק את רקמות הגוף, ומותירים לה רק די זמן לדגור על הביצים לפני מותה. והיא עושה זאת במחויבות קיומית, בלי לצאת כלל מן המאורה שלה כדי לאכול. כל תשומת ליבה נתונה לביצים, להגנתן מטורפים ולדאגה כי יישטפו במים כדי שיהיה להן מקור לחמצן. ככל שחולף הזמן, עורה מתחיל לאבד מצבעו ולהתפרק, היא מאבדת ממשקלה ושריריה נחלשים. היא מתה כעבור חמישה חודשים מיום הלידה, אחרי שכמעט לא עזבה את הביצים, אפילו לא כדי לאכול. הזכר כבר מת. חייו מסתיימים שבועות ספורים בלבד לאחר ההזדווגות.

כל יצור עומד בפני שקלול תמורות בניסיון להגשים יעדים מרובים. במקרה של התמנון, החיים עצמם מוקרבים בתמורה לשיפור סיכויי הדור הבא לשרוד

הסבר אפשרי לתופעה היא שהבוגרים עלולים להביס את הצעירים בתחרות על משאבים בסביבתם, להפריע להתפתחותם או אפילו להרעיב אותם למוות. או גרוע מזה, התמנונים הם ממש קניבלים, והגדולים עלולים לטרוף את הקטנים, ובכלל זה את צאצאיהם. כל יצור עומד בפני שקלול תמורות בניסיון להגשים יעדים מרובים. במקרה של התמנון, החיים עצמם מוקרבים בתמורה לשיפור סיכויי הדור הבא לשרוד. לכן לא מפתיע שהתמנונה מקדישה כל בדל אנרגיה שנותרה בה כדי להפיק ביצים ולדאוג להן, בפעם האחת והיחידה שבה היא מתרבה – מאות או אלפי ביצים – בדומה לאורגניזמים אחרים כמו הסלמון או הצידקה, שגם הם מתים מיד לאחר שהתרבו.

וכך מתחילה הספירה לאחור למוות הקרב: תמנונה דוגרת על הביצים, בפעם הראשונה והאחרונה בחייה. תצלום: NOAA Ocean Exploration

התמנון החד-פְּרִיָתי מציג מערכת יחסים עם המוות, עם הזמן, השונה מהותית מזו שלנו. כבני אדם, איננו מתייחסים להזדווגות או טיפול בילדים בציפייה שהמוות יגיע בקרוב. אנחנו מדמיינים את חיינו ממשיכים אל מעבר לאירועים אלה. התמנון מקריב את עתידו שלו לטובת עתיד צאצאיו. הדבר הופך לחלק מתהליך העבודה הבין-דורית, שתבעה את מות הוריו ויום אחד תחייב את מות צאצאיו. דרך המוות הזה, התמנון מתמסר לעבודה הזו, שהוא לעולם לא יראה את השלמתה. כפרשנות פואטית, נדמה כי המוות עבור התמנון נתפש כמושג פחות קשיח. המוות אינו ״מבוי סתום״, כפי שאנו מדמיינים אותו, אלא חלק מתהליך פלואידי יותר שנפרש על פני דורות.

להבדיל מן הספקולציות שלנו בנוגע לזמן, לעולם לא נדע באמת אילו מושגי מוות יש לתמנון. אבל למרות זאת ניתן להשתמש במציאות הפיזיקלית שלו, של נזילות מהותית בחיים ובמוות, כדי ליצור מטפורות אנושיות חדשות

להבדיל מן הספקולציות שלנו בנוגע לזמן, לעולם לא נדע באמת אילו מושגי מוות יש לתמנון. אבל למרות זאת ניתן להשתמש במציאות הפיזיקלית שלו, של נזילות מהותית בחיים ובמוות, כדי ליצור מטפורות אנושיות חדשות. הדיבור על הזמן כמעגלי, שבו העבר חוזר על עצמו בעתיד, התגלה כמצמצם את תקופות האבל בעקבות מוות במשפחה. באורח דומה, ישנם מטופלים המתקרבים למותם ומדברים על מעבר ממטפורת תנועת האגו למטפורת תנועת זמן, המאפשרת להם לראות את חלוף הזמן במושגים פחות מקובעים ויותר נזילים. אחרי השינוי הזה, הם מדווחים על יכולת המתגלה בהם פתאום לקבל עזרה שמוצעת להם על ידי מי שמטפלים בהם.

במובנים רבים, התמנון מיצג אתגר, או מגבלה מהותית, לצורות המחשבה המקובלות שלנו על אודות זמן ומוות. אבל מדובר ביותר מאתגר. זוהי גם הזמנה. בזכות התנועות הבלתי מוגבלות שלו ומחזור החיים החד-פריתי, התמנון מציג נקודת מבט שונה התכלית על הזרימה והגמישות של הקיום. האם נוכל ללמוד לנוע בזמן כפי שהתמנון נע במרחב? אם תהיה לנו אותה נגישות לעבר, הווה ועתיד – במבט רחב או מתוך התמקדות – אנו עשויים להתמודד טוב יותר עם אתגר החיים והמוות על פני האדמה. התמנון מזמין אותנו לחשוב באופן שמפוגג את הגבולות בין העבר לעתיד, ולהבין את ״הסוף״ שלנו פחות כנקודה מקובעת ויותר כתהליך זורם הנמתח על פני דורות. כשהגבול בין החיים לבין המוות מתפוגג והופך לחדיר יותר, כך קורה גם לגבולות בינינו לבין אחרים. המטפורות ששימשו אותנו כדי להתקיים בזמננו כאן עשויות להיראות לנו דלות, אבל ישנה דרך אחרת. היא נמצאת בתנועה הבלתי מוגבלת של תמנון הנע במרחב – זורמת, גמישה וחופשית.

דייוויד בורקנהאגן (Borkenhagen) הוא תלמיד לדוקטורט בפסיכולוגיה במעבדת Urban Realities באוניברסיטה של ווטרלו, קנדה.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תרגם במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: טקאשי מורקאמי, מתוך התערוכה ״התמנון אוכל את הרגל שלו״, המוזיאון לאמנות מודרנית בשיקגו. תצלום: טרנס פיירקלות׳