יציאות חיוניות

בכל סתיו, כאשר השמיים האפורים מעל קזאן התמלאו בעננים כבדים וכהים, המלאים בכל כך הרבה מים שהגשם לא פוסק עד שהוא הפך לשלג, סבא שלי הכין את החווה המשפחתית הקטנה שלנו לחורף הסובייטי הארוך. הוא לבש את הסרבל שלו, עטה ככפות עבות, נעל מגפיים כבדים – וניגש לטפל במיכל השפכים שהכיל את כל מה שהוביל הביוב הביתי שלנו במשך שנה שלמה. הוא הרים את המכסה הכבד שלו, קשר שני דליים ישנים לחבלים עבים ובילה שעות בהעברת תכולתו של המיכל אל תוך האדמה שלנו. בדרך חזרה מבית הספר יכולתי לזהות ממרחק רב שסבא עורך את תחזוקת הצנרת הביוב שלנו. הריח נדד למרחקים והתערבב עם יתר ניחוחות הסתיו – עלים נרקבים, כלבים רטובים ושומן חזיר חרוך שאנשים הכינו במעשנה לקראת החורף.

את בור השפכים פתחנו רק אחת לשנה, כמו מתנת יום הולדת גדולה. וסבא היה האדם היחיד המיוחד שמותר היה לו לגעת בו. לי לא הרשו להתקרב לבור כי סבתא פחדה שאפול לתוכו

למרות עוצמתו, הריח מעולם לא הגעיל אותי. להפך, התהליך כולו הקסים אותי. זה היה אירוע מיוחד מאוד שהתרחש רק פעם בעונה – כמו ערב השנה החדשה, החג האהוב עליי. את בור השפכים פתחנו רק אחת לשנה, כמו מתנת יום הולדת גדולה. וסבא היה האדם היחיד המיוחד שמותר היה לו לגעת בו. לי לא הרשו להתקרב לבור כי סבתא פחדה שאפול לתוכו. ברגע שהתחלתי לעשות את דרכי אל הבור, מפלסת לי דרך בין שיחים קוצניים וסרפדים דוקרניים, היא הייתה מגיחה על המרפסת כמו שד מתוך בקבוק וצורחת עלי ״תחזרי, מיד!״ הו, כמה רציתי לראות את קרביו המסתוריים של בור השופכין. הייתי מוכנה להרוג כדי לראות את המעי המרופד לבנים המלא בנוזל צמיג חום. אבל בקסם של סבא יכולתי להתבונן רק מרחוק.

לסבא הייתה שיטה לפיזור הרפש. הוא לעולם לא היה ממלא את הדליים לגמרי, כדי שכשיישא אותם התכולה לא תעלה על גדותיה ולא תישפך על מגפיו. לעתים הוא נשא את הדליים בידו, לפעמים הוא תלה אותם עם ״קורומיסלו״ – מוט עץ קמור שאותו היה מניח על הכתפיים כדי לאזן את המשקל. הוא חפר בורות קטנים בערוגות העגבניות, במקום שבו שיחים יבשים לא הניבו פירות שהביוב עלול היה לזהם ואז הוא שפך את הנוזל הצמיגי פנימה וכיסה את הבורות באדמה. הוא שפך חלק מהנוזל סביב שורשיהם של עצי תפוח ודובדבנים וגרף מעליו עלים, כדי שכאשר נצעד שם לא נדרוך בתוך החומר. והוא גם שפך לא מעט אל אחד מבורות הקומפוסט, כתוספת לערמת הפסולת האורגנית. בורות הקומפוסט היה המקום שבו אמא טבע זיקקה את הזהב השחור שלה. וגם לזה הייתה שיטה.

קומפוסט ביתי: דשן ביתי מעולה קל להכנה, זמין, אקולוגי. תצלום: הת'ר פורד

הבור היה מלא אדמה רכה ופורייה שהדיפה ריח של טבע, אביב והבטחה לאסיף הבא. האדמה הטרייה הזו הייתה אוורירית וחסרת משקל כמו אבקת סוכר, אבל שחורה. שורשי הצמחים אהבו אותו וכך גם אני

שלושת בורות הקומפוסט תפקדו ברוטציה. בעונת הצמיחה, כל הפסולת האורגנית שלנו הושלכה לבור המתפקד – פרחים נבולים, עשבים שנעקרו, גבעולים צמוקים של שיחי מלפפונים. גם שאריות מהמטבח שלנו הוכנסו לשם, כמו קליפות של תפוחי אדמה ולחם עבש. בסוף העונה, הוא נהג לערבב את הרפש פנימה ולסגור את הבור לשנתיים, כדי שהתכולה שלו תירקב ותתפרק. כשסבא פתח אותו שוב, באביב, כעבור שנתיים, כל החומרים המתים והמסריחים נעלמו. הבור היה מלא אדמה רכה ופורייה שהדיפה ריח של טבע, אביב והבטחה לאסיף הבא. האדמה הטרייה הזו הייתה אוורירית וחסרת משקל כמו אבקת סוכר, אבל שחורה. שורשי הצמחים אהבו אותו וכך גם אני. היה לי נעים כל כך לגעת בה בכפות ידיי – ולשתול בתוכה נבטים זעירים של עגבניות. יכולתי כבר להריח ניחוח קל שבקרוב יצמח להיות פרי ארגמני מתפקע ממתיקות.

״חייבים להזין את האדמה כמו שמזינים בני אדם״, נהג סבא שלי לומר. עבורי, זו הייתה אמירה כל כך יפה, מלאה בחוכמת הטבע. לקחנו מן הקרקע, ולכן אנחנו צריכים להשיב לה. הקיץ היה כאן קצר ולעתים קרובות קריר וגשום, אבל במטעים של סבא התותים החלו להאדים ביוני והעגבניות הבשילו עד ספטמבר. ועצמי התפוח והדובדבן שלנו פרחו והניבו פירות שנה אחר שנה, מדיפים ריח נהדר באביב וטעם נפלא בסתיו. בעיניי, זה היה מעגל החיים וההפרשות שלנו היו חלק בלתי נפרד ממנו, כמו שאנו בני האדם היינו חלק בלתי נפרד מהטבע. זו לא הייתה טינופת מגעילה אלא דשן רב עוצמה שנשאנו בתוכנו.

הדבר עולה אפילו מתוך השפה שלנו. ברוסית, דשן הוא אוּדוברֶני (udobrenie), מילה הנגזרת מ-dobró שפירושו טוב ועשיר. לכן בדיחות בתי שימוש נפוצות עושות שימוש באותו מושג. כשבני דודי הקטנים נגמלו מחיתולים, קראנו לרגע שבו היו צריכים להשתמש בשירותים dobro או bogatstvo – העושר. ידעתי שלאנשים אחרים, המתגוררים בבתי דירות גדולים, אין בורות שופכין, אבל הייתי בטוחה שהעושר שלהם גם הוא חוזר לאדמה בצורה כלשהי. אחרת מה הם אוכלים? האדמה אינה מסוגלת לייצר לנצח, בלי לקבל חומרי מזון – היא עלולה להפוך לעקרב. חשבתי שהעולם כולו נוהג כך.

הקרקע אינה יכולה לעבד את כל הצואה הזו, ובעיקר לא את האופן שבו אנחנו מזרימים אותה. אנחנו חונקים את כדור הארץ בצואה שלנו

כשגדלתי – אחרי שהממשלה לקחה את החווה שלנו ואנחנו היגרנו לארצות הברית –נדהמתי לגלות שמרבית בני האנשים רואים בצורה אחרת לגמרי את התוצרים המטבוליים שלהם. ראשית, לא היה להם מושג לאן מובלת הצואה שלהם. הם גם לא היו מודעים כלל לערכהּ. יתרה מזאת, הם חשבו שהדרך הנכונה לטיפול בה הייתה להוריד את המים ולשכוח – והם עשו את שני הדברים השמחה. הבעיה היא שהקרקע אינה יכולה לעבד את כל הצואה הזו, ובעיקר לא את האופן שבו אנחנו מזרימים אותה. אנחנו חונקים את כדור הארץ בצואה שלנו.

מורידים את המים ושוכחים, גם אם יודעים לאן הולך הכול. תצלום: +cea

מבוגר ממוצע מייצר בערך חצי קילו של צואה מדי יום. פירוש הדבר הוא שהעיר ניו יורק, שעל פי מפקד האוכלוסין הרשמי גרים בה 8 מיליון בני אדם, מזרימה יותר מ-4000 טון של צואה מדי יום. בטוקיו הכמות גדולה יותר: 4150 טון ביום. בירת סין, בייג׳ין, שהיא צביר עירוני ענק שמתגוררים בו 21.3 בני אדם, מביסה את ניו יורק וטוקיו גם יחד. כעת דמיינו את ערמות הצואה שלא יאמנו, שמייצר כוכב הלכת שעליו חיים 7 מיליארד בני אדם, בכל יממה. הכפילו זאת ה-365 ימים בשנה, וקרוב לוודאי שתפלטו קריאת תדהמה, כי המצב באמת מחורבן.

מה עושים עם כל הקקי הזה? לרוב אנחנו מנסים להרחיק את עצמנו ממנו ככל האפשר. המנגנונים והתהליכים המדויקים תלויים במקום שבו אנו חיים. בעולם המערבי אנחנו מורידים את המים באסלה. במקומות פחות בני מזל, הצואה מתפרקת לאיטה בבורות שמשמשים במקום אסלה, או מתחת לעצים. אבל כאן וגם כאן אנחנו מנסים להרחיק מאיתנו ככל האפשר את גללינו. כולנו נגעלים מהם. זוהי צואה. היא מגעילה מעצם הגדרתה. המראה והריח שלה דוחים.

יש לכך סיבה. ההפרשות שלנו הן עניין מסוכן. כשמניחים לטבע לעשות את שלו, תלולית של צואה מתחילה לסכן את בני האדם כמעט מהרגע הראשון. פתוגנים הנמשכים לחומרים המזינים בצואה – חנקן, זרחות וחלבונים לא מעוכלים – רוחשים בתוכה. חלקם ניזונים ממנה, אחרים מטילים בתוכה ביצים. כשחומר צואתי מחלחל לתוך מי השתייה שלנו, הוא מפיץ כולרה, דיזנטריה ותולעי מעיים הגורמים להתפרצות מחלות קטלניות. לכן לגמרי לא מפתיע שלבני האדם יש יחסים מורכבים מאוד עם הפסולת שהם עצמם מייצרים.

כשבני האדם התיישבו והחלו לעבוד בחקלאות, הם כבר לא יכלו להשאיר את הגללים שלהם מאחור ולכן הם צברו אותם בבורות או הטילו אותם לתוך נהרות

לאבותינו הנוודים היה קל. הם עשו את צרכיהם במהלך החניות שלהם והמשיכו בדרכם, התרחקו מן הערימות המסוכנות שהותירו. אבל כשבני האדם התיישבו והחלו לעבוד בחקלאות, הם כבר לא יכלו להשאיר את הגללים שלהם מאחור ולכן הם צברו אותם בבורות או הטילו אותם לתוך נהרות. חלק מאבותינו הניאוליתים למדו בשלב מוקדם לשטוף את הצואה מהם – בסקארה ברי, כפר מתקופת האבן בסקוטלנד של ימינו, הייתה במגורים צורה פרימיטיבית של אסלה הידראולית. ברומי העתיקה בנו שירותים ציבוריים דומים לשלנו: החומרים הלא רצויים נפלו לביוב ושם נישאו על ידי מים זורמים אל מחוץ לחומות העיר, דרך צינורות הביוב. תושבי אירופה בימי הביניים בנו בתי שימוש שצברו את ההפרשות בתוך חביות, שמאוחר יותר נאטמו ונקברו באדמה.

שירותים ציבוריים מהתקופה הרומית, אוסטיה (נמל ליד רומא). תצלום: Fubar Obfusco, ויקיפדיה

אולם, כאשר בני האדם החלו להתכנס בערים, המצב נהיה חמור מאוד. הטלת ההפרשות בגופי מים מקומיים התגלתה כמסוכנת – מי שחיו על שפת המים פשוט זיהמו את מי השתייה והרחצה של שכניהם בהמשך הערוץ, וכך פרצו מחלות ומגפות. מגפות הכולרה הנודעת לשמצה שהיכו באירופה במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 החלו בגלל זיהום צואתי של מי השתייה. אפילו כיום, מחלות מעיים פוגעות והורגות כ-827 אלף איש בשנה בעולם המתפתח – כך על פי נתוני ארגון הבריאות העולמי. ההערכות של המרכזים למניעה ושליטה במחלות עגומות עוד יותר: יותר מאלפיים ילדים מתים ממחלות הגורמות לשלשול מדי יום – יותר מאשר מאיידס, מלריה וחצבת גם יחד. בעולם המפותח, בנינו אסלות נשטפות, צינורות תת קרקעיים ומפעלי ענק לטיהור שפכים כדי להגן על עצמנו מערימות הצואה הענקיות שלנו. עם זאת, פלאי ההנדסה המודרניים הללו גרמו נזק לא קטן לאקולוגיה של כדור הארץ.

כאשר הבננות, התפוחים, החסה, התירס והאורז שלנו גדלים, הם יונקים מן הקרקע חומרי מזון. לאחר מכן המזון מובל במשאית ונשלח במטוסים למקום שבו אנחנו חיים – שם אנחנו אוכלים אותו ומפרישים אותו מגופנו. עם זאת, אנחנו לא מחזירים את החומר האורגני למקום שממנו הוא הגיע

מדענים קוראים לתופעה הזו ״הקרע המטבולי״ (metabolic rift) או חלוקה מחדש של חומרי מזון על פני כדור הארץ, אולם מבחינה מושגית יש כאן הדהוד של מושג הזנת הקרקע של סבא שלי. אם חושבים על מקור המזון שלנו, בעיקר באזורים קרים, מבינים שהוא גדל במקום אחר. כאשר הבננות, התפוחים, החסה, התירס והאורז שלנו גדלים, הם יונקים מן הקרקע חומרי מזון. לאחר מכן המזון מובל במשאית ונשלח במטוסים למקום שבו אנחנו חיים – שם אנחנו אוכלים אותו ומפרישים אותו מגופנו. עם זאת, אנחנו לא מחזירים את החומר האורגני למקום שממנו הוא הגיע, כמו שסבא שלי נהג לעשות. אנחנו לא מסיעים, משיטים או מטיסים את השפע האורגני בחזרה לקרקע. אנחנו מורידים את המים ושוטפים אותו אל הביוב.

מפעלי טיהור השפכים המקומיים שלנו מנקים את המים מהפתוגנים, אבל לא מהחנקן, הזרחות והאשלגן שהמים הללו עשירים בהם. הדשנים העוצמתיים הללו בדרך כלל זורמים אל גוף המים הקרוב, וגודשים מדי, ללא הרף, את האגמים, הנהרות והים. התוצאה היא שגשוג של אצות רעילות, דגים מתים ומקווי מים מדלדלים, שלא נועדו מבחינה ביולוגית לספוג כל כך הרבה חומרי דשן כימיים. בדומה לכך, כדור הארץ שלנו לא נועד מבחינה ביולוגית להמשיך לגדל מזון בלי שנזין אותו.

ויש טכנולוגיה שמעלימה את הריח בעת מחזור מי ביוב. תצלום: מחוז מונטגומרי, פנסילבניה

אם כך, מאחר שאנחנו לא שולחים את הצואה שלנו בחזרה למקום שממנו מגיע המזון, אנחנו יוצרים חלוקה מחדשה של חומרי המזון ברחבי כדור הארץ. קרקעות הופכות לעקרות, אז אנחנו משתמשים בדשנים סינטטיים שאינם מתקרבים באיכותם לצואה אמיתית, והייצור שלהם כרוך בזיהום רב. בניסיוננו להיפטר מהחומר האפל המסוכן שלנו, הפרנו את הכללים והחוקים המהותיים של אימא אדמה. כשהוצאנו את הצואה שלנו מהמשוואה, שינינו לא רק את החקלאות שלנו אלא גם את האקולוגיה של הכוכב כולו.

סבא שלי לא היה היחיד שידע את הסוד. אחדות מהחברות העתיקות הכי משגשגות גילו את החוכמה האקולוגית הזו הרבה לפנינו. אי אז, הצואה הייתה אופנתית מאוד, ויש לנו דוגמאות טובות שמהן אפשר ללמוד

שיקום של הקשר השבור הזה הוא חיוני למען הביטחון התזונתי והאקולוגיה המתוקנת שלנו. וכדי לתקן זאת, עלינו למצוא דרך לשלוח את הצואה שלנו בחזרה למקום שממנו מגיע המזון. אחרי הכול, סבא שלי לא היה היחיד שידע את הסוד. אחדות מהחברות העתיקות הכי משגשגות גילו את החוכמה האקולוגית הזו הרבה לפנינו. אי אז, הצואה הייתה אופנתית מאוד, ויש לנו דוגמאות טובות שמהן אפשר ללמוד.

בשנת 1737, קיסר משושלת צ׳ינג בסין פרסם צו המורה לכל נתיניו לאסוף בקפידה את הצואה שלהם ולהשתמש בה כראוי. הצואה זכתה לכינוי ״לכלוך הלילה״, כי היא נאספה על פי רוב בשעות הקטנות כשאנשים הוציאו את סירי הלילה שלהם אל מחות לדלת, והפכה לעסק משגשג במחוז ז׳יאנגנאן שבדרום סין. באותה עת, אנשי דרום סין לא התלהבו באותה מידה. וההבדל ביניהם היה בולט מאוד, והוא שדחף את הקיסר לכתוב את הצו מלכתחילה. ״הרחובות בצפון אינם נקיים. האדמה מטונפת״, נכתב במסמך. ״על הצפוניים לקחת דוגמה מאנשי הדרום. על כל משק בית לאסוף את לכלוך הלילה״. המסקנה הסופית, שהפכה לכותרת הצו, הייתה ברורה ממש כפי שהייתה פואטית: ״אצרו את לכלוך הלילה כאילו מדובר בזהב״.

הייתה סיבה לכך שהדרומיים הצליחו יותר באיסוף לכלוך הלילה מאשר אחיהם הצפוניים. באותה עת, ערי הדרום היו מן הגדולות בעולם. העיר האנגג׳ואו הייתה עיר נמל מרכזית שהתגוררו בו יותר מ-3 מיליון בני אדם. מרכז עירוני ענק נוסף הייתה סוג׳ואו שעל גדות נהר היאנגצה והתגוררו בה 6.5 מיליון איש. כל האנשים הללו היו צריכים לאכול, ולכן החקלאים נאלצו לגדל כמויות עצומות של תוצרת, וכל בדל של דשן היה יקר המציאות. בלי להשתמש בצואה של בני אדם הם לא היו מסוגלים לעולם לגדל מספיק מזון לכולם. איסוף צואת הלילה היה עסק חשוב ומכובד ביותר, כפי שדונלד ורסטר (Worster) מסביר בספרו The Good Muck (משנת 2017), המשרטט את ״היסטוריית הקקי״ של סין.

התפוקה המטבולית הכוללת של העיר הייתה מעובדת – מפוזרת, מיובשת וממוינת על פי ערכה. לא כל התוצרים נולדו שווים. צאצאי העשירים מכרו למרבה במחיר, כי הם אכלו מזון טוב יותר ולכן הפרישו יותר חומרים מזינים. ההפרשות של עניים עלו פחות

אוספי הצואה נקראו פֶנפוּ, והם הובילו את המריצות שלהם ברחובות העיר כשהם מרוקנים את דליי הדיירים אל מכלי עץ שכל אחד מהם הכיל כשלושים ק״ג. המריצות יכלו להכיל בין שישה לעשרה דליים כאלה, ובסך הכול כ-300 ק״ג. מי שרצו להתחיל לעבוד בענף אבל לא היו להם אמצעי לרכוש מריצה, יכלו להתחיל בנשיאת דליים על מוט שהונח על כתפיהם – בדומה למה שנהג סבא שלי לעשות. לאנשי הפנפו היה מסלול יומי קבוע שבו היו אוספים את ההפרשות הפוריות, ומסלולים שבהם הובילו את החומר אל מחוץ לעיר. הם העמיסו את הכול לגונדולות שכוסו בקש כדי לעמעם את הצחנה והפליגו אל אזורי הכפר. שם, התפוקה המטבולית הכוללת של העיר הייתה מעובדת – מפוזרת, מיובשת וממוינת על פי ערכה. לא כל התוצרים נולדו שווים. צאצאי העשירים מכרו למרבה במחיר, כי הם אכלו מזון טוב יותר ולכן הפרישו יותר חומרים מזינים. ההפרשות של עניים עלו פחות. חקלאים שיכלו להרשות זאת לעצמם בחרו לקנות את הדשנים העשירים יותר, שהניבו תנובה טובה יותר אשר נמכרה במחירים גבוהים יותר. דשן היה שווה ערך לכסף, ולכן החקלאים התייחסו אליו כך ואפילו שמרו אותו במכלים חסיני גניבה. הם נדרשו להתייחס לצואה כאל זהב, ולכן הם שמרו עליה בהתאם.

אישה בסין נושאת דליים של "לכלוך הלילה" (1871), תצלום: Wellcome Collection, ויקיפדיה

ביפן, ערכה של הצואה אכן נאמד בזהב. למשל, על פי חוקרת יפן סוזן היינלי (Hanley), בריו אחד של זהב אפשר היה לקנות די גרעינים כדי להאכיל אדם במשך שנה. בו זמנית, מחיר הצואה שהפיקו עשרה משקי בית במשך שנה היה חצי ריו. היפנים כינו את תכולת סירי הלילה בשם תמציתי ותכליתי: הם קראו לה שימוגֶה, שפרושו דשן מישבנו של אדם – כך אומרת קאיו טאג׳ימה (Kayo Tajima), מרצה באוניברסיטת ריקיו בטוקיו. בערים אוסקה ואֶדוֹ (טוקיו של היום), שהתפתחו במהירות, הדשן הזה היה מבוקש כל כך שגופים מפקחים נדרשו לקבוע מערכת קשיחה של כללי הסדרה. למשל, אם משפחה שכרה בית, למי שייכות הזכויות על הצואה – לדיירים או לבעל הבית? השכל הישר אומר שהדיירים, שייצרו את הצואה, אמורים להיות בעליה הגאים, אבל המחוקקים ביפן הטרום תעשייתית חשבו בדיוק להפך. הם העניקו את זכויות לשימוגה יקרת הערך לבעלי הבית, שמכרו אותה לאוספי הצואה, אשר בתורם מכרו אותה לחקלאים. במקרים מסוימים, החקלאים חתמו על טסוּקֶה-טסוּבּוֹ – חוזים ישירים עם יצרני צואה עירוניים. התושבים היו מבטיחים לחקלאי את כל הצואה שייצרו במשך שנה, בתמורה לכמות מסוימת של אורז כמקדמה. חקלאים אסירי תודה הודו לעתים לספקים הללו במתנות, כמו מטעמי אורז מיוחדים שזכו לעתים לכינוי ״עוגות קקי״.

החקלאים המבוססים יותר יצרו קשרים עם הדאימו, השליטים הפאודליים של יפן שהיו בעלי אחוזות גדולות והיו להם משרתים רבים, ולכן הם ייצרו כמות גדולה של שימוגה. החקלאים סיפקו לאחוזות עצים לבערה וצמחים לגינות הירק, בתמורה לזכות לאסוף את השימוגה האיכותית במיוחד של הדאימו. דאימו ואנשי משק הבית שלהם ניזונו היטב, ולכן לכלוך הלילה שלהם היה עשיר מאוד בחומרים מזינים.

בקיץ 1724, שתי קבוצות של כפריים פצחו ב״מלחמות קקי״, על הזכות לאסוף צואה מחלקים שונים בעיר אוסקה. בתגובה, תושבי העיר התארגנו בעצמם לפקח על המסחר בצואה ועל המשא ומתן בנוגע למחירהּ – והם העלו את מחיר הפרשותיהם

לעתים קרובות חקלאים נלחמו על הזכות לאסוף שימוגה. בקיץ 1724, שתי קבוצות של כפריים פצחו ב״מלחמות קקי״, על הזכות לאסוף צואה מחלקים שונים בעיר אוסקה. בתגובה, תושבי העיר התארגנו בעצמם לפקח על המסחר בצואה ועל המשא ומתן בנוגע למחירהּ – והם העלו את מחיר הפרשותיהם. חלק מן החקלאים העניים יותר מצאו את עצמם בצרות, כי הם כבר לא יכלו להרשות לעצמם לרכוש דשן, והדבר הוביל לפשיעה שהיא בלתי נתפשת במונחים שלנו: גניבת צואה. זו נחשבה לעבירה חמורה דיה, שמי שהורשע בה נשלח לכלא, אבל הדבר לא מנע מחקלאים נואשים לבצע עוד ועוד פשעים מצחינים.

גם צואה הועברה כאן בספינות: נמל אוסאקה ביפן (1850), מאת Gansuitei Yoshitoyo. מוזיאון בוסטון לאמנות.

איך קרה שהחברות הללו פיתחו תפישה כל כך שונה של ההפרשות האנושיות? התשובה טמונה באדמה. להבדיל ממדינות אירופה, העשירות ביערות וכרי מרעה ירוקים, יפן לא בורכה במרחבים של אדמה פורייה. אדמות החול העניות של המדינה לא הניבו תנובה רבה באופן טבעי. כדי ששדה יוכל להניב מזון, החקלאים צריכים היו לעמול כדי להזין אותו, בכל שמץ של ביומסה שרק יכלו למצוא. ״שדה חדש מניב רק מעט יבול״, מצהיר פתגם יפני עתיק. דשנים מישבניהם של בני אדם היו משאב קל להשגה וטבעי שלא נגמר לעולם, כל עוד היו בני אדם. הודות לדשנים שהופקו מישבניהם שלהם, היפנים הפכו את הקרקעות הסלעיות והלא ידידותיות שלהם לשדות משגשגים. באורח דומה, חקלאים סינים הצליחו לשמר את פריון האדמות שלהם במשך דורות, מה שעבור חקלאים ממוצא אירופי נחשב ללא פחות מנס. שדות החוות באירופה ובאמריקה עתידים להפוך במוקדם או במאוחר לאבק.

התופעה הזו הייתה כל כך מעניינת, שבשנת 1909 חוקר החקלאות האמריקני פרנקלין היראם קינג נסע לאסיה כדי ללמוד את סודות ״החקלאות הקבועה״ (permanent agriculture). בשובו, קינג כתב את הספר Farmers of Forty Centuries(שראה אור ב-1911), שבו הוא מעלה מספר רעיונות לדשנים, אבל עניין לכלוך הלילה היכה אותו בתדהמה כזו, שהוא לא העז לנסות לייבא אותו לאמריקה. יותר ממאה שנה חלפו עד שזרעי הרעיון הזה נבטו לכדי המושג ״חקלאות מעגלית״ שנידון כעת בהרחבה, כמו העובדה שהדשן שמופק בגופנו יכול לתקן, או למלא, את הקרע המטבולי העמוק שיצרנו.

בקרב אנשים העסוקים בשמירה על איכות הסביבה, הרעיון להחזיר את הדשן האנושי אל הקרקע בהחלט מצמיח שורשים

בקרב אנשים העסוקים בשמירה על איכות הסביבה, הרעיון להחזיר את הדשן האנושי אל הקרקע בהחלט מצמיח שורשים. עם זאת, ישנם אתגרים מעשיים רבים המקשים על הגשמתו. האם תושבי ערים יחליפו את אסלות הפורצלן שלהם בסירי לילה שאותם יניחו לאיסוף מדי בוקר מחוץ לבתיהם, לצד פחי האשפה? או שמפעלי שפכים יוכלו להעביר את תכולת הביוב של העיר לסירות שיובילו אותה לקליפורניה או פלורידה כדי לדשן אדמות חקלאיות? אין פתרון יחיד שיתאים לכל אזור גאוגרפי. למעשה, צריך יהיה כנראה מגוון גדול של שיטות השבחה שיתקנו את החלוקה מחדש של חומרי המזון שאותה יצרנו. חלקן כבר פועלות ומעוררות השראה – במספר פרויקטים ניסיוניים קטנים ובאחדים שפועלים ברמה תעשייתית.

חברת הסטרטאפ Loowatt, הפועלת מבריטניה וממדגסקר, מחקה כמעט במדויק את שיטת השימוגה. היא שולחת צוות שירות לאסוף הפרשות משכונות עוני באנטננריבו שבמדגסקר. אחרי הצואה, המצטברת בשקים מתכלים מתחת לאסלות, נאספת, מחוממת כדי להרוג פתוגנים ומוכנסת למכלים שבתוכם גן חיות חיידקי מפרק אותה, ממש כמו שקרה בערמות של סבא שלי, והופך אותה לקומפוסט. בתהליך זה, החיידקים עם פולטים גז, שמכיל בעיקר מתאן, שאותו אנשי החברה שורפים כדי לחמם את ההפרשות במעגליות אינסופית. חברת סטרטאפ נוספת, SOIL Haiti, פועלת בצורה דומה למדי, כדי לשקם את אדמות החקלאות המרוששות והשחוקות של המדינה בעזרת שימוגה מודרנית. במקומות שבהם ישנו מחסור במים, איסוף צואה ידני יכול לשמש פתרון יעיל והגייני ולפתור שתי בעיות בו זמנית: שמירה על ניקיון הערים והזנת הקרקע.

חיוני במדינות רעבות שהאדמה שלהן מידלדלת: גידול שדה בהאיטי תודות לקומפוסט מצואת אדם שיוצר במפעל. תצלום: SOIL, עבור CDC Global

הדשן המופק מישבניהם של תושבי וושינגטון, ששמו Bloom, הוא בעל מרקם וריח זהה לאדמת הגינה שבתוכה נהגתי לשתול עגבניות עם סבא שלי

ישנן דרכים לסגור את הקרע המטבולי גם בעולם המערבי. החברה הקנדית Lystek משתמשת במערבלים כדי להפוך את המשקעים לשייק-ביוב שמשאיות מסיעות אל אזורי הכפר ומעשירות בו את השדות – חלופה מכאנית לאופן שבו סבא שלי נהג לשפוך את הנוזל הצמיגי החום אל הקרקע. מפעל טיהור השפכים החדשני של בירת ארה״ב, DC Water, מעלה את השימוש המחודש בצואה לגבהים חדשים. כשהתפוקה המטבולית של 2.2 מיליוני תושבי וושינגטון והסביבה מגיעים, היא מוכנסת לסירי לחץ ענקיים, שם היא מבעבעת בחום של 149 מעלות צלסיוס, ובלחץ של שש אטמוספרות, בתהליך ההורג כל דבר חי. הנזיד ניתן לאחר מכן למיקרובים רעבים במכלי בטון ענקיים, שהתוצר הסופי שלהם דומה – גז מתאן המשמש לייצור חשמל, ונוזל שחור וצמיגי. הדמיון לתהליכים ששימשו את אנשי הפנפו לטיפול בלכלוך הלילה מדהים – הנוזל הצמיגי מיובש ונארז בשקים, ואלה נמכרים לחנויות מקומיות. הדשן המופק מישבניהם של תושבי וושינגטון, ששמו Bloom, הוא בעל מרקם וריח זהה לאדמת הגינה שבתוכה נהגתי לשתול עגבניות עם סבא שלי.

מכלי פירוק ביולוגי אישיים עשויים להועיל מאוד למשפחות החיות באזור שאינו מחובר לרשת החשמל, המים והביוב או במדינות שבהן מחירי האנרגיה גבוהים. החברה הישראלית HomeBiogas מייצרת מכלים קטנים כאלה, העשויים מפלסטיק קשיח ועמיד, ומסוגלים להפוך כל פסולת אורגנית לגז ביולוגי או לדשן נוזלי. פתרון נוסף פותח על ידי חברת Epic Cleantec מסן פרנציסקו, והוא פועל ברמת בתי המגורים או בנייני המשרדים. היחידות הניידות שמייצרת החברה מנקות וממחזרות את מי הביוב של הבניינים, ולכן במקום להזרים אותם אל מתקני הביוב, ניתן להשתמש בהם לכביסת בגדים, השקיית צמחים ושטיפת האסלה. והחומר הצמיגי המצחין שנותר הופך לדשן.

עניין עתיק כמו החקלאות: פיזור דשן טבעי בשדה אורז בווייטנאם. תצלום: ILO/Truong Van Vi

אנחנו חייבים להסיר את הסטיגמה מהחומר האפל שלנו עצמנו. אנחנו חייבים לחשוב עליו כעל משאב טבעי, בר קיימא, שניתן למחזור מלא, ולשבח את עצמנו כיצרנים מעולים – ממש כמו שעשו חברות משגשגות לפנינו

עם כל הטכנולוגיה החכמה הזו, כיצד לא סגרנו עדיין את הקרע המטבולי? הבעיה היא שאנחנו צריכים לתקן קרע ענק באידיאולוגיה הצואתית שלנו – לא מטבולי אלא מחשבתי. להבדיל מבני החברות העתיקות, אנחנו עדיין חושבים על ההפרשות שלנו כעל הרפש הנורא מכל שיש לטפל בו. אנחנו עדיין לא רואים בהם משאב מגוון ובעל ערך רב. אנחנו משקיעים מאמצים וכסף רבים מדי כדי לסלק את הטינופת המסוכנת, במקום לאמץ ולהשתמש בתוצר המעולה של חילוף החומרים שלנו. וזוהי קפיצה מחשבתית שאנחנו חייבים לבצע, כחברה המתקיימת במאה ה-21, כדי לפתור את הבעיה במלואה.

אנחנו חייבים להסיר את הסטיגמה מהחומר האפל שלנו עצמנו. אנחנו חייבים לחשוב עליו כעל משאב טבעי, בר קיימא, שניתן למחזור מלא, ולשבח את עצמנו כיצרנים מעולים – ממש כמו שעשו חברות משגשגות לפנינו. אנחנו חייבים להבין שהקקי הוא מקור לעסקים טובים ושניתן להפיק ממנו כסף. הוא פשוט יושב שם ומחכה שניקח אותו, בזמן שאנחנו סותמים את האף ומסיטים את המבט. צואה היא הגבול האחרון המפריד בינינו לבין חקלאות מעגלית, כלכלה בת קיימא וחידוש ראוי של החומרים המזינים. כשאנשי עסקים ויזמים יריבו שוב על הזכות להניח את ידיהם על התוצר הגולמי הנושן ביותר של האנושות, נדע לבטח כי סגרנו את הקרע המטבולי.

לינה זלדוביץ׳ היא עיתונאית שרשימותיה התפרסמו בין השאר בניו יורק טיימס, סיינטיפיק אמריקן ו-Undrak. היא מחברת הספר The Other Dark Matter: The Science and Business of Turning Waste into Wealth and Health (משנת 2021) והיא מתגוררת בניו יורק.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.

תורגם במיוחד לאלכסון על ידי דפנה לוי

תמונה ראשית: בחזרה לטבע. תצלום: דני מילר, unsplash.com

Photo by Denny Müller on Unsplash