לִבַּבְתַּנִי

הכלב שאיתי בן שש עשרה. במשך מרבית שעות היום הוא ישן על ספה נמוכה, היחידה שעליה הוא עדיין מצליח לקפוץ. בכל פעם שהוא יורד ממנה, נדמית לי החבטה העמומה של גופו ברצפה כחבטה אחרונה, תזכורת לסופו הקרב, המאיים לצלק את שטח הפנים העדין של מה שאני מכנה "חיי", ולסופים הכרחיים אחרים. לרוב הוא ישן באוזני זאב זקורות. מראן אינו מסגיר את קהותן. עיניו מעוננות היָרוד נגלות מעת לעת מבעד לעפעפיו. לא מבט נשקף מהן, רק חוּם קרני, אליפטי. מדי פעם מיטלטלות רגליו האחוריות בניע פרקינסוני. גם בחלומותיו הוא מתקשה לרוץ. מפרוותו היפה, הצְבועית מתבלטות גבשושיות של רקמה פנימית שצומחות במהירות דווקא כשהוא עצמו פחות ופחות מהיר (זה אינו ממאיר, הרגיעה הווטרינרית). ועדיין, שנתו מונחת כצעיף מאיה על זקנתו. גופו גדול, נשימותיו מתפיחות בית חזה רחב, כפתו האחת משתלשלת מקצה הספה, והשנייה שולחת ציפורני בר אל פני הסדין. בשנתו הוא מעין פוחלץ המשמר את קווי המתאר של כלב עבודה מרשים, ומשכיח, ממי שמעדיפים לשכוח, את מה שעשו בו השנִים.

אני רוצה לכתוב לפני שילך מאתי. ולא, איני רוצה לכתוב לו מכתב פרידה או ללכוד זיכרונות חמקמקים. אני רוצה לקבל ממנו אישורים במבט, בניע, במנח, לנתיבי ההרהורים המנקדים בשחור את לובן המסך

אני רוצה לכתוב לפני שילך מאתי. ולא, איני רוצה לכתוב לו מכתב פרידה או ללכוד זיכרונות חמקמקים. אני רוצה לקבל ממנו אישורים במבט, בניע, במנח, לנתיבי ההרהורים המנקדים בשחור את לובן המסך. אני רוצה את האמת שלו לצד האמת שלי, כי טובות השתיים, גם אם לא שלמות. אני בתוך ערפל, אולי דומה לזה שמכסה את עיניו. ואיני רוצה לפזר את הערפל, אני רוצה ללמוד ללכת בתוכו, להסתכל בלבן של הערפל.

מעבר לכל דבר, החבר הטוב ביותר. תצלום: פיליפ מנאוופולוס

אני

אמי מספרת כי בהיותי פעוטה הרביתי, למשך תקופה קצרה, לנשוך אותה. היא מיהרה לקחת אותי, בתה, יחידתה דאז, לאבחון אצל פסיכולוג. בחדר ההמתנה היה כלב. הפסיכולוג הבחין במשחקי עמו, ואמר לאמי כי לאור התקשורת החיובית שלי עם הכלב, הנשכנות שלי אינה צריכה להדאיג. אמי, שנרתעת עד היום מבעלי חיים למיניהם, התקשתה להבין את הרציונל של המומחה, אך דעתה נחה מעט. בזמן שחלף מאז האירוע למדתי להסתפק בנשיכות שפתיים.

אני זוכרת סוגים שונים של זיכרונות. למשל כאלה שצריך להעיר ולעורר עד שיחפצו (איך לעזאזל קוראים לאישה שנופפה לי לשלום בחיוך רחב, והחזרתי לה חיוך רחב פחות?); כאלה שמתייצבים לפקודתי באפס זמן עד שהם נדמים כנוכחים תמיד (הזיכרון הזמין של מיקום האותיות על המקלדת); כאלה שהם אורחים לא קרואים, המתפרצים בלי הזמנה מוקדמת, לוקחים פיקוד על ההכרה והגוף ומסתלקים בהשאירם מהומה גדולה ותהייה על מידת אדנותו של מה שמכונה "אני" (הנשימה הנעתקת, הדופק הממהר, השרירים הנרעדים ברגע שעולה באפי ריח אבקת הכביסה ששימשה את בית החולים בתקופה שבה נותחתי שם).

הזיכרון של סיפור הביקור אצל הפסיכולוג שונה מאלה. הוא מופיע בלי שאזמן אותו. די במראה של כלב, אפילו בתצלום, או באזכור של פסיכולוג ילדים, והדי הזיכרון מתופפים בעדינות על קרומי התודעה: ברצותי אוחז, ברצותי אֲשַׁלח. ואם אוחז, גלי חמימות יתפזרו בחלל הבטן, שתהפוך קלה יותר, חומרית פחות. המחשבה תהיה ערפילית. פעימתו של המטרונום הפנימי תחדל, ועמה נוכחותו הממשטרת של הזמן. הצורך התדיר להתאים את הפנים לחוץ כדי לשרוד, יתחלף בוודאות שקטה שהפנים כמות שהוא יכול לשאת כל חוץ בנחת, אפילו באהבה. וכמה מפתיע שאת כל הטוב הזה מתניע זיכרון מסדר שני, הרי איני זוכרת את האירוע עצמו, אלא רק את מה שסוּפר לי עליו. אני רוצה לכנות זאת "זיכרון מחבר", כי במובנים רבים הוא מחבר את חלקי עולמי ואת סיפור חיי ("זיכרון מכונן" נשמע גדול, מחייב ו"אובייקטיבי" מדי). בניגוד לזיכרון טראומתי, בכל הופעה שלו מעניק לי הזיכרון הזה סיפור נדיר של התנהלות אותנטית, בכעס ובאהבה, שישרה בעיני המתבונן ובעיניה הנוכחות כל כך, הנוקבות כל כך של אמי.

עד אז, במפגשי אקראי  עם כלבים של מכרים, כמו במפגשי אקראי עם ילדים של מכרים, חוויתי שמחה ילדית קופצנית, התפוגגות מוחלטת של מודעותי התמידית לתנועותיי, שבולמת את התפשטות הגוף במרחב, שהופכת לזווית את מה שרוצה להיות קשת, למאובן את מה שרוצה לזרום. ובכל אותן שנים לא רציתי כלב משלי (גם לא ילד/ה משלי)

למרות כל זאת, חלפו כארבעה עשורים מאז האירוע המדובר ועד שאימצתי כלב, וגם זה, בעיקר משום שביטלתי את אי רצוני מפני רצונם של בני משפחתי. עד אז, במפגשי אקראי  עם כלבים של מכרים, כמו במפגשי אקראי עם ילדים של מכרים, חוויתי שמחה ילדית קופצנית, התפוגגות מוחלטת של מודעותי התמידית לתנועותיי, שבולמת את התפשטות הגוף במרחב, שהופכת לזווית את מה שרוצה להיות קשת, למאובן את מה שרוצה לזרום. ובכל אותן שנים לא רציתי כלב משלי (גם לא ילד/ה משלי). חששתי פן יתפוגג קסם הקשר אתו כמו שדהה קסמן של אהבות עת היטלטלו ככביסה בתוך התוף המסתחרר של החולין.

כעשור וחצי של חיים לצד כלבי לימדו אותי שההתרגשות מנוכחותו צבועה בצבעים אקריליים שחיותם עמידה בפני טיולים יומיים, איסוף צואה, הזנה וטיפול. אספנו אותו מעמותה שבה הוא שהה כמעט שנתיים מאז שנמצא, גור שמנמן, אזניו שמוטות, עיניו פעורות בסקרנות וחשש, ראשו נוטה ימינה בחן המיוחד לו, כפותיו גדולות ומעובות ביחס לגופו, ציפורניהן בהירות עדיין, ורצועה שחורה מחברת בין הקולר שלצווארו לבין גדר סמוכה. הוא צולם, קיבל שם כלבי נפוץ ושוכן בכלוב יחד עם שאר כלבי העמותה. מסתבר שהצלנו אותו בסמוך מאוד לתאריך היעד להמתתו.

המבט, המבט, ואז אולי, לפתע, נוצר החיבור. תצלום: אליס קאלן

אני זוכרת איך לקראת סיומו של יום עבודה משמִים אחד, הצגתי בהיסח הדעת את תמונתו על מסך המחשב. התבוננתי בו, בראשו הנטוי, בעיניו החוקרות ותובעות, בפרוותו המגווננת, באוזניו שנראו לי ככנפיים קטנות

זו לא הייתה אהבה ממבט ראשון. בשונה מפגישות אקראי עם כלבים, שתמיד הפיחו בי חיות מפתיעה, אל הקשר עמו הגעתי בחשדנות. הייתי שולחת את ידי ללטף את גופו מתוך החלטה מודעת; אפי התכווץ מול הריח הלא מוכר של גופו ושל הפרשותיו; נקישות ציפורניו ברצפה הפרו את שלוותי; אמנם לא יכולתי להתעלם מיופיו, אך גם לא יכולתי להתרגש ממנו. איני יודעת כיצד התחולל השינוי. אני זוכרת איך לקראת סיומו של יום עבודה משמִים אחד, הצגתי בהיסח הדעת את תמונתו על מסך המחשב. התבוננתי בו, בראשו הנטוי, בעיניו החוקרות ותובעות, בפרוותו המגווננת, באוזניו שנראו לי ככנפיים קטנות. אני חושבת שאז, תחת מועקת השגרה, כבויה ומרוקנת, מוקפת קולות אדם-מכונה, ילדתי זיכרון מחבר חדש. אז הרגשתי שהכלב הוא שלי, במובן העמוק שבו דבר מה שהוא לא אני יכול להחוות כפנימי וחיצוני בה בעת. אז הרגשתי שככל שאני מוסיפה ומביטה בו מתחלף בתוכי הריק בחיוניות חמה המפריחה את שממת החולין. אז שמחתי בו, בנו, ובִכלל (הרי האובייקט המיידי של השמחה שלנו הוא רק מקפצה לשמחת אינסוף).

כל כך הרבה בלוני חולין נפחו את תוכם מול מראהו המלבב. הילוכו – מצָּעיר ותיישי, לנאדר ומאיים, למהדס ותועה; ריחו, ריח טבע, ופרא ואמת, ריח הגוף בעירומו, סופח אליו את עקבות הפנים והחוץ ומערבב, ולא רוחץ בניקיון; זנבו מיתמר ומסתלסל, או נח עייף וישר לצדו; לשונו הארוכה, הדקה, עמוד עלי בין עלי הכותרת של לסתות פעורות; אוזניו, שלעיתים נדמות כאורגניזם נפרד, על רצונותיו ותנועותיו, מזדקרות או צונחות, יחד או לחוד, בדריכות הישרדות או ברפרוף פרפרים. אינני סבורה שחלף יום, בשנים האחרונות, שבו לא תהיתי לפחות פעם אחת על פלא האהבה הבלתי נשחקת, ההתלהבות המתמשכת, השמחה המתפרצת בכל פעם מחדש ממישורי אינסוף של קיום מוכני או מתהומות אין-מה, אין-לָמה, אין-חיים. ולא חלף יום מבלי שאזכיר לעצמי את מותו ההכרחי, שככל הנראה יקדים את זה שלי, ויהפוך אותו לדומם, נסתר בבטן אדמה ובחיבורי נוירונים, ויקים עלי את כאב הפנטום המבעית של האהבות הגדועות – הגעגוע.

לפעמים אני חושבת אותו, אותנו. נתיבים מהירים וסלולים היטב מובילים אל הכתובת הנכספת, ההסבר. למה? כי הכלב, כל כלב, רואה ומקבל אותי כפי שאני, אוהב אותי אהבה שאינה תלויה בדבר או דברים כמו מראֶה, התנהגות, נורמות, ומשחזר פעם אחר פעם את החוויה המעצימה והנדירה של הזיכרון המחבר הראשיתי. כי הוא עֵד וזולת-עצמי, ופרטנר בבלי דעת להתהוות עצמית. כי גופי מפריש בנוכחותו הורמונים המגייסים אותי לאימהות מתמשכת ומתגמלת. כי סלקציה מעשי ידינו הפכה אותו למכונת אהבה, ואי אפשר אלא לאהוב איתו ואותו ולעומתו. נתיבים כבושים אחרים מדהירים אותי ליעד ממגנט לא פחות, הסָפק. הרי הוא כלב, לא תינוק ולא אדם, וכל ההסברים שאני מלקטת על אוטוסטרדת הסיבתיות הם אנלוגיות והשערות המבוססות על האופנה הפסיכולוגית הרווחת באזור הזה, בזמן הזה. והרי אני בכלל לא מוצאת מילים שיכולות לתאר אותו באופן קוהרנטי. האם הוא פרא או יציר תרבות? תינוק או שומר ראש? האם אני מבינה אותו? הוא מבין אותי? ואם כן באיזו שפה? במחוזות הספק נפרמים הסברים, ואני מתגלמת תחת קורי מחשבה נפתלים ודביקים.

לפעמים אני מביטה בו מהבטן. מבטי מהביל את תוכי, קורא אותו באין-מילים, באין-מחשבה, בשפת הערפל – השפה הנשכחת, הדחוקה בחצרות אחוריות של היכלי התרבות, בין גרוטאות הפרא, הטבע, הלכלוך

לפעמים אני מביטה בו מהבטן. מבטי מהביל את תוכי, קורא אותו באין-מילים, באין-מחשבה, בשפת הערפל – השפה הנשכחת, הדחוקה בחצרות אחוריות של היכלי התרבות, בין גרוטאות הפרא, הטבע, הלכלוך. אני קוראת לו שמות חדשים לבקרים, הברות בודדות, צמדים, שלשות. לא שמות עצם, לא שמות תואר, גמגום והמהום תינוקי בשפת הערפל. הברות חדות, שורקניות לצד הברות רכות, מעוגלות, נוזליות. מסמיכה את הפרא והמחמד, את להב הניבים ורכות הלשון, השומר והתינוק, המאיים וחסר האונים. את מה שמרקד בכוליותו בחלב הערפל ומקרקש מקטעים-מקטעים באור התבונה.

מה אומר המבט? מה מתרחש שם בפנים? תצלום: סנדפלאש

אתה

הטיול המשותף הראשון שלנו היה בטרם אימצנו אותך. משכת בחוזקה את הרצועה שחיברה ביננו. משכתי כנגדך. תוך כדי הליכה משותפת הפנית אלי את ראשך ומבטך. החזרתי לך מבט. הופתעתי. שכניך לכלוב, שעמם טיילנו קודם לכן, לא עשו כמוך. אולי המבט שלך הוביל אותנו לבחור בך מבין רבים וטובים ואומללים כמותך. המוני מבטים שלחת אלי מאז. הפעור, התובעני ההופך את עיניך לעיגול חום שאינו מרפה כשאתה רוצה דבר מה, למשל לצאת לטיול; הכועס החושף לובן היקפי כשאני מפריעה את מנוחתך ברעשיי, בתנועותיי או בפקודותיי; המתחנן-מצווה, עגול עיקש, כאשר אתה רוצה שנאריך את טיולנו המשותף; הדואג-חרד, אליפטי, מעמיק חקור כשאני משתעלת במשך יותר מהרף נשימה; המעורפל, נסוג אל עצמו, כשאתה מתמסר לליטופיי; החרך הצר, פס חום, כמעט בלתי נראה על רקע הפרווה החומה שסביבו, כשמישהו מעורר את חשדך; צהוב נוצץ כמו להב סכין מול השמש כשאתה מאיים ממרחק על מי שתויג כאויב.

אתה הוא שבוחר את כיוון המסלול של טיולי הבוקר. מביט ימינה ושמאלה ביציאה מהבניין – בעבר היית עושה זאת בחטף והיום אתה מעביר סביבך מבט איטי, תועה – ובוחר לנו כיוון. לעולם אינך מחליט מבלי להביט בי עין בעין, לעשות אותי לשותפה. מחוברים במבט וברצועה, אנו יוצאים לדרך כאחד

אתה הוא שבוחר את כיוון המסלול של טיולי הבוקר. מביט ימינה ושמאלה ביציאה מהבניין – בעבר היית עושה זאת בחטף והיום אתה מעביר סביבך מבט איטי, תועה – ובוחר לנו כיוון. לעולם אינך מחליט מבלי להביט בי עין בעין, לעשות אותי לשותפה. מחוברים במבט וברצועה, אנו יוצאים לדרך כאחד. למדתי לקרוא את מחוות אוזניך וזנבך בשפת הערפל. במסלול עוקף מילים, הם מכווננים בי דופק ודריכות ומצב רוח. כשזנבך מסתלסל, מתריס בגרביטציה, משהו בי מתרומם, כשאוזניך נדרכות, אני מתבוננת סביב לאיתור הסכנה המאיימת עלינו, כשאתה מטיל את מימיך לאחר לילה ארוך, משתחררת מתוכי אנחת הרפיה. וגופך נמתח למשמע משאית הזבל ואתה מזנק, גם במלוא קשישותך, על פועל שגורר פח אשפה, חושף שיניים ונוהם למשמע החיכוך בין האדמה למטאטא של עובד הניקיון, מתנפל על חולי פרקינסון – גם כאלה שמחלתם בחיתוליה, נדחק בעדינות אל שיח בגינה ומרחרח ארוכות, גופך רגוע, אפך רטוב וערני, חוקר סימני שתן, ועמל לדייק את הנקודה בה תטיל את טיפות השתן שלך. כל כך הרבה קולות וריחות וסימני טבע גלויים בפניך ונסתרים ממני. כל כך מוכר אתה, כל כך עלום.

אתה נרכן אלי ומלקק את פני בעדינות כשאני שכובה על השטיח, ותחת חמימות לשונך נמסים בי קרחונים. אתה מזהה ממרחק כל סבל גופני שלי, ומגיע אלי בצעד ממהר, ועומד ובוחן את מצבי, ואינך חוזר למרבצך בטרם אשלח לעברך, מעומק סבלי, קולות מרגיעים. אתה ממהר לקטוע מפגשים שגורמים לי אי נוחות, גם אם קלה. תחילה הייתי מודה למזלי הטוב על שנביחותיך מנעו ממפגש אקראי להתארך, אך עם הזמן הבנתי שלא יד הגורל אלא לב הכלב שלך הם שגאלו אותי. ולא פעם מצאתי את עצמי ממהרת לחזור הביתה אחרי יום מאכזב כדי להסתופף לצידך, לגעת, להריח, לווסת את פעימות הלב והנפש. למדתי שדווקא ברגעי הנזקקות שלי אתה מטה ראשך ממני והלאה, מסרב לקחת את תפקיד המנחם שכל כך רציתי להעניק לך. כל כך קרוב אתה, כל כך רחוק.

אתה נוהם למשמע כל רחש מעבר לדלת ביתנו, נמתח להילוך מאיים כשאנו פוסעים בדרכים אפלות. לא מעט אנשים עברו למדרכה הנגדית לנוכח מצעדך הנורא. לצידך אני חזקה ובוטחת, מתנשאת על עקבי העוצמה והאיום שניבטים ממך. אך כמה מכמיר לב מבטך האובד למשמע גערה שלי, כמה מבוהל ועזוב אתה נראה כשכולם עוזבים את הבית ומשאירים אותך יושב הלום עלבון מתחת לשולחן, כמה מעט כבוד וחירות מותירות לך פקודות שגורות הנאמרות בהיסח הלב והדעת, שב, זוז, צא, לא. כמה מעט אני יודעת עליך, על העדפותיך, על כאביך, כמה מעט אני חושבת ומתחשבת בכל אלה. והרי יום אחד, לא רחוק, כנראה אחליט לשים קץ לחייך. כל כך חזק אתה, וכל כך שברירי.

אתה לומד בזריזות להגיב לשמות המתחלפים שאני נותנת לך. פוסע לעברי קצר רוח כל בוקר באותה השעה בדיוק, מזרז אותי לצאת אתך לטיול. אתה נחרד למראה תנועותיי המרמזות על יציאה קרובה מהבית בלעדיך

אתה לומד בזריזות להגיב לשמות המתחלפים שאני נותנת לך. פוסע לעברי קצר רוח כל בוקר באותה השעה בדיוק, מזרז אותי לצאת אתך לטיול. אתה נחרד למראה תנועותיי המרמזות על יציאה קרובה מהבית בלעדיך. זוקף אוזניים כשבני הבית משוחחים עליך, גם מבלי שיהגו את שמך או יסתכלו לעברך. פוקח לעומתי עין מנומנמת לנוכח מבטי השלוח אליך בשנתך. ואתה מזנק לכבישים סואנים, בולע אשפה עירונית, מתגרה בעורבים נקמניים, בוהה באדישות במסכי טלוויזיה שמגוללים את קורות הרוע האנושי, מרטש ספרים ולועס חלקי מכשירים אלקטרוניים. כל כך יודע אתה, כל כך נבער.

אתה מלמד אותי את שפת הערפל. אני תלמידה איטית, שבה ונופלת אל הבהירות המסמאת של ההיגיון המסמן ומפצל ומתחבט בין מוכר לעלום, בין קרוב לרחוק, בין חזק לשברירי בין יודע לבור.

טיול לעת שקיעה. תצלום: שילה סונד

אנחנו

ברחובות העיר אנו אחוזים ברצועה המחברת אותנו לכדי יצור שש רגלי, ובה בעת מפרידה ביני, המחליטה, היודעת, לבינך, שרק בחסותי מורשה להלך בציבור. אני זוכרת את טיול הטבע הראשון שלנו. הרצועה, נטולת שימוש, נתלתה רפויה על צווארי. רגלי הספונות בנעלי הליכה, ועיני החוסות תחת משקפי שמש עקבו אחר רגליך ועיניך היחפות, היודעות. זרה ומגושמת צעדתי על אדמה עירומה מאספלט, מנוקדת אבנים וגללי בהמות. ככל שחלף הזמן הרשיתי לריאותיי להתענג על אויר דל פחמן דו חמצני, לגופי להתאים את מקצבו ותנועותיו לפני השטח ולפני הנוף. עם כל צעד שהלכנו התחברנו, גם ללא הרצועה, לכדי זוג מטיילים. אתה קושר אותי אליך במבטים חטופים של שומר אחראי ובוטח. אני כבר לא מטיילת בנפרד ממך, למרות המרחק ביננו, והקצב והמסלול השונים. כשמתחת את גווך וזקפת את ראשך למראה עדר פרות קטן, הרגשתי שנמתחים בתוכי גו וצוואר נסתרים, שגואות בי שמחת הגילוי ותבהלת הסכנה, שהאדרנלין שמזקיף ומקשיח אותך מעיר גם אותי באופן ששום עדר פרות לא העיר עד כה. ויש רגע שבו כבר איננו מאוחדים אל מול הנוף אלא אתו ובתוכו, שני אורגניזמים שלובים בתוך אורגניזם גדול, רחמי.

הכלביות שלך זורמת אלי תחת חוק חיים שלובים. דופק אל דופק, תאי עצב אל תאי עצב, אני הוֹוָה איתך. אישהכלב בהווה המתמשך אל טרם היותנו, אל מדבריות מוח נשכחים, אל רצפי דנא מושתקים, אל פרא ראשיתנו

לפעמים היינו ישנים יחד על אותה מיטה. אתה נהנה ממנעמי התרבות, ואני מקפידה שלא לשמור נגיעה, לתת לקצות עצבים לקבל ממך אותות של חום ודופק. כמה ויתורים אני מוכנה לעשות לשם כך. עמוד שדרה מעוקל, רגליים מקופלות, ידיים מחוצות תחת כובד הגוף. הכלביות שלך זורמת אלי תחת חוק חיים שלובים. דופק אל דופק, תאי עצב אל תאי עצב, אני הוֹוָה איתך. אישהכלב בהווה המתמשך אל טרם היותנו, אל מדבריות מוח נשכחים, אל רצפי דנא מושתקים, אל פרא ראשיתנו.

שנינו שטים בבלי דעת אל מיתותינו. אתה חיוני ועולץ למרות המגבלות המצטברות. כמוני, נדחף מוכנית לשימור החיים מפני כל איום. אני מעלה בדעתי את מותך. רואה את גופך מוטל במקומו, אוזניים רפויות, בית חזה דומם, עיניים נטולות מבע. אני רואה את תוכך מכרסם את עצמו, מותיר ממך עיסה אורגנית בתוך ציפית פרווה. אני רואה את הבית ריק ממך, וחשה את החור הפנימי בצלמך ובדמותך. אני יכולה להריח מולקולות שיסתתרו במקומות מפתיעים זמן רב אחר כך, להרגיש את הצביטה הבלתי נסבלת והבלתי נמנעת עם כל תזכורת מהעבר שתהפוך להיות. אני יכולה לראות את מותי מעיניך. אני מוטלת נוכחת נפקדת. גם מבעד למסך זקנתך אתה קולט את שריקת החיים בהימלטותם, את התחלפות הריח, את המנח הסופני. ובכל זאת אתה ממהר לוודא מיתה. מקשיב, מרחרח, מפשפש בשכבות לבוש ויודע ידיעה מוחלטת, כזו שבה לא זיכו אותי חיי, ידיעה תהומית שעוקרת מחזך יללה שכמוה טרם השמעת, יללת החיים הנעקרים מתוך החיים, יללת הסופים המוחלטים, יללת קץ הוודאות השלווה, הממוסכת.

נועם, כלב רועים אנגלי: מה הוא יודע על נתיבי הגורל? תצלום: מייק בינג

שנינו שטים אל מיתותינו. אתה שרוע על הספה ומסיט מבטך הלאה ממני. אני מתקרבת, כורעת על ארבע ומרחרחת אותך

שנינו שטים אל מיתותינו. אתה שרוע על הספה ומסיט מבטך הלאה ממני. אני מתקרבת, כורעת על ארבע ומרחרחת אותך. אפך הלח מתקרב אל אפי. נשימתך ממהרת מעט, לשונך מחפשת את פי. כלב מנשק אתה. אני פוגשת את שלל ריחותיך, בפה, ברגליים, בעור, תוצר עמלן של בקטריות, הורינו הקדומים והזערוריים שבבוא היום יפרקו אותנו לגורמים נוסעים במרחב ובזמן. אנחנו מחליפים בינינו בקטריות, שאולי הן המילים של שפת הערפל, החיים שבתוך החיים. אנו הווים מלפני ראשית לאחרי אחרית, אישהכלב, בועה דקיקה של נצח שבתוך נצח.

אנחנו יודעים דבר מה. ידע ערפילי של אישהכלב, מלא בעצמו, אדיש לצוק העיתים, להתפרקות הבשר והדם, לעילגות המחשבה. ידע מחבר לכל מה שהווה וממילא היה ויהיה. ידע ממשפחת האהבה.

לימור היא עובדת סוציאלית העוסקת בטיפול במסגרת ציבורית ובמחקר במסגרת של פוסט-דוקטורט. מאחוריה גם שנים ארוכות של עבודה בתחום מערכות המידע כמתכנתת, מנתחת מערכות ומנהלת פרויקטים.

תמונה ראשית: אישה, כלב, חיים כרוכים יחד. תצלום: Westend61, אימג'בק / גטי ישראל