מסכות מטרידות

מן המפורסמות הוא שהאינטרנט חושף את הצדדים הרעים ביותר באישיותנו. אזרחים שומרי חוק גונבים סרטים ומוזיקה. סופרים ידועים בוראים דמויות קש כדי לשבח את יצירותיהם ולהשמיץ את יריביהם. בני נוער משתמשים באינטרנט בבריונות כדי לפגוע בבני נוער אחרים; ומה שמטריד אף יותר הוא שיש גם מבוגרים שתוקפים אחרים בקנאות אדירה, ולעתים אף מבריחים אותם מבתיהם באיומי רצח חוזרים ונשנים. הפורנו פורח ומתבטא בדרכים שהולכות ונעשות מוזרות ומטרידות ויותר.

  אולי ניטיב להבין את תופעת הבריונות ברשת אם נפנה לאביזר שמפתה אנשים לאורך ההיסטוריה להתנהג בצורה שאינה אופיינית להם: המסכה

נדמה שהפרשנים אובדי עצות ואינם מסוגלים לספק הסבר משביע רצון לעלייתן של הנטיות האנטי-סוציאליות. לפעמים הם תולים את האשמה בקבוצה קטנה של סוציופתים – אך על העבריינים נמנים גם אנשים המנהלים מחוץ לרשת חיים הגונים להפליא. הסבר מקובל נוסף הוא האנונימיות של החיים המקוונים – אבל ההתנהגויות האלה נמשכות גם כשזהות המשתמשים מתגלה, וכששמותיהם האמתיים מופיעים לצד הצהרותיהם הפוגעניות. אפשר לחשוב שזו מגפה הנובעת מהטכנולוגיה עצמה, או לכל הפחות הוכחה לכך שהמחשבים מעצימים את הניכור האנושי. אך אולי ניטיב להבין את תופעת הבריונות ברשת אם נפנה לצורה אחרת של הסתרה-שאינה-באמת-הסתרה, לאביזר שמפתה אנשים לאורך ההיסטוריה להתנהג בצורה שאינה אופיינית להם ביומיום: המסכה.

המסכה: מאפיין תרבותי רב-עצמה

נדמה שאין תרבות אנושית שלא השתמשה במסכות. מהמרחבים האוסטרליים ועד לאזורים הארקטיים, מאפריקה בתקופה המזוליתית ועד לארצות הברית של המאה ה-21, אנשים תמיד הכינו מסכות והשתמשו בהן בדרכים רבות ומגוונות שבבסיסן יש בכל זאת מכנה משותף. הן הופיעו לראשונה בהקשרים טקסיים-דתיים. מאמינים שעטו מסכות אפשרו לאל או אב קדמון להתבטא דרכם. הם חוו את מה שהרוח חוותה, וחלקו עמה את כוחה. עוטה מסכה משבט האיגְבּוּ מסביר:

"אם אני עוטה אותה, אני רואה דברים שאחרים לא רואים... אם יביאו לי גלון של יין דקלים וישקו אותי אני אוכל לסיים אותו, בעוד שאדם אחר לא יוכל... אני מבין אנשים אחרת כי כשאני מביט בהם, עיניי הן עיני הרוח, ולא עיניו של אדם".

הרוחות שמאכלסות את המסכות עלולות להיות גחמניות ואף פראיות. ישנם דיווחים על עוטי מסכות שנכבלו בשלשלאות כדי שלא יתקפו את הצופים. אלי-מסכה אחדים, כגון האגוּנגוּן של בני היוֹרוּבּה, מסוגלים לכאורה להרוג אדם נטול מסכה במגע אצבע. הטיבטים נהגו להסיר מסכה מסוימת ממקומה הקבוע רק פעם בשנה, לקראת הטקס שבמרכזו היא עמדה. באותו לילה המסכה הייתה נשמרת במקדש נעול בשעה שנזירים זימרו תפילות כדי למנוע מהרוח הזדונית הטמונה בה לפרוץ החוצה, וברדיוס של קילומטרים מסביב למקדש היו הכפריים מבריחים את דלתותיהם מפניה. אצל בני האילַהיטָה אראפֵּש ממלנזיה, אדם שעטה מסכה מסוימת נאחז דיבוק וביצע שורה של רציחות טקסיות. בכל מקרה של אלימות שבוצע על-ידי עוטה מסכה, האדם לא נחשב אחראי למעשיו; כולם מבינים שהפשע בוצע על-ידי המסכה עצמה.

https://www.youtube.com/watch?v=-zWxPA077zw

עטייה טקסית של מסכות מלווה לרוב בריקוד, ובמקומות רבים התפתח המנהג והפך לתיאטרון מסכות, מהאופרה הסינית ועד לדרמה של יוון העתיקה. גם בימינו, להקות תיאטרון רבות במערב משתמשות במסכות בתהליך ההכנה או בהופעות, והחוויות שעוברים שחקנים במסכה מזכירות את חוויותיהם של עוטי המסכות בטקסים. קית' ג'ונסטון, לשעבר במאי בתיאטרון "רויאל קוֹרט", השתמש במסכות לא מעט ביצירותיו. בספרו “Impro: Improvisation and the Theatre”, משנת 1979, הוא כתב:

"אפשר לחוש ששחקן המתמסר למסכה הוא אחוז דיבוק. ייתכן שאלה שטויות, אבל זו התחושה שהחוויה מעוררת, וכך היה מאז ומתמיד".

ג'ונסטון סיפר שלמסכות יש אישיות עיקשת משלהן, יהיה העוטה מי שיהיה: מסכה בעלת אף מעוקל אהבה להכות אנשים במקלות, וכלל לא משנה מי עטה אותה; אחרת אהבה לשבת על קצות כיסאות וליפול מהם.

המסכות היו חייבות גם להתבגר, ממש כמו בני אדם:

"מסכה חדשה היא כמו תינוק שלא יודע דבר על העולם... לעתים קרובות מסכה צריכה ללמוד כיצד לשבת, או להתכופף, או איך להחזיק דברים... הן לא יודעות איך להסיר מכסים מצנצנות; הן לא מבינות מה תפקידן של עטיפות (כשהן מקבלות מתנה, הן רק מתפעלות מהנייר). כשחפצים נופלים לרצפה, זה כאילו שהם מפסיקים להתקיים. הייתה לי סטודנטית שתמיד יצאה מהחדר לפני שעטתה מסכה רגרסיבית במיוחד. שאלתי אותה למה, והיא אמרה: "זה נשמע טיפשי, אבל אני מפחדת שאעשה במכנסיים, אז אני תמיד הולכת לשירותים".

מסכות רבות איימו על אנשים או גרמו נזקים; ג'ונסטון מספר על קבוצה של מורי בית ספר שבדים, אנשים מיושבים בדעתם, שהחלו לעקור את הפרחים בגן מיד עם עטיית המסכות.

מסכה מגינאה החדשה: דארן

מסורת: מסכות והתנהגות חריגה

בכל מקום שבו יש מסכות, אנו מזהים דפוס של התנהגות חריגה. בוונציה של ימי הביניים, שם נחשבו המסכות לאביזרי אופנה מקובלים, היה מגוון של חוקים המעידים על נטיותיה האנרכיות של המסכה. לדוגמה, החוק הגדיר פרקי זמן שבהם יש "עוצר מסכות", כלומר היה אסור לחבוש אותן לאחר רדת החשכה. לעוטי מסכות היה אסור לשאת כלי נשק או להיכנס לכנסייה, ולגברים היה אסור לחבוש מסכות במנזרים. חוק מ-1268 אסר על נוהג שככל הנראה היה מקובל: לעטות מסכה ולהשליך ביצים מלאות במי ורדים על גברות.

במאות ה-16 וה-17 התפשטה אופנת מסכות הנשים בכל רחבי אירופה. המסכות האלה, שלרוב היו עשויות משי וקטיפה, נפוצו לראשונה כאמצעי להגנת העור מפני השמש – ועל צניעותה של האישה מפני מבטיהם של גברים עזי מצח. אך נשים הבינו במהרה שהמסכות מגינות גם על זהותן, ולכן החלו לחבוש אותן כל אימת שעשו דברים שאינן אמורות לעשות, כמו למשל ללכת לתיאטרון – החברה לא ראתה זאת בעין יפה בגלל חוסר הצניעות של המופעים והקהל גם יחד. אך בנוסף, המסכה אפשרה לגבירה לפלרטט בנועזות בלי לאבד את כבודה, והייתה מכשיר רב ערך לכל מי שרצתה להתגנב לפגישה עם מאהב. בקיצור, מרגע שהחלו אנשים לחבוש מסכות, הם החלו גם להפר נורמות חברתיות.

זהות מעוותת בחסות מסכה מקוונת

בפסיכולוגיה, התופעה הזאת ידועה בשם "דיס-אינהיביציה" (היעדר עכבות), וישנה ספרות מחקרית רבה על השימוש במסכה כאביזר להסרת עכבות. בניסוי טיפוסי משנת 1976, חוקרים מאוניברסיטת ווסטרן אילינוי שילמו לסטודנטים כדי שיצעדו בקפטריה עם שלט שעליו כתוב: "אוננות זה כיף". הסטודנטים שהורשו לחבוש מסכת סקי היו מוכנים לעשות זאת תמורת 29.98 דולר בממוצע, בעוד שסטודנטים חשופי פנים דרשו כמעט פי שניים. מחקר שנערך ב-1979 באוניברסיטת פרדוּ בחן את הילדים היוצאים לבקש ממתקים בליל כל הקדושים: החוקרים השאירו אותם לבד עם קערת ממתקים והנחו אותם לקחת ממתק אחד בלבד. הסיכוי שהילדים יחטפו חופן ממתקים, בניגוד להנחיות, היה גדול הרבה יותר אם התחפושת שלהם כללה מסכה. זה היה נכון גם כאשר הם כבר אמרו לחוקרים את שמם.

אנו מזהים דפוסים דומים גם באינטראקציה המקוונת. במאמר "אפקט הדיס-אינהיביציה המקוונת" (2004), הפסיכולוג ג'ון סוּלֵר (Suler) מאוניברסיטת ריידר בניו ג'רזי מבחין בין "דיס-אינהיביציה בלתי מזיקה" (נטייתנו להיות פתוחים יותר בתקשורת וירטואלית) לבין "דיס-אינהיביציה רעילה". מחקר שנערך בשנת 2000 עבור ה-National Household Survey on Drug Abuse מצא שאנשים דיווחו בפתיחות רבה יותר על שימוש בסמים כשהשאלון הועבר להם על-ידי מחשב ולא על ידי בן-אדם. מחקר אחר, שפורסם בשנת 1996 על-ידי מדענים מה-National Opinion Research Center בשיקגו, הראה כי כאשר גברים מרואיינים על-ידי מחשב (ולא על-ידי בני אדם), הם מדווחים על מספר נמוך יותר של פרטנריות מיניות – ונשים על מספר גבוה יותר של פרטנרים. מגוון חוקרים אחרים, בהם אדם ג'וינסון (Joinson) מבריסטול וג'וזף וַלְתר (Walther) מקוֹרנל, מצאו שאנשים חושפים מידע אישי רב יותר ברשת מאשר בשיחה פנים אל פנים. כל אלה הן דוגמאות חיוביות להשפעתה המשחררת של "המסכה המקוונת". כפי שמציין סולר: " שימוש במילים תוקפניות בשיחה מקוונת עשוי להביא אנשים מסוימים לפריצת דרך טיפולית".

אך החיים המקוונים גדושים גם ב"דיס-אינהיביציה רעילה". סקר שערך מכון PEW ב-2014 מצא כי 40% ממשתמשי האינטרנט הבוגרים מדווחים כי הוטרדו ברשת. רוב ההטרדות הן השפלות ועלבונות מילוליים, אבל שמונה אחוז מהמשיבים אמרו שהם קיבלו איומים פיזיים, ושבעה אחוז אמרו שהם היו קורבנות של קמפיין הטרדה ממושך. הבעיה חמורה הרבה יותר בקרב צעירים: 70% מהמשיבים בני 18-24 טענו שהיו קורבנות של הטרדה מקוונת. מחקר של אוניברסיטת ג'ונס הופּקינס משנת 2007 מצא ש-64% מהילדים שנפלו קורבן לבריונות, הותקפו אך ורק ברשת. כלומר, רבים מהילדים שנהגו בבריונות ברשתות החברתיות נמנעו לחלוטין מדפוס התנהגות זה כשפגשו את קורבנותיהם פנים אל פנים.

מסכות של כבוד, מסכות של בושה

השורה התחתונה המטרידה היא שמסכות מקוונות לא רק מסתירות את זהותנו, אלא גם משנות אותה – בדיוק כפי שקרה לעוטי המסכות בטקסים, כשאלים סוררים השתלטו עליהם. התופעה הזאת מועצמת על-ידי התחושה שהפעילות המקוונת היא פעילות נפרדת מהחיים האמתיים". סולר מכנה את התופעה הזאת בשם "דמיון דיסוציאטיבי", ומסביר: "אנשים עלולים להרגיש שהדמויות הדמיוניות שהם 'יצרו' קיימות במרחב אחר, שהפרסונה המקוונת שלהם... [מאכלסת] ממד דמיוני המנותק לחלוטין מהדרישות והמחויבויות של העולם האמתי".

אנשים עלולים להרגיש שהדמויות הדמיוניות שהם 'יצרו' קיימות במרחב אחר, בממד דמיוני המנותק לחלוטין מהדרישות והמחויבויות של העולם האמתי

גרסה מעניינת של התהליך הדיסוציאטיבי הזה קיימת בעולם ההיאבקות המקסיקני, ה"לוּצ'ָה ליבּרֶה", שבו המתאבקים עוטים מסכות ומתחרים תחת פרסונות כגון "השד הכחול" או "המלך המסתורי". במקרים רבים המתאבקים מהמרים על המסכות שלהם בקרבות חשובים, והמפסיד צריך להסיר את המסכה ולחשוף את זהותו האמתית. כאן הסרת המסכה מסמלת השפלה, הורדה בדרגה ממעמד של דמות מיתית למעמד של אדם מן השורה בעל שם רגיל וכתובת מגורים קונבנציונלית. זה מזכיר את סיפורי הקומיקס על גיבורי-על, שבהם הגיבורים מפעילים את כוחותיהם רק כשהם בתלבושת המתאימה. הנורמה הזאת נאכפת בקפדנות רבה כל כך עד שנדמה כי בלי התלבושת אין לגיבור העל כוחות, גם כאשר סיפור הרקע שלו – כמו במקרה של ספיידרמן – מבהיר שאין זה כך.

אחת ממסכות הלוצ'ה ליברה הידועות ביותר היא "אֵל סַנטוֹ", לוחם צדק, שהפך להיות גיבור עממי במקסיקו והונצח בספרי קומיקס וסרטים שבהם הוא לוחם למען זכויותיו של האדם הפשוט. דמות הנוקם במסכה, אשר קוראת תיגר על מערכת שלטונית מושחתת, היא אחת המסכות האוניברסליות ביותר שקיימות. הן מזכירות לנו את זורו או הפרש הבודד, או את מסכות גאי פוקס של קבוצת ההאקרים "אנונימוס", שאומצה על-ידי מגוון רחב של קבוצות מפגינים.

"אל סנטו", דמות הקדוש של ה"לוצ'ה ליברה" המקסיקנית (גטי אימג'ס)

דמויות במסכה עשויות לייצג גם את חוש הצדק של הסמכות. בקרב עמים אפריקאים שונים, זקני השבט הם אלה שעוטים מסכות כאשר הם מכריעים בסכסוכים. פאותיהם של המשפטנים הבריטיים גם כן נכנסות לקטגוריה הזו ; כשפרקליטים ושופטים חובשים את הפאות, הם מאותתים לנו שהם לא מדברים כעת בשם עצמם: דעותיהם והכרעותיהם מייצגות את סמכותה של הממלכה עצמה.

מדי פעם בפעם אנו נתקלים במסכות שנכפו כעונש, כאשר המפורסמת ביותר היא מסכת Scold's Bridle ("רסן התוכחה", ידועה גם בשם branks) שהומצאה בסקוטלנד של המאה ה-16 ובהמשך נפוצה ברחבי אירופה. מדובר בכלוב מתכת שעוטף את הפנים, עם יתד שנכנסת לתוך הפה ומונעת מהעוטה אותה לדבר, ולעתים אף מזיקה ללשון ולחך. היא שימשה כעונש, שניתן ברוב המקרים לנשים, על עברות חברתיות קלות כגון שקר, הפצת רכילות או הצקות.

מסכת בושה, גרמניה (גטי אימג'ס)

מרגע שהנענשת עטתה את המסכה, היא הובלה בשרשרת למקום ציבורי שבו שכניה העליבו אותה ורגמו אותה בירקות רקובים וצואה. בגרמניה השתמשו במכשירים דומים בשם Schandmaskes ("מסכות הבושה") שעוצבו בצורת פני חיות. ומכשירים מאולתרים מסוג זה שימשו במדינות אפריקה ואמריקה, להענשת עבדים שניסו לברוח.

גם דמות הנוקם במסכה וגם "מסכת הבושה" עודכנו והומרו לצורה מקוונת; אפשר לזהותם כיום בתופעת ה"שיימינג" האינטרנטי, שבמסגרתה קבוצה גדולה של אנשים זרים חוברת כדי להעניש מישהו, לרוב בגלל הצהרה פוגענית שהשמיע. הקמפיינים האלה עלולים להסלים במהירות מעלבונות לאיומי רצח, והם כמעט תמיד כוללים את הדרישה לפטר את האדם המותקף (המעסיקים המפוחדים נענים לדרישות האלה לעתים קרובות). לעתים גם פרטיהם האישיים של אנשים, מפורסמים ברשת - שילוב של הסרת המסכה הסמלית של מתאבקי הלוצ'ה ליברה עם איום מרומז על אפשרות של אלימות בעולם האמתי. רוב התוקפים עוטים את מסכת האנונימיות. כולם פועלים בעולם של צגי מחשב, שבו ההשלכות של פעולותיהם – אובדן הפרנסה בגלל בדיחה אחת שאינה במקומה – עלולות להיתפס כסמליות, ולא ממש אמתיות.

תופעת ה"שיימינג" הופכת את איש המטרה לדמות חד-ממדית: הוא נדרש לעטות באופן סמלי את מסכת הסקסיסט או הגזען, או הפמיניסטית הזועמת

תופעת ה"שיימינג" הופכת את איש המטרה לדמות חד-ממדית: הוא נדרש לעטות באופן סמלי את מסכת הסקסיסט או הגזען (או הפמיניסטית הזועמת או הפופוליסט שמפזר הצהרות מתלהמות בנושא גזע). ואז, בדיוק כפי שקרה לחובשי "רסן התוכחה", האספסוף מתכנס כדי להטיח רפש ועלבונות ברעיון שהמסכה מייצגת. תכונותיהם האחרות של האנשים שעוטים את המסכה הסמלית, והסבל שהם חווים, נותרים רחוק מהעין, ומהלב.

כששוקלים את הסוגיות האלה נדמה שגם עטיית מסכות וגם תקשורת מקוונת הן תופעות מסוכנות ומטרידות; דברים שכדאי לנו להימנע מהם כיוון שבחלקים נרחבים מחיינו החברתיים טמון משהו מחוויית המסכה. אנו הולכים לעבוד כשאנו עוטים מסכה של מקצועיות, ואז חוזרים הביתה ועוטים את המסכה ההורית. ויש לנו פרסונות מסוימות אפילו עבור חברים שונים. כפי שג'ונסטון כותב:

"אנחנו לא מבינים שאנו מעבירים חלק גדול מהחיים שלנו בצורה כלשהי של טראנס, קרי טרודים. מה שאנו תופסים כ"תודעה נורמלית" הוא למעשה דבר נדיר ביותר. זה כמו האור במקרר: כשאנו מביטים פנימה הוא דולק, אבל מה קורה שם כשאנו לא מביטים?"

למצבי המיסוך האלה יש תכלית. משחק התפקידים מספק לנו מאגר של קיצורי דרך, מערכת של התנהגויות שבמצבים רגילים עשויות להיתפס על ידי העצמי האמתי" שלנו כמזויפות או מביכות (חשבו לדוגמה על סמול-טוק, או על אנשים ששרים שירים שטותיים לילדים בני שלוש). כשאנשים מייחסים לנו את לבישת המסכות הסמלית הזאת אנו לא נוהגים לתקן אותם. אנו לא עוצרים פגישות עסקים ואומרים: "חכו רגע – יש לי גם צד רגיש", או קוטעים רגע רומנטי ומצהירים: "ביטויי החיבה הקלישאתיים האלה לא מתיישבים עם האופן שבו אני תופס את עצמי בדרך כלל". ולמעשה, ייתכן שהעצמי אינו אלא הצטברות של מסכות, של כל התפקידים שאנו מגלמים, כולל אלה שאנו מגלמים רק בפנטזיות הסודיות שלנו; תהלוכת מסכות פרטית שחולפת בחיינו.

אם כך, אין צורך לשאוף תמיד אל "העצמי האמיתי" שלנו – זה הרי ממילא בלתי אפשרי, ומן הסתם גם בלתי מעשי. להפך, עלינו ללמוד להבין את כוחן של המסכות בחיינו. עלינו לפתח מודעות לרגעים שבהן המסכות משתלטות עלינו וללמוד כיצד להסיר אותן בזמן הנכון. עלינו להתנגד לדחף לעטות מסכה בעלת נטיות סדיסטיות. כשאנשים מנסים לכפות "מסכת ענישה" על אדם אחר, עלינו להתערב באומץ. ומעל לכול, עלינו לזכור שמאחורי המסכות שמקיפות אותנו מסתתרים אנשים פגיעים, אנושיים ואמתיים לא פחות מאתנו.

סנדרה ניומן היא סופרת אמריקאית. בין ספריה הרומן The Country of Ice Cream Star , משנת 2014, וספרי העיון How Not to Write a Novel ו-The Western Lit Survival Kit.

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.