נשיא בין השורות

איני יודע אם זה היה צירוף מקרים, יד הגורל, או מזל טהור, אבל אין ספק שזה היה רגע מצמרר ומשעשע בעת ובעונה אחת. בעודי שקוע בעבודה בחדר המחקר שבמרתף ספריית ומוזיאון ריצ'רד ניקסון שבפרבר יוֹרבָּה לינדה בלוס אנג'לס, הופיע הנרי קיסינג'ר פעמיים לנגד עיניי – תחילה בכתב ידו המחובר והשטוח של ניקסון בשולי ספר שקראתי, ואז בצורתו הגשמית העגלגלה יותר של האיש עצמו, במסדרון שמחוץ לדלת.

קיסינג'ר, האחרון שנותר בחיים מהקבינט של ניקסון, ביקר ביורבה לינדה בסתיו שעבר משתי סיבות: כדי לשאת דברים בגאלה לגיוס כספים של קרן ריצ'רד ניקסון, וכדי לקדם ספר שהוא עצמו פרסם בשנה שעברה, בגיל 99 הלא ייאמן. הספר, Leadership שמו, כולל פרק שלם המדבר בשבחי ניקסון, האיש שהפך את קיסינג'ר לדיפלומט-סלבריטי היחיד של המאה ה-20.

איש עדיין לא שקד על האוסף המגוון להפליא הזה, הכולל יותר מ־2,000 ספרים בכ־160 תיבות המאוחסנות בכספת שמתחת למוזיאון. משתקפת בהם סקרנותו האינטלקטואלית הרחבה של ניקסון – תכונה שהאיש חריף השכל הזה אינו מקבל עליה די קרדיט

אני באתי לשם כדי לאסוף חומר לספר משלי על ניקסון. עלעלתי בכמה כרכים מספרייתו האישית של הנשיא. התעניינתי במיוחד בסימונים השונים שהוא השאיר בספריו. ככל שידעתי, איש עדיין לא שקד על האוסף המגוון להפליא הזה, הכולל יותר מ־2,000 ספרים בכ־160 תיבות המאוחסנות בכספת שמתחת למוזיאון. משתקפת בהם סקרנותו האינטלקטואלית הרחבה של ניקסון – תכונה שהאיש חריף השכל הזה אינו מקבל עליה די קרדיט. כדי לתת לכם מושג: יש באוסף ביוגרפיה ארוכה של טולסטוי ששורות רבות מסומנות בה, ספר על פועלו המדיני של שארל דה גול וגם בחינה היסטוריוגרפית מעמיקה של אמנות יפנית. מספר כרכים שמנים של ״תולדות התרבות״ – סדרת הספרים שכתבו ויל ואריאל דוראנט, דוגמה ומופת לכתיבה היסטורית נגישה – וכל אלה מעידים על התעמקות חוזרת ונשנית בקריאה.

הנשיא ניקסון מודה באמת בעקבות חשיפתה בידי עיתונאים. תצלום: ויקיפדיה

מדי בוקר, ספרן ידידותי היה מביא עגלת מתכת אפורה עמוסה בקופסאות מאובקות מספרייתו האישית של ניקסון. באחר הצהריים שבו הגיע קיסינג'ר, מצאתי את עצמי קורא ספר לא ידוע שראה אור ב־1984, עשור לאחר שניקסון עזב את הבית הלבן. חלק גדול מאותו ספר, Bad News: The Foreign Policy of The New York Times מאת ראס בריילי (Braley), כתב החוץ של הדיילי ניוז הניו יורקי, הוא כתב אישום חריף נגד האופן שבו הניו יורק טיימס סיקר את ממשל ניקסון. לטענתו של בריילי, הסיקור של הטיימס נע בין חוסר הוגנות לחוסר הבנה, וזאת מסיבות שונות, כולל רשלנות, זדון וכל מה שביניהם.

הספר מצא את דרכו אל הקורא האידיאלי, ריצ'רד ניקסון. העמודים בעותק שלו עמוסים במילים שהוא סימן בקו תחתון בעט הכדורי העבה שלו. תוך כדי עיון בספר התחוור לי שניקסון הופתע לא אחת במהלך הקריאה: נדמה שחלק גדול מהחומרים בספר לא היה ידוע לו.

מהומה מחוץ לחדר קטעה את עבודתי. הצצתי וראיתי את קיסינג'ר ופמלייתו מתמקמים בחדר בצדו השני של המסדרון. קבוצת תורמים וניקסונופילים התאספה שם כדי לשמוע סיפורי גבורה על מעלליו הפוליטיים של ניקסון.

זיהיתי דפוס שאין לטעות בו: רוב הסימונים של ניקסון היו קשורים לאיש היושב בהמשך המסדרון: קיסינג'ר. וניקסון לא היה מרוצה ממנו. לפי בריילי, קיסינג'ר הזמין את אלסברג למשרד העברת השלטון של ניקסון כדי להבין את עמדותיו היוניות בנוגע לווייטנאם, יותר משנתיים לפני הדלפת המסמכים

חזרתי אל בריילי ברוב שקדנות. כשהגעתי לפרק העוסק בדניאל אלסברג ומסמכי הפנטגון, זיהיתי דפוס שאין לטעות בו: רוב הסימונים של ניקסון היו קשורים לאיש היושב בהמשך המסדרון. וניקסון לא היה מרוצה ממנו. לפי בריילי, קיסינג'ר הזמין את אלסברג למשרד העברת השלטון של ניקסון כדי להבין את עמדותיו היוניות בנוגע לווייטנאם, יותר משנתיים לפני הדלפת המסמכים. עטו של ניקסון עט על הדף: סימן קריאה! קיסינג'ר בכל זאת נתן לאלסברג משרד בבית הלבן, למשך חודש ב־1969 – במרחק יריקה מהחדר הסגלגל. קו תחתי! קיסינג'ר בילה את הערבים ב"לגלוג" על ניקסון "בשיחות פרטיות עם חברים ליברליים". מעשה הבגידה הזה זכה למלוא ארסנל הסימונים של ניקסון: קו צדדי לכל אורך הפסקה, סימן "וי" לשם הדגשה, וקו עבה ותקיף מתחת ל"חברים ליברלים".

אף על פי כן, המשיך בריילי, כשמסמכי הפנטגון הודלפו, פרסומם הבהיל את קיסינג'ר, כי הם היו "איום כפול" על הביטחון הלאומי ועל ניהול מדיניות החוץ. "וגם לק'!" כתב ניקסון בשוליים.

שותף ויריב, מושא לביקורת ומשענת לניקסון, והיום גם מי שמהלל את הנשיא שהתפטר בבושה: הנרי קיסינג'ר (2016). תצלום: ג'יי גודווין, ויקיפדיה

הפער בין הסימונים המרירים של ניקסון בנוגע לקיסינג'ר בשנות השמונים, לבין ההילולה שקיסינג'ר עורך כיום לבוס שלו, מלמד אותנו על האופן שבו חישובים של אינטרס אישי מתגלגלים ומשתנים. ומהסימונים ההם מתגלה, בין היתר, דמותו של זקן מתבודד בפרישה חלקית שלומד לראשונה כל מיני דברים על עולם נעלם שבעבר חשב שהוא שולט בו. זה קרה לא אחת בחדר הקריאה ביורבה לינדה: עגלת המתכת האפורה נשאה את העבר אל ההווה במהירות בלתי צפויה, כרסיסים קטנים אך מוחשיים מדמותו של ניקסון עצמו.

משימתו של חוקר הערות השוליים ניצבת למשימת הקריאה בספר: זהו ניסיון לקרוא את הקורא במקום לקרוא את הכותב

משימתו של חוקר הערות השוליים ניצבת למשימת הקריאה בספר: זהו ניסיון לקרוא את הקורא במקום לקרוא את הכותב. כבר עשרות שנים שחוקרים פושטים על שולי הספרים בספריות המנוחים. השוליים האלה הם מוקדים מבטיחים במיוחד של "פעילות טקסטואלית", כפי שאומרים בעגה הקלינית של החוקרים – היבט שאפשר לחקור ולנתח בתקווה למצוא חומרי גלם חודשים לכתיבת מאמרים. עם הקוראים הידועים שהערות השוליים שלהם נותחו, נמנים מלוויל ומונטן, מקיאבלי ומארק טוויין.

אופיו של הקורא משפיע על יחסי הגומלין בינו לבין ספר. וולטר (שניקסון העריץ, לפי הסימונים המפוארים שמתח לכל אורך הכרך "עידן וולטר" בסדרה של הדוראנטים), שרבט הערות פרשניות רבות כל כך שבסופו של דבר הן אף התפרסמו כספרים בפני עצמם. וולטר אהב להתווכח עם ספרים. ניקסון לא. אף ששכלו של ניקסון היה חריף, בעת הקריאה הוא לא היה וכחני. הוא הגביל את הערות השוליים שלו כמעט אך ורק לסימון של משפטים בקווים תחתיים או לסימנים אחרים שלא היו מילוליים – תיבות וסוגריים ועיגולים. נראה שהוא ידע מה הוא רוצה למצוא בספר, ושהוא חיפש זאת, וכשהוא מצא את היעד, הוא נעץ אותו בדף עם עטו (וממה שראיתי, לעתים רחוקות בלבד בעיפרון).

שיטתו של ניקסון דומה לזו של הסופר האנגלי פול ג'ונסון. פעם שאלתי את ג'ונסון איך הוא מספיק לקרוא את כל הספרים שהוא מצטט בספרי ההיסטוריה הארוכים והקריאים מאוד שלו עצמו, המקיפים מגוון רחב של נושאים, כולל נצרות, מצרים העתיקה והאימפריה הבריטית – הרי זה מדהים לאור הקריירה העיתונאית הענפה שלו, שבמסגרתה הוא כתב טורים וביקורות מדי שבוע בעיתונים בריטיים ואמריקניים. ג'ונסון בקושי הצליח להסתיר את הסלידה שלו מתמימותי. "קורא אותם?!" הוא הזדעק. "קורא אותם?! אני לא קורא אותם! אני מְפַלֵט אותם!" ניקסון, אגב, היה קורא אדוק של ג'ונסון, והוא נהג לתת את ספריו כמתנות לחברים ועובדים בחג המולד.

מבחינת ניקסון, ומבחינת כולנו בעצם, הכתיבה בשולי הספרים הייתה דרך להאט את עצמו ולהתרכז בקריאה. הוא לא היה קורא מהיר במיוחד, כפי שהעיד על עצמו, אבל יכולות הריכוז והשינון שלו היו גדולות. הפעולה שידו ביצעה בספר הטמיעה את הדברים בשכלו

ג'ון אדמס, יצרן פורה של הערות שוליים בעצמו, אהב לצטט אמרה לטינית: Studium sine calamo somnium. אדמס מתרגם זאת: "ללמוד ללא עט בידך, אין זה אלא חלום". כפי שאפשר להבין מספרי האוניברסיטה והתיכון שניקסון השאיר אחריו, הוא רכש כבר בגיל מוקדם את ההרגל להחזיק עט בידו, ושמר עליו לאורך חייו. מבחינת ניקסון, ומבחינת כולנו בעצם, הכתיבה בשולי הספרים הייתה דרך להאט את עצמו ולהתרכז בקריאה. הוא לא היה קורא מהיר במיוחד, כפי שהעיד על עצמו, אבל יכולות הריכוז והשינון שלו היו גדולות. הפעולה שידו ביצעה בספר הטמיעה את הדברים בשכלו.

העריץ את הרציונאליות המעשית של מקיאוולי: ג'ון אדמס, דיוקן (1800), סטוארט גילברט, הגלריה הלאומית, וושינגטון, תצלום: ויקיפדיה

סופר בעל נוכחות בולטת במיוחד בספרייתו האישית של ניקסון הוא צ'רצ'יל, שניקסון העריץ לא רק כמדינאי אלא גם כהיסטוריון וכמסאי. מדפיו של ניקסון כרעו תחת משקל כרכי ההיסטוריה והביוגרפיה הרבים של צ'רצ'יל: The World Crisis, Marlborough: His Life and Times, מלחמת העולם השנייה, היסטוריה של העמים דוברים האנגלית. "גדולי הדור", אסופת ביוגרפיות קצרות שכתב צ'רצ'יל בשנות העשרים והשלושים על יותר מעשרים חברים ועמיתים, הייתה בלי ספק מהספרים האהובים עליו. כשהוצאתי את העותק של ניקסון מהתיבה, ראיתי שברבים מדפיו הפינות מקופלות.

כשחצי מיליון אזרחים עטו על העיר ושינגטון בנובמבר 1969 כדי למחות נגד מלחמת וייטנאם, ניקסון התחפר במגוריו עם ספר בשם 'דעיכת הרדיקליזם: הרהורים באמריקה של ימינו'

לניקסון הייתה העדפה ברורה לספרי היסטוריה, אבל מדי פעם הוא התפתה להגיח מהעבר אל ספר פרשנות העוסק בימינו, אם נקודת המבט של הכותב מצאה חן בעיניו. לפי דיווח של "טיים", כשחצי מיליון אזרחים עטו על העיר ושינגטון בנובמבר 1969 כדי למחות נגד מלחמת וייטנאם, ניקסון התחפר במגוריו עם ספר בשם "דעיכת הרדיקליזם: הרהורים באמריקה של ימינו". הספר הדקיק והאלגנטי הזה, נשלח לניקסון על ידי מחברו, ההיסטוריון דניאל בורסטין (Boorstin).

לפי הערותיו, ניקסון לא התעניין בניתוח התרבותי הבומבסטי של בורסטין בנוגע ל"קהילות הצריכה", אלא בעיקר בתזה אחרת שלו, ולפיה המוחים המחוספסים המכונסים מחוץ לגדרות הבית הלבן מייצגים תופעה חדשה בתולדות אמריקה: הם כלל אינם רדיקלים אלא ניהיליסטים. ניקסון שלף את העט, ואף שהייתי ביורבה לינדה, במרחק יבשת שלמה ועשרות שנים ממקום מפלטו בבית הלבן, חשתי היטב את הקווים נחרצים ללא הרף תחת המשפטים. הוא סימן פסקאות רצופות בחלק המכונה "הברברים החדשים", שבו בורסטין מבקר את המוחים על "עצלות מחשבתם", ועל "המרדף הפזיז והאובססיבי שלהם אחר כוח".

וינסטון צ'רצ'יל: רבים המנהיגים שרוצים להידמות לו, ולו למראית עין. תצלום: zaphad1

אנשים קוראים ספרים מסיבות רבות: לימוד, הנאה, התרוממות נפש. במקרה הזה, ניקסון קרא לשם הגנה עצמית.

הספר שרציתי לראות יותר מכול בספרייתו האישית של ניקסון ביורבה לינדה היה העותק של הביוגרפיה "דיזראלי" מאת רוברט בלייק (משנת 1966). כשמוזיאון ניקסון נפתח ב־1990, חודשים ספורים לפני מותו של הנשיא לשעבר, אחד המוצגים המרכזיים בו היה שחזור של החדר האהוב על ניקסון בבית הלבן (מאז המוזיאון עוצב מחדש). ניקסון עצמו בחר להניח שם את "דיזראלי" על שולחן העבודה. הוא קיבל את הספר ב־1969, שנתו הראשונה כנשיא, מדניאל פטריק מוינהאן, מרצה מהרווארד, דמוקרט בולט, וסנטור לעתיד מניו יורק. להפתעת כולם כמעט, בשנת כהונתו הראשונה מינה ניקסון את מוינהאן ליועץ הראשי שלו לענייני מדיניות פנים, תפקיד שהיה שווה במעמדו בימים הראשונים ההם לזה של קיסינג'ר, היועץ לביטחון לאומי. על אף הדימוי של ניקסון כימני חסר תקנה, האידיאולוגיה הפוליטית שלו הייתה תמיד גמישה, שלא לומר עמוסת סתירות.

מוינהאן הליברל קיווה לשכנע את ניקסון בן הכלאיים לקחת לו את בנימין דיזראלי, ראש הממשלה הדגול של אנגליה הוויקטוריאנית, כמודל לחיקוי. דיזראלי היה "טוֹרי", כלומר שמרן, ואימפריאליסט, אך בה בעת הוא היה גם רפורמטור חברתי ואיש חזון אמיץ. לפי מוינהאן, ניקסון קרא את הספר ימים ספורים לאחר שקיבל אותו. עד מהרה החל הנשיא לכנות את עצמו "שמרן דיזראליסט". משמעותו המדויקת של הכינוי הזה הייתה ברורה רק לניקסון, אך אפשר להניח שהוא קיבל גוונים חדשים ושונים לעתים קרובות במהלך כהונתו.

'דיזראלי', הספר, עמוס בתובנות בנוגע למלאכת הפוליטיקה. הן נוקבות, ממוקדות וחסרות רחמים, ומגיעות הן מהביוגרף והן ממושא כתיבתו. 'הוא היה אשף בהסוואת נסיגה כהתקדמות', כתב בלייק בהתפעלות. ניקסון סימן את המשפט, וגם את האמירה מאת הלורד סולסברי: 'השגיאה הנפוצה ביותר בפוליטיקה היא להיאחז בגופותיהן של תוכניות מדיניות מתות'

דיזראלי עניין את ניקסון לא רק בשל האידיאולוגיה הגמישה שלו. בארוחת ערב עם הקבינט שלו ב־1972, ניקסון נשא דברים ואמר שדיזראלי היה פוליטיקאי "מופלא". הוא המשיך ואמר, "הטיפוסים המעודכנים של ימינו יאמרו ודאי, 'נו, פוליטיקאים. רע'". לשיטתו, "הטיפוסים המעודכנים" – הכינוי הזה, עם הסנוביות המהופכת והטינה המעמדית, הוא ניקסוני לעילא – חושב שפוליטיקאים בזים לאידיאליזם ולא מייחסים שום חשיבות לעקרונות. "אבל", אמר ניקסון, "דפי ההיסטוריה מלאים באידיאליסטים שמעולם לא השיגו דבר". דווקא "אנשים פרגמטיים" כמו דיזראלי "הם בעלי היכולת לעשות דברים שאחרים רק מדברים עליהם". ניקסון, שמעולם לא התבייש לקרוא לעצמו פוליטיקאי, רצה לראות את עצמו בדיזראלי, או לפחות ב"דיזראלי" של בלייק – "הביוגרפיה הקלאסית" שלא אחת הוא חיפש בה השראה בלילות ללא שינה, כפי שסיפר לחברי הקבינט. והנה לפניי היה הספר, העותק האישי של ניקסון, בראש הערימה המתגבהת שלי ביורבה לינדה.

"דיזראלי", הספר, עמוס בתובנות בנוגע למלאכת הפוליטיקה. הן נוקבות, ממוקדות וחסרות רחמים, ומגיעות הן מהביוגרף והן ממושא כתיבתו. "הוא היה אשף בהסוואת נסיגה כהתקדמות", כתב בלייק בהתפעלות. ניקסון סימן את המשפט, וגם את האמירה הבאה מאת הלורד סולסברי (Salisbury), בן תקופתו של דיזראלי: "השגיאה הנפוצה ביותר בפוליטיקה היא להיאחז בגופותיהן של תוכניות מדיניות מתות".

קו, סימן וי, עיגול – מדוע ניקסון השתמש בסימון כזה ולא אחר בכל פסקה נתונה? השאלה הזאת תמשיך להתמיה אותנו לא פחות מ"למה הוא לא שרף את הקלטות?" אבל בכל המקרים האלה, הפוליטיקה היא שצדה את מבטו והפעילה את עטו. בלייק כתב שדיזראלי "סבל מפגם נפוץ בקרב פוליטיקאים: חוסר נכונות אדיר להודות בפומבי שהוא טעה, אפילו כשהאשמים היו הכפופים לו". ועוד ציטוט של בלייק: פוליטיקאים מוצלחים "מבינים שחלק גדול מהחיים הפוליטיים בדמוקרטיה פרלמנטרית אינו לעשות דברים בעצמך, אלא להקנות את הגוון הנכון לדברים שאחרים עושים בשבילך או לדברים שהולכים לקרות בכל מקרה".

האירוניה הגדולה היא שהאובססיה לתיעוד הפילה את ניקסון, שהותיר אחריו תיעוד אדיר בפני עצמו. תצלום: וונדלין ג'ייקובר

ניקסון הכיר את עצמו טוב יותר משחשבו הפסיכו־ביוגרפים, אך מודעות עצמית אינה ביקורת עצמית. במקצוע שבחר לעצמו, הוא לקח את הרע יחד עם הטוב, וכניעותיו האגביות, ההולכות ומתרבות, עם הדרישות האפלות יותר של הפוליטיקה, הן שחיסלו אותו בסופו של דבר

האם עלינו לראות בסימון של פסקאות כאלה, המעידות על השלמה אירונית עם התמרונים וההטעיות של אמנות הפוליטיקה, ביקורת עצמית של ניקסון? סביר להניח שלא: ניקסון הכיר את עצמו טוב יותר משחשבו הפסיכו־ביוגרפים, אך מודעות עצמית אינה ביקורת עצמית. במקצוע שבחר לעצמו, הוא לקח את הרע יחד עם הטוב, וכניעותיו האגביות, ההולכות ומתרבות, עם הדרישות האפלות יותר של הפוליטיקה, הן שחיסלו אותו בסופו של דבר.

אם מחפשים אותן, אפשר לזהות בבואות של "דיזראלי" של בלייק בצורות ביטוי חוזרות ונשנות שניקסון השתמש בהן במהלך כהונתו. אצל בלייק נתקל ניקסון במטבע הלשון המפורסמת של דיזראלי, "הרי געש תשושים". דיזראלי טבע אותו כדי לרפות את ידיהם של אומרי ההן חסרי התועלת בקבינט של ויליאם יוארט גלדסטון אחרי מספר שנים בתפקיד. ניקסון סימן לא רק את הביטוי "הרי געש תשושים" אלא את כל הפסקה מהטקסט של בלייק. הביטוי הזה, לפי בלייק, "לא היה רק קינטור... במשך שנה שלמה סבלה הממשלה משילוב של תאונות, שערוריות וטעויות מביכות שממשלים נמרצים רבים סובלים ממנו לעתים קרובות בשלבי קיומם המאוחרים, בלי שום סיבה נראית לעין".

ניקסון חשש מגורל דומה בכהונתו השנייה – אובדן של מרץ וכיוון. למחרת ניצחונו המוחץ בבחירות, ב־1972, הוא כינס את הקבינט והצוות הבכיר שלו. הוא סיפר להם על אזהרתו של דיזראלי מפני "הרי געש תשושים". ואז, לצד ראש הצוות שלו ה. ר. הולדמן (Haldeman) בתפקיד הלורד המוציא להורג, הוא דרש מכולם להתפטר.

לא כל מה שכתוב ב"דיזראלי" של בלייק עניין את ניקסון, וודאי שלא כל מה שכתוב שם הועיל לו. כשעלעלתי בספר, ראיתי קטעים מנומנמים רבים, כמה עשרות עמודים, ולעתים אף יותר, שבהם לא הופיע שום סימן. ואז – באופן פתאומי אך בלתי נמנע – ניקסון הקורא נסחף ברצף של פסקאות שמצאו הד רועם בליבו, ושוב עטו הוזעק למשימה.

דיזראלי (1878), תצלום בהזמנת המלכה ויקטוריה, צלם: קורנליוס ז'בז יו, ויקיפדיה

תחושת נידוי בדיוק רדפה את ניקסון לאורך חייו האישיים והמקצועיים, מסיבות מציאותיות ומדומיינות גם יחד

"דיזראלי", כותב בלייק, "אכן נחשב לגורם זר על ידי המעמד המושל הוויקטוריאני". אנו רואים בעיני רוחנו את ניקסון מזדקף בכורסתו ומרים את העט. תחושת נידוי כזו בדיוק רדפה את ניקסון לאורך חייו האישיים והמקצועיים, מסיבות מציאותיות ומדומיינות גם יחד. העמוד וחצי הבאים, העוסקים בבוז של "האליטה" לדיזראלי, מסומנים כמעט כולם בסוגריים. חלק מהמשפטים מסומנים אף בתיבות. פסקאות אחדות, כמו זו, סגורות בסוגריים וגם מסומנות בקו תחתי:

״גאונים הפועלים בדמוקרטיה הפרלמנטרית... מעוררים מידה רבה של סלידה, ומידה לא מועטה של אי אמון, בקרב ההמון הבינוני ההומה המהווה את רוב המין האנושי״.

הסלידה מהאליטה לא הייתה המאפיין המכריע בקריירה של דיזראלי, אבל גם הביוגרף וגם מושאו הכירו בהשפעותיה העמוקות, וכמוהם גם האיש שקרא את הספר תשעים שנה לאחר מות דיזראלי. כנשיא, ניקסון חש שהוא נמצא בעמדה דומה: מנהיג פוליטי של אומה אימפריאלית, אדם רב־כישורים הכמהּ לגדולה אך שרוי בניכור תמידי מהדמויות המרכזיות של הפוליטיקה והתרבות – דמויות שלשיטתו כמעט כולן, כפי שחשב גם דיזראלי, הן "המון בינוני הומה".

כשניקסון קרא על האליטות, עטו הכדורי היה חורץ חריצים עמוקים בדף

כשניקסון קרא על האליטות, עטו הכדורי היה חורץ חריצים עמוקים בדף. אנו, חוקרי הערות השוליים, הממששים באצבעותינו כיום את הסימונים האלה, יכולים כמובן רק לשער מה משמעותם. אבל ייתכן שב־1969, כשישב בכורסת הקריאה במקום מפלטו בבית הלבן, ניקסון כבר הרגיש שהעסק לא ייגמר בטוב.

אנדרו פרגוסון כותב באטלנטיק. הוא עמית ב־American Enterprise Institute.

Copyright 2023 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

תרגם במיוחד ל"אלכסון": תומר בן אהרן

תמונה ראשית: "האופי הוא הכישורים", ריצ'רד ניקסון במערכת הבחירות לנשיאות, 1968. תצלום: Bettmann, אימג'בנק / גטי ישראל