סדקים של אהבה

בכל הנוגע לאהבה, יש לנו שני צרכים רגשיים סותרים. מחד גיסא, יש לנו צורך טבעי בקרבה לאדם אחר ובהישענות עליו. אנו רוצים להרפות לרגע ממסע החיים ולאבד את עצמנו במשהו גדול מאיתנו כמו אהבה. מאידך גיסא, אנו מתנגדים לצורך באחר ומשתדלים לתפקד כמשק אוטרקי, נשענים בעיקר על עצמנו בכדי להימנע מפגיעת האחר. הנפש האנושית היא דיאלקטית, כלומר צרכים שונים שלנו מתנגשים זה בזה לא פעם, ומקשים עלינו להכריע מה חשוב ממה, כשבדרך-כלל לא נותר לנו אלא לחיות עם המתח שצרכים אלה יוצרים.

אחד המתחים השכיחים בחיינו, ובאהבה בפרט, הוא הקושי לתת אמון ולהתמסר

אחד המתחים השכיחים בחיינו, ובאהבה בפרט, הנובעים מסתירה אינהרנטית זו של הנפש, הוא הקושי לתת אמון ולהתמסר. כדי להימנע מכך אנו מבצעים מניפולציות רבות המאפשרות לנו להתכחש לתלותנו באחר ולהיעדר השליטה המלא בעולמנו, בין היתר על-ידי הסתמכות עצמית מופרזת. ניתן לכנות אדם המסתמך על עצמו באופן מופרז "הומופוטנטוס".

שמשון עשה הרבה בכוחות עצמו, אך לא היה בלתי תלוי או חסר צרכים משלו, אפילו להפך. אנדרטה לשמשון שהרג את האריה (1905), ורוצלב, פולין. תצלום: ברברה מלישבסקה, ויקיפדיה

הפחד מתלות ומהשלכותיה גורם לרבים להימנע מלתת אמון בחיים ולהתמסר אליהם בדרכים שונות, אך במיוחד בתחום הרומנטי

בבסיס ההתמסרות והכניעה לאחר נמצאת הכמיהה לתלות. משחר נעורינו אנו כמהים לתלות, אך באותה נשימה חרדים ממנה מאוד. תלות יכולה להחוות כמשפילה ומפחידה, כיוון שבתלות אנו מעניקים כוח עצום לאחר, שבאמצעותו הוא יכול לפגוע בנו בדרכים שונות. הפחד מתלות ומהשלכותיה גורם לרבים להימנע מלתת אמון בחיים ולהתמסר אליהם בדרכים שונות, אך במיוחד בתחום הרומנטי, כפי שנראה מיד. האדם הלא מתמסר הוא אדם אומניפוטנטי, אם בדרך של מחשבות כל-יכולות והאמונה שניתן באמצעות מחשבות אלה לשלוט בתרחישים עתידיים שונים, (כפי שניתן לפגוש בהפרעות שונות כגון הפרעה טורדנית כפייתית), או בדרך של הימנעות מבחירות ומהתמודדות אמיצה עם השלכותיהן. הבה נתבונן בשתי סוגות אלו. האדם הסומך רק על עצמו הוא אדם חרד החושב על התרחיש הגרוע ביותר ונערך אליו. מחשבות על תרחישים סבירים או הס מלהזכיר טובים, נתפשות בעיניו כמחשבות אסורות, המחללות את המערך הנפשי המכוון לצמצום של כל פגיעה עתידית אפשרית. לדידו, תמיד עדיפה ההפתעה לטובה לאחר מחשבה על התרחיש הקטסטרופלי והכנה לקראתו, מאשר תחושת הפגיעות והבהלה הנלוות להפתעה לרעה, לאחר ציפייה נאיבית לכאורה לתרחיש הטוב או לפחות הסביר. יתר על כן, ההפתעה לטובה נתפשת כתוצר אישי ואומניפוטנטי של האחיזה הקנאית בתרחיש הגרוע ביותר. מעין פרס שאנו מקבלים על כך שלא הרגזנו את הגורל או איזו יד נעלמה המנהלת את העניינים, ואינה שבעת רצון כשאנו מרימים את ראשנו ומעיזים לחשוב שמגיע לנו טוב.

התגרו בגורל, אהבו עד כלות ומצאו את מותם: טריסטן ואיזולד (ציור מ-1910 מאת רוחליו דה אגיסקיסה), תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

אולם לא לעולם חוסן. חרדות הנוגעות בבריאות לדוגמה, יכולות לסדוק את האדם האומניפוטנטי המורגל להישען על עצמיותו השוכנת בתוך גופו. החיים יכולים להפתיע אותנו מבחוץ אך גם מבפנים, מתוך גופנו אנו. וכשזה קורה, עולמו של האדם הנשען אך ורק על עצמו עלול לקרוס בשנייה– אם אין אני לי מי לי, ואם אין גופי לי אבוד לי. לכן היפוכונדריה היא לא פעם צל המלווה את האדם האומניפוטנטי. כשהדבר נוגע לבעיות בריאות, הדבקות בתרחיש הגרוע ביותר מובילה למחשבות כי הסוף קרב. המוות הופך להיות ידידו של האדם האומניפוטנטי, כיוון שהוא הדבר הוודאי הבא, מיד לאחר ההסתמכות העצמית שקצרה ידה מלהושיע. אולם בין ההסתמכות על עצמנו ובין בואו של הדבר הוודאי היחיד בחיים – המוות – קיימת דרך שלישית, הבחירה הלא-ודאית, הבחירה בחיים. התמסרות לחיים היא ביטוי של אמון, ובדוגמה שלנו היא דווקא בחירה להאמין בתרחיש הטוב או הסביר. היא המוכנות לעמוד פגיעים מול האפשרויות הגלומות בחיים, חלקן טובות וחלקן טובות פחות.

הבחירה לתת אמון בחיים מובילה להתנערות מכל מחשבה או פעולה אומניפוטנטית שנועדה לשלוט במציאות העתידית ובמקומה התמקדות והתמסרות למה שקורה כאן ועכשיו

הלכה למעשה, הבחירה לתת אמון בחיים מובילה להתנערות מכל מחשבה או פעולה אומניפוטנטית שנועדה לשלוט במציאות העתידית ובמקומה התמקדות והתמסרות למה שקורה כאן ועכשיו, שהוא הדבר הוודאי היחיד. בבחירה להישען על החיים גלומה גם ענווה והבנה, שלא חשוב עד כמה גדולה ההישענות על עצמנו, אין לנו באמת יכולת בלתי מוגבלת לשלוט במסלול חיינו. אדם שמתקשה לעשות בחירות בחיים ולפעול על פיהן, בין אם אלה בחירות קונקרטיות או כאלה הקשורות לשינוי דפוסי מחשבה, הוא בעצם אדם שמתקשה להתמסר לחיים. הוא עושה זאת מכיוון שאין הוא יכול לשלוט לגמרי בתוצאות בחירותיו ובעיתוי שלהן, ולכן הוא מעדיף להימנע מהן.

"אהבה וכאב, ערפד" (1895), אדוורד מונק, מוזיאון מונק, אוסלו. תצלום: Google Art Project, ויקיפדיה

אם בילדותנו הסביבה שבה היינו תלויים היטיבה עימנו, כלומר הייתה נוכחת ברקע באופן מאפשר, התלות נחוותה כשקופה ואפשרה לנו להתמסר בטבעיות

בואו נתבונן בדוגמה כיצד הימנעות היא סוג נוסף של צמצום הפגיעות שבהתמסרות לחיים:

אישה שגדלה בצל אם חודרנית, נמנעת בבגרותה מכל החלטה שמעמידה אותה מול התחייבויות ארוכות טווח בעתיד. היא אינה מסוגלת להתחייב לבן-זוגה הנוכחי המעוניין לקדם את הקשר ביניהם, אינה קונה דירה, חוששת להפוך לאם ונמנעת מהחלטות משמעותיות בחייה. תלות באחרים, או תלות של אחרים בה לאורך זמן, מייצרות אצלה תחושה של מחנק ורצון להימלט, עד כדי כך שהיא אינה מסוגלת לישון בשלווה ליד בן-זוגה והיא זקוקה למרחב פרטי משלה בשביל להרפות ולהירדם. התלות, ואיתה היכולת להתמסר, דומים במידת מה לתהליך הנשימה. כל עוד אין הפרעות באספקת החמצן, הנשימה שקופה, טבעית ומובנית מאליה. אולם כאשר חרדה הופכת אותה לשטחית ומקוטעת, אנו מודעים לה באופן שאינו טבעי. באותו האופן, אם בילדותנו הסביבה שבה היינו תלויים היטיבה עימנו, כלומר הייתה נוכחת ברקע באופן מאפשר, התלות נחוותה כשקופה ואפשרה לנו להתמסר בטבעיות, בלי לחשוב על המחירים הנפשיים הגלומים בכך.

לחילופין, אם חוויית התלות נפגעת באופנים שונים על-ידי סביבה שאינה מיטיבה, התלות נחרטת כחוויה שיש להישמר בפניה. מבחינת האישה שהזכרתי, הדרך להישמר היא לעולם לא להתמסר עד הסוף ולא לבחור במה שנחווה כמחייב מידי ועלול לייצר לה הפסדים בדמות כל האפשרויות האחרות, שיימוגו כאשר היא תחליט להתחייב ולהתמסר. אמנם הימנעותה מצמצמת את האפשרות להיפגע או להרגיש חנוקה, אולם המחיר שנפשה משלמת על-כך הוא כבד. היא נשארת אמביוולנטית במשך שנים, בודדה, ובעיקר מאבדת את המשמעויות הרבות בחייה, כיוון שתלות היא חומר הגלם שממנה עשויה המשמעות בחיינו והיא מאבני הבניין החשובות של נפשנו. המשמעות הנוצרת ממעורבות מלאה, ומתחושה של קרבה, חיבור ושייכות עמוקים, למשהו שהוא גדול מאיתנו.

"הנשיקה" (1881-1882), אוגוסט רודן, מוזיאון רודן, פריס. תצלום: Tylwyth Eldar, ויקיפדיה

תלות באחר היא חוויה טבעית אך גם מפחידה מאוד. אנו נולדים חסרי אונים ותלויים לגמרי בהורינו. עם הזמן וככל שתלות זו נחוות כטובה, אנו מפתחים אמון בסביבה הקרובה לנו, ובהמשך לוקחים אותו כצידה לדרך. בזוגיות התהליך הוא הפוך, קודם כל אנו יוצרים אמון ורק אז מתמסרים לתלות באחר. לכן מפתה לחשוב, במיוחד לאלה מאיתנו שמגיעים אל החיים הבוגרים ללא חוויה בסיסית של אמון, כי היכולת שלנו לתת אמון, תלויה בראש ובראשונה באדם שאיתו אנו בקשר. אולם האמת היא שמי שאינו נותן אמון באחרים, בעצם אינו נותן אמון בעצמו. בכדי להבין זאת נחזור לרגע שוב לילדות. תהליכים נפשיים בכללותם, לא רק בהקשר לאמון, עובדים באופן מעגלי. אנו מפנימים את צורת הטיפול הראשוני בנו וממנה אנחנו מסיקים ולומדים על עצמנו. בבגרותנו התהליך מתהפך ואנו משליכים את מה שהפנמנו על העולם שאליו אנו יוצאים. כלומר, אם אנו גדלים בסביבות שהתלות בהן התבטאה ביציבות, אמינות, וטיפול מסור, אנו מפנימים את העולם כמקבל ומיטיב עמנו, ומתוך כך אנו מסיקים כי משהו בנו ראוי לאהבה, לכבוד ולקשר מיטיב. מתוך תפישת עולם זו אנו מגיעים בבגרותנו לקשרים עם מסוגלות להתמסר ולתת אמון באחר ובעולם, כיוון שאנו חווים את עצמנו כאטרקטיביים ומצוידים באמונה שיש לנו מה להציע לעולם, שאנו ראויים. הדבר פועל באותו האופן גם בהקשר של חוסר אמון: כאשר אנו גדלים בסביבות פוגעניות, מזניחות, וטעונות ריגשית, אנו מפנימים את העולם כדוחה, קר ומסוכן. מתוך תפישת עולם זו אנו מגיעים בבגרותנו לקשרים עם חוויה בסיסית של דחייה, ואז משליכים אותה על האחר (והעולם), ורואים אותו כלא מהימן, נוטש ומסוכן, באופן שאינו מאפשר לנו לתת בו אמון ולפיכך להתמסר אליו, גם אם אנחנו רוצים זאת מאוד (כך נוצרת אמביוולנטיות ביחסים). כלומר, הקושי לתת אמון מספר על העולם הפנימי שלנו, יותר מאשר על החיים או על בני הזוג שלצידם אנו חיים. אמון הוא חוויה פנימית שקשורה לצידה הטובה שאספנו בילדותנו, הגורמת לנו להאמין ביכולת שלנו להתמודד עם הזולת ועם העולם. זהו הביטחון המלווה בידיעה הפנימית שלא חשוב מה יקרה, יש לי אותי, ה"אני" הזה טוב וראוי לאהבה, וזאת בזכות הזיכרון הלא מודע של הסביבה המיטיבה שבה גדלתי.

דווקא מי שגדלו בסביבה מרובת קונפליקטים ובעיות סוציו-אקונומיות, הביעו רצון נמוך יותר לעזוב את הסביבה שבה גדלו, בהשוואה למי שגדלו בסביבות מיטיבות יותר

במחקר שבדק את השפעות הסביבה על בני-נוער ועל מוכנותם לעזוב את בית הוריהם נמצא, באופן פרדוקסלי, כי דווקא מי שגדלו בסביבה מרובת קונפליקטים ובעיות סוציו-אקונומיות, הביעו רצון נמוך יותר לעזוב את הסביבה שבה גדלו, בהשוואה למי שגדלו בסביבות מיטיבות יותר. ההסבר טמון בעובדה שפגיעה בחוויית התלות אצל מי שגדלו בסביבות שאינן מיטיבות, הובילה מאוחר יותר בחיים לרמות חרדה גבוהות וקושי לתת אמון בחיים ובעצמם.

באופן אירוני, אדם שאינו מסוגל להתמסר ולאפשר לעצמו להיות תלוי בעולם, בתוך תוכו הוא אדם תלותי, כיוון שאין הוא באמת מרגיש ראוי. תלות ותלותיות הן חוויות שונות בתכלית, כפי שילדותיות, והיכולת להשתחרר ולהפגין ילדיוּת הן חוויות כמעט הפוכות, או כפי שבגרות ולהיות אדם מבוגר אינן בהכרח חוויות חופפות. אולם מרבית האנשים מתבלבלים בין תלות לתלותיות. בעוד שתלותיות היא מצב שבו איני מסוגל לתפקד בלי האחר, ולפיכך אני מפעיל עליו לחץ להכיר בי ולספק את צרכיי באופן מלא, תלות בריאה מגיעה מהישענות קודם כל על עצמנו, ומהיכולת להסתפק במה שהאחר מעניק לנו באופן חלקי, בלי להרגיש ריקנות, בדידות או חוסר ערך. רבים מתכחשים לנזקקותם, כיוון שתלות מעוררת בהם תחושה של נחיתות, השפלה וזעם. כדי להימנע מרגשות קשים אלה, ההומופוטנטוס נשען אך ורק על עצמו, מפגין שליטה עצמית רבה ושתלטנות, שמסתירים כמיהה גדולה לתלות. אולם ככל שההתכחשות וההסתמכות העצמית גדולה יותר, כך החסך והמצוקה הרגשית יבואו לידי ביטוי בדרכים אחרות, לדוגמה דרך חרדות למיניהן. כאמור, ההומופוטנטוס מפגין לא פעם טקסים כפייתיים, סובל מהיפוכונדריה, חרד מהמוות, או מתקשה בהיבטים שונים של קיום יחסי מין, לדוגמא דרך התרכזות בביצועים ובחיזוק הערך העצמי על חשבון המפגש האינטימי עם בני זוג. באופן פרדוקסלי, אנשים המאפשרים לעצמם להזדקק לאחר הם דווקא אנשים עצמאיים שאינם מפחדים להיתפש כחלשים או פגיעים בעיני האחר, כלומר הישענות על האחר נובעת קודם כל מהישענות בריאה על עצמנו.  ההומופוטנטוס הוא אדם הנתון בכיווץ ובפחד לא מודעים תמידיים, נשען אך ורק על עצמו כברירת מחדל מול מה שנתפש כעולם עוין ומאכזב, וכמובן שאינו מרשה לעצמו לבחור לתת אמון, ולהתמסר לעולם שמסביבו. האדם האוהב, לעומת זאת, הוא אדם פתוח, נשען על עצמו באופן טבעי, אך באותה מידה בוחר לתת אמון בעולם ובידיעה שבמקרים שבהם העולם יאכזב, הוא יוכל לתת אמון בעצמו ולהתמודד.

הרגע הנוכחי קובע, הרי מחר הוא יום אחר: קלרק גייבל וויויאן ליי בפרסומת לסרט "חלף עם הרוח". תצלום: MGM, ויקיפדיה

אהבה, בדיוק כמו אמון, היא עניין של בחירה להתמסר לאי-הוודאות שבחיים

הדבר מביא אותי למחשבה אחרונה שאהבה, בדיוק כמו אמון, היא עניין של בחירה להתמסר לאי-הוודאות שבחיים. "אין אהבות שוות ליבי אומר, אהיה אם כן זה שאוהב יותר" כתב המשורר ו. ה. אודן. במסגרת הקח-תן הרומנטי אנו כמהים לאהבה מהאחר, ובוחנים אותו בעין פקוחה בכדי לוודא שאנו מקבלים ממנו מספיק בתמורה לאהבתנו. אולם הבחירה לאהוב ולתת אמון עוברת דרך ההבנה שאהבתנו לאחר, כמו הבחירה לתת אמון בחיים בדרכים שונות, היא בעצם שממלאת אותנו במשמעות עמוקה, יותר מאשר מידת אהבת האחר אלינו, או המידה שבה החיים מעניקים לנו ביחס לציפיותינו. אהבה כזו ניתן למצוא באהבת הורים לילדיהם, שהופכת למשמעותית בזכות התלות של ילדינו בנו והנתינה האינסופית שלנו להם בלי לבקש הרבה בתמורה. בתרבות הומופוטנטית המבוססת על שליטה באחר ועל קח-תן מדוד, אין מקום לאהבה, כפי שאין מקום לאמון רב בסביבה. ובדומה לתהליכים הנפשיים הקשורים באמון, אנשים שבוחרים לאהוב את האחר, לדידו של אודן, מן הסתם אוהבים קודם כל את עצמם. הבעיה העיקרית של חוסר היכולת לאהוב, היא בעצם מחסור באהבה עצמית. אין מדובר באהבה הנרקיסיסטית הניבטת אלינו מאפליקציות למיניהן, שהיא דוגמה מובהקת לאינטראקציה תלותית עם הסביבה, אלא לאינטראקציה בינינו ובין עצמנו.

פגיעות היא האומץ לשים את עצמנו במרכז בלי לפגוע באחרים, ולהאמין שמגיע לנו בלי להרגיש בושה או אשמה גדולות

אהבה עצמית קשורה לאמון בעצמנו ולמידת הידידות שאנו מעניקים לעצמנו בזמן משבר או קושי. ידידות זו מאפשרת לנו להתייחס לעצמנו ברכות ובסלחנות מחד גיסא, אך גם מאפשרת לנו, מאידך גיסא, להתבונן על התנהלותנו בעיניים אמיצות וביקורתיות, ולקחת אחריות על חלקנו בתוך יחסים. התלות בבסיס האהבה והאמון קשורה גם קשר עמוק ליכולת לשאת פגיעוּת. פגיעות היא האומץ לשים את עצמנו במרכז בלי לפגוע באחרים, ולהאמין שמגיע לנו בלי להרגיש בושה או אשמה גדולות. הלכה למעשה זוהי היכולת לומר שטוב לנו או מגיע לנו, בלי לפחד, ובלי לנקוט, כתוצאה מהפחד, במניפולציות שונות שנועדו  לוודא שהחיים לא יענישו אותנו על הטוב שהוא מנת חלקנו. זו גם היכולת להכיל את הקושי שבלתת אמון ולקוות לטוב, מתוך ההבנה שאין לנו השפעה גדולה על מה שנקבל בתמורה. בסופו של דבר החיים אינם בעדנו או נגדנו, אלא הם מתקיימים שם, דוממים, ככר השלכה גדול לכל מה שמתחולל בנפשנו. לכן גם אם אין לנו השפעה גדולה על המתחולל בעולם, יש לנו השפעה על הבחירות שנבחר. האם אנו בוחרים להסתגר, להיזהר ולהתכווץ, או לחילופין בוחרים לאהוב בלב שלם, לתת אמון בחיים ולהתמסר אל הרגע הוודאי היחיד, הרגע הנוכחי?

רועי צור הוא מייסד "דרך הקשר – הבית לטיפול במערכות יחסים" העוסק בטיפול פרטני, זוגי וטיפול אונליין.

תמונה ראשית: מתוך "בחממה" (1879), אודאר מאנה, הגלריה הלאומית, ברלין. תצלום: Google Arts & Culture, ויקיפדיה