סליחה, באמת...

בקיץ 1977, ריסק ריצ'רד הֶרין את ראשה של בּוֹני גרלנד בזמן שישנה מפני שהיא עזבה אותו. כשהוריה של גרלנד מצאו אותה היא עדיין הייתה בחיים, אך בבית החולים היא מתה מפצעיה לנגד עיניהם. בינתיים ניגש הרין הנמלט לכומר, התוודה על הרצח וביקש מחילה.

המקרה הזה סחף מיד את התקשורת בגלל חוסר האיזון החברתי בין בני הזוג. הרין, שמוצאו היספני, גדל בלוס אנג'לס ולמד בייל על מלגה מלאה. שם הוא פגש את גרלנד, בת למשפחה לבנה בעלת שם – אביה היה עורך דין ידוע והיא הייתה אשת חברה צעירה ומרשימה. לפי הדיווחים היא אמרה להרין שהיא רוצה להתראות עם אנשים אחרים בעקבות חוויותיה בטיול עם המקהלה שבה שרה.

מה שווה האמירה "אני מצטער?". התפיסה שאומרת כי התנצלות מרפאת פצעים ומביאה צדק לקהילה, אינה חדשה. התנצלויות הן צורה עתיקה של הודאה באשמה.

הרין, שבזמן הרצח כבר סיים את לימודיו בייל, הפך לדמות אהודה בעיני הציבור, על אף שהודה באשמה. לכאורה הוא התקשה כל כך להשתלב בייל עד שהתקשורת החלה להציג אותו כקורבן של החֶברה – ילד שהיה יכול להצליח לולא הרקע הטראגי שלו.

הכנסייה הקתולית גייסה כסף וערבה להתנהגותו, והוא שוחרר בערבות עד למשפט. החרטה שהביע קיבלה יחסי ציבור מצוינים, והוריה של בוני זעמו על גל האהדה הציבורי לרוצח בתם. בזמן ההמתנה למשפט התגורר הרין בקהילה קתולית תחת שם בדוי. בניגוד לעמדת השופט, המושבעים במשפט הרשיעו את הרין בהריגה בלבד, אישום הנושא עמו עונש מאסר מרבי של 25 שנה. הוא ריצה פחות מ-20 שנה ויצא לחופשי ב-1995.

עורך הדין של הרין והכמרים שאיתם הוא חי עדיין חשבו ש-25 שנות מאסר הן עונש מופרז. וילארד גיילין, פסיכיאטר שכתב ספר על המקרה (The Killing of Bonnie Garland, ראה אור ב-1982), אמר שנקודת המבט הקתולית מבוססת על "החזון הנוצרי, שמציב במרכז החיים את מערכת היחסים של האדם עם אל אוהב ומוחל ו[בכך] מבטל את חשיבותם העליונה של החיים על פני כדור הארץ". במילים אחרות, לפי המודל הנוצרי, מחילה חשובה יתר מעונש, ולכן יש לסלוח להרין, שהביע חרטה.

"שיבת הבן האובד", ברתולומה אסטבן מוריו (1667/70).

אבל אמה של גרלנד סירבה להאמין בכנות התנצלותו של הרין. היא האמינה שההתנצלות אינה רלוונטית ושלא הייתה סיבה להתחשב בה בקביעת גזר הדין (בהמשך הגישו הוריה של גרלנד תביעה וזכו ב-40,000 דולר בגין המצוקה הנפשית שנגרמה להם בעקבות מות בתם). דעת הקהל פנתה, למרבה ההפתעה, נגד הוריה של בוני. הציבור האשים אותם שהם נאחזים בטינה במקום להשתחרר ממנה ולהמשיך הלאה. אחרי ככלות הכול הרין התנצל, לא?

מה שווה האמירה "אני מצטער?". התפיסה שאומרת כי התנצלות מרפאת פצעים ומביאה צדק לקהילה, אינה חדשה. התנצלויות הן צורה עתיקה של הודאה באשמה.

לא תמיד מדובר בחוויה נחמדה ועדינה. ברוב המקרים הכאה על חטא בנצרות אינה נעימה, וכוללת בדרך כלל צום, הטלת מום עצמית וצורת נוספות של השפלה. המילה האנגלית Penitentiary (בית סוהר) נגזרה מהמילה Penitent (מי שמכה על חטא) – רעיון שפותח על-ידי הקווייקרים, משקמי האסירים הראשונים בארצות הברית, ששמו את העבריינים בבידוד כדי להעניק להם הזדמנות להרהר במה שעשו ולקרוא בברית החדשה. הם הניחו שאדם שביצע פשע צריך לשבת ולהתבשל בחרטה של עצמו הרחק מפיתויי העולם כדי שיתחולל בו השינוי הפנימי שהקווייקרים הציבו בראש מעייניהם. ישנה גם מסורת דתית ארוכה – שבאה לידי ביטוי במשפט המכשפות של סיילם בסוף המאה ה-17 – של כליאת ועינוי פושעים במטרה לחלץ מהם הודאה וחרטה.

להתנצלויות יש תפקיד משמעותי גם בחברות לא מערביות. בתרבות היפנית, למשל, התנצלויות הן שכיחות, וברוב המקרים קבלתן מאותתת על נכונותו של הצד הנפגע להמשיך הלאה. למעשה, ההתנצלויות נפוצות כל כך בתרבות היפנית עד שאפשר לראות בהן מין מחווה נטולת משמעות אמיתית. אבל חוקרים יפנים אחדים תוהים אם ההתנצלויות הפורמליות האלה אכן מיתרגמות לחרטה אמיתית, ותנועת זכויות הקורבן ההולכת ומתחזקת מאמינה שהן עלולות אף להזיק.

בתי הכלא נועדו (בין היתר) לנקום ולשקם – שתי מטרות המצויות בעימות מתמיד.

אבל במערכת המשפט האמריקנית יש להתנצלויות מעמד מבלבל וסותר. חלק גדול ממערכת הצדק הקיימת מבוסס על תפיסות נוצריות של מחילה ואשמה המוּחלות באופן בלתי עקבי על מערכת זכויות הפרט. הרי בתי הכלא נועדו (בין היתר) לנקום ולשקם – שתי מטרות המצויות בעימות מתמיד. כתוצאה מכך, התנצלות מצד הנאשם גוררת לעתים החמרה בעונש, ולעתים הקלה, וכלל לא משנה אם היא כנה או לא.

מצד אחד, הבעת חרטה מעידה על נטילת אחריות והכרה בחומרת המעשה. בשלב גזר הדין לשופטים עדיין רשאים להביא התנצלויות בחשבון. לפי הנחיות גזר הדין הפדרליות, הבעת חרטה היא סיבה טובה להפחית עונש מאסר – אם כי הגדרת החרטה נותרת מעורפלת. התקנה הזאת מאפשרת לשופטים להפחית את גזר דינו של אדם ש"מקבל בבירור אחריות על העבירה שלו", אך היא אינה מנחה אותם כיצד לזהות קבלה כנה של אחריות (בדומה לפורנוגרפיה, נדמה שהתנצלות אמיתית היא משהו שאנחנו אמורים פשוט לזהות לפי גישת "כשתראו, תדעו"). הודאה באשמה וקבלת אחריות הפכו לאסטרטגיה משפטית ויחצנית גם יחד עבור פושעי צווארון לבן ותאגידים המנסים להתחמק מתשלום קנסות גדולים. ומחקרים אחדים מראים כי לנאשמים המביעים חרטה יש סיכוי נמוך יותר לקבל עונש מוות. לדוגמה, אין זה נדיר שאנשים הצופים במשפט פלילי מגיבים על השלווה הנסוכה על פני הנאשם או חיוכו. הם רואים בכך סימן להעדר חרטה.

ניק סמית מאוניברסיטת ניו המפשייר מתווה באופן משכנע שורה של הנחיות המסבירות כיצד יש להשתמש בהתנצלויות בעת קביעת גזר דין, וכיצד עליהן לתפקד במסגרת החוק (מכיוון שהתנצלות עשויה להיחשב להודאה בהאשמה, היא עלולה לסבך את הנאשם עוד יותר). החקירה המעמיקה של סמית מוכיחה כי התנצלויות הן טריטוריה רצופת חתחתים במערכת המבוססת על תהליכים. בספרו Justice Through Apologies (ראה אור ב-2014), סמית תומך באופן כללי בהקלת גזרי דין בעקבות התנצלות, אך מציב מגבלות מסוימות, כגון קבלת אשמה, הכרה בנזקים הנגרמים, הכרה בקורבנות והיעדר אינטרס אישי. כוונתו היא להפחית את מספר ההתנצלויות הלא-כנות כדרך להצדיק את השימוש בהן במערכת המשפט.

"מחילה", תצלום: scem.info

לפי תפיסה זו, נדמה שהתנצלות והבעת חרטה הן שיטה טובה להפחית את בעיית עומס האסירים. חסידי גישת הצדק המאחה וצורות חוץ-משפטיות נוספות של פיוס המנסות לאפשר מחילה בין הפושע לקורבן, משתמשים במונחים דומים לאלה שהשתמשו בהם נציגי "האחים הנוצרים" (הקהילה שקיבלה אליה את הרין) סביב משפט גרלנד. לגישת הצדק המאחה יש מערכת יחסים ארוכה ולא פשוטה עם תנועות זכויות הקורבן, שצברה תאוצה בעידן "היד הקשה" של שנות ה-80 בניסיון להעניק לקורבנות כוח להשפיע על גזרי דין. באמצעות טכניקות של צדק מאחה, הכוללות לעתים קרובות סביבה דמוית טיפול פסיכולוגי ודיונים העוסק בנזקים והשלכות, יכולים הקורבנות להתקדם להחלמה ולהרגיש מעורבים בתהליך, שאינו חייב להסתכם בעונש מאסר חמור ותו לא.

יש הסכמה מכעט כללית שלהתנצלות אין ערך אם היא אינה מביאה בחשבון את כל מי שנפגע ישירות – הקורבנות – בשאיפה לתקן את מערכת היחסים החברתית ולשלב מחדש את הקורבן והעבריין בחברה.

כמעט כולם מסכימים שלהתנצלות אין ערך אם היא אינה מביאה בחשבון את כל מי שנפגע ישירות – הקורבנות – בשאיפה לתקן את מערכת היחסים החברתית ולשלב מחדש את הקורבן והעבריין בחברה. כיום, ברוב המקרים שבהם אנו מיישמים את עקרונות הצדק המאחה, שני הצדדים מכירים זה את זה (או לפחות מעוניינים להיפגש), כך שהרגשות והכאב שעל הפרק הם אישיים מאוד. יש גם היגיון בכך שגישת הצדק המאחה מעניקה חמלה לקורבנות ולעבריינים גם יחד: היא מעודדת דיאלוג בין שני צדדים הנמצאים, לעתים קרובות, משני צדיו של מתרס אידיאולוגי. מחקרים מראים כי צדק מאחה הוא דבר טוב בעיקרו עבור כל הצדדים – הוא מקל על המערכת המשפטית הקורסת תחת העומס והופך את כל המעורבים לחלק פעיל בתהליך.

קשה לומר דבר מה בגנות המחילה, הרי זהו מושג שכולנו מבינים אינטואיטיבית. לעתים קרובות, בקשת סליחה היא הדבר הראשון שהורים מלמדים את ילדיהם. ואנו משבחים אנשים שמסוגלים לסלוח לתוקפיהם במקום לשנוא אותם. אך האם במקרים מסוימים ההתנצלות היא הקלת ראש בחומרת הפשע? האם היא משרתת את האינטרסים ארוכי הטווח של הצדק, או שמא היא רק מחריפה את חוסר העקביות התיאורטי בעולם הצדק הפלילי הנפתל ממילא?

ב-2010, קונור מקברייד, תושב פלורידה בן 19, ירה בראשה של חברתו אן מרגרט גרוסמאייר בעת ויכוח. מקברייד הלך מיד לתחנת המשטרה והתוודה. כמו בוני גרלנד, גם גרוסמאייר נמצאה בעודה בחיים אך מתה לאחר מכן.

במקום ללכת למשפט, הוריה של גרוסמאייר ביקשו ממקברייד להשתתף בהליך צדק מאחה. כאשר הם נפגשו, הסבירו לו ההורים עד כמה הם סובלים ממות בתם. מקברייד, מצדו, תיאר את הפשע בפרוטרוט ואף אמר שהוא ירה בה בעודה על ברכיה, מתחננת על חייה.

בבסיס שני המקרים, של מקברייד ושל הרין, ישנו נרטיב מטריד שלא נדון די הצורך – הנרטיב של בן הזוג המתעלל שסוף סוף נתפס. לפי הדיווחים, מקברייד וגרוסמאייר רבו במשך יומיים לפני הרצח, ויש ראיות לכך שמערכת היחסים התאפיינה בשתלטנות והתעללות: מקברייד היכה את גרוסמאייר בעבר. ובמקרה של הרין, נראה כי גרלנד אמרה לו בליל מותה שהיא רוצה לצאת עם אנשים אחרים, זאת בעקבות טיול בית ספר שבגללו לא התראו זמן מה. שתי מערכות היחסים תוארו כמלאות תשוקה – לעתים שם קוד להתעללות. מקברייד והרין לא כפרו באשמתם. שניהם הביעו חרטה ופנו לגורמי סמכות מיד לאחר הפשע (ובכל מקרה לשניהם היה סיכוי גבוה להיתפס). שני הפושעים היו מוכרים היטב לקורבנות ולמשפחותיהן. ושני המקרים מציגים בפנינו, כביכול, את סיפורו של בן זוג מתעלל המביע חרטה כנה על מעשיו (רוב המתעללים מביעים חרטה כנה ומידית מיד לאחר מימוש הדחפים שלהם).

"חרטה", תצלום: Vince42

במקרה של מקברייד, הוריה של הקורבן העדיפו מחילה על עונש מתוך התחושה שזה מה שבתם הייתה רוצה. כמו הרין, גם הוריה של גרוסמאייר הם קתוליים, ונראה שאמונתם הייתה אחד המניעים העיקריים להחלטתם. אביה של גרוסמאייר אומר כי הוא שמע את קולה של בתו האומר "סלח לו". הוא מתאר חוויה חוץ-גופית שבה הוא רואה את בתו כישו ואמונתו הדתית העמוקה מניעה אותו להעניק מחילה. בסופו של דבר קיבל מקברייד עונש מאסר של 20 שנה ולאחר מכן שחרור על תנאי. הניו יורק טיימס מגזין דיווח כי הוריה של גרוסמאייר ביקשו עונש של 10-15 שנה. את ההחלטה הסופית לגבי גזר הדין קיבל התובע של פלורידה (מקברייד אף אמר לניו יורק טיימס מגזין שהוא רוצה לעבוד עם בעלי חיים כשיצא מהכלא כי גרוסמאייר אהבה בעלי חיים).

האם הגיוני לתת למישהו כמו מקברייד גזר דין קל יותר כי רק הוא הביע חרטה (כביכול), אך לא להקל בעונשם של אסירים שמשפחות קורבנותיהם אינן מוכנות למחול?

אמנם לגישת הפיוס בין הקורבן לעבריין יש קסם מסוים בשני המקרים הנ"ל, אך נדמה שהיא מבכרת סוג מסוים של פשע – כזה שבו בני משפחתה של הקורבן מרגישים שהם מכירים את הנאשם היטב ומסוגלים לשפוט את מידת כנותו – וסוג מסוים של פושע – כזה שמסוגל להיראות או להישמע כֵּן בהתנצלותו. לא רק שזו מדיניות כללית לקויה, אלא שהיא מאלצת אותנו לשאול אם ההתנצלויות מפריעות למערכת המשפט למלא את תפקידה ככלי התרעה וככלי להגנה על זכויותיהן של נשים מוכות באופן כללי.

וישנם חששות נוספים. ראשית, חלק מן הכוח הטמון בהתנצלות נובע מהבושה של המתנצל, התחושה שקבלת האחריות וההכרה במעשיו כואבות יותר מהפשע עצמו. הענקת משקל רב להתנצלויות עלול גם להוביל למדיניות של כפייה הדומה במידת מה לשוטרים שלוחצים על נחקרים להתוודות בטענה שכך קל יותר או טוב יותר. לעתים קרובות, האנשים שמתבקשים להתנצל נמצאים במעמד מוחלש מלכתחילה – בני נוער, בני מיעוטים, או אנשים שמערכת המשפט שמה לה אותם כמטרה. יתרה מזו, מכיוון שהתנצלויות אינן מגובות בזכויות ממשיות המעוגנות בחוק, הן עלולות לחצות קו אדום ולהפוך להפרה של חופש הביטוי.

התנצלויות בהוראת בית המשפט הן בעייתיות במיוחד. נער ממדינת וושינגטון בשם KH-H (שמו המלא לא נחשף) נמצא אשם בתקיפה מינית וקיבל מבית המשפט הוראה לשלוח "מכתב התנצלות כֵּן" לקורבן שלו, נערה מתבגרת שהכיר מבית הספר. הנער עתר נגד ההוראה וטען שזוהי הפרה של הזכויות המוגדרות בתיקון הראשון לחוקת ארצות הברית (העוסק, בין היתר, בחופש הביטוי). בית המשפט לערעורים של וושינגטון קבע כי אפשר לאלץ את KH-H לכתוב את המכתב, גם אם הוא אינו מצטער על מעשיו, מתוך הנחה שזהו אמצעי "שיקומי".

אחד השופטים חלק על דעת הרוב בטענה שאכיפת התנצלות בכפייה היא בגדר שיפוט רע ומדיניות רעה: "בשם השיקום, בית המשפט מאלץ אזרח להתנצל על מעשה גם אם אינו חש חרטה, ולהודות במעשה בלתי צודק גם אם הוא חש בכנות שמעשיו היו מוצדקים".

במקרה הזה, התובע והשופט שהורה על שליחת המכתב אינם מסתפקים באכיפת זכויות: הם מבקשים מנאשם להתרפס ולהכיר באופיו הפגום, להודות שהוא חלאת-אדם ולכפר. זוהי מין פילוסופיה של עזרה עצמית שעשויה להועיל במינונים קטנים, אך כמדיניות כללית מזכירה לנו רעיונות נושנים של ענישה ושיקום. אנחנו כמעט יכולים לדמיין את הנאשם בכיכר העיר כשידיו וראשו כפותים ל"עמוד קלון" והתושבים עוברים ולועגים לו על פשעיו.

אותו תרגיל מתרחש בשימועים העוסקים בשחרור מוקדם של אסירים. מעטים המחקרים המראים ששיעורי הפשיעה החוזרת של נאשמים העוברים הליכי צדק מאחה נמוכים יותר, וגם מחקרים אלה אינם חד-משמעיים ומתבססים על דגימה קטנה מאוד. אין שום הוכחה לכך ששיעורי הפשיעה החוזרת של עבריינים המביעים חרטה נמוכים יותר משיעורי הפשיעה החוזרת של עבריינים שאינם מביעים חרטה. טענה זו נשארת בגדר "חכמה עממית".

בבתי הכלא מקובל כל כך להצטער ולכפר על מעשיך, שאסירים רבים מנדבים את הסיבות למעשיהם גם בלי שהתבקשו לעשות זאת – הם מפרטים את כל הסיבות שבגינן סטו מדרך הישר. כאילו שהם מתאמנים לשימוע עתידי בוועדת השחרורים שם יידרשו להסביר מדוע מגיע להם לחיות כאזרחים חופשיים. פעם שאלתי אדם המרצה מאסר עולם מה היה קורה לולא היה מצטער על פשעיו. הוא אמר שזה "בלתי נתפס", כי היעדר החרטה יעלה שאלות רבות מדי שעליהן לא יוכל לענות לעולם. במילים אחרות, הבחירה בהתנצלות ובאחריות אישית מאפשרת לאסירים ולנאשמים ליישר קו, במידת מה, עם המערכת שתכריע את עתידם.

יתר על כן, אין אמת מידה ברורה שמגדירה מהי התנצלות סבירה או כנה. לכן רבים מן האסירים שעומדים לעבור שימוע בוועדת השחרורים נאחזים נואשות בכל הדרכים שבהן אפשר להוכיח כי אתה דוגמה ומופת לכפרה, בשעה שהתובעים מנסים להציג את כולם כפושעים מפלצתיים וחסרי תקנה. מובן שתשומת הלב הרבה המוקדשת לאחריות אישית מסיטה את תשומת הלב מדפוסים מערכתיים – לדוגמה, שמספר האסירים השחורים גדול פי שישה ממספר האסירים הלבנים.

במערכת שבה הצדק אמור להיות חסר פניות, התנצלות היא מעשה כמעט אישי מדי. וחשוב לציין שמידת השפעתו קשורה לעתים קרובות למעמדו החברתי של העבריין. בשעה שהעבריינים החלשים ביותר מתנצלים מהכלא ומלקים את עצמם, את החזקים ביותר ההתנצלות פוטרת מעונש. כשלויד בלנקפיין, מנכ"ל גולדמן זקס, ג'יימי דיימון, מנכ"ל ג'יי פי מורגן ודמויות מפתח נוספות בקריסה הכלכלית של 2008 התנצלו בפני בכירי הממשל, ולכאורה בפני הציבור, התנצלויותיהם זכו לפרסום רב והוצגו כאירועים משמעותיים ורבי חשיבות. מחלקת המשפטים מעולם לא הגישה אישומים פליליים נגד אנשים ספציפיים, ובמקום זאת העניקה לבנקים שפע הזדמנויות ליישם הליכים שנועדו להבטיח ציות רב יותר לכללים – במלים אחרות, המערכת התמקדה במניעת פשיעה חוזרת, ולא בענישה.

אם כך התנצלויות מגדילות את עול האחריות המוטל על החלשים, ומשמשות כתיקוף לעונש שקיבלו. אך השלכותיהן על בעלי הכוח הפוכות – ההתנצלויות שלהם מעורפלות ותפקידן להשיב את הסדר הכנו ואף לשקם את התדמית הציבורית. אבל על מה בדיוק הם מתנצלים?
ג'יימי דיימון, לדוגמה, אמר שההפסדים של ג'יי פי מורגן היו "מביכים" והעיד כי "האשמה היא כולה שלי". נדמה שהוא קיבל על עצמו את האחריות, אבל לְמה? ההשלכות, מבחינתו, הן מזעריות למדי.

כשאדם המורשע בפשע אלים מתנצל, ההתנצלות שלו בדרך כלל טומנת בחובה הכרה בהשלכות מעשיו. כשבעלי הכוח מתנצלים, הם בדרך כלל יכולים להסתפק בהכללות ואמירות בנאליות נוסח "טעויות נעשו", ולהמשיך הלאה.

ג'סיקה פִּישְקוֹ היא כתבת עצמאית המתמקדת בסוגיות של מאסר וצדק חברתי.

תורגם במיוחד לאלכסון מ-AEON על ידי תומר בן אהרון

AEON Magazine. Published on Alaxon by special permission. For more articles by AEON, follow us on Twitter.