מתחתנים, ואז מה?

״נישואים אינם דומים לשום דבר אחר. יש משהו נורא אפילו בקרבה שהם מביאים״, כך כתבה ג׳ורג׳ אליוט ביצירת המופת שלה משנת 1872, ״מידלמארץ׳״, רומן שבחן את הנישואים בצורה חסרת תקדים. גם ביצירותיה האחרות היא ביקרה את מערכת היחסים – את סודותיה האינטימיים ואת הגבולות הפומביים שלה – בעוצמה של דמיון ומוסר. אבל ההצהרה האימתנית הזו, מפיה של הגיבורה של אליוט דורותיאה ברוק, בולטת במיוחד. היא נועדה לערער את קוראיה, והיא עדיין עושה זאת.

רבים מאיתנו עשויים להתמוגג מן המופע הרומנטי של חתונות מפוארות ולתהות איך קורה שמוסד שעמד בפני כל כך הרבה סבבי ביקורת, קריאות להגדרה מחדש והכרזות על משבר - עדיין שורד. אבל אנחנו כנראה יותר זהירים ממתפעמים

המסגור של נישואים כניגוד הגמור להסכם המקובל והמעודן נשמע ללא ספק מאוד לא ויקטוריאני. האם הוא נשמע בן זמננו? הזעזוע נוכח החנק עשוי להישמע מוכר – "אני זקוקה למרחק". אבל ה״נורא״ הזה הוא לא סתם דרך לומר שמשהו הוא איום; הוא נועד בוודאי לציין שמשהו מעורר התפעמות וגם מזעזע. רבים מאיתנו עשויים להתמוגג מן המופע הרומנטי של חתונות מפוארות ולתהות איך קורה שמוסד שעמד בפני כל כך הרבה סבבי ביקורת, קריאות להגדרה מחדש והכרזות על משבר - עדיין שורד. אבל אנחנו כנראה יותר זהירים ממתפעמים. רבע מבני הארבעים בארצות הברית (שם פרסם לאחרונה ראש שירותי בריאות הציבור המלצות בנוגע ל״מגפת הבדידות והבידוד״) מעולם לא נישאו – וזהו ציון דרך חדש. מי יודע אם הם ישנו את דעתם. לסרבנים הללו, כמו לכולנו, המשפט של אליוט אומר: אל תחשבו שנישואים הם מה שנדמה, ואל תניחו שאתם מבינים אותם.

מארי אן אוונס כתבה בשם העט הגברי ג'ורג' אליוט. דיוקן של ג'ורג' אליוט בגיל 30 (1849), מאת פרנסואה דוראד. תצלום: National Portrait Gallery, ויקיפדיה

ניסיונה של אליוט עצמה בנושא היה יוצא דופן, ולא רק במונחי תקופתה. מריאן אוונס – כפי שנקראה כאשר הגיעה ללונדון מאזור המידלנדס בשנת 1851 כדי לעזור בעריכת כתב העת הליברלי ״וסטמינסטר ריביו״ – הייתה משוכנעת, בייאושה, כי ״אושר החיבה ההדדית״ אינו דבר מה שאישה חריגה, פשוטה ומהורהרת כמותה תוכל אי פעם למצוא. בשנת 1854, מיד לאחר שמלאו לה 35, היא ברחה כדי לחיות עם גבר נשוי, והפכה למנודה חברתית. אוונס קרה לו ״בעלה האהוב״, וג׳ורג׳ הנרי לואס – עורך, ביוגרף, פילוסוף, מבקר וכותב מדעי – כינה אתה ״הרעייה הטובה מכולן״, אף שמעולם לא התגרש מאשתו החוקית שעמה הוליד שלושה ילדים. אוונס ייחסה ל״איחוד המבורך״ שלהם ול״אושר שאהבתו הרעיפה על חיי״ את יכולתה לגלות ״את ייעודי האמיתי, שאחריו טבעי נהה תמיד ובלי שמצאתי אותו חש אי נוחות גדולה״. בזאת נולדה ג׳ורג׳ אליוט.

כשלואס מת, בשנת 1878, אליוט כבר הייתה מפורסמת (בחלקו, הודות למאמצי הקידום שלו) כסופרת-נביאה שחולקת מחוכמתה כדי לעגן את האנושות בתוך יקום שאין בו אל. שנה וחצי מאוחר יותר, בגיל שישים, היא נקטה בצעד מפתיע, בתקופה שבה רבים ראו בעין לא יפה נישואים שניים, וסוף סוף היא נישאה כחוק, לחבר ומעריץ מסור שהיה צעיר ממנה בעשרים שנה, ג׳ון קרוס. היא מתה שמונה חודשים לאחר מכן. קרוס בילה את ארבע השנים הבאות בעריכה וסידור של מכתביה ויומניה לכדי ״אוטוביוגרפיה״ חסודה של גיבורה מטיפנית. מן הטקסט נמחק כל שריד של הומור ודעה נוקבת, והיא נועדה, כפי שניסח זאת חוקר כתבי אליוט גורדון ס. הייט (Haight), ״לשמר את תהילתה של הסיביליה הוויקטוריאנית״.

הגישה לאליוט בביוגרפיות הותאמה לרוח של כל תקופה: אליוט של פיליס רוז, ב-1983, תואמת את רעיונות הגל השני של הפמיניזם, ידעה מה היא רוצה ומצאה זאת בלואס: בן זוג המסור לאהבתה, קריאה ושיחה בלתי פוסקת איתה, כתיבה לצידה בנוסף להיותו סוכן ספרותי ועוזר מצטיין

במשך עשורים מספר, אליוט גויסה כמדריכה עבור נשים המחפשות סיפוק באהבה ובעבודה. הביוגרפית והמבקרת פיליס רוז, בספרה שהפך לקאלסי Parallel Lives: Five Victorian Marriages (משנת 1983), הכריזה כי אליוט ולואס הם ״הזוג המועדף אליי״. אליוט שלה, התואמת את רעיונות הגל השני של הפמיניזם, ידעה מה היא רוצה ומצאה זאת בלואס: בן זוג המסור לאהבתה, קריאה ושיחה בלתי פוסקת איתה, כתיבה לצידה בנוסף להיותו סוכן ספרותי ועוזר מצטיין. עבור מבקרות בדור שלאחר רוז, אליוט סיפקה עידוד שקט יותר בדרכם אל בגרות רגשית ומקצועית. לפני עשור, כתבה כתבת הניו יורקר רבקה מיד (Mead), בממואר שלה My Life in Middlemarch, על קריאה חוזרת ונשנית ברומן, ועל ההערכה שחשה לחזונה של אליוט בדבר צמיחתה המתמשכת של הנפש. ג׳ואנה ביגס (Biggs) כתבת ועורכת כתב העת ״הרפרז״ בחרה בגישה אישית דומה בספרה A Life of One’s Own: Nine Women Writers Begin Again, שראה אור באביב שעבר. היא שאבה עידוד מיוחד לאחר גירושיה בגיל צעיר, מכך שאליוט נולדה מחדש באמצע שנות השלושים בחייה.

רישום של ג'ורג' הנרי לואס (1840), אן גלידון. אוסף ה-National Portrait Gallery, תצלום: ויקיפדיה

עבור אליוט, 'נישואין', ששימשו יעד בכל כך הרבה נרטיבים, הפכו להתחלה – כזו שבתאוריה אין לה סוף אלא במוות

אליוט מטרידה יותר, שדמותה עולה מתוך מעמקי הנישואים המבעיתים-לעתים אבל גם טרנספורמטיביים, ניתן למצוא בביוגרפיה חדשה ומרתקת, The Marriage Question: George Eliot’s Double Life מאת קלייר קרלייל (Carlisle), מרצה לפילוסופיה מקינג׳ קולג׳ לונדון. כפי שרומזת הכותרת, קרלייל ניגשת לחייה ויצירתה של אליוט כאל ניסיון להתעלות מעבר למרבית עלילות הנישואים המקובלות: הדרמה שבמרכזה החיזור, ובסיומה הכולל אושר עד עצם היום הזה, שבה התמחתה ג׳יין אוסטן ושהותירה חותם בל יימחה על החיים כמו על הספרות. עבור אליוט, ״נישואין״, ששימשו יעד בכל כך הרבה נרטיבים, הפכו להתחלה – כזו שבתאוריה אין לה סוף אלא במוות.

אליוט ולואס קראו ביחד את אוסטן בראשית יחסיהם, שלגמרי לא תאמו את האופן שבו אוסטן שרטטה מערכת כזו. אליוט בדיוק חוותה דחייה קשה מצד הפילוסוף הרברט ספנסר, שהיא התאהבה בו (״היעדר המשיכה הגופנית היה קטלני״, הוא אמר לאחר מכן). לפני כן היא ניהלה קשר קצר עם המוציא לאור הצעיר של הווסטמינסטר רביו, שכבר היו לו רעייה ומאהבת. לואס, מצידו, ניהל נישואים שאינם מונוגמיים וגם לא צלחו: אשתו ילדה שני ילדים לחברו הטוב יותר, ועד מהרה הרתה שוב. במאמר עבור ה״רביו״ משנת 1852, שכותרתו The Lady Novelists, אשר אליוט הזמינה וערכה, לואס שיבח את ״האמנות המרהיבה״ של אוסטן וכינה את עולמה ״עולם מושלם ומלא חיוּת״. אבל הוא ציין גם ש״ישנם עומקים ותהומות בטבע האדם שגברת אוסטן מעולם לא התנסתה בהם או דמיינה, ישנם עולמות של קיום תשוקתי שבהם לא דרכה כף רגלה״.

דיוקן של ג'יין אוסטן (רישום מאת קסנדרה אוסטן, סביבות 1810): הרומנים שלה דירבנו אל ג'ורג' אליוט להתמודד עם מורכבות וסוף שאינו רואה בנישואין פתרון. תצלום: ויקיפדיה

ארבע שנים לאחר מכן, אליוט ההינה להתנסות בכתיבת בדיון, לאחר שהסתגלה לחייה ״הכפולים, דבר שעוזר לי להרגיש ולחשוב בכוח כפול״ (הלחץ לא פסק: כשהחליטו להתאחד, היא ולואס נשבעו לתמוך באשתו החוקית ובילדיה הרבים). אליוט המבקרת סקרה ״רומנים מטופשים שכתבו גבירות״, ולעגה במיוחד לשימוש בשפה מלאה בתובנות-לכאורה מטופשות, בספרות שעסקה במה שנכון ומה שאינו ראוי, והציעה פתרונות נוצריים רדודים. הסופרת הנשית האידיאלית הייתה בעיניה מי ״שאינה כותבת ספרים כדי להדהים פילוסופים אולי בגלל שהיא מסוגלת לכתוב ספרים שמענגים אותם״. מעודדת מאמונתו של לואס בכישרונותיה, היא אזרה אומץ לשאוף למטרה זו.

מתחת לפני השטח של הנישואים ברומנים של אליוט, מתגלה עולם שרוחש שאלות גדולות – על אודות תשוקה, חירות, עצמיות, שינוי, מוסר, אושר, אמונה והמסתורין של תודעות אחרות

ואכן, קרלייל מייחסת לאליוט ״יצירה של קול פילוסופי חדש״ בספרות שלה, משום שהיא בוחנת את מערכות היחסים האינטימיות ביותר באמצעות מחשבה ורגש. קרלייל היא פרשנית אמפטית ושאפתנית. היא חודרת על מתחת לפני השטח של הנישואים ברומנים של אליוט, מוצאת עולם שרוחש שאלות גדולות – על אודות ״תשוקה, חירות, עצמיות, שינוי, מוסר, אושר, אמונה והמסתורין של תודעות אחרות״.

גאונותה של אליוט טמונה במודעות הברורה שלה לכך שאנו חושפים בפני אחרים רק מעט מאוד ממה שמתרחש בתוך ראשנו וליבנו – ולכך שאנו תופשים רק מעט על אודות עצמנו. כפי שכתבה ברומן האחרון שלה ״דניאל דרונדה״ (משנת 1876), ״ישנם שטחים בלתי ממופים רבים בתוכנו, שיש לקחת בחשבון אם נרצה להסביר את ההתפרצויות והסערות שלנו ״. ד.ה. לורנס אמרי כי היא זו ״אשר החלה להכניס פנימה את כל ההתרחשויות״.

קרלייל מסבה תשומת לב למידה הרבה שבה אותה התרחשות ברומנים של אליו קורית ״בחללי פְנים נישואים אפלים מאוד... עם סצנות חוזרות ונשנות של דו משמעות, אכזריות ואכזבה״. המצטרפת המוכרת ביותר למקום האפלולי היא דורותיאה, האידיאליסטית והתוססת ב״מידלמארץ׳״, שטועה כל כך בתפישתה את אדוארד קזובון הקפדן, ונישאת לו במהירות. היא מגלה לחרדתה שיש לו לב מכווץ, ובמקום ״נופים גדולים״ במחשבתו, ישנם ״מעברונים פתלתלים שכנראה אינם מובלים לשום מקום״. עבור גיבורות נוספות ״קשרי רעיוּת״ (Wifey relations) כוללים מאבקים יותר אלימים וחולניים. ג׳נט דמפסטר מוכה על ידי בעלה השיכור ובעצמה מתדרדרת לשתייה ברומן הביכורים של אליוט Scenes of Clerical Life (משנת 1857). ב״דניאל דרונדה״ גוונדולן הארלת׳ העיקשת מוצאת את עצמה עד מהרה רדופה בפנטזיות רצח על העריץ הצונן, הנלי גרנדקורט, שהיא חשה כי אין לה ברירה אלא להינשא לו: ״אותה יד לבנה שלו, שנגעה בקצה שפמו, יכלה, כך חשבה לעצמה, להיסגר סביב צווארה ולאיים לחנוק אותה״. היא בתורה חשה זעזוע משאיפת הרצח שלה: ״ליבי אמר, ׳מות!׳ – והוא טבע״.

הניגוד בין הסבל המוסתר של דמויותיה לבין הפנים הקורן של הנישואים של אליוט עצמה עז עוד יותר. במכתביה ויומניה, היא שפעה הכרת תודה על 'חיים של אהבה מושלמת ואיחוד שכל שנה חולפת מקרבת עוד יותר'. היא תיארה גן עדן 'באמצעות הזדהות מוסרית ואינטלקטואלית״ והתפעלה מ״בעלי החמים והנלהב, הדואג לענייני עוד יותר מאשר לענייניו'

הניגוד בין הייסורים הפרטיים של הזוגות של אליוט והחזות היציבה שהם מפגינים בציבור הוא מדהים: מתוך גאווה, הם מדחיקים סימנים של אומללות הנגרמת על ידי הבידוד והכניעה שארבה להם. הניגוד בין הסבל המוסתר של דמויותיה לבין הפנים הקורן של הנישואים של אליוט עצמה עז עוד יותר אפילו. במכתביה ויומניה, היא שפעה הכרת תודה על ״חיים של אהבה מושלמת ואיחוד שכל שנה חולפת מקרבת עוד יותר״. היא תיארה גן עדן ״באמצעות הזדהות מוסרית ואינטלקטואלית״ והתפעלה מ״בעלי החמים והנלהב, הדואג לענייני עוד יותר מאשר לענייניו״.

האידאל הוויקטוריאני קודם במרץ ובנחישות מארמון המלוכה, והעיק על נפשות סוערות בחיים הממשיים: "משפחה המלכה ויקטוריה" (1846), פרנץ שאבר וינטרהלטר, האוסף המלכותי, לונדון. תצלום: ויקיפדיה

גאווה הייתה בוודאי גם חלק ממניעיה של אליוט: היא בחרה לבוז לכנסייה ולמדינה, דבר שגרר שנים של חיים ללא הזמנות לאירועים חברתיים, אורחים נדירים בלבד והתנכרות מוחלטת מצד אחיה. היא התעקשה לומר לכל מי שהיו מוכנים להקשיב – וכך להוכיח לעצמה וללואס – ששניהם רואים בנישואים שלהם ״איחוד מקודש״, בין אם הוא חוקי או לא. למה להסתכן, כאישה בבריטניה, במערכת יחסים המוגדרת לא ראויה, אלא אם התגמול הוא נאמנות אוהבת, ושוויון נדיר בקשר, שהביא ״את האושר העמוק והעז ביותר מכל החוויות האנושיות״?

האושר שלה, אחרי מה שהיא כינתה בשם 'השנים הארוכות והעצובות של נעוריי', היה כל כך בלתי צפוי, והיא מצאה אותו בנישואים שאמורים היו להיות בלתי אפשריים. בחברתו של לואס, אליוט יכלה להעז ולדמיין כי 'כל הכאב הנושא שחוויתי בשנים האחרונות היה כנראה הכנה לעבודה המיוחדת שאוכל לעשות לפני מותי'

ולמרות זאת, זיכרונות של סערות ובדידות העיבו על התיאורים האידיאליים של מה שהיה בבירור איחוד יוצא דופן: שילוב של ״רגישות סוערת ומלאת ביקורת עצמית והיגיון בריא יציב ומלא שמחה״, כפי שקרלייל מסכמת את הזוגיות של אליוט ולואס – בתוספת שאפתנות רבה משני הצדדים. אליוט ״לא בחרה להישאר לבדה במשך זמן רב כל כך״, מדגישה קרלייל, ״אבל כל השנים הללו ללא בעל הניבו התנסויות לב מגוונות יותר משזכו להן מרבית הנשים לפני נישואיהן״ – וגם הכרה טורדת נפש בכך שדברים עשויים היו להתרחש אחרת לגמרי. האושר שלה, אחרי מה שהיא כינתה בשם ״השנים הארוכות והעצובות של נעוריי״, היה כל כך בלתי צפוי, והיא מצאה אותו בנישואים שאמורים היו להיות בלתי אפשריים. בחברתו של לואס, אליוט יכלה להעז ולדמיין כי ״כל הכאב הנושא שחוויתי בשנים האחרונות היה כנראה הכנה לעבודה המיוחדת שאוכל לעשות לפני מותי״.

עבודתה המיוחדת של אליוט טמונה בכך שהיא העניקה לדמויות שלה קשיי נישואים המחייבים ״בחינה של העצמי והייעוד״ – דבר שהיא האמינה כי הוא מתרחש לעתים נדירות בחייהן של נשים. היא סירבה לכתוב גורלות פשוטים ומסודרים, המוענקים לזוגות אומללים בעלילת הנישואים המקובלת של הרומן הוויקטוריאני: בני הזוג מגלים בחוכמה מחדש את האהבה הרומנטית (בגרסה הקומית) או קורסים, אחרי שחרגו מן הסטנדרטים המקובלים של צייתנות רעייתית או שתלטנות אדוניתית (בגרסה הטראגית). לאליוט לא היה עניין להתאים לאידיאל הנישואים המקובל כמבצר פטריארכלי מבודד בעולם סוער.

במקום זאת, היא התמקדה בשינוי ובצמיחה הפנימיים באמצעות חוויות של משבר באותם חללי פנים שוממים של נישואים. קרלייל מדגישה, באורח מועיל, את הרעיון של אליוט בדבר ״אחרוּת מדומיינת״ כמפתח להבנה של אופן המחשבה, האופן שבו העצמי יכול להיפתח לשינוי. כפי שאליוט מסבירה ב״מידלמארץ׳״, בביטוי הזה היא מתכוונת להרגל האנושי האוניברסלי להמציא חלופות אפשרויות לאורך החיים – חזונות בנוסח ״מה אם?״ של העבר והעתיד שרוחשים בבחירות מוטעות, הזדמנויות שהוחמצו ותשוקות שהודחקו.

אליוט מבינה את הנישואים כאינקובטור מוכן לסוג של דמיון השואל כל העת 'מה אם...?': הרי מדובר בהתחייבות כל כך מרחיקת לכת, שהחיזור אינו משמש לה הכנה ראויה כלל, והיא עתידה בהכרח להיות נתונה להשפעות ולחצים בלתי צפויים

אליוט מבינה את הנישואים כאינקובטור מוכן לסוג כזה של דמיון: מדובר בהתחייבות כל כך מרחיקת לכת, שהחיזור אינו משמש לה הכנה ראויה כלל, והיא עתידה בהכרח להיות נתונה להשפעות ולחצים בלתי צפויים. איך יכולה המציאות היומיומית של הנישואים – שני בני זוג בקרבה בלתי פוסקת, עם צרכים וציפיות מנוגדים – לא לתדלק לעתים פנטזיות או אפשרויות אחרות, מאיימות וגם מפתות? עם זאת, לא על אסקפיזם חשבה אליוט.

ברומן ״מידלמארץ׳״ אליוט מפזרת את ה״מה אם?״ הללו בנדיבות רבה. הקוראים שלה מוזמנים להרהר בגורלות אפשריים אחרים של הזוגות השונים: מה אם, אנו תוהים, דורותיאה לא הייתה כבר מאורסת לקזובון כאשר טרטיוס לידגייט, הרופא הצעיר והאידיאליסט שנראה מתאים לה באופן מושלם, הגיע העירה? או מה אם ויל לדיסלאו, בן דודו האמנותי הצעיר של קזובון, בעל ״סבך התלתלים החומים בהירים״ אבל ״חסר הרכוש, שלא נולד למשפחה הנכונה״, היה כובש מיד את ליבה? הגורלות הללו נוצצים כמו חזיונות שווא בעת שהזוגות עושים את דרכם בצעדים כושלים דרך ״כאב וחולשה ומגבלות של ממש״, כפי שכותבת קרלייל, ו״הארץ הבלתי ממופה״ שבתוכם זוכה לסימני דרך חדשים.

אהבה נכזבת, לבטים מוסריים ולב שבור: "הגבירה משאלוט" (1888) על פי שירו המפורסם של טניסון, ג'ון ויליאם ווטרהאוס. תצלום: ויקיפדיה

דורותיאה ולדיסלאו חוברים זה לזה בסופו של דבר (לאחר מותו של קזובון), כשהם בוגרים יותר ומלאי חמלה אחרי שעברו סערות נפש. למרות זאת, הזיווג מעורר ביקורות. בסופו של הרומן, המספרת מתארת את קינתם של חבריה של דורותיאה על כך ״שיצורה נדירה כל כך נשאבה אל חייו של אחר, ובחוגים מסוימים היא מוכרת אך ורק כרעייה ואם״. אבל אליוט ממהרת לציין כי זהו פסק דין מוטעה. דורותיאה כלל אינה הופכת לרעייה החשה שמאפילים עליה, ובני הזוג אינם מנהלים את מה שמכונה היום בשם ״נישואים זחוחים״, שבהם הגב מופנה אל העולם. דורותיה היא אישה מסורה בביתה, אבל בשקט ובנחישות היא גם מצטרפת אל ויל, שנבחר לפרלמנט, בדרך הקשה למימושו של שינוי חברתי.

״דניאל דרונדה״ מותיר את גוונדלן הארלת׳ מול אפשרויות קשות פי כמה. בהיותה לא רומנטית ועקשנית, היא מסרבת להיכבל בנישואים ובתחילה היא דוחה בשאט נפש את הצעת הנישואים של גרנדקורט. (״אני תוהה איך נערות מצליחות להתאהב״, היא אומרת. ״קל לגרום להם לעשות זאת בספרים. אבל גברים הם מגוחכים מדי״). עם זאת, משבר כלכלי משפחתי פתאומי משנה את חישוביה. היא אומרת לעצמה שגרנדקורט המרוחק כל כך לפחות לא יעיק עליה מדי – אבל אז היא מגלה שהיא שבויה בידיו.

בייאושה, היא פונה אל דניאל דרונדה, גבר אשר לו ״חמלה נוקבת גדולה אולי יותר משל אישה״, ו״מה אם״ מדומיין – המחשבה על אינטימיות נדרשת מאוד – מתחילה לקרום עור וגידים במחשבתה. אבל שום ישועה אינה ממתינה לה, אפילו אחרי שגרנדקורט טובע פתאום. בעמודי הסיום של הרומן היא מגלה כי דרונדה מתכוון להינשא למישהי אחרת ולחפש מולדת יהודית. אף שהיא מחוזקת מאמירתו כי היא ״תהפוך בחייה לאחת הנשים הטובות ביותר", אין לה מושג ״איך זה יכול להיות״. גוונדלן נותרת לבדה, ולראשונה בחייה היא ״עקורה מעליונותה בעולמה שלה״.

אליוט לא התכוונה מעולם לפרוש פילוסופיה של נישואים. באמנותהּ, היא מצאה מקום להמשגה רב שכבתית וספוגת מתחים של הנישואים, המעוררת בו זמנית תחושת מרחב וחנק, העזה ואימה – נישואים כהרפתקה מותחת וכמשימה מייגעת

אליוט לא התכוונה מעולם לפרוש פילוסופיה של נישואים. באמנותהּ, היא מצאה מקום להמשגה רב שכבתית וספוגת מתחים של הנישואים, המעוררת בו זמנית תחושת מרחב וחנק, העזה ואימה – נישואים כהרפתקה מותחת וכמשימה מייגעת. יש לה דרך להותיר את דמויותיה, ובעיקר את הנשים שלה, כשנשמתן הורחבה, ועם זאת נדמה שהן גם היטהרו במידת מה. במילים אחרות, אי אפשר לבלבל בינן לבין הדמויות של ג׳ין אוסטן. האידיאל הקומי של אוסטין הוא דמויות ״נמרצות העומדות על זכויותיהן וחיות בתוככי ההסכמה החברתית״, כפי שכתב המבקר ניקולאס דיימס מאוניברסיטת קולומביה. הנשים שלה – הנותרות על סף הנישואים – כמהות ליהנות ״מעצם העובדה שיש להן עצמי״. הגיבורות של אליוט משגשגות באורח שונה, אבל הן עוברות טלטלות אשר גורמות להן לראות מעבר לצרכים, התשוקות והאשליות שלהן עצמן ולהבין ״מרכז זהה של עצמי״ באדם אחר. בכתיבתה של אליוט, הנישואים נפרשים כאתגר שאינו דומה לשום דבר אחר.

אן הלברט (Ann Hulbert) היא עורכת הספרות של ״האטלנטיק״ ומחברת הספר Off the Charts: The Hidden Lives and Lessons of American Child Prodigies.

Copyright 2023 by The Atlantic Media Co., as first published in The Atlantic Magazine. Distributed by Tribune Content Agency. The original article was published here.

כל הזכויות שמורות לאלכסון.

תרגמה במיוחד לאלכסון: דפנה לוי

תמונה ראשית: מתוך "הכלה" (1842), תאודור פון הולסט, אוסף מוזיאון טייט, לונדון. תצלום: ויקיפדיה (ברוסית)