אחרון המלאכים

חמיד, שטרם זכה בתואר שנודע בו עד סוף חייו, נכנס לביתו שהדיף ריח מדבריות. כמנהגו תמיד, בעטה רגלו בדלת הכבדה העשויה עץ אגוז המקושטת במסמרים רחבי־ראש. הוא נהג לנעול את מנעול הדלת, בעל הזיזים הבולטים, רק בשעות הלילה, ולכן הופיע עליו טחב, ששיווה לשוליו גוון ירוק זרחני. הוא טיפס בכמה מדרגות אל שני החדרים הקטנים שהיו ממוקמים מעל הכניסה המובילה אל החצר.

הייתה זו הפעם הראשונה שחמיד שב מעבודתו בחברת הנפט בשעה מוקדמת שכזו. השעה עדיין לא הייתה אחת־עשרה, מה שהפתיע את פאטמה, אשתו, שלא ציפתה לשובו לפני שעות אחר הצהריים. כניסתו הביתה קטעה את צחקוקיה התמימים, כשהיא עומדת על המדרגות ומדברת מבעד לגדר גבס נמוכה עם שכנתה בבית הצמוד על אודות תענוגותיה הליליים. אלא שלמען האמת, האושר הזה היה מהול במרירות ובדאגה. חלפה יותר משנה מאז נישואיה, והיא טרם נכנסה להיריון. היא כבר הלכה לרוב האימאמים הידועים והידועים פחות בעיר כדי שיכתבו לה קמע נגד עקרוּת, שיבטל את הכישוף שהיה ברור שהטילו עליה הנשים הרבות שקינאו בה. אף שלא הצהירה על כך מעולם, למן ההתחלה התעוררו אצלה חשדות כלפי נַזירה, אחותו של בעלה, וכלפי אמהּ הידאיה, זקנה עבת־בשר שהתעסקה בגלוי בענייני שדים וכשפים. מעולם לא חסרו  בביתה עשבים, פרחים יבשים, עצמות טחונות וחומרים כימיים שונים שהייתה קונה מרוקחי־הבשמים היהודים בשוק אלקייסריה,  הממוקם בכניסה לשוק הישן.

 בין האימאמים שפאטמה פנתה אליהם היה אימאם עיוור, שכתב לה קמע תמורת דירהם אחד ואמר לה: "הקמע הזה ישרוף כל שד שיעז להתקרב אלייך". אך ליתר ביטחון, היא פנתה לאימאם אחר, המתגורר בסמטה ללא שם היוצאת משכונת אַלצַ'אי. לאחר חודש או חודשיים, משבטנה לא תפחה, יעצה לה שכנתה לעלות לקברי האימאמים המתים, שכן אין עוד כל תועלת באימאמים החיים, הכותבים את קמעותיהם רק לאחר שהם מקבלים תשלום במזומן. כך, עטויה בעבאיה השחורה שלה, פנתה פאטמה אל האימאם אחמד, שקברו שכן בלב הרחוב הגדול שחיבר את שכונת אלמוסלא לשוק הישן. אצלו היא בכתה והתחננה, כשכוונתה הייתה להמשיך ולשבת ארוכות, כדי שהאימאם לא יתעלם מבקשתה.מכונית חולפת כמעט פגעה בה, משום שבשיא האקסטזה שחוותה, כשדמעות ניגרות מעיניה, היא שכחה שהיא יושבת באמצע הכביש. לאחר מכן היא פקדה את קברו של אימאם כורדי בבית הקברות של אלמוסלא. על האימאם הזה סוּפַּר שידע איך לדבר עם ציפורים, והן היו מבינות אותו ומצייתות לו. חודש לאחר מכן, משעדיין לא ניכר בה כל שינוי למרות שהכריחה את בעלה לשכב איתה יותר מפעם אחת בכל לילה, באה אליה אמהּ ואמרה לה: "הפעם נפנה לקברו של צדיק יהודי. היהודים הם הנאמנים ביותר לשטן, ורק רוע יוכל לבטל את הרוע". אבל כשהיא סיפרה זאת לשכנתה בבוקר למחרת, יעצה לה האחרונה ללכת למצודה ולבקש מאחד מהנוצרים החיים בה שן של חזיר. היא סיפרה שהנוצרים בדרך כלל מאחסנים את שיני החזירים בחביות מים, ואמרה לפאטמה שאם תשיג לעצמה שן כזאת, עליה להגניבה אל מתחת לכריתו של בעלה, שכן אין דבר שאיבּליס, השטן, מפחד ממנו יותר משן החזיר. אך היא, אולי  בשל הייאוש מן הקדושים שאיבדו את יכולותיהם לחולל נסים,  החליטה להפסיק, גם אם באופן זמני, את הניסיונות הכושלים הללו ולהגדיל את מספר הפעמים שתשכב עם בעלה. היא ידעה היטב, ככל הנראה בצדק, שהעניין כולו יוכרע בחדר המיטות יותר מבכל מקום אחר, גם אם המקום הזה הוא קברו של הקדוש שהיה הקרוב מכולם לאללה. עם זאת, פאטמה לא הייתה מייחסת חשיבות רבה מדי לעניין לולא הפצרותיה המעיקות של אמהּ והרמיזות של הידאיה הזקנה ושל בתה, נַזירה, שהיו מדברות אליה בכוונה בחידות וברמזים, כאמירתן "פרה שאינה מתעברת – נשחטת". היא שמחה במידת־מה בהתהוללויות הליליות שלה עם בעלה, שלא עלה על דעתו להביא ילדים, ולו לרגע אחד. אהבתו לנשים עלתה על כל אהבה אחרת בחייו. יותר מכך, הוא רצה להמשיך לשמור, זמן רב ככל הניתן, על תחושתו כצעיר שאין מעמסות על גבו. הוא יצא בבוקר לעבודתו בחברת הנפט וחזר הביתה מתי שהתחשק לו. הוא חזר מדי פעם אחר הצהריים, אבל לעתים קרובות היה מתעכב עד עשר או אחת־עשרה בלילה, והדבר לא היה מטריד את פאטמה. היא ממילא לא ידעה דבר על עבודתו זולת הסיפורים שהיה מספר לה. היא ידעה שהוא נוהג במכוניתם של מהנדס אנגלי ושל אשתו, מסיע אותם ממקום למקום וממתין להם. היא הבינה שהדבר מחייב אותו להתעכב בעבודה לעתים קרובות. מעת לעת הוא נאלץ להסיע את הבוס שלו לערים אחרות ולאזורים אחרים, וכשהיה חוזר היה מביא עמו – בייחוד בימי החגים הנוצריים – שוקולד לונדוני או פרוסת קוקוס מסוכרת, שהיא מעולם לא טעמה לפני כן. על כן מיד כשראתה את בעלה נכנס הביתה, היא מיהרה אליו. הייתה זו הפעם הראשונה מאז נישואיהם שהוא חזר מן העבודה בשעה כזאת. הדבר גרם לה בלבול ואף תחושת דאגה קלה. היא התאמצה להשתלט על עצמה ולא לשאול מדוע חזר מוקדם, אולם הוא הקדים אותה וחייך: "אני רוצה לשכב קצת". רק אז היא אזרה אומץ ושאלה במבוכה: "אני מקווה שאתה לא חולה". הוא השיב לה, כשהוא מטפס במדרגות אל חדריהם הנמצאים מעל לכניסה לבית: "ממש לא, אני רק קצת עייף". הייתה זו תשובה מספקת עבורה, והיא אמרה לו: "טוב, אבשל בזריזות כדי שנאכל יחד". היא הלכה להכין אוכל בתחושת שביעות רצון ושמחה מסוימות מנוכחותו של בעלה עמה, בבית. גם אם קרה משהו, הוא בוודאי יספר לה על כך. היא הייתה בטוחה בכך.

אך בעלה נאלם דום בפעם הזאת, שלא כהרגלו. יתרה מכך, הוא לא עזב את מיטתו, אפילו כשהגיעו שעות בין הערביים, כדי ללכת לבית הקפה או להיפגש עם חברים. הוא אפילו לא יצא לרחוב כדי לדבר עם צעירי השכונה, הנפגשים בכל ערב מול החנות הצמודה למסגד של השכונה. גרוע מכך, הוא לא יצא מן הבית גם ביום שלאחר מכן ולא הלך לעבודה. רק אז הבינה פאטמה שהוא מסתיר ממנה דבר־ מה, שאינו רוצה לגלותו, ובכל מקרה ברור שמדובר בעניין רציני. חששותיה אילצו אותה להפציר בו לספר לה במה העניין, אך הוא לא הסכים לומר לה דבר אלא שלקח כמה ימי חופשה. היא חשה רווחה מסוימת, אך לא הייתה רגועה לחלוטין. אולי הוא רק ניסה להסיט את הנושא מתוך רצון שלא להדאיג אותה? היא יודעת שכאשר הוא במצב רוח טוב, הוא מספר לה בזה אחר זה סיפורים על מר מקינלי ואשתו ההוללת הלן, ועל האנגלים האחרים שעבדו עבור חברת הנפט באזור בּאבּא גוּרְגוּר  שבכִּרְכּוּכּ.  היא ידעה שכל אנגלי היה מכונה "בוס", ושהחברה הייתה רכושם. הם היו צוחקים כשהיה מספר לה איך הנשים האנגליות אינן מתביישות לחשוף את גופן בפני הפועלים,ואיך הן מקפצצות בגופייה ובמכנסונים לצד בעליהן הנפוחים מגאווה בנשותיהם המצמיחות להם קרניים. הוא גילה שלאשתו של הבוס היו מאהבים אנגלים רבים, וגם היה משוכנע כי הבוס עצמו מנהל יחסים עם בתו של ח׳מוֹ האשוּרי, שהיה בעל תפקיד בכיר, "פירסט קלאס", בחברה. יותר מכך, הוא גילה שהאב עודד את הנערה להמשיך ביחסים אלה. אלא שהבוס ואשתו אפילו לא ניסו להסתיר את יחסיהם, כאילו היה העניין נורמלי לחלוטין. אשתו של הבוס, השזופה והיפה, אפילו הייתה יוצאת מבתיהם של מאהביה אל המכונית שהמתינה לה, כאילו חזרה מתפילה. פעם אחת, כאשר היו על שפת האגם באלחַבאנִיַה, הלן פשטה מעליה את כל הבגדים. כשראתה את חמיד בוהה בגופה, שטוף טירוף ותאווה וכולו אחוז השתוממות, היא קרצה לו בחיוך לפני שנכנסה למים. פעמים רבות הייתה פאטמה מתלוצצת איתו ואומרת בצחוק: "מה אתה רוצה יותר מזה? אנשים רבים היו מוכנים לשלם מכספם כדי לזכות בכזו עבודה מהנה". אבל למען האמת, חמיד לא מצא בעבודתו את ההנאה שאשתו מצאה בה. רוב הזמן הוא הרגיש מושפל ביושבו במושב הנהג במכונית, ממתין להלן המבלה במסיבות ההוללות שלה. לעתים היו מזמינים אותו להיכנס אל הבית ונותנים לו לימונדה בחדר השירות, והוא היה שומע את גניחותיה של אדוניתו מן המיטה בחדר השני, מבלה עם המאהב שהיא מבקרת. הדבר הביא אותו לכלל שיגעון וסערת רגשות, אך הוא לא העז למחות או להתנגד. הוא קיווה שאולי היא תימשך אליו ותזמין אותו להתהוללויותיה, אך היום הזה מעולם לא הגיע. אחרי אותה פעם שבה מיסיז הלן התפשטה מולו באלחַבאנִיַה וקרצה לעברו כאל שותף־סוד, הוא היה נתון משך חודש בבלבול מוחלט. הוא השתוקק אליה, אך לא היה לו האומץ לפרוץ את הגבולות שחצצו ביניהם. עם זאת, התמונה שלה, עומדת מולו עירום ועריה, לא עזבה את ראשו. פעמים רבות הוא אף חשב עליה בשוכבו עם אשתו. בעיניו, לא סתר הדבר את אהבתו לאשתו. אחרי הכול, היא הייתה אשתו. מיסיז הלן מקינלי לא הייתה יותר מזונה,  שכגבר, הייתה לו זכות לנצל את ההזדמנות שנקרתה לו איתה. הוא  היה משוכנע שעוד יוכיח לה כי הוא טוב יותר מכל מאהביה האחרים.  הייתה זו מעין נקמה שלו בעצמו, וגם מחירה של ההשפלה שחש בכל פעם שהייתה נכנסת למכונית בדרכה לאחד ממאהביה.

 חמיד לא חזר עוד לעבוד בחברת הנפט. היה בלתי נמנע שהסוד יתגלה בסופו של דבר, והוא ניסה לדחות את גילויו בכל יום מחדש. עובדי החברה האחרים משכונת צ׳וקור הבינו כי חמיד פוטר מעבודתו, אך במקום לנחמו הם התפקעו מצחוק, וסיפורו עבר מפה לאוזן עד שכל העיר הכירה אותו. מאותו היום קיבל חמיד כינוי חדש שדבק אליו עד קץ הימים, כאילו היה זה שמו האמיתי. אפילו ילדי השכונה התמימים קראו לו רק בשם זה, עד שנאלץ לבסוף לקבלו ולהוסיפו לשמו: חמיד ניילון.

הסיפור, כפי שהיו מספרים אותו העובדים הללו, שהיו בעצמם מצטטים עובדים אחרים בחברה, הלך כך: חמיד, שעבד כנהגם הפרטי של מיסטר מקינלי ואשתו, ניסה את מזלו עם האישה וביקש לרכוש את חיבתה. באחד הימים הוא שב מנסיעה ל־H3  ולרוּטְבַּה כשבאמתחתו מתנה קטנה עבורה, גרבוני ניילון. אך מיסיז מקינלי, שלא ראתה בו יותר ממשרת שלה, הטיחה את הגרבונים בפניו והלכה מעליו. היו מי שאמרו שקודם כול היא קיבלה את מתנתו, ורק אז, מששאלה אותו למה הביא לה אותה, הוא התכופף לעברה וביקש לנשקהּ, מנסה לחקות סצנות שראה בסרטים. היא סטרה לו על פניו, כשהיא צורחת ומאשימה אותו בניסיון לאנוס אותה. היו אחרים שטענו כי היא שכבה איתו, אך לאחר זמן־מה השתעממה ממנו, וגרבוני הניילון היו רק תירוץ לזרוק אותו. נשות השכונה טענו כי הוא היה חבר של האישה האנגלייה, וכי אכן הביא לה במתנה גרבוני ניילון, אלא שבעלה, שחשדו התעורר, השתמש בגרבונים הללו כתירוץ להרחיקו מאשתו ולפטרו מן העבודה. חמיד ניילון התמיד בשתיקתו משך כמה ימים וסירב בתוקף להתייחס לפרשה. רק אחרי שהשיב לעצמו את האיזון,הסכים לומר משפט אחד בלבד: "אין שמץ של אמת בכל הסיפורים הללו זולת גרבוני הניילון".

אף שהאנשים בשכונת צ׳וקור סברו שפיטוריו מהחברה הם דבר שבשגרה, שאין מה לעשות נגדם, ניסו כמה מעובדי החברה ורוב צעירי השכונה, שהתאמנו יום־יום בזורח׳אנה , שבנו בחורבה הנמצאת מול ביתו של חמיד ניילון, להסית את תושבי השכונה נגד חברת הנפט. אפילו האימאם של שכונת צ׳וקור התייחס לעניין באחד מהמפגשים הספונטניים שנהג לקיים בכל יום לאחר תפילת הלילה במסגד: "האנגלים מונעים פרנסה מאחד מצעירי שכונתנו בגלל גרבוני ניילון.  אללה ונביאו לא יסכימו לקבל דבר שכזה". הלהט הזה סחף גם כמה נשים, שהחלו לקלל ולתקוף את מוכרי הנפט העניים. הן פתחו את ברזי חביות הנפט שהחמורים גררו, ואפשרו לנפט לזרום ברחובות כשהן אומרות למוכרים, שלא הבינו את פשר מעשיהן, "לכו לפתוח את ברזי הנפט שלכם בתוך הכוּס של האנגלייה". אנשי השכונה השפויים התערבו בעניין ואמרו להן, "מה פשעם של המסכנים האלה?" גם משפחותיהם של עובדי חברת הנפט לא רצו, כמובן, להפסיד את הזכות לקנות נפט במחירים מוזלים באמצעות קופונים שנמכרו לעובדים. יתר על כן, ההתאגדות הסודית, שהתארגנה בין עובדי הנפט, פרסמה גילוי־דעת נגד פיטוריו של חמיד ניילון שבו דרשה להשיבו לעבודתו, אך איש בשכונת צ׳וקור לא ראה את הפרסום הזה, ומוטב שכך. אם היו חשים האנשים שמדובר בסוגיה פוליטית, הם בלי ספק היו פוחדים. הרי לכל אורך ההיסטוריה שלה, בת מאה השנים לפחות, שכונת צ׳וקור לא השתתפה בשום הפגנת מחאה. רבים מתושביה שמעו על הפגנות, ואחדים אף ראו את ההפגנות שהתקיימו בשטח השוק הגדול רק חודשים ספורים קודם לכן. היו אפילו כמה קצבים שסייעו למשטרה לתקוף את המפגינים ולהכותם, כשנאמר להם שהמפגינים דורשים להתיר לנשים לצאת החוצה פעם בשבוע,  בכל יום שישי.

כך, חודש בלבד לאחר פיטוריו של חמיד ניילון, נקבע שכל השכונה תצא באחד מימי השישי להפגנה, שבה ידרשו התושבים את החזרתו של בן השכונה לעבודה בחברה. כולם התלהבו מן הרעיון אחרי שדנו בו ארוכות בבתי הקפה, שהפכו בכל אחר צהריים לסימפוזיונים פתוחים. הדבר נתפס במהרה כמעין חובה דתית, לאחר שהמוּלא זֵין אלעאבּדין אלקאדרי אמר שהמוסלמים הם גוף אחד, וכאשר איבר מתוכו סובל, כל הגוף צריך להזדעק ולהגיש לו סיוע. בעקבות הקריאה הזאת, פסל זקן, שהתפרסם כמומחה בחריטת כתובות קליגרפיות על מצבות שיש, הכין את השלטים להפגנה וכתב עליהם סיסמאות שהמציא בעצמו.

באותו היום, לאחר תפילות יום השישי, יצאה תהלוכת ההפגנה שאליה הצטרפו ילדים ונשים. מפתחי גוף בני שכונת צ׳וקור, בלוויית שרירנים משכונות אחרות, נשאו את השלטים שנכתבו עליהם באותיות "רוּקעה", "פרסי" ו"כּוּפי" ּהסיסמאות הבאות: "לא אִַלה אִלא אללה, מֻחַמד רסול אללה – אין אלוהים מבלעדי אללה, מֻחַמַד שליח אללה", "בשם אללה הרחמן והרחום", "יבוא יומכם, בוגדים!" "נעשה עוול לחמיד ניילון", "לחמיד ניילון יש משפחה והפרנסה מִן אללה" ו"יחי חמיד ניילון". לצד השלטים הללו הונפו גם דגלים ירוקים שהובאו מן המסגדים, ובראש העמודים שעליהם הונפו היוּ מגולפים השמות "אללה", "מֻחַמַד" ו"עלי". כאשר הילדים ראו כל זאת, חשו לבתיהם והביאו מהם פיסות בד ככל שיכלו למצוא. הם קשרו אותן למקלות והניפו אותן אל על, כשהם מקפצים בינות להמון הצועדים ולפניהם. הדרווישים, החסידים הצוּפים של השכונה, הביאו את חרבותיהם ואת חניתותיהם, נופפו בהן גם הם במצעד והכו בהן על רקע הצהלולים שהנשים השמיעו מפעם לפעם ועל רקע קריאות "אללה אכבר". במקום היה גם הגנב מחמוד אלערבּי, שהיה פורץ בלילות לבתים, מחוץ לשכונת צ׳וקור, כמובן. לפיכך, בשל האחריות הרבה שחשו כלפי בני שכונתם, הלכו שלושה או ארבעה גברים להביא את אקדחיהם וירו כמה יריות באוויר. אך אימאם המסגד אסר עליהם לעשות כן, והם חדלו לירות, אך המשיכו להחזיק את אקדחיהם בידם. ילדים רבים השחירו את פניהם בפיח, עד שנראו כמו שחורי עור או כמו שדים. אחרים חבשו על ראשיהם ראשי תיישים, שהיו קשורים ליריעות עור שהגיעו מטה עד לרגליהם, ועשו באוויר תנועות תקיפה עם קרניהם. כמה זקנים שפכו על המתקהלים מי ורדים מתוך בקבוקי ברונזה קטנים. אחרים נשאו בידיהם ציורים של חסן וחֻסֵיין, של הקדוש מאר ג׳רג׳ס שהרג את הדרקון, של המלך־הילד פייסל השני, של המלך גאזי, של מוסטפא כמאל אתאתורכּ , ואפילו תמונה ממוסגרת של האומנית בִּינְת אַלתַּבָאן שמישהו הביא מאחד מבתי הקפה בשוק הגדול.

לבסוף יצאה ההפגנה לדרכה, אך לאן מועדות פניה? זאת איש לא ידע. ההפגנה חצתה את שכונת צ׳וקור הלוך ושוב, נכנסה לכל הסמטאות ויצאה מהן. הנשים שהשקיפו על ההפגנה מהגגות חשבו שמדובר בתהלוכת תפילה לבוא הגשם בשל הפרצופים המושחרים בפיח וראשי התיישים, והחלו לשפוך מים על המפגינים כמבשרות בשורות טובות. אחרי שהתהלוכה צעדה הלוך ושוב בתוך השכונה, צעק אחד המשתתפים: "בואו נצעד אל עבר משרדי החברה ונשטח בפניהם את תלונותינו". משתתף אחר קרא: "יותר טוב, בואו נצעד אל משרדי השלטון בקישלה ונעלה את העניין בפני הממשלה". אך  אימאם המסגד, המולא זֵין אלעאבּדין אלקאדרי, שהלך בראש הצועדים כשלצדו זקני השכונה, נעצר ונשא דרשה שכולם זכרו אותה גם זמן רב לאחר מכן. וכך אמר: "לא הגיוני שנצעד מכאן אל משרדי החברה בבּאבּא גורגור כדי להפיל את תחינותינו בפני האנגלי ובפני אשתו קלת הדעת, שהיא בת לאחד מעמי הספר. ברור לגמרי שעוד לפני שנגיע, אנחנו צפויים למות מתשישות בדרכנו לשם. יותר מכך, אללה והנביאּ מֻחַמד אסרו על המוסלמים להרכין את ראשיהם בפני הכופרים. אם נצעד לשם, נידרש לדקלם כמה פסוקי כניעה וציות ולבקש רחמים מהזונה ומבעלה הסרסור. דבר כזה לא יאה לכבודה של שכונת צ׳וקור. שמעתי גם אחרים המציעים שנצעד אל הקישלה או למושב הממשלה בבית הסראיה,  אך מה הקשר של הממשלה לפיטוריו של חמיד ניילון מעבודתו? אלה שפיטרו אותו מעבודתו הם אנגלים, והם לא מבני עמנו. רק הקומוניסטים האדומים מסתכסכים עם המשטרה והממשלה, והשבח לאללה שאנו איננו קומוניסטים ואיננו מוסקבאים". כאשר הגיע האימאם זֵין אלעאבּדין אלקאדרי לחלק זה של דבריו, עלו מבין קהל המפגינים המשולהבים קריאות שאלה: "אז מה נעשה?!" האימאם מיהר לענות על הקריאות הללו בתוך הדממה העמוקה שהשתררה במקום.  הפעם הייתה תשובתו נחרצת ומשכנעת: "נפנה לאללה". הקהל לא הבין לגמרי את משמעותם של הדברים הנמלצים הללו, ולכן המשיך האימאם בדבריו ואמר: "אמת, חמיד ניילון פוטר מעבודתו, אך הצרה גדולה יותר. הבצורת מאיימת על כולנו. עד כה לא ירדה אפילו טיפת גשם אחת. אם אללה לא ירחם עלינו ולא יביא את ענניו אל שמי העיר כרכוכ, כולנו נתענה ברעב. הבה נצעד כולנו אל עבר השטח הפתוחּ בשולי שכונת אלמוסלא ונישא את תפילותינו לאללה ולנביא מֻחַמד, שיורידו לנו גשמים ויעניקו לכולנו שפע וברכה.

כך, על רקע רעם התופים וקרקושי הטמבורין, כשהם נושאים בידיהם את הדגלים הירוקים ואת השלטים הדורשים צדק לחמיד ניילון, יצאו האנשים אל כיכר אלמוסלא. הם חצו את הכיכר והמשיכו אל בית הקברות הפתוח, שבין מצבותיו מסתתרות ציפורי דוכיפת ועפרוני. הציפורים נבהלו והחלו מתעופפות באוויר, עד שעבר אותן המון האדם הצועד אל השטח הפתוח שהתורכּמנים כינו "יֶדִי קִיזְלַר" )שבע הבנות), שבו נמצאו שרידיהן של טחנות קמח ישנות עשויות אבן. שם נעמד ההמון ברוב כבוד והדר בפני אללה, הניפו האנשים את ידיהם אל השמים בתפילה אחידה ובתחינה מן הלב המלווה בדמעות, כדי שירד גשם ושחמיד ניילון יוחזר לעבודתו. הם נשארו שם יותר משעה וביקשו מאללה שישטוף את פניהם המושחרות בפיח בגשמי ברכה רבים. לפתע התכסו השמים בעננים שחורים שהגיעו מן המזרח, והחלו להישמע צהלות שמחה המשבחות את חסדי אללה ואת עוצמתו ומודות לו שנענה לתחנוניהם של בני שכונת צ׳וקור. ואכן, החלו להישמע רעמים והשמים נמלאו ברקים והגשם שהחל לרדת הפתיע את המפגינים המתפללים, שהצליחו לחזור לבתיהם אך בקושי רב, אחרי שנרטבו כהוגן והתפלשו במים שהציפו את כל שכונות העיר. הנס שאירע גרם לכולם לשכוח לגמרי את סיפורו של חמיד ניילון, שהחל בעצמו לצחוק עם האחרים על הרפתקת האהבים שלו עם מיסיז הלן מקינלי.

הנס הזה הותיר רושם שלא בקלות יימחה מזיכרונם של האנשים, ומשך תקופה ארוכה הם הוסיפו להתווכח ולריב על זהות האחראי לנס הגדול: אם אללה נענה לתפילתו של אדם כלשהו או שמא לתפילה שכולם גם יחד נשאו אליו. איכשהו הם הגיעו למסקנה כי אללה לא היה יכול להיענות לתפילותיו של אחד הערבים המעטים שהשתתפו בתהלוכה שלהם. הרי אלה לא שוטפים את ישבניהם לעולם, ונוסף על כך נגזר עליהם להיחשב בוגדים לנצח נצחים: הם סייעו לכופרים האנגלים במלחמתם בעות׳מאנים המוסלמים ונלחמו  באחיהם התורכים מבלי להתחשב בדת המאחדת אותם. התורכּמנים נהגו לעלוב בערבים בכל מריבה שפרצה ביניהם באמירות כגון: "ערבים בוגדים" או "הערבים האלה, התחת שלהם מלא חרא". עד כדי כך היה המצב, שרבים מהילדים הערבים ייחלו לכך שאללה יברא אותם תורכּמנים, וקצתם אפילו חלקו עם הילדים התורכּמנים את התלהבותם ואת תמיכתם בכמה מן המפלגות הפועלות בתורכיה, שרבים מן הצעירים התורכּמנים ראו עצמם מתומכיהן. תמונתו של מוסטפא כמאל אתאתורכּ , לבוש במדי צבא, עטור מדליות ופניו מוארכות קלות, הייתה תלויה על קירות רוב הבתים. זאת בשעה שרק הערבים העזו לתלות את תמונתם של המלך פייסל השני, של העוֹצֵר עבד אלאילה או אפילו של המלכה עאליה. רבים – בייחוד נשים – רחשו למלכה עאליה חיבה, אולי משום שהייתה אלמנה, ואולי משום שהאנגלים הם אלה שרצחו את בעלה, המלך גאזי, כך על פי הגרסאות הרווחות, כנקמה על שהעז לשחוט את האשורים שרצו להקים מדינה משלהם בצפון עיראק בראשות מָאר שַׁמְעוּן, שניצל בעור שיניו וברח לאמריקה. הנשים היו מספרות לילדיהן בגאווה איך באחד הימים יצאו האנשים בכרכוכ כדי לקבל את פני החיילים השבים עטורי ניצחון ואת בני השבטים החמושים, כשכל אחד מהם מחזיק בידו ראש של כופר אשורי. הנשים היו מספרות כי העיניים של אותם ראשים כרותים נותרו פקוחות ושלחו לעברן בלי כל בושה מבטים חצופים, מה שגרם לרבות מהן לסגור את הרעלה מעל פניהן ולסנן קללות נגד השטן ונגד האשורים.

כך, אם הושמטה זכותם של הערבים בעשיית הנס הזה, מובן שגם לכורדים לא היה כל מקום לטעון לזכות כזאת. והאמת היא שהכורדים עצמם, שהיו מהם בסך הכול שתיים או שלוש משפחות בשכונת צ׳וקור, הכחישו את היותם צד כלשהו בסוגיה הזאת הנוגעת באללה. מכל מקום, לא היה באפשרותם לטעון גם את ההפך: הם היו כה רפי־שכל, עד שלא יכלו להבחין בין צימוקים שחורים לחיפושיות.  כל שכונת צ׳וקור הכירה את הסיפור שלפיו כמה כורדים הוזמנו פעם,והונחו מולם צימוקים שחורים מעורבים בחיפושיות. הם תפסו את החיפושיות הנמלטות וזללו אותן, ואמרו זה לזה: "קודם לאכול את הצימוקים שבורחים, הצימוקים האחרים ממילא נשארים במקומם". האם אללה היה יכול להיענות לתפילתם של טיפשים כאלה? הנושא לא היה שווה אפילו דיון או התעמקות יתרה בפרטיו.

 היה ברור כשמש שאללה נענה לתפילתם של התורכּמנים, ולא של אף קבוצה אחרת. אבל האם הוא נענה לתפילה שנשאו כולם גם יחד או לתפילתם של אחד או שניים מהם? מכיוון שהיה קשה להוכיח עניין כה מסובך, היו הדעות מנוגדות לחלוטין. כמה מהם טענו שהנס הזה נעשה על ידי דֶלִי  אִחְסָאן המשוגע, שהניף את ידו מעלה, לשמים, כפי שנהג תמיד לעשות, והורה לעננים להוריד גשם, והם אכן הורידו גשם.  היו להם הסברים שלא היה ניתן להתווכח איתם, שלפיהם דֶלִי אִחסאן לא היה אנושי אלא היה ג׳יני, מהפלג המוסלמי של הג׳ינים. זה לא היה סוד. כולם ראו אותו בכל יום חוצה את שכונת צ׳וקור או משוטט בשוק הגדול, מדי פעם נעמד וצורח בפניהם של הג׳ינים שכנראה רבו איתו או הרגיזו אותו. לאחר מכן היה ממשיך ללכת, מסתובב לאחור ומשגר קללה לחלל האוויר. הוא היה יכול לעמוד מול כל חנות שהיא ולקחת מה שהוא רוצה, בלי שאיש יבקש ממנו לשלם. אבל האמת היא שהוא לקח רק את מה שבאמת היה צריך, תפוז כאן ותפוח שם. הוא  ישב לפעמים בפינה מבודדת בבית הקפה ולגם איסתיכּאן של תה, שעליו לא שילם, כמובן, והקשיב בתשומת לב למספר הסיפורים של  בית הקפה שגולל את סיפורי חייהם של ענתרה אבן שדאד או  של סייף בן ד׳י יזן או סיפורי עם על מולא נסר אלדין.  הוא חייך. החווה בראשו ויצא החוצה, לרחוב. כמה מיושבי בית הקפה מלמלו אחריו: "איזה בר־מזל, מלכת השדים זימנה אותו אליה".

מתוך הספר "אחרון המלאכים" מאת פאדל אלעזאווי. תרגום מערבית: עידן בריר, עריכה: מונא אבו בכר. הוצאת פרדס ומכון ון ליר, סדרת "מכתוב", 2023.

תמונה ראשית: מתוך ציור של דיא אל-עזוואי. תצלום: ארנד קיסטר.